Peah
Daf 1b
שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַייֶבֶת בְּפֵיאָה. אֵיפְשַׁר לוֹמַר הִיא חִייְבָה כָּל שָׂדֵהוּ פֵּיאָה וְהִיא חַייֶבֶת בְּפֵיאָה. קָצַר שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה וְנִשְׂרְפָה מַהוּ שֶׁיְהֵא צָרִיךְ לִקְצוֹר פַּעַם שְׁנִייָה. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ וּמָכַר מַה שֶׁקָּצַר קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ מַה שֶׁקָּצַר נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל הַכֹּל. וְהֶקְדֵּשׁ לָאו כְּשָׂרוּף הוּא. 1b הָדָא אָֽמְרָה קָצַר שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה וְנִשְׂרְפָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְצוֹר פַעַם שְׁנִייָה.
Traduction
D’après ce qui vient d’être dit du premier épi, est-il passible aussi de l’obligation de la pea? Non, car il ne se peut pas que l’on dise qu’il entraîne l’obligation pour tout le champ, et qu’il est en même temps passible lui-même. Si le premier épi coupé a été brûlé de suite (avant la récolte du reste), faut-il en ce cas (pour que la pea soit due) faire une nouvelle coupe? On peut résoudre la question d’après ce qui suit: Si l’on a coupé une moitié du champ, est-il dit plus loin (2,8), et l’on a vendu cette moitié, ou, si après avoir coupé la moitié à l’a déclarée sacrée, on donne la part de pea pour tout (vendu ou consacré) sur ce qui reste adhérent à la terre. Or, ce qui a été consacré est certes considéré comme brûlé (pour la pea); donc, lorsque le premier épi coupé est brûlé, il est inutile de faire une nouvelle coupe (pour qu’il y ait lieu de donner la pea).
Pnei Moshe non traduit
שבולת הראשונה. שקצרה ואח''כ עשה כל שדהו פאה.
מהו. שתהא חייבת בפאה אותה שבולת הראשונה ושיהא צריך להפריש מקצת ממנה לפאה:
אפשר לומר וכו' והיא חייבת בפאה. בתמיה ומאי תבעי לך דהא עד שלא קצר הראשונה ליכא חיובי פאה כלל כדלעיל. והיא שגרמה לחיוב פאה ומהיכי תיתי שתתחייב היא בפאה:
ונשרפה מהו. שיהא צריך לקצור פעם שנייה מי נימא הואיל והראשונה נשרפה הוי כאלו עדיין לא קצר כלל וא''כ צריך לקצור עוד פעם שניה לשבולת אחת כדי שתחול על השדה חיוב פאה או דילמא מכיון דקצר מיהת פ''א בקצרך קרינן ביה:
נשמעינה מן הדא קצר חציה ומכר חציה. במתני' דסוף פרק ג' תנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח הוא נותן פאה לכל משום דחיוב פאה בסוף השדה הוא ונמצא החיוב על הלוקח הוא שזה לא מכר לו אלא הנשאר בשדה אחר שיוציא את הפאה על כל השדה וכן קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל:
ומכר מה שקצר. ותני עלה בתוספתא פ''ק קצר חציה ומכר את הקציר או קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשואר על הכל. שהרי חיוב פאה נשאר אצלו והלכך צריך ליתן מן המשואר אף על מה שמכר ועל מה שהקדיש:
והקדש לאו כשרוף הוא. בתמיה דהא אסור להנות ממנו וכמו ששרוף הוא מה שקצר בראשונה ואפ''ה אמרינן דחיוב פאה על המשואר היא דכיון דקצר הוא קרינן ביה בקצרך:
הדא אמרה וכו'. דג''כ א''צ לקצור פעם שניה אלא אפי' עדיין לא קצר עוד יכול הוא להפריש פאה:
כִּילָּה אֶת שָׂדֵהוּ אַתְּ אָמַר חָֽזְרָה פֵיאָה לָעֳמָרִין. מַהוּ שֶׁתַּחְזוֹר פֵּיאָה לִקְצִירַת שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי נֵילַף פֵּיאַת עֳמָרִין מִפֵּיאַת קָמָה. מַה פֵּאַת קָמָה לֹא חָֽזְרָה קָמָה לִקְצִירַת שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה. אַף פֵּיאַת עֳמָרִין לֹא תַחְזוֹר פֵּיאָה לִקְצִירַת שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה.
Traduction
Si l’on a entièrement rasé le champ (sans rien laisser aux pauvres), on sait que l’obligation de la pea doit retomber sur les gerbes. Et par suite faut-il l’imposer même au premier épi coupé (ou bien, selon la règle précédente, n’en est-il pas passible, parce que c’est sa coupe qui entraîne l’obligation)? C’est que, répond R. Yossé, on compare la pea due sur les gerbes à celle qui est due pour le blé encore debout: de même que, pour cette dernière, l’obligation n’a pas d’effet rétroactif (elle n’est pas due pour le premier épi).
Pnei Moshe non traduit
כילה את שדהו. לגמרי ולא הפריש פאה מן הקמה:
את אמר חזרה פאה לעומרין. כלומר הרי הדין בזה דחזר חיוב הפאה על העומרין וצריך להפריש פאה מן העומרין על כל השדה. והכי תנינן לה בתוספתא שם לא נתן מן הקמה יתן מן העומרים והשתא קמיבעיא לי' מהו שתחזור פאה לקצירת שבולת הראשונה. כלומר אם אמרינן דהואיל ושבולת הראשונה נתערבה עם הכל ומן העומרים הוא דמפריש חזרה חיוב פאה גם על הראשונה וצריך להפריש אף עליה או דלמא כיון דלעולם אין חיוב פאה אלא אחר קצירת שבולת הראשונה וממנה ואילך הוא דמפריש והיא פטורה. ופשיט לה ר' יוסי דודאי א''צ להפריש על שבולת הראשונה דנילף פאת עומרין מפאת קמה וטעמא משום שלא נתחייב עכשיו להפריש מן העומרין אלא מפני שלא הפריש מן הקמה וא''כ מה פאת קמה לא נתחייב בה אלא לאחר קצירת שבולת הראשונה והיא לעולם פטורה אף בפאת העומרים כן:
הַפֵּיאָה יֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר מִלְּמַטָּן וְאֵין לָהּ שֵׁיעוּר מִלְּמַעֲלָן. הַבִּיכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן אֵין לָהֶם שֵׁיעוֹר לֹא מִלְּמַעֲלָן וְלֹא מִלְּמַטָּן. אִית תַּנִּי תַּנָּא הַפֵּיאָה וְהַבִּיכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן אֵין לָהֶם שֵׁיעוֹר לֹא לְמַעֲלָן וְלֹא לְמַטָּן. מַה נְפִיק מִן בֵּינֵיהוֹן וְהֵן חַד מִן שִׁשִּׁים. מַן דָּמַר הַפֵּיאָה יֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר מִלְּמַטָּן וְאֵין לָהּ שֵׁיעוּר מִלְּמַעֲלָן מַה שֶׁנָּתַן נָתַן חָזַר וְהוֹסִיף חַייָב בְּמַעֲשֵׂר עַד שָׁעָה שֶׁיַּשְׁלִים. מַן דָּמַר הַפֵּיאָה וְהַבִּיכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן אֵין לָהֶם שֵׁיעוֹר לֹא מִלְּמַעֲלָן וְלֹא מִלְּמַטָּן מַה שֶׁנָּתַן כְּבָר נִפְטָּר. חָזַר וְהוֹסִיף חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת.
Traduction
La pea a une mesure a minima (au moins le 60ème), mais non un maximum (l’on peut donner bien plus, même le tout); pour l’offrande des prémices et le sacrifice au Temple lors des 3 visites prescrites, il n’y pas de mesure, ni minimum, ni maximum. Selon un autre enseignement, il n’y a de limite pour aucun des 3 objets. Quelle est la différence pratique entre ces deux opinions, puisqu’en tous cas le 60ème est le minimum à donner pour la pea comme mesure rigoureuse? La voici: d’après celui qui dit que, pour celle-ci, il y a une limite minimum, la moindre parcelle même du prélèvement incomplet est valable, et lorsqu’on y ajoute une petite part (moins du 60ème), il faut jusqu’à parfait achèvement donner la dîme sur ce prélèvement (16)Dès qu'il est complet, il n'est plus soumis aux parts dues.. D’après l’avis contraire, la pea est une fois donnée (même moindre), on est dispensé du reste, et ce que l’on y ajoute est soumis aux dîmes (n’étant plus de la pea).
Pnei Moshe non traduit
הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלה. תוספתא ריש פ''א דמלמטה נתנו בה חכמים שיעור כדתנן לקמן אין פוחתין לפאה מששים אבל למעלה אין לה שיעור דיכול אדם לעשות את כל שדהו פאה והיינו אחר שקצר שבולת הראשונה כדאמרי' לעיל:
הבכורים והראיון אין להם שיעור. כלל ולקמן מפרש לה באיזה ראיון אמרו:
אית תניי תני. דגם הפאה אין לה שיעור אף למטה:
מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. כלומר דהא על כרחך לכ''ע צריך שתהא לה חד מששים דהא בהדיא תנן אין פוחתין לפאה מששים וא''כ במאי פליגי הני תנאי אי נימא דהאי ברייתא בתרייתא פליגא אמתני'. וקאמר דלא פליגא אמתני' אלא דהאי מילתא איכא בינייהו.
מ''ד דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן. כלומר ואם נתן פחות מששים אע''פ שצריך הוא להוסיף עד ששים לא אמרינן דמה שנתן תורת פאה עליו לענין שתהא פטורה מן המעשר אלא מה שנתן נתן וזכה העני ואינו יכול להוציא מידו ומ''מ לענין מעשר אין תורת פאה על מה שנתן הואיל ואין בה שיעור פאה וכן נמי על מה שחזר והוסיף חייב במעשר דאין כאן תורת פאה:
עד שעה שישלים. כלומר עד שישלים הפאה בבת אחת כשיעורה:
ומ''ד דגם הפאה אין לה שיעור אף למטן לאו דא''צ להוסיף עליה קאמר דלא פליג אמתני' דצריך ששים אלא דלענין מעשר קאמר דמה שנתן עולה לו בחשבון תורת פאה וכבר נפטר וא''צ לעשר עליה.
ואם חזר והוסיף חייב במעשרות על מה שהוסיף דלענין מעשר אין תורת פאה למה שחזר והוסיף:
Peah
Daf 2a
רִבִּי בַּרֶכְיָה בְּעִי וְלָמָּה לֹא תַנֵּינָן עָפָר סוֹטָה. וְלָמָּה לֹא תַנֵּינָן אֶפֶר פָּרָה. וְלָמָּה לֹא תַנֵּינָן רוֹק יְבָמָה. וְלָמָּה לֹא תַנֵּינָן דַּם צִיפּוֹר שֶׁל מְצוֹרָע. לֹא אֲתִינָן מַתְנִיתָא אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהוּא מוֹסִיף עֲלֵיהֶן וְיֵשׁ בַּעֲשִׂייָתָן מִצְוָה. וְאֵילּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹסִיף עֲלֵיהֶן 2a אֵין בַּעֲשִׂייָתָן מִצְוָה.
Traduction
R. Berakhia demanda: pourquoi, dans l’énumération faite pour la Mishna, n’a-t-on parlé de la terre délayée dans la boisson présentée à la femme soupçonnée d’adultère (Nb 5, 17), ni de la cendre de la vache rousse mêlée aux eaux d’aspersion (Nb 19, 17), ni du crachat de lévirat, lorsqu’une veuve déchausse la sandale de son beau-frère pour refuser sa main (Nb 25, 9), ni du sang que l’on doit répandre de l’oiseau de sacrifice d’un lépreux (Lv 14, 6)? La Mishna n’enseigne que les sujets pour lesquels il y a un mérite à donner plus que la quantité due; tandis que pour les quatre devoirs précités, il n’y a pas de mérite à dépasser la mesure prescrite.
Pnei Moshe non traduit
ולמה לא תנינן. במתני' עפר סוטה דאין לה שיעור כמה יתן מן העפר אל המים וכן אפר פרה אין לה שיעור לנתינת האפר לתוך המים וכן רוק יבמה אין לה שיעור אלא כל שנראה להדיינים ואפי' כל שהוא וכן דם צפור של מצורע שנותן לתוך המים אין שיעור להדם:
ומשני דלא אמרינן למיתני במתני' אלא דברים שאם מוסיף עליהם יש בהוספה מצוה. כגון הני דחשיב במתני' אבל אלו אין בהוספה שלהן מצוה:
וְהָרֵאָיוֹן. מַתְנִיתִין בְּרֵאָיַית קָרְבָּן אֲבָל בְּרֵאָיַת פָּנִים יֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר. וַאֲתְייָא כַּיי דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן מָעָה כֶסֶף שְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה.
Traduction
Pour la vue du Temple, lors des 3 visites prescrites aux fêtes, la Mishna dit qu’il n’y a pas de limite à la présence personnelle. mais, il est évident que, pour le sacrifice offert, il y a une mesure. Ceci est conforme à ce qu’a dit R. Yohanan: il est légalement obligatoire (en vertu d’une allusion biblique) d’offrir au Temple (lors de cette visite) un holocauste ayant, au moins, la valeur de deux pièces d’argent (17)Le Maa' vaut le 6ème du dinar, selon Zuckermann, Talmudische Münzen, p. 23. et un sacrifice pacifique (personnel) de la valeur de 2 pièces (18)Voir même série. (Hagiga 1, 2) ( 76b) et Babli, même traité, 7a..
Pnei Moshe non traduit
מתני' בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:
ואתיא כהאי דאמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף. דתנן בריש חגיגה בה''א הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
דבר תורה הן. דלקמן יש לה שיעור מן התורה:
תַּנָּא רִבִּי יַסָּא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן רֵאָייָה כָּל שֶׁהוּא חֲכָמִים הֵן שֶׁאָֽמְרוּ מָעָה כֶסֶף שְׁתֵּי כֶסֶף. אָמַר לֵיהּ יֵשׁ כֵּן זוּ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְכָל הַשֵּׁיעוּרִין לֹא חֲכָמִים הֵן שֶׁנָּֽתְנוּ כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵלָיה וְכַעֲדַשָּׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. לֹא אַתְייָא מִישְׁאוֹל אֶלָּא כְּהָדָא דְתַנִּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָא. לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. חֲכָמִים הֵן שֶׁאָֽמְרוּ מָעָה כֶסֶף שְׁתֵּי כֶסֶף. וְקַשְׁיָא מִן דּוֹ סְמַךְ לִדְבַר תּוֹרָה הוּא. (חֲכָמִים הֵן שֶׁנָּֽתְנוּ כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵילָה וְכַעֲדַשָּׁה מִן הַשֶּׁרֶץ) [הוּא אָמַר חֲכָמִים הֵן שֶׁאָֽמְרוּ מָעָה כֶסֶף שְׁתֵּי כֶסֶף.] אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בוּן רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל הַשֵּׁיעוּרִין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּנַי דּוֹ אָמַר
Traduction
R. Yossa a enseigné, au contraire, en présence de R. Yohanan, que l’offre de la présence, quelque minime qu’elle soit, peut suffire (selon la Loi); ce sont les Sages qui ont établi l’obligation d’une pièce d’argent pour le 1er sacrifice et de deux pour le second (que chacun de ces 2 sacrifices devra représenter respectivement ladite valeur). Mais, lui objecta R. Yohanan, y-a-t-il d’autres exemples analogues (19)C'est-à-dire, ailleurs encore voit-on que les Sages aient donné une mesure précise à ce qui n'en avait pas? Comp. Babli, Berakhot 41b (t. 1er de notre traduction, p. 396).? Certes, répliqua R. Yona; toutes les mesures prescrites n’ont-elles pas été délimitées par les Sages? Ainsi, par exemple, il faut la grandeur d’une olive pour qu’un fragment de cadavre constitue l’impureté, la même mesure d’une bête morte (pour constituer le crime d’avoir mangé de l’immondice) et la grosseur d’une lentille pour le ver (son impureté ne devient réelle que s’il a cette mesure légale). En effet, la question posée par R. Yohanan ne se rapporte qu’à l’enseignement de R. Oshia: de l’expression biblique On ne verra pas ma face les mains vides (Dt 16, 16), on peut déduire, selon lui, que la plus petite offrande suffit; mais les Sages ont établi une mesure obligatoire, à savoir: l’holocauste devra coûter une pièce d’argent et le sacrifice pacifique deux pièces. La difficulté soulevée par R. Yohanan est donc celle-ci: comme le verset précité implique une allusion biblique légale (justifiant la mesure précise) comment R. Oshia dit-il que les Sages l’ont prescrite, mais ils ont fixé l’olive pour l’impureté d’un mort ou par la défense de manger des objets immondes, ou la grosseur d’une lentille pour l’interdiction des vers? (Cette détermination est applicable d’ordinaire aux cas non basés sur la Loi). Chacun de ces avis, dit R. Yossé bar R. Aboun, s’explique comme suit: l’avis de R. Yohanan est conforme à ce qu’il dit ailleurs (20)Babli Yoma 80a. que toutes les mesures légales ont été prescrites à Moïse sur le mont Sinaï (ce sont des traditions reçues et non les décisions des Sages);
Pnei Moshe non traduit
תנא ר' ייסא קומי ר' יוחנן ראית. קרבן:
כל שהוא. מן התורה אלא חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף:
אמר ליה ר' יוחנן ויש כן זו. וכי מצינו בכגון זו שיהיה השיעור מדבריהם:
א''ר יונה. ומאי קשיא ליה לר יוחנן וכי כל השעורים לא חכמים הן שנתנו כזית כו' דהא לא כתיבא שיעורא באורייתא וחכמים הן שנתנו שיעוריהן:
לא אתי מישאל. ומשני מה דשאל ר''י ויש כן זו לא בא לשאול אלא אליבא דר' הושעיא דתני בברייתא הכי דשיעור קרבן מדבריהן הוא נקט לראיה דקרבן שלה יש לו סמך מן התורה דכתיב לא יראו פני ריקם:
וקשיא. וזה היה קשה לו לר' יוחנן:
מן דו סמך לדבר תורה חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. כצ''ל וכן הוא בפ''ק דחגיגה ונדפס כאן בטעות אגב שיטפא דלעיל. כלומר מאחר שהוא סמך לה להכתוב שבתורה והיאך הוא אומר שמן התורה כל שהוא וחכמים הן שנתנו לשיעור זה וכי יש להן כח לעשות קצבה לקרבן שהוא מן התורה בלתי ג''ש או שאר מדות שהתורה נדרשת בהן דלא אמר אלא סתם וחכמים הן שאמרו כן ולא פירש מאין להם זה:
ר' יוחנן כדעתי' וכו'. ואזלו תרוייהו לטעמייהו:
ר''י דהוא אמר דכל השיעורין הלמ''מ הן. ולא שחכמים מעצמן נתנו להן. והלכך הוא דאמר דבר תורה הן. דהל''מ היא ד''ת:
מָעָה כֶסֶף שְׁתֵּי כֶסֶף דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא כְּדַעְתֵּיהּ דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר הָאוֹכֵל אִיסּוּר בִּזְמַן הַזֶּה צָרִיךְ לִרְשׁוֹם עָלָיו אֵת הַשֵּׁיעוּרִין שֶׁמָּא יַעֲמוֹד בֵּית דִּין אַחֵר וִישַׁנֶּה עָלָיו אֶת הַשֵׁיעוּרִין וִיהֵא יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה שֵׁיעוּר אָכַל.
