Troumot
Daf 12a
רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ בְּשׁוֹגֵג בְּאִיסּוּר וּבְמֵזִיד בְּאִיסּוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵּן הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת שׁוֹגֵג יֵאָכֵל מֵזִיד לֹא יֵאָכֵל. בְּשׁוֹגֵג בְּאִיסּוּר וּבְמֵזִיד בְּאִיסּוּר. תַּנֵּי הַמְבוּשָּׁל בְּשַׁבָּת שׁוֹגֵג יֵאָכֵל מֵזִיד לֹא יֵאָכֵל דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. רִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ. 12a בְּמֵזִיד לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. שְׁמוּאֵל כְּרִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. רַב כַּד הֲוֵי מוֹרֵי בַּחֲבוּרָתֵיהּ מוֹרֵי כְּרִבִּי מֵאִיר. בְּצִיבּוּרֵי כְּרִבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָא כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הוֹרֵי לוֹן. דְּתַנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה כָּל דָּבָר שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֶת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וַעֲשָׂאוֹ בַּשַּׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְמֵזִיד אָסוּר בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא יֵאָכֵל וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין חַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֶת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וַעֲשָׂאוֹ בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ בְּמֵזִיד לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. בָּעִין קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן אַתְּ מַה אַתְּ אָמַר אָמַר לוֹן אֲנִי אֵין לִי אֶלָּא מִשְׁנָה הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל. שָׁמַע רַב חִסְדָּא וָמַר הוּתְּרוּ שַׁבָּתוֹת לֹא כֵן אָמַר רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב וְתַנֵּי רִבִּי חִייָה כֵן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַשּׁוֹכֵחַ תַּבְשִׁיל עַל גַּבֵּי כִירָתוֹ בַשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל. נֶחְשְׁדוּ שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין מֵזִידִין וְאוֹמְרִים שְׁכֵיחִין הָייִנוּ וְאָֽסְרוּ לָהֶן אֶת הַשּׁוֹכֵחַ. וְאַתְ אָמַר הָכָא הָכֵין. אָמַר רִבִּי הִילָא נֶחְשְׁדוּ לִהְיוֹת מַנִּיחִין וְלֹא נֶחְשְׁדוּ לִהְיוֹת מְבַשְּׁלִין. קָֽנְסוּ בְמַנִּיחַ וְלֹא קָֽנְסוּ בִמְבַשֵּׁל.
Traduction
R. Samuel dit au nom de R. Abahou: lorsqu’il est question de transgression involontaire, il s’agit del’ignorance de l’acte; et, en traitant de transgression volontaire, il s’agit bien d’un acte commis en connaissance de cause, mais dont on ignore la défense. R. Yossé dit que la Mishna s’exprime ainsi: ''Celui qui le samedi aura rédimé des produits ou les aura fait cuire par inadvertance pourra en manger; mais, en cas de transgression volontaire, c’est interdit''. C’est à ce sujet qu’il est dit: la transgression involontaire est l’ignorance de l’acte même; et la transgression volontaire est relative à l’acte commis sciemment, mais en ignorant qu’il est interdit (en ce dernier cas, l’acte est nul). On a enseigné (79)Cf. Babli, Shabat 38aÊ; Baba Qama 71aÊ; Hulin 15a.: Si quelqu’un a fait cuire le samedi un mets par inadvertance, il peut le manger; si c’est fait sciemment, il ne peut pas le manger; tel est l’avis de R. Meir; selon R. Juda, en cas d’erreur, il peut le manger le samedi soir, et en cas d’acte volontaire, il ne pourra jamais en manger lui-même (mais le donner le soir à d’autres); enfin, R. Yohanan, le