Kilayim
Daf 37a
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי הַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן וְלָאו מַתְנִיתָא הִיא כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם אֵיךְ אֶפְשַׁר כִּלְאַיִם עַל יְדֵי חֲרִישָׁה לֹא בִמְחַפֶּה. וַהֲוָה רִבִּי יַנַּיי מְקַלֵּס לֵיהּ הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס וגו'. בְּנִי אַל יָלוּזוּ מֵעֵינֶיךָ תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסִיף לֶקַח. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בָּתַר כָּל אִילֵּין קִילּוּסַיָּא יְכִיל אֲנָא פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַמְקַייֵם 37a עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. כְּלוּם אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה אֶלָּא לַעֲבוֹר שֶׁמָּא לִלְקוֹת. וְהָכָא לִלְקוֹת אֲנָן קַייָמִין. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנִּינָן שְׁבִיעִית אִית לָךְ מֵימַר שְׁבִיעִית דְּרִבִּי עֲקִיבָה. פָּתַר לָהּ שְׁבִיעִית דְּרִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי לָֽעְזָר אָמַר לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. מַה טַעַם דְּרִבִּי לָֽעְזָר וְשָֽׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי֙י כְּלָל. שָֽׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר פְּרָט. הַזֶּרַע וְהַזֶּמֶר בִּכְלָל הָיוּ וְלָמָּה יָֽצְאוּ לְהַקִּישׁ אֵלֶיהֶן וְלוֹמַר לָךְ מַה זֶרַע וְזֶמֶר מְיוּחָד שֶׁהֵן עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵי דְבָרִים הֵן וּשְׁנֵי דְבָרִים יָֽצְאוּ מִן הַכְּלָל חוֹלְקִין. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר חוֹלְקִין. אִית לֵיהּ לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן מְלַמְּדִין. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהַכְּלָל בַּעֲשֵׂה וּפְרָט בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Yanaï: celui qui recouvre de terre les mélanges hétérogènes est passible de la peine des coups de lanière. En effet, dit R. Yohanan à R. Yanaï, une Mishna spéciale (254)Mishna, IIe partie, (Makot 3, 11). indique que l’on est condamnable en semant un mélange interdit dans la vigne; or, comme il ne saurait être question d’opération interdite par la simple culture, il s’agit là de recouvrir avec de la terre les mélanges (ou les enfouir). R. Yanaï le félicita de cette déduction ingénieuse et dit (255)Cf. même série, (Sota 2, 5) ( 18b). de lui: Ils prodiguent l’or (la science) de la bourse (Is 46, 6); que nos préceptes ne s’éloignent pas de tes yeux, (Pr 4, 21); donne au sage et il deviendra encore plus sage (Pr 9, 9); le sage l’entendra et augmentera son savoir (ibid 1, 5). Toutefois, dit R. Simon b. Lakish, on peut dire de lui, malgré toutes ces louanges, que cette déduction est inutile; et la Mishna disant que l’on est condamnable est conforme à l’avis de R. aqiba, d’après lequel le maintien du mélange équivaut à une transgression prohibitive (et l’on est condamnable, sans avoir opéré un acte); or, de quoi R. aqiba parle-t-il? De la transgression, sans indiquer la peine encourue, et ici l’on indique que l’on est condamnable, en ce cas, de la peine des coups de lanière. On peut encore le prouver par ceci: il est question de ladite Mishna de culture ayant lieu la 7e année agraire. Or, comment parler de culture en la 7e année agraire selon R. aqiba? (N’en résulte-t-il pas que le maintien équivaut aux semailles)? Il se peut, fut-il répondu, que pour la 7e année agraire, on se range à l’avis de R. Eliézer, d’après lequel la culture accomplie en cette 7e année est passible de la peine des lanières (256)Ci-après, (Sheviit 2, 1)., tandis que, selon R. Yohanan, cette peine n’est pas applicable en ce cas. Quel est le motif de R. Eliézer? C’est que, dit-il, il est écrit (Lv 25, 2): la terre aura son repos Shabatique devant Dieu, ce qui constitue une règle générale; puis le verset tu n’ensemenceras pas ton champ, et tu ne vendangeras pas ta vigne (Lv 25, 4) forme une règle de détail; or, comme les questions de semaille et de vendange se trouvent indiquées implicitement dans la règle générale, pourquoi en parle-t-on à part? Pour établir une comparaison entre ces 2 règles et dire: de même que toute semaille ou vendange isolée représente un travail, soit sur le sol, soit sur l’arbre; de même tout travail concernant le sol ou les arbres est interdit en cette 7e année. Que répond R. Yohanan à cette déduction? Selon lui, ces 2 articles nouveaux (les semailles et la vendange) font précisément exception à la règle générale, pour indiquer que l’on distingue les travaux les uns des autres (au lieu des les comparer). Mais R. Eliézer n’admet-il pas forcément cette distinction? Il répond que cette exception à la règle n’indique pas qu’il faut distinguer entre les opérations, mais que l’on en déduit celles qui ne sont pas indiquées (donc, la culture y est comprise). Mais R. Yohanan n’admet-il pas que ce nouveau verset sert à déduire d’autres opérations? Ici, répondit-il, c’est différent, car la règle générale est formulée d’une façon impérative, tandis que l’exception est formulée d’une façon prohibitive; or, l’ordre affirmatif ne peut servir de prescription pour l’ordre négatif, ni l’inverse.
Pnei Moshe non traduit
המחפה בכלאים. שחיפה אותן בעפר וזה עשה מעשה בקיומן לפיכך לוקה:
א''ל ר' יוחנן. כששמע זה ממנו ולאו מתני' היא בפ' אלו הן הלוקין דתנינן שם יש חורש בתלם אחת וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין ובכלאים בכרם ובשביעית וי''ט וכהן ונזיר בבית הטומאה וקתני כלאים בכרם וכי האיך אפשר כלאים ע''י חרישה לאו במחפה שבשעה שחורש מחפה את הכלאים אלמא מחפה בכלאים לוקה:
והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו מקראות הללו הזלים זהב מכיס היא התורה החמודה מזהב ומצויה היא אצלך כזהב בכיס. בני אל ילוזו מעיניך. שכל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעמים הרבה ועל שהוציא הדין ממשנה זו:
בתר וכו'. אחר כל השבחים הללו אומר אני דלא מוכחא מהתם מידי שיכול אני לפרש להאי מתני' במקיים להכלאים לחוד ור''ע הוא דאמרינן לעיל דס''ל דעובר בל''ת:
כלום. ומדחי להא דר''ל דכלום אר''ע אלא לעבור בל''ת שמא ללקות הוא דקאמר בתמיה ועוד על כרחך דההיא מתני' לאו כר''ע מיתוקמא מן הדא דתנינן התם נמי שביעית וכי אית לך למימר שביעית כר''ע והא לדידיה אין לוקין על החרישה בשביעית:
פתר לה שביעית דר' אלעזר. כלומר אליבא דר''א שפיר מוקמינן לה נמי כר''ע דאיהו ס''ל דל''פ תנאי בזה ולכ''ע לוקין על החרישה בשביעית כדפליגי בהא ר''א ור''י וסוגיא זו עד סוף הלכה גרסינן לה בשבת פרק כלל גדול ובפ''ז דסנהדרין בהלכה ה':
הזורע והזומר בכלל היו. בכלל ושבתה הארץ ולמה פרט הכתוב להן ודריש להו במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ולענין להקיש אליהן דכל דבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:
מה עביד לה ר' יוחנן. ומה טעמא סבירא ליה אין לוקין:
שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין בתמיה ופלוגתא היא פ' כלל גדול ובסנהדרין שם בהא דאמרינן הבערה יצאת מן הכלל לחלק ללמד על הכלל כולו לענין חילוק חטאות וחייבין על כל אחת ואחת וכן כרת באחותו דאמרינן דיצאת לחלק ואם שני דברים יצאו מן הכלל כגון הכא בשביעית וכן לא תנחשו ולא תעוננו דבכלל כל כישוף היה ויצאו מן הכלל פליגי בהא דלתני ר' ישמעאל התם חולקין הן כלומר מלמדין הן על הכלל כולו לענין חילוק חטאות ותנא דפליג עליה שם ס''ל דשני דברים שיצאו אינן חולקין דהוה להו כשני כתובים ואין מלמדין ור' יוחנן ס''ל כהאי תנא דאינן חולקין ואכתי לא אסיק טעמייהו עד לקמן:
ולית ליה לר' אלעזר חולקין. כלומר דשואל הש''ס דאם בגופה דמילתיה פליג על ר' יוחנן בכללא דחולקין דסבירא לן כתנא דפליג על ר' ישמעאל ושני דברים אין חולקין וכי לית ליה להאי כללא אלא דפוסק כר' ישמעאל ובסנהדרין גריס ועל דעתיה דר''א אינן חולקין והיינו הך דהש''ס שואל אם ר''א אית ליה נמי האי כללא בעלמא דאינן חולקין והכא טעמא אחרינא איכא כדלקמיה או דר''א כר' ישמעאל ס''ל דשני דברים חולקין הן:
אית ליה. וקאמר הש''ס דאף ר''א אית ליה האי כללא וכת''ק דר' ישמעאל דשני דברים אינן חולקין מיהו שאני ליה בין ענין לחלק ובין ענין להקיש כדמסיק:
לחלוק אינן חולקין. דלענין ללמד על הכלל לחלק שיהא חייב על כל או''א אין אנו למדין משני דברים שיצאו מן הכלל הא ללמד על הכלל לענין להקישו להפרט כדהכא דקאמר מה הפרט מפורש מיוחדין שהן עבודה בארץ וכו' בהא ס''ל לר''א דמלמדין:
ולית ליה לר' יוחנן מלמדין. ואם ר' יוחנן פליג וס''ל דאף לענין להקיש אין מלמדין:
שנייא היא. בעלמא ס''ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל''ת וכן אין הל''ת מלמד על העשה:
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא מוּתָּר לַחְפּוֹר בּוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר מַהוּ לַחְפּוֹר בּוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְלַמְּדִין לְעִנְייַן אִיסוּר כָּךְ לְעִנְייַן הֵיתֵר לֹא יְלַמְּדוּ.
Traduction
D’après R. Yohanan (qui ne condamne pas la culture en la 7e année), on comprend qu’il soit permis d’y creuser des fossés, ou des cavernes, ou des citernes (257)''Selon la version d'Elie Fulda, c'est l'inverse: d'après R. Eliézer, qui par analogie applique la peine des lanières à la culture, on comprend qu'il soit aussi permis de creuser; mais que dit R. Yohanan?''; mais est-ce permis d’après R. Eliézer? de même qu’il ne tire pas de ce verset la déduction qu’il faut distinguer les uns des autres au point de vue des défenses, de même on n’établit pas de distinction à l’égard des choses permises (il n’est pas fait d’exception à la loi du repos).
Pnei Moshe non traduit
על דעתיה דר' יוחנן ניחא. כלומר ניחא לן הא דפשיטא שמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות שהרי אפי' חרישה שהיא לצורך עבודת הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:
על דעתיה דר' אלעזר. אלא לר' אלעזר דקסבר חרישה אסורה מן התורה:
מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות. מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:
כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דמהדר הש''ס דמאי קמיבעיא לך אדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאילו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל''ת על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימא ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ומיהת עובר בעשה הוא ואפ''ה אמרת דלרבי יוחנן מותר ומכ''ש לר''א דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:
Kilayim
Daf 37b
אָמַר רִבִּי בָּא קַרְתִּיגֵנַייָא טַעַם דְּרִבִּי יוֹחָנָן שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ לֹא בַשְּׁבִיעִית וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמוֹר כַּרְמֶךָ לֹא בַשְּׁבִיעִית. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָּא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא וְעוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי יוֹסָה אָמַר אֲפִילוּ עֲשֵׂה אֵין 37b בּוֹ לֵיידֶה מִילָּה כְּתִיב וְשָֽׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי֙י. לְעִנְייַן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּהּ.
Traduction
R. Aba de Carthagène dit que R. Yohanan le permet aussi, parce qu’il se fonde sur ce verset (ib.) tu ensemenceras ton champ six années, et non la 7e; tu vendangeras ta vigne six années, non la 7e. Or, comme cette prohibition est déduite d’un ordre affirmatif, elle équivaut à l’affirmation (de sorte que, malgré l’interdiction de la culture, on en excepte l’acte de creuser les puits). Mais, transgresse-t-on un ordre affirmatif? Oui, dit R. Jérémie, en cultivant; selon R. Yossé, on n’applique même pas cet ordre affirmatif à la culture (258)Non seulement, elle n'entraîne pas la peine des coups de lanière, mais elle n'est pas même interdite.. Mais alors selon ce dernier, à quoi applique-t-on la règle générale énoncée dans le verset: la terre jouira d’un repos shabatique devant Dieu? La règle se rapporte aux détails de prohibition qui suivent (les semailles et la vendange). –
Pnei Moshe non traduit
א''ר בא קרתיגנייא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל''ת דלא היא אלא היינו טעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל''ת:
שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית וכן שש שנים וכו' וא''כ הוי לאו הבא מכח עשה וכל ל''ת שהוא בא מכח עשה הוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וא''ת לעבור עליו בעשה ול''ת הא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע''כ ללמדך דעל שאר עבודות קרקע שאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן א''ר ירמיה דעובר בעשה:
ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות קרקע ואין איסורן אלא מדבריהן:
ליידא מילה. וא''ת לאיזה דבר כתיב ושבתה וגו' לענין הל''ת שבו המפורש בקרא בהדיא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ול''ת אבל שאר עבודות אפי' עשה אין בהן:
יָכוֹל יְהוֹ לוֹקִין עַל הַתּוֹסָפוֹת שֶׁבּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי לָֽעְזָר פָּתַר מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל אִיסּוּר שְׁנֵי פְרָקִים הָרִאשׁוֹנִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמוֹר כַּרְמֶךָ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי שָֽׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר. מָאן דְּאָמַר שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמוֹר כַּרְמֶךָ מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹמָנָן. מָאן דְּאָמַר שָֽׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר מְסַייְעָא לְרִבִּי לָֽעְזָר.
Traduction
On eût pu croire, est-il dit, que l’on est passible des coups de lanière pour l’excédant, etc. (259)Comp. Même série, (Shabat 7, 2) ( 9d).. Cet enseignement, selon R. Yohanan, se rapporte à la question de culpabilité pour la culture de 7e année (considérée comme excédant, parce qu’elle n’est pas défendue explicitement). Selon R. Eliézer, cet enseignement se rapporte à la question de culpabilité des deux périodes qui précèdent la 7e année et en forment le supplément (depuis la fête de Pentecôte jusqu’au nouvel an de la 7e, il est interdit de travailler aux champs, parce que l’on en jouira la 7e année). D’après un enseignement, on déduit l’interdiction de la culture en la 7e année de ce qu’il est dit: tu sèmeras 6 ans et tu vendangeras 6 ans, non au-delà; d’après l’autre enseignement, on déduit cette défense du verset: tu n’ensemenceras pas ton champ et tu ne vendangeras pas ta vigne (y compris le travail de culture par analogie). La première interprétation confirme l’avis de R. Yohanan; la seconde, celle de R. Eliézer.
Pnei Moshe non traduit
יכול יהו לוקין על התוס' שבו. כך היא בריית' שנויה ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש כשיטתיה דה''ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית גופה. וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה ותוספת על המפורש בכתוב היא ואסוקי להא לפטורא ורבי אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור הנשנה בשני פרקים הראשונים דמס' שביעית קאי ובתוספת ממש דשביעית איירי התם וקאמר דאין לוקין על תוספת שביעית:
אית תניי תני שש שנים וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא ולמדין אנו דעל שאר עבודות אינו עובר אלא בעשה כדלעיל ומסייעא לר' יוחנן ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ולומר דדוקא בשביעי' הוא עובר בלאו ולא בתוספת וכן נמי ס''ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל כולו ומסייעא לר' אלעזר:
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָֽעְזָר הִשָּׁמֵר לֹא תַעֲשֶׂה. וּכְתִיב שָׁם תַּעֲלֶה שָׁם תַּעֲשֶׂה. בְּגִין דִּכְתִיב הָא אִילּוּ לֹא כְתִיב עֲשֵׂה הוּא. שֶׁלֹּא תֹאמַר כְּמַה דְתֵימָא גַּבֵּי שַׁבָּת חָפַר חָרַץ נָעַץ אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. וְדִכְוָותָהּ שָׁחַט זָרַק וְהֶעֱלָה לֹא יְהֵא חַייָב אֶלָּא אַחַת. לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
Traduction
N’y a-t-il pas un enseignement contredisant l’avis de R. Eliézer (qui considère la culture comme une défense, passible des coups de lanière)? On regarde cette défense, est-il dit, l’expression de ce verset: garde-toi d’offrir tes holocaustes en tous lieux; tu les apporteras à l’endroit que l’Eternel aura choisi; là tu sacrifieras, etc. (Dt 12, 13-14); et comme cette dernière expression, quoiqu’affirmative, implique la prohibition du dehors, on dit que le 1er terme est aussi une défense; donc, s’il n’y avait pas d’autre expression négative, le 1er terme resterait dans son sens affirmatif (comment donc se fait-il que R. Eliézer fasse ici cette déduction, sans qu’il y ait analogie dans les termes)? En effet, fut-il répondu, la déduction pourrait avoir lieu sans l’analogie des termes; seulement on en tire parti pour que l’on ne suppose pas, comme c’est dit pour le repos shabatique, qu’au cas où l’on a creusé, percé et enfoncé la terre on a enfreint une seule transgression, et que de même si l’on a égorgé la bête, aspergé son sang et offert l’holocauste, on serait coupable d’une seule transgression; c’est pourquoi, utilisant chaque expression, on la fait valoir à titre de défense spéciale, et pour ledit sacrifice, on serait 3 fois coupable
Pnei Moshe non traduit
מתניתא פליגא על ר''א. ברייתא היא בספרי פ' ראה השמר בל''ת ופן בל''ת בהא דכתיב שם השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן תעשה זו השחיטה והזריקה וה''ז לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן התורה בכתוב אחד ללמד מה העליה שהיא בעשה ובל''ת דבהעלאה כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה ולעבור עליהן גם בל''ת:
בגין דכתיב. השתא מסיק הקושיא אלא טעמא דהקישן הכתוב במקום אחד הא אילו לא כתיב האי הקישא עשה הוא כלומר דלא הוה ידעינן אלא דקאי בעשה על השחיטה וזריקה אבל לא בל''ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על הל''ת דמה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהלא תעשה כן אלא לאו ש''מ דאין עשה מלמד על ל''ת ואין ל''ת מלמד על עשה וקשיא לר' אלעזר:
שלא תאמר כמה דתימר גבי שבת וכו'. כלומר דמשני דאיצטריך האי קרא שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר כדאמרינן גבי מלאכות בשבת שאם חפר וחרץ ונעץ שאינו חייב אלא אחת דכולן מעין מלאכה אחת ותולדות דחורש הן ודכוותה הו''א שאם שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה ללמד נמי על השחיטה בפ''ע ועל העליה בפ''ע ומכיון דאצטריך לגופיה לא הוה הפרט מלמד על הל''ת אי לאו הקישא [דבחד] קרא כתיבי ולעולם בעלמא הפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בל''ת:
רִבִּי זְעִירָא רַב חִייָא בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם כֲּהָנָא הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת חַייָב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. רִבִּי זְעִירָא אָמַר הַזּוֹמֵר כְּנוֹטֵעַ. נָטַע וְזָמַר בַּשַּׁבָּת עַל דַּעְתֵּיהּ דַכֲהָנָא חַייָב שְׁתַּיִם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. כְּלוּם אָמַר רִבִּי זְעִירָא אֶלָּא הַזּוֹמֵר כְּנוֹטֵעַ שֶׁמָּא הַנּוֹטֵעַ כְּזוֹמֵר. הַכֹּל הָיָה בִּכְלָל זְרִיעָה יָצָאת זְמִירָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָהּ. מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאת זְמִירָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָהּ אַתְּ פּוֹטְרוֹ מִשּׁוּם זוֹרֵעַ הֲוֵי לֹא שַׁנְיָא בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דַכֲהָנָא בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא חַייָב שְׁתַּיִם.
Traduction
. R. Zeira ou R. Hiya bar Ashe dit au nom de Cahana: si le Shabat on plante quelqu’arbuste, on est condamnable aussi bien que si l’on avait semé (si les 2 actions de planter et de semer ont eu lieu dans un même moment d’oubli, ce n’est qu’un même péché); mais, ajoute R. Zeira, la vendange équivaut à la plantation (260)Ibid. 10a, (Sanhedrin 7, 5). (parce qu’elle fait fructifier le cep). Si donc la 7e année on plante et on vendange, on est 2 fois coupable, selon R. Cahana (selon lequel la plantation équivaut aux semailles seules). Et l’on est une fois coupable selon R. Zeira (qui confond les 2 actions en une seule). Quoi! fut-il répliqué, R. Zeira dit-il que la vendange est, au contraire, équivalente à la plantation (comme s’il voulait contredire Cahana)? Non certes, et toute action est comprise dans la règle de la semaille à l’égard du repos shabatique; et si, au sujet de la 7e année, on traite spécialement la question de vendange (en dehors de la règle générale), c’est pour l’aggraver, et non pour l’amoindrir sous le rapport des peines encourues, en annulant l’une d’elles; donc, il n’y a pas de différence entre l’avis de Cahana et celui de R. Zeira, et selon tous deux, on encourt en ce cas deux peines.
Pnei Moshe non traduit
הזומר כנוטע. שעל ידי שכורת הענפים הגדולים מתגדלין ביותר:
ע''ד דכהנא. דקאמר דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע הוא אלא תולדה דקוצר וחייב עליה בפ''ע וא''כ חייב שתים:
על דעתיה דר''ז דקאמר הזומר כנוטע. וקס''ד דזומר כנוטע וכן נוטע כזומר ס''ל ואינו משום זורע וא''כ אם נטע וזמר חדא היא דמחייב ודחי לה הש''ס דכלום א''ר זעירא אלא הזומר כנוטע ושמא הנוטע כזומר ולא כזורע בתמיה הא ודאי ליתא כדמסיק ואזיל:
הכל היו בכלל זריעה. נוטע וכולהו דדמו ליה בכלל זריעה ויצאת זמירה בפי' דכתיב הכא לא תזמור וללמד להחמיר ע''ע שאם זרע וזמר חייב על הזמירה בפ''ע וכי מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה אתה פוטרו לנוטע שלא יתחייב משום זורע בתמיה:
הוי לא שנייא וכו'. דלכ''ע חייב שתים בנטע וזמר דנוטע משום זורע הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source