גמ' תני. בחדא ברייתא דגריס הכי חתיכה של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ומשום דקשיא עלה דהרי קדשים קלים נאכלין הם לזרים לאחר זריקת הדם הלכך פליגי בה ר' יונה ורבי יוסי דלקמיה:

ומותר לטהורים. והיינו אם נתבשל עם הקדשי קדשים מותר לכהנים טהורים ואסור אפי' לכהנים טמאים ואם נתבשל עם קדשי קלים מותר לזרים טהורים ואסור לזרים טמאים וקמ''ל דלפעמים משכחת לה דאסור לטמאים ומותר לטהורים בין שנתבשל עם קדשי קדשים ובין שנתבשל עם קדשי קלים וכל חד וחד כדינו וכדאמרן:

מתני' בשר קדשי קדשים ובשר קדשי קלים שנתבשלו עם בשר תאוה. הכא נמי או או קתני או זה או זה שנתבשלו עם בשר תאוה והוא חולין והאי דתני קדשי קלים והן נאכלין לזרים ולטהורים תני בשר תאוה שהן נאכלין אף לטמאין הרי הבשר התאוה זה אסור לזרים טמאים שנאסר מחמת הקדשי קדשים או הקדשי קלים שנתבשלו עמו לפי שהן אסורין לטמאים:

ר''ש מתיר לזרים ולכהנים. דס''ל מכיון דעל כרחך בשלא נתן טעם באותן החתיכות חולין הוא דמיירי דאל''כ הרי הפיגול והנותר אוסרין להכהנים כמו להזרים והואיל ואין כאן בנותן טעם הרי אלו מותרין לזרים כמו לכהנים ואין הלכה כר''ש:

מתני' חתיכה של קדשי קדשים וכו'. או או קתני שאם נתבשלה חתיכה של קדשי קדשים או חתיכה של פיגול או של נותר עם חתיכות של חולין והוציא את החתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או של נותר מתוכן הרי אלו חתיכות של חולין אסור לזרים ומותר לכהנים ואע''ג שהפיגול והנותר אסור הוא גם לכהנים מ''מ אין איסורן חמור כל כך אצל הכהנים כמו שאיסורן וכן איסור קדשי קדשים חמור הוא לזרים לפי שהקדשי קדשים אין להן שעת הכושר כלל אצל הזרים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אבל הפיגול והנותר אע''פ שעכשיו אסורין הן לכהנים מ''מ היו ראוין לכהנים מקודם שנעשו פיגול או נותר ולפיכך אותן חתיכות חולין נאסרו לזרים מפני שנתבשלו עם האיסור החמור להן אבל לכהנים מותרין דאם נתבשלו עם בשר קדשי קדשים פשוט הוא דמותר הכל לכהנים ומשום פיגול ונותר נקט דאף שהן אסורין לכהנים הואיל ואין איסורן חמור אצלם לא נאסרו להם אותן חתיכות חולין שנתבשלו עמהם ומיירי שלא היו באותן של פיגול ונותר כדי נתינת טעם בחתיכות של חולין והלכך כשהוציא אותן נשארו אלו חתיכות של חולין מותר לכהנים אבל לזרים לעולם אסור מטעמא דאמרן ובשר קדשי קדשים דנקט משום זרים הוא דנקט וקמ''ל דאע''פ שלא נתנה החתיכה של קדשי קדשים טעם בחתיכות של חולין מ''מ אסורין הן לזרים הואיל ונתבשלו עם איסור החמור להן ופיגול ונותר נקט להשמיענו היתירא דכהנים באותן חתיכות חולין:

לישן מתניתא מסייעא לר' יוסי. לישנא דהברייתא הנישנית בספרי מסייעא לר' יוסי דקדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות דהכי תנינן בספרי פ' ראה בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך ודריש התם לכולא דקרא ונדבותיך דריש זו תודה ושלמים וכי מה בא ללמדינו אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק''ו ממעשר ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה תודה ושלמים שחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בל''ת הא לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת הדם שהוא עובר בלא תעשה וזהו כר' יוסי דלוקין עליהן משום זרות לפני זריקה:

לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה. כלומר והשתא אמינא איפכא ממאי דקאמרת דתני פיגול ונותר לאשמעינן דבדבר שאין הזריקה מתירתו הוא דמיירי דלא היא אלא לאיזה דבר נשנה פיגול ונותר כאן להוציא הקדשי קלים לאחר זריקה והיינו דכמו דלא מצית אמרת בפיגול ונותר דלאחר זריקה קאי שהרי אין חילוק בהן בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה כך לא תאמר דכאן בקדשי קלים לאחר זריקה הוא דקאמר דלכאחר זריקה הוא דלא מצינו למיתני קדשי קלים לפי שמותרין הן לזרים הא לפני זריקה שפיר מצינן לאוקמי דהואיל והן אסורין בקדשי קלים לפני זריקה לוקין ג''כ עליהן משום זרות והשתא הואיל ואיסורן חמור לזרים אוסרין החתיכות חולין שנתבשלו עמהן לזרים ולא תשבש הך ברייתא דמצינן לאוקמי בלפני זריקה כדאמרן:

פיגול ונותר לאחר זריקה וכו'. כלומר ודאי בפיגול ונותר אין חילוק ולאחר זריקה אסור כמו לפני זריקה:

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים וכו'. כלומר דר' יוסי פליג אדר' יונה בעיקרא דדינא וס''ל כמ''ד קדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות והלכך מתרץ להך ברייתא ומוקי לה בלפני זריקה והיינו דקאמר לא אמרו אלא קדשים קלים כלומר לא כמו דאתה סבור למחוק קדשי קלים מהברייתא ולמיתני קדשי קדשים כדתנינן במתני' אלא קדשים קלים שפיר מיתנייה ולא אמרו כן אלא לאשמעינן הך מילתא וכדמסיק ואזיל:

הא בקדשים קלים. לא מצית אמרת ולאוקמי בלפני זריקה דלאו מילתא היא דהואיל והן מותרין אחר זריקה לזרים אפי' לפני זריקה אין לוקין עליהן משום זרות והא גופא אשמועינן התנא בהא דשנה פיגול ונותר לומר דכמו דפיגול ונותר אין חילוק בין לפני זריקה ובין אחר זריקה כך לא מצינן למיתני כאן אלא בקדשי קדשים ולא תטעה לומר שהרי גם בקדשים קלים אשכחן בלפני זריקה שנתבשלו עם החולין ואוסרין לזרים ומשום דלפני זריקה אסורין הקדשי קלין להן דהא ליתא דנהי דאסור לזרים לפני זריקה מ''מ מלקות ליכא לזרים בלפני זריקה וא''כ אין איסורן חמור לאסור החתיכות חולין בלא נותן טעם והלכך האי ברייתא שבשתא היא דאי אפשר לאוקמה כלל ולא מצינן למיתני כאן אלא קדשי קדשים בדווקא וכדתנינן במתני':

בקדשי קדשים. כלומר וכיון שכן אין אתה יכול לשנות דין הזה אלא בקדשי קדשים דוקא כדתנינן במתני':

לא אמר אלא פיגול ונותר דבר שאין זריקה מתרתו. כלומר והשתא למדין אנו מדשנה הכא פיגול ונותר להשמיענו דלא מיירי אלא בדבר שאין זריקה מתירתו וכמו הפיגול והנותר דאין חילוק בהן שאין הזריקה מתרת אותן:

אמר ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים. בתמיה הוא וכלומר וכי לא אתינן למיתני בהאי דינא אלא קדשים קלים הא מותרין הן לזרים לאחר זריקה והלכך האי ברייתא משבשתא היא דלא מצינן לפרושי דבלפני זריקה מיירי ומשום דהזריקה הוא שמתירן אבל לפני זריקה אסורין הן הא נמי לא מצית אמרת כדמסיק ואזיל:

פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן. כלומר שהרי פיגול ונותר וכי לאחר זריקה לאו כלפני זריקה לענין איסור הוא הרי הזריקה היא שקובעת לפגול. וא''כ אין אתה יכול לומר לא בפיגול ולא בנותר דמיירי לפני זריקה:

והא כתיב כל חלב וכו'. לר' אלעזר הוא דפריך וכי מעתה אתה תופס איסור הנאה לאיסור אכילה ותאסר החלב בהנאה כמו האכילה בתמיה:

שנייא היא. גבי חלב דכתיב בהדיא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ופרט בו הכתוב בהדיא להיתר הנאה:

והכתיב רק את הדם לא תאכלו מעתה וכו'. ומשני שאני היא דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים מה מים וכו':

והכתיב על כן לא יאכלו וגו'. ומעתה תאסור גיד הנשה בהנאה:

א''ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה. כלומר קיימתיה להכתוב הזה דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה:

והכתיב גבי חדש ולחם וגו'. ומעתה יהא אסור בהנאה ומשני שאני היא גבי חדש שקבע לו הכתוב זמן עד אחר הקרבת העומר והואיל ואין איסורו איסור עולם לא נאסר הנאה גביה דאנן לא אמרינן הכלל דאיסור הנאה אלא בדבר שאיסורו איסור עולם:

והכתיב גבי שרצים לא תאכלום וגו'. ומותרים הן בהנאה:

א''ר מנא. מיעט הכתוב איסור הנאה שבו מדכתיב שקץ הם לכם ודרשינן לכם להיתר הנאה:

סבר רשב''ל כהדא דתני בר קפרא וכו'. כלומר לעולם כדאמרינן דרשב''ל מפרש להמתניתין דמשום צירוף קתני ודקשיא לך א''כ מ''ט דר''ש הכא לר''ל לא קשיא משום דסבירא ליה כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה לדינא דמתניתין דלעיל חתיכה של קדש ושל פיגול וכו' ולא תני קדשי קדשים כדתני במתניתין אלא קדש סתם ואפי' בשל קדשי קלים מיתפרשא כדמייתי לה להך ברייתא בהלכה דלעיל והרי דאע''ג דקדשי קלים מותרין לזרים על כרחך דטעמא דחכמים אוסרים לזרי' משום דצירוף דפיגול ונותר מהני לאסור ור''ש דמתיר משום דס''ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין והשתא ה''ה במתני' דהכא שאע''ג דזה וזה אסור לטמאים אפ''ה הואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין לר''ש ושאני ההיא דריש פרקין דכולן אסורין לזרים משום תרומה ושם האיסור חד הוא אבל הכא זה משום טומאה וזה משום זרות אינן מצטרפין זהו טעמא דר''ל אליבא דר''ש והלכך מוקי להך מתני' ג''כ במחלוקת כהאי מתני' דלעיל אבל ר' יוחנן לא ס''ל הכי אלא כהאי דתנינן במתניתין דלעיל חתיכה של קדשי קדשים וכו' וטעמא לא משום צירוף הוא דהויא אלא כדפרישית לעיל וכן מתני' דהכא לאו משום צירוף קתני אלא כדפרישית במתני' וכולא עלמא מודים בה:

גמ' רשב''ל אמר במחלוקת. הך מתניתין לא אתיא כד''ה אלא במחלוקת היא שנויה ור''ש פליג עלה כדמפרש לה לקמן ור' יוחנן קאמר דד''ה היא:

וקשיא על דרשב''ל לא כן וכו'. כלומר דאפי' נאמר דאיהו מפרש להמתני' דלענין צירוף מיתנייא וה''ק דקדשי קדשים וקדשי קלים שנתבשלו וכו' ולר''ש אין מצטרפין לאסור הואיל ושני שמות הן אכתי קשיא וכי לא סברינן מימר בריש פרקין התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה ורבי שמעון מודה בה לפי שכולהון לשון תרומה הן וא''כ הכא נמי הרי כולן לשון טומאה ולשון זרות כלומר שהרי קדשי קלים אסור לזרים טמאים כמו שקדשי קדשים אסור לזרים טהורים וא''כ מאי שנא האסור משום לשון טומאה או משום לשון זרות ואמאי לא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשי קלים לאסור לטמאים הא מיהת כולם אסורים להם:

הדרן עלך התרומה ותרומת מעשר

מתני' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. בת''כ דריש לה אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת''ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולן ואם צבעו אפי' בקליפין כגון של אגוזים או רימונים וכיוצא בהן אסור בהנאה דדרשינן את פריו את הטפל לפריו וישרף הבגד:

נתערב. הבגד באחרים כולן ידלקו דברי ר''מ דס''ל את שדרכו למנות מקדש כדתנינן לקמן בפרקין וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים וכדס''ל לקמן דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ולר''ע שבעה וכן הלכה:

גמ' כתיב וערלתם וגו' אית תניי תני. לרבות הקליפה מדכתיב את פריו בסמוך לפריו הוא כפריו ואית תניי תני בעורל את פריו כלומר דהאי' תנא לישנא דערלתו דריש כמו רעלתו מלשון והרעלות שבמקרא ובלשון משנה ערביות יוצאות רעולות לפי שהקליפה עוטף ומכסה את הפרי ומהכא מרבינן את הקליפה ומפרש הש''ס הנ''מ בין הני תנאי:

מאן דאמר בעורל את פריו קליפין במשמע ולא גרעינין ומ''ד בסמוך לפריו קליפין וגרעינין במשמע. כצ''ל ובספרי העתקה והדפוס נתחלפו התיבות דלמאן דדריש בסמוך א''כ הגרעינין סמוך להפרי מבפנים כמו הקליפה מבחוץ ומאן דדריש בעורל אין במשמע אלא הקליפה שהיא מכסה את הפרי:

וגרעינין מנין.להאי מ''ד:

הוי סופך מימר את פריו בסמוך לפריו. כלומר הוי דעל כרחך אתינן להאי דרשה דאת פריו בסמוך לפריו ומרבינן גם הסמוך מבפנים. ובספרי הדפוס כתיב את את וט''ס הוא:

אית דבעי נשמעינה מן הדא וערלתם וכו'. כלומר ואית דבעי מימר דאף להאי מ''ד דדריש בעורל שמעינן נמי לרבות אף הגרעינין והכי הוא דריש דבר שהוא עורל את פריו וזו היא הקליפה ופריו עורלו ומכסהו וזהו הגרעין ומדכתיב ערלתו את פריו ולא כתיב את פרי ערלתו הוא דדריש הכי דמשמע דערלתו אתרוייהו קאי:

לא תאכלו וכו'. בין שכתוב לא תאכל לא תאכלו או לא יאכל בכולם איסור הנאה ג''כ במשמע:

כשם שפירש לך באבר מן החי ובנבילה. שפרט הכתוב בהן היתר הנאה כדמפרש ואזיל:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ודרשינן מהאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב ביה לכלב תשליכון אותו ובנבילה דכתיב לגר וגו':

תני חזקיה ופליג. אהאי דר' אלעזר וכי מי אסרו לכלב בהני איסורין דכתיב לא תאכל לא תאכלו ואע''פ שלא פרט הכתוב בהדיא מי אסרו הלא לא כתיב אלא לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאה בכלל:

ר' אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנא' לא תאכל וכו'. סוגיא זו גרסינן לקמן בריש פרק כל שעה עד והדא מסייעא לר' יוחנן:

והא כתיב כל חלב וכו'. לר' אלעזר הוא דפריך וכי מעתה אתה תופס איסור הנאה לאיסור אכילה ותאסר החלב בהנאה כמו האכילה בתמיה:

שנייא היא. גבי חלב דכתיב בהדיא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ופרט בו הכתוב בהדיא להיתר הנאה:

והכתיב רק את הדם לא תאכלו מעתה וכו'. ומשני שאני היא דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים מה מים וכו':

והכתיב על כן לא יאכלו וגו'. ומעתה תאסור גיד הנשה בהנאה:

א''ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה. כלומר קיימתיה להכתוב הזה דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה:

והכתיב גבי חדש ולחם וגו'. ומעתה יהא אסור בהנאה ומשני שאני היא גבי חדש שקבע לו הכתוב זמן עד אחר הקרבת העומר והואיל ואין איסורו איסור עולם לא נאסר הנאה גביה דאנן לא אמרינן הכלל דאיסור הנאה אלא בדבר שאיסורו איסור עולם:

והכתיב גבי שרצים לא תאכלום וגו'. ומותרים הן בהנאה:

