Dmaye
Daf 25b
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּחִיטִּים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּיַיִן זֵיתִם לִמְסוֹק בְּשֶׁמֶן מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אִיתָא חֲמִי עַד שֶׁלֹּא זָרַע תּוֹרֵם מִשֶּׁזָּרַע מְעַשֵּׂר. 25b אָמַר רִבִּי חִינְנָא תִּיקְּנוּ בִּמְקַבֵּל שֶׁלֹּא תָבוּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּרַם הָכָא זְרוּעָה הִיא.
Traduction
Si un Israélite se charge de moissonner le champ d’un autre Israélite lorsque le froment sera mûr, ou de vendanger sa vigne, ou de cueillir des olives pour l’huile, il doit, avant de remettre les produits, en prélever les dîmes (puisqu’il en tire parti). Il y a pourtant une objection à présenter: si le fermage a eu lieu avant les semailles (et que l’Israélite ait semé), il n’est pas tenu aux prélèvements; comment se fait-il alors qu’au cas où le fermage a lieu plus tard, il soit tenu de prélever la dîme? En voici la cause, répondit R. Hanina: pour le champ sous-loué en fermage, on a dispensé de prélever la dîme, afin que les terrains de la Palestine ne restent pas en friche (on fait, pour cette cause, un avantage au fermier); mais lorsque le sol est ensemencé, il n’y a plus de danger qu’il reste inculte (et le fermier devra prélever la dîme).
Pnei Moshe non traduit
קיבל ממנו שדה. זה לשון התוספתא (בפ''ו) ישראל שקיבל מחבירו שדה לקצור שבלין כרמו לבצור בענבים זיתיו למסוק בזיתים נותן לו כמות שהן שדהו לקצור בחטים כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו. והש''ס מייתי לסיפא דהתוספתא בתחלה ומפרש לה והדר מייתי הרישא דמינה שמעינן מאי שנא רישא ומ''ש סיפא כדלקמן:
איתא חמי. ומתמה בא וראה עד שלא זרע תורם כדתנן במתני' דהחוכר שדה מישראל תורם ונותן לו אבל אינו מעשר והרי החוכר הזה קיבל השדה בלתי זרועה והוא זורע אותה וברשותו גדלו הפירות ואפ''ה לא החמירו בו כ''א שיהא תורם בלבד והכא דמשזרע בעל השדה הוא וברשותו גדלו ואינו מקבל ממנו כ''א לקצור בחטים ואת אמרת מעשר בתמיה. הא איפכא מסתברא דכאן שלא גדלו ברשותו מכל שכן שלא יהא חיוב המעשר עליו וקא סלקא דעת' דבמקבל בקבלנות פשיטא היא דלא מתוקמא האי ברייתא דהא במקבל אנן תנן דפטור מכלום אלא חולק ונותן לפניו וע''כ בחוכר מיירי והלכך פריך אמאי הכא מעשר ונותן לו:
א''ר חנינא תיקנו במקבל שלא תבור א''י ברם הכא זרועה היא. כלומר דר' חנינא משני וקאמר דלעולם האי ברייתא במקבל בקבלנות מיתוקמא וממתני' לא קשיא מידי דהא טעמא דתיקנו במקבל שיהא פטור מכלום אלא חילק ונותן לו משום שלא תבור א''י דאי מחייבת ליה שמעשר או אפי' בתרומ' על חלקו של בעל השדה אתי למנועי ולא יהו מקבלין שדות באריסות ותהיה א''י בורה לפי שהמקבל יאמר אני צריך לזורעה ולטפל בה עד יתבשלו פירותיה ויהו מוכנים לקצור ואם אני צריך עוד לעשר או לתרום חלקו של בעל השדה למה לי זה וימנע עצמו מאותה קבלנות ולפיכך אמרו חכמים שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלקו של בעל השדה אלא חולק ונותן לפניו כמות שהוא טבל אבל הכא במקבל שדה לקצור בחטים כבר זרועה היא וכבר נגמרו השבלים וכן בכרם הענבים וכן באילן הזיתים וא''צ לטפל ולטרוח כ''א לעשות ולדוש החטים ומן הענבים יין ומן הזיתים שמן ולא ימנע עצמו שהרי הוא נוטל חלקו בשביל כך והלכך אמרו בזה מעשר ונותן לו דבטרחא קלה כזו והוא משתכר בחלקו לא ימנע עצמו בשביל המעשר והשתא נתבאר לן גם טעמא דרישא דהתוספתא דאם קיבל השדה לקצור שבלין והיינו שהוא יטפל בה עד שיגיעו השיבלים לקצור וכן בכרם עד שיהא בו ענבים לבצור ובאילן עד שיהא בו זיתים למסוק נותן לו כמות שהן טבל דאי אטרחית עליו המעשר או התרומה אתי לאמנועי ודמיא לרישא דמתני' והיינו נמי דמייתי הש''ס הרישא בתר הסיפא דכד מיתרצא לן הסיפא ממילא נתגלה לן נמי טעמא דהרישא:
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּשַׁחֲרֵי שִׁבּוֹלִים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּסַלֵּי עֲנָבִים זֵתִים לִמְסוֹק בְּסַלֵּי זֵתִים מֵנִיחַ כְּמוֹת שֶׁהֵן. הָא מֵאוֹתָהּ הַמִּין שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה שֶׁלֹּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. שָׂדֶה אֲחֶרֶת בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. מַתְנִיתִן כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָא כַּחֲכָמִים וּפְלִיגָא. אֲתִינָן מַתְנֵי מַתְנִיתִין בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים.
Traduction
S’il s’est chargé de moissonner son champ, de vendanger sa vigne en mettant les grappes dans les paniers, de cueillir les olives et de les empiler dans les hottes, il remet les produits au propriétaire dans l’état naturel (249)Contraire à l'usage du fermier de fournir des produits achevés, de la farine, de l'huile, ou du vin. Cf. (Pea 3, 3). où ils sont (sans rien prélever). —La dîme n’est pas due, dit la Mishna, etc. Si c’était de la même espèce, non du même champ, ou du même champ et non de la même espèce, il faudrait prélever la dîme avant de remettre les produits. R. Hiya dit: si c’est du même champ, soit qu’il s’agisse de la même espèce, soit d’une autre, l’on n’a qu’à prélever l’oblation (non la dîme); s’il s’agit, au contraire, d’un autre champ, n’importe que ce soit de la même espèce ou non, il faut prélever d’abord la dîme. Notre Mishna, disant de rédimer d’une autre espèce avant la remise, est conforme à l’avis de R. Simon ben Gamliel (250)Cf.(Baba Metsia 9,8).. L’avis de R. Hiya (ou de la barayeta) s’accorde avec les autres sages et conteste ce que dit notre Mishna (le propriétaire ne veut rien perdre et impose la dîme au fermier). D’autres disent que notre Mishna suppose le cas d’une localité où l’orge n’a pas la valeur double de celle du froment (et s’il a remis de l’orge à la place du froment, le propriétaire perd au change et l’on devra avant tout les rédimer); tandis que R. Hiya parle du cas habituel, où l’orge a bien produit le double du froment.
Pnei Moshe non traduit
קיבל ממנו השדה לקצור בשבלין. כצ''ל וזהו הרישא דהתוספתא וכדפרישית:
הא מאותו המין וכו'. אדברי ר' יהודה דמתניתין קאי דאנן תנינן א''ר יהודה אימתי בזמן שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין וכו' דמשמע דתרוייהו בעינן הא אם נותן לו מאותו המין אלא שהוא לא מאותה השדה או מאותה השדה והוא לא מאותו המין וכדפרישית במתני' בזה מעשר ונותן לו לדברי המתני' דקאמר רבי יהודה אימתי וכו' וזה אינו אלא לפרש ולא כחולק וא''כ אף לחכמים הדין כן:
תני ר' חייא. אבל לדברי ר' חייא בתוספתא שם גריס אדברי ר' יהודה דחכמים פליגי עליה דקתני התם וחכ''א אם מאותה השדה נתן לו וכו' כדמייתי הכא א''כ באותה השדה דוקא תליא מילתא ומפרש הש''ס דחכמים דמתני' וחכמים דתוספתא כתנאי אתיא:
מתני' כרשב''ג. מה דתני ר' חייא כחכמים. ופליגא הך פלוגתא דרשב''ג וחכמים בפ''ט דב''מ מיתניא ועלה קאי הכא דתנינן התם המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים לפי שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ומוקמינן לה התם דבחכירות איירי דאי בקבלנות אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשנוי של זה חטים יזרענה שעורין ורשב''ג אוסר דס''ל דלעולם אין להחוכר לשנות דעתו של בעל השדה והשתא קאמר הש''ס דמתני' דשמעינן דלד''ה אפי' נותן לו מאותה השדה צריך שיתן לו גם מאותו המין כרשב''ג דהתם הוא דאתיא דס''ל דלעולם קפיד בעל השדה על אותו המין שזה קיבל עליו לזרעה ואם נותן לו מאותה השדה ומאותו המין שקבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר דאדעתא דהכי הורידו אבל אם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך הוא שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכא לא הורידו בעל השדה:
מה דתני ר' חייא. דחכמים פליגי אדר' יהודה וס''ל דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא באותו המין כחכמים דהתם הוא דאתיא דאית להו שלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון שא''ל לזורעה חטים וזרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישים את הקרקע:
ופליגא. מתניתן וברייתא בפלוגתא דתנאי דאמרן:
אית אנן מיתני. איכא דתני לה דלא היא דל''פ אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שבאותו מקום לא נהגו לעשות השעורים כפלים כחטין והלכך איכא קפידא באותו המין לפי שבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת הקרקע ועכשיו אני מפסיד חלקי בחטין. והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפלים נמצא זה לא הפסיד והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפילו הוא נותן לו שעורין שזרעה כיון דנותן לו כפלים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטין ומשום הכי ס''ל לחכמים דא''צ לעשר:
הָכָא אַתְּ אָמַר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֹא אַתְּ אָמַר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. חֲבֵרָייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹיִם וְלֹא קָֽנְסוּ בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי וְלֹא תָֽפְשָׂה בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
Traduction
Comment se fait-il, qu’aux termes du § précédent, celui qui se charge à prix annuel fixe de cultiver le champ d’un Israélite soit seulement prélever, avant de remettre les fruits, l’oblation des sacerdotes, tandis qu’ici on lui impose l’obligation de prélever la dîme s’il cultive le champ d’un païen? C’est que, répondirent les compagnons (R. Ila) au nom de R. Yohanan, on a imposé une espèce d’amende (payable en dîme), à celui qui prend en fermage le champ d’un païen, tandis que cette amende n’existe pas si l’on cultive le bien d’un Israélite (grâce à cet avantage, on espérait encourager le maintien du sol parmi les Israélites). R. Ila (252)Les compagnons, selon le comment. Frankel. dit au nom de R. Yohanan: l’application de la loi en vigueur pour la dîme, au cas où un champ se trouve entre les mains d’un païen, continue à être observée (puisqu’il est admis que le païen ne pouvant pas acquérir de terre, les produits sont soumis à la dîme); mais si la propriété est à un Israélite, il est inutile de prescrire la dîme, puisqu’elle sera prélevé en son temps.
Pnei Moshe non traduit
גמ' הכא את אמר תורם ונותן לו. במתני' דלעיל בחוכר שדה מישראל והכא את אמר מעשר ונותן לו ומ''ט:
קנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם. כלומר לאו מן הדין הוא דמדינא אף החוכר א''צ לעשר כ''א תורם הוא ונותן לו אלא הכא משום קנס הוא כדי שלא יהנה לעכו''ם לקבל ממנו בחכירות וע''י כך ימנע ותשאר השדה בורה ועל כרחו ימכרנה העכו''ם לישראל אבל בתרומה צריך הוא שיתרום דכמו דאמרינן דניחא ליה טפי לבעל השדה בחכירות מבקבלנות לפי שיש לו דבר קצוב ידוע כך ניחא ליה טפי למקבל בחכירות לפי שכשנותן לבעלים דבר קצוב השאר הכל הוא שלו ועל הרוב משתכר הוא יותר ולפיכך לכ''ע החוכר צריך שיתרום מדינא:
ולא קנסו בחוכר מישראל. ואוקמוהו אדינא דכל היכא דליכא קפידא שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אין צריך לעשר כדאמרינן בהלכה דלעיל:
ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין וכו'. כלומר דר' אילא סבר דלאו משום קנס הוא אלא דמתני' דהכא מדינא אמרה שעל החוכר חל הוא חיוב המעשרות ובחוכר מן העכו''ם תפשה בו מדת הדין ובמתני' דלעיל בחוכר מישראל לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו לפי מדה''ד אלא כל שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין א''צ לעשר ובמקום דאיכא קפידא כגון שנותן לו משדה אחרת וממין אחר בהא הוא דאמרו חכמים שצריך לעשר וכהך לישנא קמא בסוף הלכה דלעיל דמוקי למתני' כרשב''ג דפ' המקבל בב''מ דכל ששינה המקבל וזרעה מין אחר קפיד בעל השדה וצריך המקבל שיעשר ואח''כ יתן לו חלקו שקצב עמו:
Dmaye
Daf 26a
משנה: כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּיבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחוּלִין כֵּן חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.
Traduction
Si un sacerdote et un lévite ont accepté d’un Israélite un champ en fermage pour le rapport proportionnel, ils s’entendent pour donner séparément les parts proportionnelles des oblations dues (quoiqu’en principe ils puissent consommer cette part sacrée, ils doivent, comme fermiers, la remettre à un collègue), comme ils le font pour se partager les revenus profanes (254)''C'est-à-dire pour la part de fermage qui leur en revient; si c'est le tiers ou le quart, ils prélèveront les dîmes du tiers ou du quart.''. Selon R. Eliézer, les prélèvements leur appartiennent (l’oblation au sacerdote, la dîme au lévite), car cette condition semble tacitement convenu en vertu de leur titre sacré.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כשבא הישראל ליטול חלקו מחצה ושליש ורביע ממה שעשתה השדה כך נוטל מחצה ושליש ורביע מן התרומה והמעשרות שמגיעין משדה זו ונותן הוא לכל כהן ולוי שירצה:
אף המעשרות שלהן. אם כהן הוא המקבל כל התרומה שלו ואם לוי הוא כל המעשר שלו שעל מנת כן באו וירדו לקבל שדה זו באריסות ואין הלכה כר''א וכמו דהקשו בגמ' עליו שאע''פ שעל מנת כן באו במה קנו:
הלכה: מְתִיבִין רַבָּנִין לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַה קָנוּ. אָמַר לָהֶן אֵין אַתֶּם מוֹדִין לִי שֶׁאִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן שֶׁהֵן חוֹלְקִין בְּמַעְשְׂרוֹת. אֲפִילוּ הִתְנוּ בְּמַה קָנוּ. סְתָמוֹ נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר תְּלוֹשׁ מִן הַקַּרְקַע הַזֶּה שֶׁתִּיקְנוּ לָךְ מַעְשְׂרוֹתָיו. אָמַר לֵיהּ אוֹפְנָא לֵית לוֹן אוֹפְנָא לֵית לִסְתָמָא נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר תְּלוֹשׁ מִן הַקַּרְקַע הַזֶּה שֶׁיִּקַּח לָךְ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁבּוֹ.
Traduction
Mais, objectèrent les rabbins à R. Eliézer, qu’est-ce qui prouve que ces fermiers sacrés ont acquis pour eux les prélèvements légaux (et que le propriétaire n’a pas le droit de les remettre à tel lévite ou sacerdote qu’il désire)? —Vous reconnaîtrez bien, répliqua-t-il, que si la convention a été ainsi faite, qu’ils peuvent prendre ces parts légales. —Mais, si même la convention a été faite, qu’est-ce qui en fait foi? —A défaut d’elle (lorsque rien n’a été fixé), il demeure entendu que cela revient à dire: de tels fermiers pourront enlever la dîme de la terre qu’ils auront préparée. —Nous n’admettons pas, lui répliquèrent-ils, ce procédé d’addition, epwnion, que, sans condition préalable, ils puissent prélever une part sur chaque total de dix produits provenant de cette terre.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתיבין רבנן לר' אליעזר. לדידך דאמרת שעל מנת כן באו ובמה קנו להיות המעשרות שלהן:
אמר להן אין אתם מודין לי שאם התנו לו ביניהן. מתחילה בשעה שירדו לתוכה שיהו הן חולקין במעשרות כלומר שהחלוקה תהיה ביניהן בתנאי שהמעשרות יהיו שלהן ולא יהו נחשבין בחשבון החלוקה ובזה אתם מודים שהמעשרות הן שלהן וא''כ לדידכו נמי קשיא אפילו התנו במה קנו אלא ודאי דטעמא הוה דסתמו נעשה כאומר להן בעל השדה תלוש מן הקרקע הזה על מנת שתקנה לך מעשרותיו ולדידי נמי טעמא משום הכי הוא דהויא:
א''ל רבנן לר''א אופנא לית לון. כלומר אין כאן אופן ותנאי ולא איירינן הכא בשעשו תנאי על אופן זה:
אופנא לית לסתמא. סיומא דמילתא היא וכלומר הלא בסתמא עסקינן ולא דמי אופנא לסתמא. נעשה כאומר תלוש וכו'. כלומר ודאי בתנאי שעשו בפירוש על האי אופנא שפיר הוא דאמרינן נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך המעשר שבה אבל בסתמא שלא היה תנאי ביניהן ולא שייך לומר נעשה שהרי בעל השדה לא ידע מכלום ואע''פ שהן ירדו על מנת כן מ''מ במה קני:
תַּנִּי כֹּהֵן מִכֹּהֵן לֵוִי מִלֵּוִי יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלְקִין לְמַעְשְׂרוֹת. לְמִי נִצְרְכָה לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף אַל גַּו דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן עַל מְנָת כֵּן בָּאוּ. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁהֵן חוֹלְקִין בְּמַעְשְׂרוֹת.
Traduction
⁠—On a enseigné: lorsqu’un sacerdote se charge du champ d’un autre sacerdote, ou un lévite d’un autre lévite, ou enfin un simple Israélite d’un autre Israélite, ils devront partager également les produits au point de vue des prélèvements légaux à opérer. D’après qui est-il besoin de spécifier cela? D’après R. Eliézer; et, bien qu’il dise dans la Mishna que la dîme leur appartient parce que cela fait partie de leur revenu à titre de convention tacite, il reconnaît toutefois ici qu’ils partagent les dîmes.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא (ריש פ''ז) ישראל שקבל שדה מישראל וכהן מכהן ולוי מלוי חולקין ביניהן הכל:
למי נצרכה. הא דקתני כהן מכהן וכו' לר''א הוא דאצטריך דאע''ג דר''א פליג בכהן ולוי שקבלו מישראל מודי הוא הכא הואיל ושניהם כהנים או לוים שהן חולקין במעשרות דלא שייך כאן לומר שעל מנת כן באו ואיידי דנקט כהן מכהן ולוי מלוי נקט נמי ישראל מישראל:
יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּךְ אוֹ שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ מוּתָּר. כֹּהֵן שֶׁקִּיבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּהוּ הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלִּי מוּתָּר. שֶׁלָּךְ אָסוּר. שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ אָסוּר. קִיבְּלָהּ מִמֶּנּוּ כֶּדֶּרֶךְ הַמְּקַבְּלִין מוּתָּר וְאִם לָאו אָסוּר. בְּלֹא כַךְ אֵין הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן. אֶלָּא הָכֵנִי שֶׁלִּי שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ אִם קִיבְּלָהּ מִמֶּנּוּ כֶּדֶּרֶךְ הַמְּקַבְּלִין מוּתָּר וְאִם לָאו אָסוּר.
Traduction
Si un Israélite accepte en fermage proportionnel le champ d’un sacerdote, il peut établir la condition que la dîme sera au fermier ou au propriétaire, ou en partage. Au contraire, si un sacerdote accepte un tel fermage pour un Israélite, il peut établir la condition que la dîme sera pour lui, mais non qu’elle sera au propriétaire (il semblerait payer en dîme une part de ce qu’il doit); il n’est permis de l’accepter en partage que selon la règle habituelle du fermage (sans marchander le revenu sacré), non différemment. Est-ce que sans cela la dîme ne lui appartient pas? (la moitié de la dîme n’est-elle pas toujours à la libre disposition du propriétaire?) Voici ce qu’on a voulu dire: si le fermier étant sacerdote conditionne avec le propriétaire israélite d’avoir outre sa part de dîme (qui lui revient de droit) encore celle du maître, et que l’acceptation ait eu lieu selon la règle habituelle, c’est permis; mais non s’il y a eu un rabais (ce serait spéculer sur la part de dîme qui a été cédée).
Pnei Moshe non traduit
ישראל שקיבל שדה מכהן. בתוספתא שם:
אמר לו על מנת שהמעשרות שלי על מנת שהמעשרות שלך על מנת שהמעשרות שלי ושלך. כלומר בין שהכהן בעל השדה התנה כן או שהישראל המקבל א''ל ע''מ שהמעשר שלך או שלי ושלך שהתנו שיהו חולקין גם במעשרות:
מותר. והתם גריס אסור וגי' דהכא עיקרית דמאי חששא איכא הכא בשהכהן הוא בעל השדה:
כהן שקבל שדה מישראל. בזה יש חילוק אם הכהן המקבל א''ל ע''מ שהמעשרות שלי מותר ואין כאן איסור ותנאו קיים כדאמרינן לעיל דהכל מודים שאם היה תנאי מפורש ביניהם שיהיה המעשר לכהן המקבל או ללוי התנאי קיים:
שלך אסור. שאם אמר הכהן המקבל לישראל ע''מ שהמעשר יהיה שלך ותוכל ליתן לכל מי שתרצה זה אסור ומפני שהוא ככהן המסייע בבית הגרנות דמוחל הוא חלקו מן המעשר ע''מ שיתן לו זה השדה בקבלנות וכדאמרי' לקמן שאסור לכהן להיות מסייע בבית הגרנות:
שלי ושלך אסור. כדמפרש ואזיל שאם קיבלה ממנו כדרך המקבלין שכל המקבלין נוהגין כן מותר ואם לאו אסור ופריך עלה ואמאי אסור ולמה הן התנאי וכי בלא כך אין המעשרות שלהן לחלוק בשוה כדתנן במתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשר:
אלא הא כיני. אלא כך צריך לפרש שאמר לו הישראל בעל השדה שלי שלי החלק מהמעשר שהוא שלי יהיה שלי ושלך שלי ושלך החלק השני שהוא מגיע לך יהיה שלי ושלך בזה הוא דמחלקינן שפיר אם קיבלה ממנו כדרך המקבלין כלומר אם כך הוא המנהג שם שאם המקבל כהן או לוי נותן לבעל השדה החצי מחלק המעשר שלו והוא יתננו לכל מי שירצה מותר ואם לאו אסור לפי שזה הכהן המקבל שמתרצה בכך הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לַחֲבֵרָייָא הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ הָא רַבָּנִין אָֽמְרִין קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי. וְלֹא קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ קְנַס בְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא הָא הָכֵנִי רַבָּנִין אָֽמְרֵי תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. וְרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי לָא הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. הָא רַבָּנִין אָֽמְרִין תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי וְלֹא תָֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר 26a לֹא תָֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי. אִית בַּר נַשׁ דְּיֵימַר הָדָא מִילְתָא. אֶלָּא הָכֵנִי קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי וְלֹא קָֽנְסוֹ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא קָֽנְסוֹ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי לְפִיכָךְ אִם חָזַר הַגּוֹי וְנִתְגַּייֵר אוֹ שֶׁמְּכָרָן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר מוּתָּר.
Traduction
En effet, il y a des enseignements à l’appui de chacune de ces deux opinions: A l’appui de l’avis des compagnons, on peut citer l’enseignement où il est dit que, si pour un prix annuel fixe, on cultive le champ d’un israélite, il n’y a qu’à prélever l’oblation des produits avant de les remettre; selon R. Meir, il faut prélever la dîme avant de les remettre. Puisque R. Ila (ou les compagnons précités) dit que la loi d’amende en vigueur pour la dîme est applicable au cas où un champ se trouve entre les mains d’un païen, et non s’il s’agit d’un Israélite, pourquoi donc R. Meir dit-il qu’en ce dernier cas aussi l’amende a lieu? Il ne s’agit donc pas d’une amende, mais d’appliquer la loi, à savoir: selon les rabbins, la dîme est due par le fermier du champ d’un païen seul; R. Meir l’impose aussi à l’Israélite. Un autre enseignement confirme l’avis de R. Ila: celui qui se charge, au moyen d’un prix annuel fixe, de cultiver le champ d’un païen, doit en prélever la dîme avant de livrer les fruits; selon R. Simon, il suffit d’en prélever l’oblation. Donc, selon les rabbins, la loi impose la dîme à celui qui devient fermier d’un païen, non à celui de l’Israélite, tandis que R. Simon ne l’imposerait pas même à l’israélite qui cultive le champ d’un païen. Est-il un homme qui pense ainsi (de ne pas appliquer la loi à l’égard d’un païen)? Il est donc admis (comme le veut R. Ila) que les sages distinguent entre le païen et l’Israélite à titre d’amende; seulement, R. Simon est d’avis que les sages n’ont pas imposé d’amende à l’Israélite qui se charge de cultiver le champ d’un païen (aussi, il ne prescrit que l’oblation). Dans la barayeta (précitée et justifiant l’amende dont il vient d’être question), il est dit à la fin: c’est pourquoi, si plus tard le païen propriétaire s’est converti au Judaïsme, ou s’il a vendu ses produits à un Israélite, il suffit d’en prélever l’oblation avant de livrer les fruits (puisqu’ils seront rédimés plus tard).
Pnei Moshe non traduit
מתניתא מסייעה לדין וכו'. תניא כוותיה דחברייא ותניא כוותיה דר' לא:
ה''ג מתניתא מסייעה לר' לא החוכר שדה מן העכו''ם תורם ונותן לו וכו'. הא רבנין אמרין וכו' ובספרי הדפוס נתחלפו הני מסייעא ובברייתא בתרייתא גרסינן מתניתא מסייע לחבריא החוכר וכו' מעשר וכו' והכי פירושא כלומר הא ודאי לא מצית אמרת דברייתא מתפרשא מטעמא דקנס וקסברי רבנן דמשום קנסא הוא דאמרינן תורם ונותן לו ור''מ קניס אף במעשר וא''כ לרבנן בחוכר מן העכו''ם הוא דקנסו להיות תורם ונותן לו ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל:
ויש קנס בישראל בתמי'. כלומר דאי הכי קשיא הא אנן תנן במתני' דלעיל דהחוכר מישראל גם כן תורם ונותן לו וכי יש קנס בחוכר מישראל ולדידך דבעי' לפרושי דטעמא דרבנן בחוכר מן העכו''ם דמיחייב בתרומה משום קנסא הוא א''כ הא לא קנסו אף בתרומה בחוכר מישראל והאיך תפרש למתני' דלעיל:
אלא הא הכני. כלומר אלא הא מכריחני לפרש הכין דלאו משום קנסא מיתפרשא הך ברייתא אלא מדינא קאמרה ובהא הוא דפליגי ר''מ ורבנן:
רבנן אמרי תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. כלומר דמן הדין הוא דאמרינן שהחוכר מן העכו''ם צריך לתרום וכן נמי בחוכר מישראל תפסה בו ג''כ מדת הדין ולפיכך תנן גם בחוכר מישראל תורם ונותן לו דמדינא הוא כן בחוכר לעולם בין מישראל ובין מן העכו''ם ור''מ סבר דלא תפשה בו מדת הדין בחוכר מישראל וכלומר דלר''מ מן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובעכו''ם תפשה בו מדת הדין אבל לא בישראל ולפיכך הוא דאמרו בחוכר מישראל שא''צ לעשר כ''א תורם ונותן לו והשתא דמוכחא דפלוגתייהו מדינא הוא דרבנן סברי דבחוכר מהעכו''ם מן הדין הוא דתורם בלבד ולא מעשר ור''מ ס''ל דמן הדין הוא דמעשר א''כ ש''מ הא דתנינן במתני' בחוכר מן העכו''ם שצריך לעשר לאו משום קנסא הוא אלא מדינא ולא מתוקמא אלא כר''מ דהא לרבנן לא שמעינן דאית להו קנסא כלל וכר''מ שפיר אתיא ומדינא כדאמרן והיינו כר' לא בפירושא דמתני':
מתניתא מסייעא לחברייא החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו וכו'. הך ברייתא בתוספתא היא בריש פ''ו דפליגי ר''ש ורבנן בחוכר מן העכו''ם ומפרש לה הש''ס במאי עסקינן פלוגתייהו:
הא רבנין אמרי וכו'. כעין דפרישנא לעיל בברייתא קמייתא והכא איפכא הוא דמכריח במאי איירי פלוגתייהו וכלומר דהא ודאי לא מצית אמרת דמדינא איירי ולרבנן אמרינן דתפשה מדה''ד בחוכר מן העכו''ם וצריך לעשר מדינא ולא תפשה מדה''ד בחוכר מן הישראל דלא אוקמיה רבנן אדינא כדלעיל וא''כ ניחא הא דתנן במתני' דלעיל החוכר מישראל תורם ונותן לו וא''צ לעשר אלא דהא קשיא דא''כ ר''ש דקאמר תורם ונותן לו משום דס''ל לא תפשה מדה''ד בחוכר מן העכו''ם אית בר נש דיימר הדא מלתא בתמי' וכי יש מקום לומר כן דמן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובחוכר מן העכו''ם לא אקמוהו אדינא ולא שייך נמי לומר דבגופא דדינא פליגי דלרבנן הדין הוא בחוכר דמעשר ולר''ש הדין הוא דתורם דהא ליתא דאם מן הדין הוא לרבנן בחוכר שיעשר הוה להו לאסוקי מילתייהו בברייתא כדתנן במתני' והול''ל אבל החוכר מישראל תורם ונותן לו ואינו מעשר ולאשמעינן דלא תפשה בו מדת הדין:
אלא הא כיני. כלומר אלא ודאי ע''כ לומר דהך ברייתא לא מיירי כלל מדינא אלא מקנסא ורבנן ס''ל דקנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם ולא קנסו בחוכר מישראל ור''ש סבר דלת קנסו חכמים אף בחוכר מן העכו''ם והשתא ל''ק דהול''ל בהדיא כן דלא קנסו בישראל דהא לא אצטריך דמהיכי תיתי לימר דקנסו בישראל וכי יש קנס בחוכר מישראל ושמעינן מיהת דטעמייהו דרבנן בחוכר מן העכו''ם משום קנסא הוא והיינו כחברייא ומיתוקמא מתני' אליבא דרבנן דר''ש:
לפיכך אם חזר העכו''ם וכו'. סיומא דהך ברייתא בתוספתא היא לדברי ר' שמעון דקאמר תורם ונותן לו לפיכך אם חזר העכו''ם ונתגייר או שמכרה לישראל אחר מעשר כצ''ל וכן הוא בתוספתא ומה דגריס שם מעשר ונותן לו. גם זה ט''ס הוא אלא דהכי קאמר הואיל וזה החוכר אינו אלא תורם ונותן לו לפיכך אם נתגייר העכו''ם או שמכרן לישראל מעשר הוא שהרי לא הופרשו המעשרות והשתא האי גברא בר חיובא הוא:
מָאן דְּאָמַר תָּֽפְשָׂה נִיחָא. מָאן דְּאָמַר קָֽנְסוּ בְיָדוֹ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִן הַמַּסִּיקִין שָׁנוּ מִתּוֹךְ שֶׁאַתְּ אָמַר לוֹ כֵן אַף הוּא דּוֹחֵק עַצְמוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ.
Traduction
On comprend, d’après celui qui admet qu’il s’agit seulement d’appliquer la loi (ce qui aura lieu) qu’il suffise de prélever l’oblation; mais, s’il s’agit d’imposer à ce fermier une amende, ne doit-elle pas subsister en tous cas? —Non, en cas de conversion, on le compare à un héritier qui est dispensé d’amende (253)Cf. ci-après, (Sheviit 4,2), selon le comment. Frankel.. R. Yohanan dit: l’amende imposée par la dîme dont parle la Mishna a lieu lorsqu’on accepte le fermage du champ de ses ancêtres, qui avait été ravi par violence, pour que l’on s’efforce de racheter le bien des ancêtres d’entre les mains des païens.
Pnei Moshe non traduit
מאן דאמר תפשה ניחא. אדברי ר''י דמתני' קאי דקאמר אף המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם מעשר ונותן לו ומדייק הש''ס דבשלמא למ''ד דטעמא דמתני' בחוכר מן העכו''ם דתפשה בו מדת הדין ניחא נמי הא דר' יהודה דמכיון דבחוכר שדה של העכו''ם אמרו שמדינא הוא שצריך לעשר א''כ ר''י נמי מדינא קאמר דהא אף המקבל שדה אבותיו קתני ומשמע דאף זה הוא כן דמכיון דשדה אבותיו הוא הוא מחזר אחריה לקבלה באריסות ולפיכך אפי' במקבל בקבלנות אמרו בזה שהדין ג''כ בו כך אלא למ''ד דטעמא ברישא דמתני' משום קנסא הוא קשיא הא דר' יהודה בידו בתמיה וכי בידו הוא ואמאי ליקנסיה ומאי הו''ל למיעבד הלא היא ביד העכו''ם ואיהו ניחא ליה לטפל בשדה אבותיו ומאי קנסא שייך ביה. א''ר יוחנן. אין דהכא נמי שייך האי טעמא דמן המסיקין שנו ששדה זו נטלוהו מסיקין וגזלו מאבותיו ולפיכך היא חביבה עליו וקופץ לקבלה באריסות ומתוך שאת אומר לו כן שצריך לעשר גם חלקו של העכו''ם אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה שלא תשאר ביד העכו''ם ויצטרך לעשר אף חלקו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source