Traduction
aussi, dit-il, les limites d’une et de deux pièces d’argent sont comme fixées par la Loi. L’avis de R. Oshia est conforme à ce qu’il dit que, pour les consommations interdites, il faut, de notre temps, préciser les limites, de crainte qu’il ne survienne un autre tribunal et ne modifie ces limites; il faut savoir quand la consommation d’une certaine quantité constitue une interdiction (donc, la délimitation est due aux sages).
Pnei Moshe non traduit
ור' הושעיא דאמר מדבריהן הוא לשיעורא דמתני' ג''כ כדעתי' דאמר כל השיעורין מדבריהן הן:
האוכל איסור בזמן הזה. חלב וכיוצא בו שמתחייב עליו קרבן בזמן הבית צריך היא לרשום עליו את השיעורין מה שהיו בזמן שאכל כדי לידע אם בר קרבן הוא לכשיבנה בית המקדש:
דשמא יעמוד ב''ד אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאיזה שיעור אכל. כלומר לפיכך הוא צריך לרשום השיעור שהיה בזמן שלו כדי לידע מאיזה שיעור אכל ונתחייב בקרבן. אלמא דס''ל דכל השיעורין מדבריהן הן וביד הב''ד לשנותן כפי ראות עיניהם לפי הזמן:
אָֽמְרֵי חָזַר בֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי תְּרַוֵּיהוֹן אָֽמְרִין לֹא חָזַר בֵּיהּ וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי אַמִּי אִיתְפַּלְּגוּן חִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹחָנָן. חִזְקִיָּה אָמַר אָדָם חוֹלֵק אֶת חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אֵין אָדָם חוֹלֵק אֶת חוֹבָתוֹ לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְיָדוֹ שְׁתֵּי כֶסֶף לְכָל אַחַת וְאַחַת.
Traduction
Selon certaines opinions, R. Yohanan renonça à son avis. Mais, selon R. Yona et R. Yossé, il n’y renonça pas; et ce qui le prouve, le voici: R. Ila dit, au nom de R. Ami, que Hizkia et R. Yohanan sont en désaccord sur le point suivant: selon le premier, le devoir d’offrir des sacrifices est rempli si l’on apporte pour 2 pièces 2 animaux (chacun des deux, d’égale valeur, équivaut à l’une des 2 obligations); d’après le second, ce mode ne suffirait pas et il faut avoir en mains deux pièces d’argent pour chaque sacrifice (21)Donc, la fixation du prix à 2 pièces est présumée légale..
Pnei Moshe non traduit
אמרין חזר ביה ר''י מן הדא. דאמר כל השיעורין הל''מ הן:
לא חזר ביה. ר''י מסברא דליה:
ועוד מן הדין. דלקמן ראיה דלא חזר בו ר''י:
דא''ר אילא וכו' אדם חולק את חובתו לשתי בהמות חובה שמוטלת עליו להביא חגיגה בשתי כסף יכול הוא לחלקן להשתי כסף לשתי בהמות אם ירצה יקח במעה כסף בהמה אחת ובשניה בהמה אחרת ויביא שתיהן לחגיגתו ויוצא ידי חובתו:
אלא צריך שתהא בידו שתי כסף לכל אחת ואחת. אם דעתו להביא שתי בהמות לחגיגת חובתו אי יותר צריך שתהא בידו ליקח כל בהמה ובהמה בעד שתי כסף ואם לאו לא יביא אלא בהמה אחת שתהא ביה שתי כסף אלמא דס''ל לר''י דהא דאמרו שיעור הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף מדאורייתא הוא והלכך הוא דקפיד שלא יביא בהמה לחגיגה הפחותה משתי כסף דאי שיעורא מדרבנן בעלמא הויא לא היה לן למיקפד אם מביא בהמה אחת או שתי בהמות בשתי כסף דהא מיהת בשתי כסף הוא דאייתי וש''מ דלא חזר בו ר''י מהא דאמר לעיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source