הלכה: רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן טַעֲמַייְהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי לֶעָנִי וְלַגֵּר מַה תַלְמוּד לוֹמַר תַּעֲזוֹב אוֹתָם יֵשׁ לָךְ עֲזִיבָה אֲחֶרֶת כְּזוּ. מַה זוּ לָעֲנִייִם וְלֹא לָעֲשִׁירִם. אַף מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר לָעֲנִייִם וְלֹא לָעֲשִׁירִם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' טעמייהו דב''ש וכו'. כדפרישית במתני':
משנה: 28a בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין הֶבְקֵר לָעֲנִייִם הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין אֵינוֹ הֶבְקֵר עַד שֶׁיַּבְקִיר אַף לָעֲשִׁירִים כִּשְׁמִיטָּה. כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וְשָֽׁכְחוּ בוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר אֵינוֹ שִׁכְחָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין שִׁכְחָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ובה''א אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה ת''ל ונטשתה למד על נטישה אחרת והיינו הבקר שהיא כשביעית מה שביעית בין לעניים בין לעשירים אף הפקר בין לעניים בין לעשירים.
מתני' בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. מי שהבקיר לעניים איזה דבר ולא לעשירים דין הפקר יש לו ופטור מתרומה ומעשרות וכדמפרש טעמייהו בגמ' דב''ש דרשי דכתיב בלקט ופאה לעני ולגר תעזוב אותם והו''ל למיכתב עזוב איתם ומה ת''ל תעזוב למד על עזיבה אחרת והיינו הפקר שהיא כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף עזיבה שהיא במקום אחר לעמים ולא לעשירים הוי עזיבה:
אָמַר רִבִּי אָבִין בַּר חִייָא הָדָא דְאָֽמְרָה הֶבְקֵר לָעֲנִייִם וְזָכוּ בָהֶן עֲשִׁירִין תַּפְלִיגָתָא דְּרִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוֹסֵי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִי מֵאִיר דּוּ אָמַר כֵּיוָן שֶׁאָדָם מַבְקִיר דָּבָר מֵרְשׁוּתוֹ הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִי יוֹסֵי דּוּ אָמַר אֵין דָּבָר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים אֶלָּא בִּזְכִייָה אֵין הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ע''ד דר''מ דהוא אמר וכו'. השתא מפרש לה. דהא דר' יוחנן דלעיל תליא בהאי פלוגתא דר''מ ור''י דלדעתי' דר''מ דס''ל כיון שהאדם מפקיר יצא הדבר מרשותו וא''כ הכא נמי מכיון שהפקיר לעניי אותה העיר יצא הדבר מרשותו והוי הפקר גמור ואפי' לעשירים הואיל ולא אמר בפירוש אבל לא לעשירים ועל דעתיה דר' יוסי דאמר לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד הזוכה ה''ה הכא אין הבקרו הפקר דמכיון שהוא יכול לחזור בו מקודם שיבוא ליד הזוכה והוא אמר לעניי אותה העיר א''כ כל זמן שלא זכו בו עניי אותה העיר לא מקרי בא ליד הזוכה ואפי' זכה בו עשיר לאו כלום הוא דבעינן שיבא ליד הזוכה שזיכה לו בפי' דהא מדמי לה למתנה ועד שיבא ליד אותו מקבל שזיכה לו יכול הוא לחזור בו וה''נ כן. וגרסי' להאי סוגיא בנדרים שם עד מה אנן קיימין.
הדא דאמרה הבקר לעניים וזכו בהן עשירין. כלומר הא דאמרינן דלר' יוחנן כל היכא דהפקיר סתם לעניים הוי הפקר גמור ואפי' אם זכו בהן עשירים כדקאמר לעניי אותה העיר הוי הבקר כל זמן שלא אמר בפירוש אבל לא לעשירי' האי מילתא תליא בתפלוגתא דר''מ ור' יוסי היא דפליגי בעלמא בדין הפקר והך פלוגתא דר''מ ור' יוסי בברייתא הובאה לקמן בפ''ג דדמאי בהלכה ב' ועיקרה לקמן בפ''ד דנדרים בהלכה י' דר''מ סבר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואע''ג דעדיין לא אתי ליד הזוכה הוי הפקר ופטור מן המעשרות ואפי' קדם וזכה הוא עצמו בו דין הפקר יש לו ור' יוסי סבר דאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה כדמפרש התם טעמא דר' יוסי דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו ואין לו דין הפקר:
הֶבְקֵר לִבְהֵמָה אֲבָל לֹא לְאָדָם לְגוֹיִם אֲבָל לֹא לְיִשְׂרָאֵל. לָעֲשִׁירִם אֲבָל לֹא לָעֲנִייִם דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר. לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. לְיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא לְגוֹיִם. לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר אֲבָל לֹא לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. פְּלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֵין הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר. אָמַר רִבִי לָא בְּפֵירוּשׁ פְּלִיגִין רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין הֶבְקֵרוֹ הֶבְקֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר לא בפירוש פליגין וכו'. כלומר דר' אילא קאמר דלא צריכא לן למידק פלוגתייהו מהא דלעיל אלא דאשכחן דפליגי בהדיא בהאי דינא אי הוי הפקר או לא:
על דעתיה דרשב''ל. דמפרש טעמייהו דב''ה דמקרא דשמטה ילפי שצריך שיהא ההפקר כשמטה ממש א''כ הכא אין הפקירו הפקר שהרי שמיטה הפקר לכל היא ובין לאדם בין לבהמה:
על דעתיה דר' יוחנן הבקירו הבקר. דלר' יוחנן נפקא להו לב''ה ממיעוטא דאותם דשאר הפקר לא ליהוי כלקט ופאה וא''כ הכא כיון שהפקיר לכל ישראל הוי הפקר ואע''ג דקאמר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת בהא לא איכפת לן דהא לא קאמר בפירוש אבל לא לעשירי' והלכך אמרינן מסתמא כי הפקיר לכל העולם הוא דהפקיר בין לעניים בין לעשירים אלא דבעניים לחוד הוא דמקפיד שלא יזכו בה אלא עניי אותה העיר אבל מעיר אחרת הכל שוין בו ואף לעשירים וכן לעשירים שבאותה העיר ושפיר ילפינן מאותם דאלו לקט ופאה אין בהם אלא לעניים בלבד:
לגוים וכו' בזה ד''ה אין הפקרו הפקר. כלומר בין לר''י דלא מפרש טעמייהו דב''ש דדרשי מקרא דשמיטה אלא דממיעוטא מאותם דכתיב גבי לקט ופאה נפקא להו כדלעיל ובין לר''ל דמפרש טעמייהו דב''ה דמקרא דשמיטה נפקא להו מיהת לכ''ע בעינן שיפקיר לכל ישראל בין לעניים בין לעשירים וא''כ הכא לא הוי הפקר לב''ה דקיי''ל כותייהו ומשום הסיפא נקט לה כדלקמיה דאם הפקיר לאדם אבל לא לבהמה וכו' בהא איכא בינייהו דר''י ור''ל אליבא דב''ה ותליא בפלוגתא דידהו בהא דמפרשי טעמייהו:
מַה מְקַייְמִין בֵּית הִלֵּל טַעֲמֵיהוֹן דְּבֵית שַׁמַּאי. תַּעֲזוֹב אוֹתָם מִיעוּט זוּ לָעֲנִייִם וְלֹא לָעֲשִׁירִם. אֲבָל מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּין לָעֲנִייִם בֵּין לָעֲשִׁירִם. מַה מְקַייְמִין בֵּית שַׁמַּאי טַעֲמֵיהוֹן דְּבֵית הִלֵּל. תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ נְטִישָׁה מִיעוּט זֶה בֵּין לָעֲנִייִם בֵּין לָעֲשִׁירִם. אֲבָל מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר לָעֲנִייִם אֲבָל לֹא לָעֲשִׁירִם. אָמַר רִבִּי אָבִין מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עַד שֶׁיַּבְקִיר אַף לָעֲשִׁירִים כִּשְׁמִיטָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הבקיר לבהמה. מה שתאכל הבהמה ממנו אבל לא הפקיר לאדם.
לישן דמתני' מסייע לר''ש בן לקיש. אע''ג דר' יוחנן ור''ל לא פליגי אלא מר מפרש טעמייהו דב''ש ומר מפרש טעמייהו דב''ה אפי' כן הואיל דלר' יוחנן לא מבעיא לן למימר דב''ה נפקא להו מקרא אחרינא אלא מהאי קרא דב''ש גופי' דדרשי אותם למעוטא הלכך קאמר לישנא דמתני' מסייע לר''ל דב''ה מקרא דשביעית הוא דנפקא להו כדקתני בהדיא עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה ומיהו לקמן משמע דאף לדינא איכא בינייהו:
מה מקיימין ב''ה טעמייהו דב''ש. ומאי עביד להו בהאי קרא דב''ש וקאמר דב''ה סברי דאותם מיעוטא היא זו דוקא לעניים ולא לעשירים אבל הפקר מה שנאמר במקום אחר דפטור ממעשרות כדדרשינן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך וזהו דוקא שיופקר אף לעשירים:
מה מקיימין ב''ש קרא דב''ה. וקאמר דב''ש סברי דונטשתה מיעוטא היא נטישה זו בין לעניים בין לעשירים אבל הפקר שנאמר במקום אחר אפי' לעניים אבל לא לעשירים הוי הפקר:
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ טַעֲמַייְהוּ דְּבֵית הִלֵּל תִּשְׁמְטֶנָּה וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר וּנְטַשְׁתָּהּ יֵשׁ לְךָ נְטִישָׁה אֲחֶרֶת כְּזוּ. מַה זוּ בֵּין לָעֲנִייִם בֵּין לָעֲשִׁירִם. אַף מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּין לָעֲנִייִם בֵּין לָעֲשִׁירִם.
