Dmaye
Daf 25a
משנה: 25a הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מִן הַכּוּתִי חוֹלֵק בִּפְנֵיהֶן. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אֲחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמְּקַבֵּל שְׂדֵי אֲבוֹתָיו מִן הַגּוֹי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
Traduction
Celui qui accepte un champ en fermage (qui le cultive moyennant une part proportionnelle des revenus), soit d’un Israélite, soit d’un samaritain, soit d’un païen, partagera les produits en leur présence (sans prélever pour eux les parts légales). Celui qui se charge de la culture d’un champ moyennant un prix annuel fixe (payé des fruits) doit prélever l’oblation sacerdotale avant tout, puis remettre les fruits au propriétaire (245)''C'est la condition indispensable pour les mettre en grange; c'est dans cet état qu'il doit livrer les produits.''. Toutefois, dit R. Juda, il suffit au fermier de prélever l’oblation sacerdotale, lorsqu’il est payé par les produits de ce champ et de la même espèce; mais, lorsqu’il est payé d’un autre champ, ou d’une autre espèce, le propriétaire doit même en prélever la dîme avant de les remettre (c’est un paiement au fermier) (246)En outre, il ne semble pas que le propriétaire veuille se contenter de fruits inaffranchis.. Reprise. Celui qui se charge, à prix fixe, de cultiver le champ d’un païen, doit prélever la dîme des produits avant de les remettre (puisqu’il en tire parti). R. Juda dit qu’il faut agir de même, si l’on accepte d’un païen contre fermage proportionnel, le propre champ de ses ancêtres (251)On a voulu ainsi mettre obstacle au fermage des champs tenus aux mains des étrangers, afin de les engager à revendre ces terrains aux Israélites. Voir (Baba Metsia15a) et 101a..
Pnei Moshe non traduit
מתני' המקבל שדה מן העכו''ם מן הכותי חולק לפניהן. מקבל. זה שמקבל השדה למחצה ולשליש ולרביע ובו לא חילקו חכמים בין שמקבל מישראל או מן העכו''ם וכותי שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלק בעל השדה אלא חולק שכר הקרקע שלהם ונותן לפניהם כשהוא טבל ומפרש בגמרא הטעם תיקנו במקבל שלא תבור א''י שאם יתחייב לעשר חלקו של בעל השדה ימנעו מלקבל השדה באריסות ותהיה א''י בורה:
החוכר. זה שמקבל שדה. בדבר קצוב בכך וכך מדות לשנה ליתן לבעל השדה בין עשתה הרבה בין עשתה מועט נקרא חוכר ואם מישראל קבלה תורם התרומה ונותן לו לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא''כ נתרמה התרומה אבל לא מעשר לפי שהחוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירתו מפירות טבל ובעל השדה מעשר לעצמו:
אימתי בזמן שנותן לו. חכירותו מאותה השדה ומאותו המין דאז פטור הוא מלעשר חלק של בעל השדה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפי' הוא מאותו המין של שדה זו או שנותן לו מין אחר אפי' הוא מאותה שדה וכגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו בזה חייב אף לעשר לפי שאין דעת המחכיר לקבל פירות טבל אלא דוקא כשפורע לו מאותה השדה ומאותו המין:
מתני' החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו. בגמר' פליגי בה בטעמא ואיכא דס''ל דמשום קנס הוא שקנסו חכמים לחוכר מן העכו''ם שיהא מעשר מה שנותן לו כדי שימנעו ישראל לחכור ממנו ותשאר בורה בידו ומתוך כך יצטרך למוכרה לישראל ובמקבל בקבלנות מן העכו''ם לא קנסוהו לפי שיותר חפץ העכו''ם בחכירות מבקבלנות:
אף המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם. בגמרא מוקי לה שגזלה עכו''ם מאבותיו וקנסוהו שיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויפדנה מיד העכו''ם לפי שמתוך שהיא חביבה עליו שהיא של אבותיו יקפוץ ויקבלה ממנו ביותר מן הראוי לה אבל כשיכבד עליו המעשר יפדנה מידו או שימנע מלקבלה בשביל כך ויצטרך העכו''ם למוכרה לישראל בדמים מועטים וכן הלכה:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ דִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֵק מִן הַגּוֹי תוֹרֵם. וְתַנִּי כֵן הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי תוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינִי רְשַׁאי אֶלָּא חוֹלֵק וּמֵנִיחַ לְפָנָיו.