savetier, dit qu’en cas d’acte involontaire on peut le donner seulement à d’autres le samedi soir, non le manger soi-même, mais en cas d’acte volontaire, personne ne pourra jamais le manger. Samuel adopte ce dernier avis. Lorsque Rav enseignait dans la compagnie des étudiants, il proclamait l’opinion de R. Meir; mais, devant le grand public, il professait l’opinion plus sévère de R. Yohanan. R. Simon bar Basna dit que Rav professa l’avis de R. Ismaël fils de R. Yohanan b. Broka; car celui-ci dit: Pour tout travail dont l’accomplissement volontaire entraîne la peine du retranchement, dont l’acte involontaire est passible d’un sacrifice de péché et qui a été fait le samedi involontairement, il est interdit d’en jouir soi-même, ni d’en faire profiter d’autres; mais, pour les travaux qui n’entraînent pas les dites peines et qui ont été accomplis involontairement le samedi, on peut en faire profiter d’autres à partir du samedi soir, et en cas d’acte volontaire, ni lui ni d’autres, ne pourront en tirer parti. On demanda à R. Yohanan: selon toi, quelle opinion faut-il suivre? Je ne suis pas d’autre avis, répondit-il, que celui de la Mishna, disant: ''Celui qui le samedi aura rédimé des fruits, ou les aura fait cuire par inadvertance, pourra en manger; mais, en cas de transgression volontaire, il ne les mangera pas de suite (et attendra le soir)''. Lorsque R. Hida entendit exprimer cet avis, il s’écria: se peut-il que l’on libère ainsi le travail du Shabat? R. Houna n’a-t-il pas dit le contraire au nom de Rav, et R. Hiya n’a-t-il pas enseigné de même? En principe (80)Cf. Shabat ibid., on avait dit que lorsqu’il est arrivé par mégarde d’oublier le mets sur le foyer le samedi (et qu’il se trouve ainsi cuit) on peut en manger; mais, si c’est fait sciemment, il est défendu d’en manger; lorsque plus tard on soupçonna les mêmes personnes de laisser le mets sur le feu sciemment, en prétendant que cela s’était fait par oubli, on interdit toute consommation de ce genre même en cas d’oubli. Comment donc se fait-il qu’ici, au contraire, on l’autorise? C’est que, répondit R. Ila, on les soupçonnait, il est vrai, de laisser le mets sur le feu; mais le soupçon ne va pas jusqu’à supposer une cuisson fraîche en ce jour; aussi, est-ce à titre d’amende que la défense a été étendue à tous les mets laissés sur le feu, mais cette amende n’est pas admissible en cas de cuisson.
Pnei Moshe non traduit
בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. השתא מהדר למתני' דידן ומפרש להא דקתני המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו ששגג בהאיסור שלא ידע שאסור לעשות בשבת הלכך לא קנסו אותו ובמזיד באיסור קנסו אותו ולא יאכל דאלו ידע שאסור לעשר אלא ששגג ולא ידע שהיום שבת לא בעי ר' שמואל לאוקמה משום דס''ל דבכה''ג שידע מן האיסור הוה לן למיקנס שוגג אטו מזיד הלכך מוקי לה דכולה מיירי שידע משבת אלא ששגג בהאיסור ולא שייך כאן למקנסיה בשוגג אטו מזיד:
מתניתא אמרה כן. כלומר מלישנא דקבע התנא במתני' שמעינן נמי הכי דמדכללינהו להמעשר והמבשל בחדא בבא דקמ''ל בהא דכמו בהמבשל בשבת ודאי ששגג באיסור והזיד באיסור מיירי דבידע שמלאכה זו אסורה אלא שוגג בשבת מסתברא דליקנסיה שוגג אטו מזיד הואיל ועבר על מלאכה מאבות המלאכות אלא ע''כ דשגג במלאכה שלא ידע שבישול אסור ולא קנסו בזה אטו במזיד וא''כ ה''ה במעשר בששגג באיסור והזיד באיסור:
תני. בתוספתא דשבת פ''ג וגרסי' להא בפרק כירה עד סוף הלכה:
שוגג יאכל. אפי' בו ביום:
במזיד לא יאכל. בו ביום עד שתחשך:
ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. אבל לא בו ביום בין הוא בין אחרים:
במזיד לא יאכל עולמית. הוא דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת:
ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו. דס''ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ולדידיה דוקא דעביד איסורא אבל אחרים למוצאי שבת מותרין אבל לא בו ביום דלא ליתהנו מעבירה:
במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. כדמפרש טעמיה בריש פרק אלו נערות דיליף לה מקרא דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה יכול אפי' בשוגג ת''ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:
שמואל. היה פוסק כר' יוחנן הסנדלר:
רב כד הוה מורי בחבורתיה. לתלמידיו הוה מורי כר''מ לקולא:
בצבורא. כשהיה דורש ברבים היה דורש כר' יוחנן הסנדלר לחומרא מפני עם הארץ שלא ליזלזלו באסור שבת:
כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הורי לן. בציבורא דמחמיר טפי דתני וכו' בתוספתא שם ולדידיה המבשל בשבת אף בשוגג אסור עולמית ובין לו בין לאחרים לא יאכל:
את מה את אמור היכי סבירא לך להלכה אמר לון אני אין לי אלא משנה דסתם לן רבי כר''מ המעשר והמבשל וכו':
שמע רב חסדא להא דר' יוחנן. דמפרש לסתמא דמתני' כר''מ לקולא ואמר הותרו שבתות בתמיה לא כן א''ר הונא וכו'. ואסרו להן את השוכח. אפי' בשוגג וא''כ ה''ה במבשל ואת אמר הכא הכין דמבשל מותר בשוגג בתמיה:
קנסו במניח. אליבא דר' יוחנן הוא דמשני לה דאע''ג דבראשונה היו אומרים דשוכח ומניח תבשילו ע''ג כירה דינו כמבשל בשבת כשחזרו וקנסו לא קנסו אלא במניח דקילא ליה וגזרינן דיניח במזיד ויאמר שכוח הייתי אבל לא קנסו שוגג במבשל דלא חיישינן דעביד אסורא כי האי במזיד:
חָֽזְרוּ לוֹמַר תַּבְשִׁיל שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אָסוּר מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ מוּתָּר. אֵי זֶהוּ תַּבְשִׁיל שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ כְּרוּב וַאֲפוּנִין וּבָשָׂר טָרוּף. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בַּר עִילָּא אַף רָאשֵׁי לִפְתּוֹת וְרָאשֵׁי קֵפַלּוֹטוֹת עָשׂוּ אוֹתָן כְּתַבְשִׁיל שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ. בֵּצִים מָה הֵן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רִבִּי יוֹסֵי אַבָּא עָלָה לְבֵיתוֹ וּמָצָא שָׁם בֵּיצִים וְאָסַר חַמִּין וְהִתִּיר. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָתָן בְּשֵׁם רִבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָה אֲנִי וְאַבָּא עָלִינוּ לְחַמַּת גָּדֵר וְהֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ בֵּיצִים קְטָנוֹת כְּחִזְרִרִין וְטַעֲמוֹן יָפֶה כְּפִינְקְרֵסִין.
Traduction
Ledit enseignement de R. Hiya continue en ces termes: tout mets qui profite de sa réduction au feu est interdit le samedi en cas d’oubli (on peut supposer qu’on l’a laissé sciemment); mais au cas où la réduction lui nuit, il est permis de s’en servir (l’oubli sera réel). Quel mets profite de la réduction au feu? Le chou, les vesces et la viande hachée. De même, dit R. Tanhoum b. Ila, on comprend dans les mets qui profitent de la réduction au feu les têtes de raves et de porreaux. Quelle est la règle pour les œufs? R. Yossé, au nom de R. Ismaël, ou R. Jérémie et R. Hanina au nom de R. Ismaël bar R. Yossé disent: lorsque mon père rentra un jour le samedi chez lui et qu’il trouva des œufs réduits au foyer, il en interdit l’usage; il permit l’usage de l’eau chaude (qu’un séjour trop long au feu réduit). R. Samuel b. Nathan dit au nom de R. Hama b. Hanina: lorsque je suis monté avec mon père à Hamath Guerar, l’on nous apporta des œufs petits comme des pommes de pin acra'', qui avaient aussi bon goût que des câpres.