מַה נָן קַייָמִין. אִם מִשּׁוּם דָּבָר מְסוּייָם דַּיּוֹ שְׁנַיִם. אִם מִשּׁוּם שׁוּרָה דַייוֹ שְׁלֹשָׁה. חַד בַּר בֵּי רַב אָמַר הָדָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן קוֹמֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְחוֹלְקוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ שׁוּרָה כְּבֵית שַׁמַּאי. רִבִּי יוֹנָה וְהוּא בָּעֵי שֵׁיעוּרָא כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשָׁכְחוּ כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד שֶׁל שְׁמוֹנַת קַבִּין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה אנן קיימין. על טעמא דב''ש בסיפא דמתני' קאי כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו דקאמרי אינו שכחה ובמה אנן קיימין טעמייהו.
אם משום שהוא דבר מסוים ויותר משאר עומרי השדה א''כ דיו בשנים שהרי כולן של קב קב ואם יש בו ב' קבין סגי למקרי ליה דבר מסוים.
ואם משום שורה שיכול לעשות ממנו שורה של קב קב כמו שארי העומרי' ולפיכך קאמרי אינו שכחה משום דאמרינן דלא משום שכחה הניחו אלא רוצה לעשות ממנו שורה של קבין ובשנים ליכא שורה א''כ דיו בג' קבין וראוי לעשותו ג' של קב קב:
חד בא רבי. כמו חד מבי רבנן שבא אל בית המדרש ואמר הדא דקאמר ר' יוחנן כדלקמן לפני ר''ל דכל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כב''ש כלומר לעולם טעמא דב''ש משום שורה והא דלא סגי בשלשה משום דבעינן שיהא ראוי לחלקו לשנים ולעשות ממנו שורה שכן דרך הרוצה לעשות עמרים קטנים ממקום שיש בו הרבה ביחד חולקו בתחלה לחצאין ואח''כ חולק כ''א מהן לעמרים קטנים כמו שנעשו שאר עומרי השדה הלכך בפחות מד' קבין לא תלינן בשורה:
ר' יונה בעי והוא שיעורה וכו'. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. כלומר דר' יונה שאל אליבא דב''ש אם זה הוא שיעורה לעולם לפי ערך של שאר עומרי השדה וכמו דאמרי אם כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו אינו שכחה כך אם כל עומרי השדה של ב' קבין הן וא' של שמונת קבין ושכחו דג''כ אינו שכחה מהאי טעמא גופיה וב''ש חושבנא קמייתא הוא דנקטי וה''ה לאינך או לא ולא איפשטא ליה אליבא דב''ש.
28b עַד כְּדוֹן בְּשֶׁהִבְקִירָהּ לִזְמָן מְרוּבָּה. אֲבָל הִבְקִירָהּ לִזְמָן מוּעָט. נִישְמְעִינָהּ מִן הָדָא הִבְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹזֵר בּוֹ. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן דימא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר לֵיהּ מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים הִיא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה הִיא לְאַחַר כַּמָּה. לִישָׁן מַתְנִיתָא מְסַייֵעַ לְרִבִּי זְעִירָא בְּמַה דְּבָרִים אָמוּרִים כְּשֶׁהִבְקִיר סְתָם. אֲבָל אִם אָמַר שָׂדִי מוּבְקֶרֶת יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָׁבוּעַ אֶחָד אִם עַד שֶׁלֹּא זָכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר הוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. אֲבָל מִשֶׁזָּכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הָדָא אָֽמְרָה הוּא זְמָן מְרוּבָּה הוּא זְמָן מוּעָט. הָדָא אָֽמְרָה לֹא חָשׁוּ עַל הַעֲרָמָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַבְקִיר וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה. הָדָא פְשִׁיטָא שְׁאִילְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא. דְּרִבִּי זְעִירָא אָמַר הוּא זְמָן מְרוּבָּה הוּא זְמָן מוּעָט.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לישנא דמתניתא מסייע לר' זעירא. דלא חששו להערמה לאחר ג' ימים כדמסיים בסיפא דקתני בד''א דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו אמרינן דלאו מהפקירא קא זכי בשהפקיר סתם דבהא חששו חכמים מפני הרמאין:
אבל אם אמר שדי מובקרת יום א' וכו' עד שלא זכה וכו' יכול היא לחזור בו ואפי' לאחר ג' וטעמא דאע''ג דלא בעינן דאתיא ליד זוכה וכר''א מ''מ הואיל דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דלא מפקרי אינשי לזמן וכיון ששינה זה והפקיר כך אמדינן לדעתיה דהואיל ולא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אף באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך אבל משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ודין הפקר יש לו אפי' זכה בו הוא עצמו ומשום דבכה''ג דמפקיר לזמן ליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעה שהפקירו להערמה ולחזור ולזכות בו למה היה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו סתם דמאי נפקא ליה מידי בזה שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא ודאי דלאותו זמן שהפקיר גמר בדעתו להפקירו לגמרי בלא הערמה כלל לפיכך משזכה אין יכול לחזור בו שלא יהא בו תורת הפקר:
הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש''מ מהכא דהיכא שהפקירו לזמן אין חילוק בין אם הוא זמן מרובה או מועט כדקתני יום א' וכו' וש''מ דלא חשו על הערמה בכה''ג וכדפרישית וש''מ שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו הוא עצמו ודין הפקר יש לו כדקתני זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו מהפקר:
הדא פשיטא שאילתא דר' זעירא. כלומר השתא נמי ידעינן מה דפשיטא ליה לר''ז וכמו דהקשה לר''ש בפשיטות דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפי' לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה והיינו לאחר ג' בסתם דתו ליכא למיחש כדפרישית לעיל גבי דר''ז אין חוששין ומהאי ברייתא מסייעא ליה דכמו בהפקיר לזמן דליכא חששא דהערמה ואין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט ה''נ במפקיר בסתם כיון דאחר ג' ימים ליכא חשש הערמה אם זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו והוי כזוכה מן ההפקר:
א''ל. ר' זעירא מכיון דאת אמר אפי' לאחר ג' ימים איכא למיחש להאי חששא א''כ לדידך היא לאחר ג' ימים היא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ומעתה תשתכח תורת הפקר לגמרי בתמיה:
תני ר' שמעון דימא קומי ר' זירא אפי' לאחר ג' חוזר בו. כצ''ל וכן היא בנדרים ר''ש פליג וס''ל דלהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי לאחר שלשה חוזר בו:
שנים ושלשה ימים. הראשונים חוזר בו ואע''ג דמדאורייתא הוי הפקר אפי' לא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה. מפני הרמאין שרוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכין מן ההפקר ויתחייבו במעשרות אבל לאחר ג' אינו חוזר בו והכי אמר בהדיא בנדרים שם דתו ליכא למיחש להערמה שכל שמפקיר שדהו מפני הרמאות אינו מתאחר לזכות בו עד אחר ג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוין מעיקרא:
הבקיר את שדהו. סתם ולא פירש לזמן:
מן הדא ברייתא דלקמן דקתני בסיפא דבהפקר לזמן לא חששו חכמים להערמה כדמייתי בתר הכי. ואיידי דנקט האי ברייתא מפרש לה לכולה:
נשמעינה. לזה.
אבל הבקירה לזמן מועט מהו. דבכה''ג מיבעי לן דהואיל דאיכא למיחש דלא נתכוין להפקר גמור אלא להערמה בלבד ולא הוי הפקר לפוטרו ממעשרות ויהיה יכול לחזור בו לגמרי דעדיין לא נגמר הפקירו או דילמא אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור בו וקס''ד השתא דבהפקיר לזמן נמי איכא למיחש לרמאין:
עד כדין בשהבקירה לזמן מרובה. לר''מ הוא דבעי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא שמענו אלא בשהפקיר לזמן מרובה וטעמא דבזמן מרובה ליכא חשש הערמה דנימא שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח''כ יזכה בו הוא עצמו ומחשש זה לא ליהוי הפקר כלל וכדלקמן הא לא אמרינן משום דכשמפקיר לזמן מרובה מתיירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והלכך אמרינן דעתיה דמעיקרא. ודאי להפקר גמור נתכוין ועכשיו הוא רוצה לחזור ולפיכך אינו יכול לחזור בו דמכיון שהפקיר הפקר גמור יצא הדבר מרשותו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source