א''ר מנא. מיעט הכתוב איסור הנאה שבו מדכתיב שקץ הם לכם ודרשינן לכם להיתר הנאה:

סבר רשב''ל כהדא דתני בר קפרא וכו'. כלומר לעולם כדאמרינן דרשב''ל מפרש להמתניתין דמשום צירוף קתני ודקשיא לך א''כ מ''ט דר''ש הכא לר''ל לא קשיא משום דסבירא ליה כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה לדינא דמתניתין דלעיל חתיכה של קדש ושל פיגול וכו' ולא תני קדשי קדשים כדתני במתניתין אלא קדש סתם ואפי' בשל קדשי קלים מיתפרשא כדמייתי לה להך ברייתא בהלכה דלעיל והרי דאע''ג דקדשי קלים מותרין לזרים על כרחך דטעמא דחכמים אוסרים לזרי' משום דצירוף דפיגול ונותר מהני לאסור ור''ש דמתיר משום דס''ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין והשתא ה''ה במתני' דהכא שאע''ג דזה וזה אסור לטמאים אפ''ה הואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין לר''ש ושאני ההיא דריש פרקין דכולן אסורין לזרים משום תרומה ושם האיסור חד הוא אבל הכא זה משום טומאה וזה משום זרות אינן מצטרפין זהו טעמא דר''ל אליבא דר''ש והלכך מוקי להך מתני' ג''כ במחלוקת כהאי מתני' דלעיל אבל ר' יוחנן לא ס''ל הכי אלא כהאי דתנינן במתניתין דלעיל חתיכה של קדשי קדשים וכו' וטעמא לא משום צירוף הוא דהויא אלא כדפרישית לעיל וכן מתני' דהכא לאו משום צירוף קתני אלא כדפרישית במתני' וכולא עלמא מודים בה:

גמ' רשב''ל אמר במחלוקת. הך מתניתין לא אתיא כד''ה אלא במחלוקת היא שנויה ור''ש פליג עלה כדמפרש לה לקמן ור' יוחנן קאמר דד''ה היא:

וקשיא על דרשב''ל לא כן וכו'. כלומר דאפי' נאמר דאיהו מפרש להמתני' דלענין צירוף מיתנייא וה''ק דקדשי קדשים וקדשי קלים שנתבשלו וכו' ולר''ש אין מצטרפין לאסור הואיל ושני שמות הן אכתי קשיא וכי לא סברינן מימר בריש פרקין התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה ורבי שמעון מודה בה לפי שכולהון לשון תרומה הן וא''כ הכא נמי הרי כולן לשון טומאה ולשון זרות כלומר שהרי קדשי קלים אסור לזרים טמאים כמו שקדשי קדשים אסור לזרים טהורים וא''כ מאי שנא האסור משום לשון טומאה או משום לשון זרות ואמאי לא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשי קלים לאסור לטמאים הא מיהת כולם אסורים להם:

הדרן עלך התרומה ותרומת מעשר

ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית. רטיה משור הנסקל מחלבו או מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל''ת שלו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מחוור דלא כתוב בהו בהדיא לרבות לאיסור הנאה והאי פליגא על הא דאמר ר' אבהו לעיל וכדקאמר לקמן:

בכלאי הכרם לוקה אף על הנאה. כדאמר ר' חנינא דגילה ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמרינן לעיל בריש פ''ח דכלאים דצריך שריפה לפי שאסור בהנאה:

מערלה צריכה. אלא דאיסור הנאה מערלה צריכה היא למיבעי' אם לוקה הוא על הנאה ואע''ג דמרבינן לעיל להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב אלא גבי העשה ולא גבי הל''ת כדמסיק ואזיל להבעיא:

עשה לרחקו כתיב. כלומר להרחיק מהנאה בערלה לא מצינו דכתיב אלא בעשה כדדריש בת''כ והבאתי במתני' וערלתם ערלתו ערלים לרבות לאיסור הנייה ואין במשמע זה אלא לרבות לאיסור עשה:

לא תעשה. לאכלו הוא דכתיב לא יאכל אבל לא תעשה לרחקו אף מהנאה לית כתיב בה בהדיא לרבות: