Dmaye
Daf 31a
הלכה: תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין שֶׁמָּא תִיבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעוֹ. לֹא כְטַעֲמֵיהּ דְּהָדֵין טַעֲמֵיהּ דְּהָדֵין. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי שֶׁמָּא יַסִּייעַ. טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִשְׁתֶּה אֶת הַשְּׁאָר. 31a כְּהָדָה דְתַנִּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבְּחֵפֶץ זֶה מְחוּלָּל עַל סֶלַע שֶׁבְּכִיס זֶה חִילֵּל. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא חִילֵּל. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם אָמַר עַל הַסֶּלַע הַיְּשָׁנָה וְעַל הַדֵּינָר הַיָּשָׁן שֶׁחִילֵּל. מוֹדִים חֲכָמִים לְרִבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם אָמַר עַל הַסֶּלַע שֶׁאֶטּוֹל מִיַּד בְּנִי וְעַל הַדֵּינָר שֶׁאֶטּוֹל מִיַּד בְּנִי שֶׁלֹּא חִילֵּל. שֶׁלֹּא הָיוּ בְיָדוֹ בְאוֹתָהּ שָׁעָה.
Traduction
On a enseigné que, selon R. Yossé et selon R. Simon, c’est défendu de crainte que l’outre renfermant le vin n’éclate et n’en laisse échapper la part désormais sacrée, de sorte que l’on aurait consommé des produits inaffranchis. La cause pour laquelle c’est défendu par l’un n’est pas celle qu’admet l’autre (299)Quoique l'on ait déjà exprimé un motif commun, il y en a un autre pour chaque avis spécialement.. Selon R. Yossé, la désignation verbale ne saurait contribuer à la séparation (et la défense reste); selon R. Simon, il y a lieu d’éprouver une autre crainte, c’est que par oubli l’on ne boive tout le contenu du verre (y compris les parts légales). Conformément au premier avis, l’on a enseigné: si quelqu’un veut racheter la part de seconde dîme qu’il doit, en disant qu’il prendra par contre un sela de tel sac, cela suffit (et le choix se trouve déterminé d’avance); selon R. Yossé, au contraire, cela ne suffit pas (en raison du défaut de détermination). R. Yossé reconnaît cependant que si l’on a désigné comme rachat le sela ou le dinar vieux (qui se trouve seul dans ledit sac), cela suffit (il est assez déterminé); de même, les autres sages se rangent à l’avis de R. Yossé pour le cas où l’on déclare vouloir prendre comme rachat le sela ou le dinar que l’on prendra de son fils; cela ne peut suffire, parce qu’il se peut que celui-ci n’en avait pas alors en mains.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא (פ''ח):
רבי יוסי ור''ש אוסרין וכו' שמא תבקע הנוד ולא יבא לידי הפרשה:
לא כטעמיה דדין טעמיה דהדין. כלומר דהש''ס מפרש דאע''ג דהכא בהאי ברייתא תנינן דר' יוסי ור''ש תרוייהו השיבו לר''מ כן ואמרו לו אי אתה מודה שאם יבקע הנוד ששתה זה טבל אפ''ה אין זה עיקר הטעם שלהן להא דפליגי אדר''מ אלא טעמא אחרינא אית להו והא דלא השיבו לר''מ למאי דאית להו משום דלא כטעמיה דמר טעמיה דמר ואינהו גופייהו פליגי בטעמייהו כדלקמן ולפיכך השיבו לר''מ טעמא דחששא דבקיעת הנוד דבהא לכ''ע אם יבקע הנוד שתה טבל למפרע:
טעמא דר' יוסי. השתא מפרש לעיקר טעמייהו דלר' יוסי הטעם הוא שמא יסיע כלומר שמא יסיע היין מנוד זה וישימנו בנוד אחר ובכה''ג ס''ל לר' יוסי דקריאת השם כי האי לאו מילתא הוא עד שיקבע מקום ור''ש פליג עליה דר' יוסי בהא כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמן והואיל ולא הושוו בטעמם השיבו לר''מ הטעם כדאמרן:
טעמא דר''ש. ולר''ש עיקר הטעם דשמא ישכח וישתה את השאר מה שקרא שם לתרומה ומעשרות ונמצא מה ששתה הכל טבל שתה ור' יוסי לא ס''ל האי טעמא דר''ש כדמוכח מדלקמן והיינו דאמרן דמכיון דפליגי אינהו בטעמא וכל חד וחד לא מודי ליה לחבריה משו''ה הוא דהשיבו לר''מ שמא יבקע הנוד:
כהדא דתני. השתא מפרש והיכי שמעינן להו לר''י ולר''ש בהא דאמרן דפליגי בהדא דתני בתוספתא דמעשר שני (פ''ג) וקיצר הש''ס בהעתקה וסמיך על שהיו בקיאין בתוספתות והכי תנינן לה התם האומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר''ש אומר קרא שם וחכ''א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומאן חכמים דפליגי עליה דר''ש ר' יוסי כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמיה וברייתא אחריתא היא בתוספתא שם (פ''ד) וחסר כאן או שקיצר הש''ס בהעתקה דהכי תנינן (בפ''ד) האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה רבי יוסי אומר לא חילל וחכ''א חילל. ופליגי ביש ברירה או לאו וממילא שמעינן דלר' יוסי דס''ל לא חילל דאין ברירה ולא ניכר על איזה סלע מהכיס הוא אמר משום דאנן בעינן שיהא מבורר הדבר איהו נמי ס''ל כחכמים דברייתא קמייתא דמהאי טעמא גופיה קסברי דכל שלא קבע מקום להמעשר לצפונו ולדרומו של החפץ שהיה בו הפירות לאו כלום הוא ומשום דאין ברירה והלכך נמי טעמיה דר' יוסי דפליג על ר''מ דמתניתין משום דלית ליה ברירה והיינו דקאמר לעיל טעמא שמא יסיע המעשרות שקרא שם מכלי אל כלי ועיקר הטעם דלית ליה ברירה כדמוכח מסברא דידיה בהאי ברייתא בתרייתא ור''ש דס''ל התם קרא שם משום דאית ליה ברירה ושפיר שמעינן דר''ש פליג אדר' יוסי בדין ברירה ולא מודי ליה לטעמא דידיה:
מ''ט דר' יוסי. השתא מפרש נמי לאידך גיסא למאי דאמרן דר' יוסי פליג נמי אטעמיה דר''ש בהך דפליגי אדר''מ ומ''ט ומהיכא שמעינן ליה הכי וקאמר מסיפא דהך ברייתא בתרייתא דשמעינן טעמיה שמעינן נמי דפליג אדר''ש בסברא דידיה בפלוגתא דר''מ:
שאם אמר על הסלע וכו'. סיפא דמילתא דפלוגתייהו דר' יוסי וחכמים בתוספתא שם דקתני התם ומודה רבי יוסי שאם אמר המעשר שני יהיה מחולל על סלע חדש שתעלה מן הכיס שהוא מחולל ומודים חכמים לר' יוסי שאם אמר על הסלע שאטול וכו' שמעינן מיהת דטעמא דר' יוסי ברישא משום דס''ל אין ברירה דהלכך בסיפא דאמר על הסלע חדש או ישן שתעלה הואיל ומינכרא מילתא דבריו קיימין והשתא שמעינן נמי ממילא דפליג ר' יוסי אטעמיה דר''ש דלעיל בפלוגתא דר''מ דקאמר שמא ישכח וישתה את השאר דאי ס''ד דר' יוסי נמי חייש להא א''כ היכי קתני הכא ומודה ר' יוסי שאם אמר על סלע חדש שהוא מחולל דנהי דאין כאן חששא דברירה שהרי הוברר הדבר בהאי סלע דאמר מ''מ האי חששא מיהת איכא שמא ישכח ויוציא זה הסלע חדש ונמצא שלא חילל המעשר אלא ע''כ דר' יוסי לית ליה האי סברא דר''ש דלשמא ישכח לא חיישינן והשתא שפיר מתברר לן דלא כטעמא דהדין טעמא הדין דכל חד פליג אטעמיה דחבריה והלכך הוא דאצטרכו לטעמא דשויא לתרוייהו בתשובה שהשיבו לר''מ כדאמרן:
תַּמָּן תַּנֵּינָן הַמֵּנִיחַ פֵּירוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהָדָא מַתְנִיתָא דְּלֹא כְרִבִּי יוֹסֵי וּכְרבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רִבִּי זְעִירָא תַּמָּן לְמַפְרְעוֹ נִתְקַלְקְלוּ. בְּרַם הָכָא מֵאוֹבְדָּן וְהֵילַךְ נִתְקַלְקְלוּ.
Traduction
On a enseigné ailleurs (300)Mishna, (Gitin 3,8).: si l’on dépose des fruits pour représenter le prélèvement de l’oblation et de la dîme, ou de l’argent pour racheter la seconde dîme, on peut les consommer, s’en référant aux parts légales (sans éprouver les craintes que celles qui ont été mises de côté soient volées, ou perdues, ainsi que l’on s’est exprimé plus haut); or, comment expliquer cette Mishna, qui n’est ni l’avis de R. Yossé, ni celui de R. Simon (qui éprouvent les dites craintes)? —C’est que, répond R. Zeira, dans le cas auquel se rapporte l’avis de R. Yossé et de R. Simon, il y a une crainte de bris dont l’effet est rétroactif, savoir que l’on ne mange des produits inaffranchis, puisque le prélèvement a lieu au moment de la consommation; tandis que, dans la Mishna précitée, il n’y a de crainte à avoir qu’à partir de l’instant où l’oblation, prélevée d’avance, se perdrait (ce qui serait exagéré).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ג דגיטין (בהלכה ח') וגריס שם נמי להאי קושיא ופירוקא דלקמיה:
המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו הר''ז חושש מעל''ע דברי ר''א:
והדא מתני'. נימא דהך מתני' דלא כר' יוסי ור''ש דחיישי הכא לבקיעת הנוד והתם קתני מפריש עליהן ואינו חושש לכלום:
א''ר זעירא. שאני התם:
תמן. כלומר הכא למפרע נתקלקלו ואיידי דגריס בגיטין תמן קאמר לה בהאי לישנא וכן דרך הש''ס הזה. שהרי כאן לא היה לה חזקת תרומה מעולם שלא הופרשה אבל הכא משעת אובדן והילך הוא שנתקלקלו אבל בשעה שהפריש בתחלה הובררה התרומה ואפילו לרבנן דפליגי על ר''א התם וס''ל דאם מצא שאבדו חושש הוא למפרע על הכל מ''מ מה שאכל כבר בחזקת מתוקן הוא שאכל:
תמן תנינן. (בסוף מס' מעילה) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה לצורך חולין מעל דברי ר''ע וחכ''א עד שיוציא את כל הכיס לחולין ומודה ר''ע באומר מן הכיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ולקמן מפרש טעמיה דר''ע דמודה בזה:
Dmaye
Daf 31b
31b תַּמָּן תַּנֵּינָן פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּֽפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס אוֹ שֶׁאָמַר פְּרוּטָה בְּכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ תַּנָּה עַל הָרִאשׁוֹנָה מָעַל בְּסָפֵק וְעַל הַשְּׁנִייָה מָעַל בְּוַדַּאי דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַל כּוּלָּן מָעַל בְּסָפֵק וְעַל הָאַחֲרוֹנָה מָעַל בְּוַדַּאי. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָא הָדָא דְּתֵימַר כְּשֶׁהָיוּ עֶשֶׂר. אֲבָל הָיוּ שְׁתַּיִם עַל הָרִאשׁוֹנָה מָעַל בְּסָפֵק וְעַל הַשְּׁנִייָה מָעַל בְּוַדַּאי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן מַה בֵּין הָאוֹמֵר בַּכִּיס מַה בֵּין הָאוֹמֵר מִן הַכִּיס. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֲפִילוּ הוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס לֹא יִמְעוֹל כְּמָה דְתֵימַר לְמַפְרֵעוֹ טֵבֵל שָׁתָה אוּף הָכָא לְמַפְרֵעוֹ חוּלִין הוֹצִיא אֶלָּא כָאן תָּלוּי בְּהַפְרָשָׁה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה כָאן וְכָאן תָּלוּי בְּהַפְרָשָׁה נַעֲשֶׂה כְאוֹמֵר אַל יֵצֵא הַכִּיס הַזֶּה יְדֵי פְרוּטָה הֶקְדֵּשׁ. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תַּמָּן הוּא אוֹמֵר מוֹעֲלִין בִּפְרוּטָה לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. מִן דְּאַצְרַכְתְּ לֵיהּ חָזַר וּפָֽשְׁטָהּ.
Traduction
On a encore enseigné (301)Mishna, (Meila 6,6), et Babli, ibid.,21b.; si une petite pièce de monnaie (302)Zuckermann (p. 20-21) désigne la prouta comme la plus petite monnaie, formant le 8e de l'assarion Mishna, (Qidushin 1, 1) ou le 6e, selon le talmud babli ibid., 12a., qui a été consacrée, tombe dans un sac d’argent, ou si l’on déclare vouloir consacrer l’une des pièces contenues dans tel sac, il y a de suite le délit de prévarication, selon R. aqiba; les autres sages se contentent de réserver la dernière pièce. A quoi l’on ajoute: on accomplit un acte douteux d’abus de choses sacrées dès que l’on en dépense une pièce (303)Aussi longtemps qu'il reste une pièce dans le sac, il n'y a que doute.; et le délit est certain, dès que l’on dépense la seconde pièce, selon R. aqiba. D’après l’avis des autres sages, il n’y a pas même doute pour la 1re pièce; il y a certitude de délit lorsque l’on dépense la seconde (n’est-ce pas plus sévère que la Mishna)? Cette dernière distinction, dit R. Judan, père de R. Matnia, s’applique au cas où le sac ne contient que deux pièces: alors, le délit est certain dès la dépense de la 2e pièce; mais s’il y en a plus, p. ex. dix pièces, il y a doute pour chaque pièce dépensée, et le délit est certain pour la dernière. Comment se fait-il, objecta R. Simon b. Lakish devant R. Yohanan, qu’à la fin R. aqiba diffère d’avis de ce qu’il a dit au commencement et qu’adoptant ensuite l’avis des autres sages, il reconnaisse qu’on peut dépenser toutes les pièces de monnaie du sac, sauf à en laisser une au fond? De même (contre la barayeta), demanda encore R. Simon ben Lakish, n’est-ce pas superflu de constater la prévarication douteuse de la 1re pièce, si la dépense totale entraîne un délit certain? Aussi bien qu’ici l’on ne craint pas, par l’effet rétroactif, d’avoir consommé des objets inaffranchis au cas où l’outre se brisant, l’oblation se perdrait (selon R. Yossé et R. Simon); de même ici l’on devrait admettre qu’il y a un effet rétroactif pour les premières pièces et qu’elles sont profanes? Tout dépend, fut-il répondu, de la façon d’énoncer les prélèvements (comme, aux termes de notre Mishna, on doit prélever l’oblation après la consommation, elle n’est pas encore due, et il n’y a nulle crainte à éprouver; tandis qu’au sujet du sac de monnaie, la déclaration de sainteté a été faite, et il faut désormais la respecter). Quant à la première question posée par R. Simon ben Lakish, (comment se fait-il que R. aqiba semble en désaccord dans ce qu’il dit à la fin de la Mishna avec ce qu’il dit au commencement?) R. Yona y répond ainsi: dans ce second cas (comme pour le vin), il s’agit aussi d’une espèce de prélèvement, car on considère celui qui a fait la déclaration comme s’il avait dit: ''on ne devra pas dépenser la dernière pièce de monnaie qui est sacrée''. R. Simon ben Lakish n’est-il pas en contradiction avec lui-même? Tantôt il dit (304)Ceci est un indice, dit Frankel, du texte perdu de la section kodaschim. que dans un tonneau de 6 lougs dont 3 lougs coûtant 6 prouta sont déclarés sacrés, c’est une prévarication d’objets sacrés d’en boire la valeur d’une prouta; tandis qu’ici il dit que l’on considère le commencement comme profane, jusqu’à ce que l’on arrive à la dernière part? Aussi, fut-il répondu, celui-là même qui a fait l’objection dit que tout dépend du mode de prélèvement (selon la réponse déjà faite ci-dessus).
Pnei Moshe non traduit
תנא. ותני עלה בתוספתא סוף מעילה והכי איתא התם פרוטה של הקדש וכו' כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי ואת השניה מביא אשם ודאי דברי ר''ע וחכ''א אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועל האומר פרוטה בכיס זה הקדש מיתפרשא הברייתא והיינו נמי דקאמר הכא על הראשונה מעל בספק ומביא אשם תלוי ור''ע לטעמיה דס''ל (בפ''ה דכריתות) לחייב על ספק מעילות אשם תלוי ועל השניה שמעל בודאי משום דאחלוקה שאמר פרוטה בכיס זה הקדש קאי דבכיס משמע בתוך הכיס וראשונה שהוציא לאו מתוך הכיס מיקרי שהיא למעלה אלא מספק שמא בתחילה בתוך הכיס היתה מביא אשם תלוי אבל השניה שהוציא מתוך הכיס מעל בודאי ומביא אשם מעילות ודאי וחכמים סברי דכל הפרוטות אין בהן אלא ספק מעילה דשמא דעתו אפרוטה אחרונה היתה או פרוטה של הקדש שנפלה היא האחרונה שבכיס ועל כולן מעל בספק ואינו מביא כלום דס''ל דספק מעילה אין בה אשם תלוי כדקתני שאין מביאין אשם תלוי וכו' מלבד האחרונה שהוציא והיא היא של הקדש ומעל בודאי ומביא אשם ודאי:
א''ר יודן הדא דתימר בשהיו עשר וכו'. הא קמ''ל ר' יודן דפלוגתייהו בתוספתא באומר פרוטה בכיס זה הקדש היא כדפרישית והיינו דקאמר הדא דתימר דפליגי חכמים על ר''ע וסברי דכולן אינן אלא ספק מלבד האחרונה שהיא ודאי הקדש דוקא בשהיו הרבה פרוטות בתוך הכיס ועשר דקאמר לאו דוקא אבל אם לא היו בכיס אלא שתי פרוטות לד''ה הראשונה היא בספק והשניה היא ודאי וכלומר דלא תימא מכיון שאמר פרוטה בכיס זה הקדש והיינו בתוך הכיס לא היה דעתו להקדיש אא''כ יש הרבה פרוטות בתוכו ושמא אילו היה יודע שאין שם אלא שתים לא היה מקדיש ולישניה דקאמר בכיס משמע הכי דהוא בתוך אמצע הפרוטות שבכיס וסד''א דבכה''ג שתיהן ספק הן משום דמספקא לן בדעתיה הלכך קמ''ל דלא היא אלא בשאין שם אלא שתי פרוטות הכל מודים דהראשונה בלבד היא הספק אבל השניה יצאת מידי ספק דהא מיהת אחת מהן הקדיש וכשהוציא לחולין גם את השנייה מעל בודאי:
מה בין האומר בכיס מה בין האומר מן הכיס. לר''ע דמ''ש רישא ומ''ש סיפא וכדמפרש הש''ס לקמיה מאי דקשיא ליה לר''ל:
רשב''ל אמר וכו'. כלומר דמפרש הש''ס דהכי קשיא ליה דקס''ד דטעמא הוי משום ברירה דכשאומר מן הכיס הוברר הדבר דעל פרוטה אחרונה קאמר ולפיכך הכל מודים שמוציא לחולין והולך עד פרוטה אחרונה ומשו''ה קשיא ליה מדין המתני' דהכא דאע''ג דסתמא דמתניתין סברה כמ''ד יש ברירה היינו דוקא באומר שאני עתיד להפריש דמכיון שפירש ההפרשה שתהיה באחרונה אמרינן הוברר הדבר מה ששתה מן המתוקן שתה על סמך תרומה ומעשרות שאמר וקבע באחרונה הא לאו הכי לא והיינו שאם לא אמר שיפריש באחרונה ודאי מה ששתה למפרע טבל שתה ואפי' הפריש באחרונה על מה ששתה וכיון שכן אמאי גבי פרוטה אמרינן דאם אמר מן הכיס מודה ר''ע דאחרונה שבהן היא דהואי הקדש ובאומר בכיס כיון שהוציא את הראשונה מעל הא הכא לא הפריש בפירוש לפרוטה אחרונה להקדש וא''כ ממ''נ קשיא כדמסיים בגמ' הקושיא:
אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. כלומר דבתחלה מקשה על הרישא דאמאי קאמר ר''ע באומר בכיס דראשונה הואי הקדש ונימא הכא נמי שאפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול עד פרוטה אחרונה דהא כמה דתימר במתני' דידן דלמפרעו טבל שתה והיינו אם לא אמר שאני עתיד להפריש לא מהני מה שהוא מפריש באחרונה כדאמרן דמתני' דוקא בשאומר אני עתיד להפריש קתני וא''כ אימר אוף הכא מה שהוציא למפרע חולין הוא שהוציא ומ''ט דר''ע ברישא:
אלא כאן תלוי בהפרשה. סיומא דהקושיא היא וכלומר אלא על כרחך דבמתני' דידן הדבר תלוי במה שאמר אני עתיד להפריש דבהא ס''ל להאי תנא דסמכינן אברירה ובהאי גופה מצינא לתרץ טעמיה דר''ע ברישא דמשום דהכא בסתמא קאמר פרוטה בכיס זה הקדש ולא קאמר בפירוש שאחרונה יפריש להקדש והלכך לא סמכינן אברירה וכיון שהוציא הראשונה מעל והשתא דאתיא להכי קשיא לן הסיפא דאמאי באומר פרוטה מן כיס זה הקדש מודה ר''ע דהאחרונה היא הקדש והא אמרת דהיכא שלא פירש ההפרשה לא סמכינן אברירה וא''כ בסיפא נמי לימא כיון שהוציא את הראשונה מעל:
א''ר יונה כאן וכאן תלוי בהפרשה. כלומר לא כדקס''ד דהכא גבי פרוטה אפי' בסיפא לא הוי כהאי הפרשה דמתני' דידן אלא דהכא נמי מכיון שאמר מן כיס נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה ידי פרוטה אחת שבה מן ההקדש וא''כ בהפרשה היא וסמכינן אברירה כי היכי דבמתניתין דידן והיינו טעמיה דר''ע דמודה בסיפא:
תמן הוא אומר. שמעינן מיניה בעלמא דמודה הוא דלכ''ע מועלין בפרוטה אחרונה לפי חשבון ששנו בלוגין. צ''ל. כלומר כפי הדין ששנו במתני' בדין דלוגין והכא הוא אומר הכין דמספקא ליה בהאי דינא דפרוטה. ומשני מן דאצרכת ליה לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה וכדאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source