Pnei Moshe non traduit
חזרו לומר. על הברייתא דלעיל קאי דקנסו בשוכח וחזרו לומר דדוקא בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו בהא הוא דאיכא למיחש שלא יניח במזיד וכו' כדמפרש ואזיל מה הוא מצטמק ויפה לו:
ובשר טרוף. דמכיון שכבר טרוף הוא מצטמק ויפה לו:
בצים מה הן. אם הן כתבשיל שמצטמק ויפה לו:
ואסר להם. דמצטמק ויפה לו הויא כדלקמיה:
חמין. שנשתהו ע''ג כירה והתיר דמצטמק ורע להן:
בצים קטנות כחזרדין. שהיו מצומקות הרבה עד שנעשו קטנות כעוזרדין קורמ''ש או סורבו''ש בלע''ז והיה טעמן יפה כפינקרסין והוא פרי חשוב מאוד בפ''ז דפאה ובפ''ק דסוטה א''ר יונתן יפה ספסוף שאכל בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו:
Troumot
Daf 12b
משנה: אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְאִם תָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. כָּל מִין חִטִּים אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵינִים וּגְרוֹגֶרֶת וּדְבֵילָה אֶחָד וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַייֵם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְעוֹלָם הוּא תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. וְתוֹרְמִין בָּצָל קָטָן שָׁלֵם לֹא חֲצִי בָּצָל גָּדוֹל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא חֲצִי בָּצָל גָּדוֹל. וְכֵן הָיָה רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תּוֹרְמִין בְּצָלִים מִבְּנֵי הַמְּדִינָה עַל הַכּוֹפְרִיִּם וְלֹא כוֹפְרִיִּם עַל בְּנֵי הַמְּדִינָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל פּוֹלִיטִיקִים.
Traduction
Il est interdit de libérer une espèce de produits avec un autre (85)Babli, Bekhorot 53bÊ; Temoura, 5a., sous peine de nullité (en tous cas). Toutes les sortes de froment forment une seule (sans distinction de couleur), ainsi que les diverses espèces de figues, vertes, sèches, ou en gâteau; et l’on se sert de l’une pour libérer l’autre. Dans les localités où il y a un cohen (86)Babli, trÊ; Menahot 55a., on prélève les objets les plus beaux (verts); là où il n’y en a pas, on préfère ce qui se conserve le mieux (sec). Selon R. Juda, on prélève en tous cas le plus beau. Mieux vaux prélever (pour l’oblation) un petit oignon entier (qui se conserve) que la moitié d’un grand (91)Voir Babli, Berakhot 39b.. Selon R. Juda, au contraire, l’inverse vaut mieux. De même, R. Juda disait: on prélève des oignons de la ville (meilleurs au goût), pour libérer ceux de la campagne (qui se conservent); mais l’on ne doit pas agir à l’inverse, car la première sorte forme un mets délicat politicon.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין תורמין ממין על שאינו מינו. כדדריש בגמ' דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה ותן חלב לזה:
כל מין חיטין אחד. אפי' שחמתית ולבנה תורם מזה על זה:
כל מין תאנים וכו' אחד. בין שחורות בין לבנות:
וגרוגרות. כשהן לחין קרויין תאנים וכשיבשו קרויין גרוגרות וכשנדרסין בעיגול קרוי עיגול דבילה:
כל מקום שיש כהן. ליתן לו מיד תורם מן היפה וזהו מן התאנים על הגרוגרות דתאנים יותר יפים הן אבל לא מגרוגרות על התאנים:
תורם מן המתקיים. מן הגרוגרות על התאנים דגרוגרות מתקיימי טפי:
לעולם הוא תורם מן היפה. דכתיב בהרימכם את חלבו ואי פסיד פסיד ואין הלכה כר' יהודה:
תורמין בצל קטן שלם. דשלם עדיף אע''פ שחצי בצל גדול חשוב הוא ור' יהודה ס''ל דחשיב עדיף ואין הלכה כר''י:
על הכופרים. על של בני הכפרים:
מפני שהוא מאכל פוליטיקוס. בצלים של בני המדינה הם חשובים ומאכל בני פלטרין של מלכים:
תַּנֵּי לֹא תְמַלֵּא אִישָּׁה קְדֵירָה עֲסָסִיּוֹת וְתוֹרְמוֹסִין וְתִתְּנֵם לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. וְאִים נָֽתְנָה אֲסוּרִין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. רִבִּי אָחָא אָמַר בְּמֵזִיד כְּרִבִּי מֵאִיר רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג כְּרִבִּי יְהוּדָה. אָמַר רִבִּי מָנָא יֵאוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַנּוֹטֵעַ בְּשׁוֹגֵג בַּשַּׁבָּת יְקַייֵם בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר בַּשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים בַּשְּׁבִיעִית בְּשׁוֹגֵג יְקַייֵם בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר בַּשַּׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֲנָייַת שַׁבָּת עָלָיו. וְכָאן מִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הַמְתֵּן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּמִי שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מַחְמַת שַׁבָּת כְּלוּם. 12b מַה טַעַם דְּרַבָּנִין נֶחְשַׁד עַל הַשְּׁבִיעִית וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת. דָּבָר אַחֵר מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת. הֵיךְ עֲבִידָא נָטַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים לִפְנֵי שְׁבִיעִית וְנִכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית. אִין תֵּימַר חֲשָׁד אֵין כָּאן חֲשָׁד. אִין תֵּימַר מוֹנִין יֵשׁ כָּאן מוֹנִין. נָטַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים לִפְנֵי שְׁמִינִית וְנִכְנְסָה שְׁמִינִית אִין תֵּימַר חֲשָׁד יֵשׁ כָּאן חֲשָׁד וְאַתְיָא כְּמָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי מוֹנִין בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי חֲשָׁד וְקָֽנְסוּ שׁוֹגֵג מִפְּנֵי מֵזִיד.
Traduction
On a enseigné (81)Tossefta en Shabat IVÊ; Babli, ibid. f 18: une femme ne doit pas emplir la marmite de certaines lentilles wsi'', ni de lupins qermo'', pour les mettre au four la veille au soir du samedi; et, si elle les a mis cependant, il est interdit d’en manger le samedi soir, jusqu’à ce que le temps nécessaire à leur cuisson soit écoulé (pour ne pas profiter du travail du Shabat). R. Aha dit qu’au cas où c’est fait sciemment, on suit l’avis de R. Meir (et l’on ne peut pas en manger avant le samedi soir); selon R. Yossé, même en cas d’infraction involontaire, on suit l’avis plus sévère de R. Juda. En effet, dit R. Mena, cet avis de R. Yossé est très juste et bien dit, puisque notre Mishna s’exprime ainsi: ''Celui qui le samedi plante par mégarde peut laisser subsister son œuvre etc.''. Selon R. Juda, il faut dire le contraire: en la 7e année agraire, ou de repos, ce qui a été planté par mégarde peut subsister, mais ce qui l’a été sciemment devra être arraché; tandis qu’à l’égard des plantations accomplies le samedi, il faut les arracher en tous cas, qu’elles aient été volontaires, ou non, afin de ne pas tirer parti du travail effectué en ce jour. Or, lorsqu’on dit dans l’enseignement précité qu’avant de manger il faut attendre le samedi au soir, jusqu’à ce que le temps nécessaire à leur cuisson soit écoulé, c’est aussi afin de ne tirer aucun profit du travail accompli pendant le Shabat (donc, l’avis de R. Juda prédomine, et R. Yossé fait bien de l’adopter). Pourquoi les autres rabbins sont-ils plus sévères, dans notre Mishna, à l’égard de la 7e année qu’en ce qui concerne le Shabat? C’est que, disent-ils, on soupçonne bien des gens de ne pas observer strictement le repos agraire, tandis qu’il n’y a pas de soupçon à l’égard du Shabat (82)Il n'y a donc pas lieu d'interdire, en ce jour, l'acte involontaire au mme titre qu'une transgression volontaire., ou bien encore, leur motif est que l’on compte les annuités (83)Cf. Babli, Gitin 53b. pour arriver à la 7e année agraire (d’autres verront, par conséquent, qu’un tel travail a été accompli en cette année et le prendront à tort pour exemple), tandis que l’on ne compte pas les samedis au bout d’un long espace de temps (et la dite crainte n’a pas raison d’être). Qu’importe au point de vue des distinctions à établir entre ces 2 motifs? Le voici: lorsqu’on a planté moins de 30 jours avant le commencement de la 7e année et qu’ensuite la plantation a eu son effet, dans la première hypothèse il n’y a pas lieu à soupçon et par conséquent l‘acte est permis s’il est involontaire; si, au contraire, on s’attache au 2e motif, de compter les années, c’est interdit, parce qu’en comptant on remarquera que le plant a pris racine au sol en la 7e année et l’on supposerait qu’il a été planté à ce moment. Si au contraire on a planté moins de 30 jours avant la fin de cette 7e année et que le plant a pris racine en la 8e année, il n’y pas lieu de l’interdire pour le motif du compte, puisque l’on verra que la croissance n’a commencé que plus tard; mais, comme motif de soupçon il est à craindre que l’on ait opéré au dit moment, et c’est interdit pour ce motif là. Donc, la défense exprimée dans notre Mishna de ne laisser subsister le plant en aucun cas est motivée d’après celui qui admet le soupçon, non d’après celui qui met en cause le dénombrement des années; et l’acte involontaire est puni à titre d’amende, de crainte qu’il soit accompli sciemment (84)Cf. ci-aprs, (Orla 3, 7) ( 63b)..
Pnei Moshe non traduit
תני. שם בתוספתא ריש פ''ג:
עססיות. מין קטניות:
עד. שישהא בכדי שיעשו:
ר' אחא אמר במזיד כר''מ. הא דקתני ואם נתנה אסורין וכו' כר''מ מיתוקמא דקאמר לעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו נתנה בשוגג אפי' בו ביוס מותרין:
ר' יוסי אומר. דלא היא אלא אפי' נתנה במזיד לא הוי אלא בשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יהודא בברייתא דלעיל דס''ל בשוגג יאכל למוצ''ש:
א''ר מנא יאות א''ר יוסי. דאין דין עבר ושהה כמבשל בשבת במזיד אלא דדי אם נקנסיה דלא יאכל עד למוצ''ש וכמבשל בשוגג לר' יהודה:
הנוטע בשוגג וכו'. תוספתא היא בשבת שם ומסקנת דברי ר' מנא הן כלומר דאף לר' יהודה דהך ברייתא דהנוטע בשבת דמחמיר בשוגג נמי שפיר מיתרצא כדמסיק ואזיל:
ר' יהודה אומר חילוף הדברים וכו' דשבת דחמירא בשוגג נמי יעקור שלא יהנה ממעשה שבת והלכך וכאן וכו' גבי קדירה בעססיות וכו' מכיון שאתה אומר דתמתין למ''ש בכדי שיעשו הוי כמי שלא נהנית מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג:
מה טעם דרבנין. דמחמירי בשביעית יותר משבת:
נחשדו ישראל על השביעית. הלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:
דבר אחר מונין לשביעית. מונין השנים של שני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשמונין השנים למפרע יראו שנטיעה זו בשביעית היתה ואתו למישרי נטיעה בשביעית:
ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין כנטיעה ולא ימים והלכך לזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת:
היך עבידא. כלומר דמפרש מאי נ''מ מבין אלו שני הטעמים והיך עבידא דלפעמים איכא חדא טעמא וליכא לאידך וקאמר בכה''ג דלקמיה:
נטע פחות משלשים וכו'. דתנינן לעיל בפ''ב דשביעית בהלכה ו' הנוטע שלשים יום לפני ר''ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר''ה לא עלתה לו שנה תמימה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן במתני' שם שאם נטע פחות משלשים יום לפני ר''ה יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות משלשים יום לפני ר''ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תאמר דהטעם שהחמירו אף בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד שהרי לא נטע בשביעית עצמה דנימא להחמיר אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום ודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דהטעם הוא מפני מונין יש כאן ג''כ טעמא דמונין שכשיראו אח''כ ששני ערלה ורבעי יהיו כלין והיינו לאחר ג' שנים לערלה וד' רבעי שלימות דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע וימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה מתחילת שנה שביעית היא אכתי אתו למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית ולהאי טעמא איכא למיגזר אף בשוגג בכה''ג:
נטע פחות משלשים לפני שמינית ונכנסה שמינית כצ''ל וכן הוא בפ' כירה. כלומר וכן איכא בינייהו איפכא שאם נטע בפחות משלשים יום לפני ר''ה של שמינית ונכנסה לשנת שמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מונין אין כאן מונין. וחסר כאן אין תימר הבתרא ובפ' כירה גרסינן לה אלא ששם מסורסת הגי' במקצת וכצ''ל כמו שהצגתי. כלומר דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא דהא פחות משלשים לפני ר''ה לא עלתה לו שנה וכשיחשבו לאחר שיכלו שני ערלה ורבעי יראו למפרע שהשנים מתחילין מתחילת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע''ג דהשנים שלימות מתחילין הן מקודם שמינית מ''מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:
ואתיא כמ''ד מפני החשד ברם כמ''ד מפני מונין קנסו בשוגג מפני מזיד. כצ''ל כמו שהיא בפרק כירה. כלומר דהש''ס מסיק לה דהאי טעמא דמפני חשדא הוא העיקר וכהאי מ''ד אתיא שפיר המתני' דקתני הנוטע בשביעית משום דבשביעית עצמה לעולם איכא האי טעמא דמפני חשדא אבל למ''ד דטעמא מפני מונין ולדידיה לא אתי האי טעמא בלחוד אלא כשנטע פחות מל' לפני שביעית וכך הוא משמע מהאי דבר אחר דבא להוסיף על האי טעמא דמפני חשדא וקאמר דבר אחר וכו' וכלומר להשמיענו דאף במקום דליכא טעמא דחשדא טעמא דמונין מיהת איכא ולא מיתוקמא האי טעמא לחודיה אלא בנטע פחות משלשים לפני שביעית וכדאמרן וא''כ בהא קנסו בשוגג מפני מזיד בתמיה וכו כולי האי חששו חכמים למיקנס בשוגג אטו מזיד אף בחששא רחוקה כזו והיכא דטעמא דמפני חשדא ליכא וא''ת דאה''נ דחששו חכמים למיקנם בשוגג אף במקום דליכא אלא טעמא דמפני מונין בלחוד א''כ קשיא אמאי תני במתני' הכא הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור אם דקנסו חכמים אף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי ועוד דלעיל בשביעית בפ''ב דמיירי בפחות משלשים יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות מל' יום לפני ר''ה של שביעית ואם נטע וכו' יעקור והו''ל למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמפני מונין בלחוד לא גזרו חכמים בשוגג אטו מזיד ובמקום דאיכא טעמא דמפני חשדא הוא דגזרו ולפיכך לא תנינן להא אלא בנוטע בשביעית עצמה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source