Traduction
Tel est, selon R. Yohanan (de partager les revenus en tous cas), l’avis de R. Simon ben Gamliel; tandis que, selon les autres sages, on partage les produits si le champ est à un Israélite, mais s’il est à un païen on prélève avant tout la part sacerdotale. En effet, on lit dans une barayeta (247)Tossefta sur notre.: celui qui se charge de cultiver le champ d’un païen moyennant un prix fixe annuel doit prélever l’oblation avant de remettre les fruits au propriétaire. R. Simon ben Gamliel dit: est-ce que le païen n’est pas libre de ne pas prélever l’oblation sacerdotale sur ses fruits? Donc, le fermier Israélite devra partager les produits et lui remettre en tous cas sa part complète.
Pnei Moshe non traduit
גמ' זו דברי רשב''ג. דלא מחלק במקבל בין מישראל בין מן העכו''ם אבל דברי חכמים מחלקין מישראל חולק ונותן לפניו ומעכו''ם תורם ונותן לו דס''ל דקנסו במקבל מן העכו''ם כמו דקנסו בחוכר ממנו כדתנן במתני' דלקמן:
ותני כן וה''ג שם המקבל שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו ארשב''ג מה אם ירצה העכו''ם הזה שלא לעשר פירותיו אלא חולק ונותן לו בפניו ומה שכתוב כאן בדפוס החוכר ט''ס הוא דלא פליג רשב''ג בחוכר כדתנן לקמן ולא מצינו פלוגתא בתוספתא בחוכר מן העכו''ם כ''א או מעשר לחד מ''ד או תורם לחד מ''ד וכדמייתי לה בהלכה דלקמן:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי אַתֶּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית. אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְאֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. רִבִּי יָסָא סָבַר מֵימַר אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּיַד אַחֵר חֲבֵירוֹ הָא בְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וּמִינָהּ אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְלֹא בְיִשְׂרָאֵל. וְדִכְווָתָהּ אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֲפִילוּ בְיִשְׂרָאֵל. הָתִיב רַב הוֹשַׁעְיָא וְהָא מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינוֹ תוֹרֵם. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּמַאֲמִין עַל יָדָיו.
Traduction
Selon R. Zeira ou R. Yohanan du nom de R. Yanaï, comme il est écrit au sujet de l’oblation (Nb 18, 28): vous aussi vous la prélèverez, on conclut de l’expression pléonastique ''vous aussi'' que l’envoyé ou représentant peut aussi la prélever (248)''Cf. Même série,(Terumot 1,1) (40b fin); et Babli, (Qidushin 41b).''. Seulement, comme vous êtes compris dans l’alliance d’Israël, votre messager devra l’être aussi; vous enfin pourrez charger quelqu’un d’accomplir ce précepte, mais non le païen (donc, il n’y aura pas lieu de la prélever sur sa part, mais il faut lui remettre sa part au complet). R. Yossa supposait que le païen ne peut charger un autre païen son proche d’un tel message, mais qu’il le peut à l’égard d’un Israélite. —Non, répliqua R. Zeira, l’enseignement susindiqué dit que le païen ne peut pas être délégué pour cela comme messager et dit aussi qu’il ne peut pas même en charger un Israélite. —Mais, objecta R. Oshia, la barayeta précitée n’est-elle pas à l’appui de R. Yossa, puisque R. Simon ben Gamliel dit que si le païen ne veut pas prélever l’oblation, il n’y est pas tenu? (N’en résulte-t-il pas que l’Israélite pourrait devenir, le cas échéant, délégué)? —Celui-ci pourrait le devenir, répondit R. Aba, lorsqu’il est assez capable pour que le païen lui confie toute la direction (tout semble appartenir à l’Israélite et devient soumis aux droits).
Pnei Moshe non traduit
ר' זעירא וכו' גרסי' להא לקמן בפ''ק דתרומות (בהלכה א') והואיל ומותיב לקמן מהאי ברייתא דרשב''ג מייתי לה הכא:
אף שלוחכם בני ברית. ולפיכך תנינן שם עכו''ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה:
ואין העכו''ם עושה שליח. ומכאן למדנו דאין שליחות לעכו''ם. ר' יסא סבר מימר אין העכו''ם עושה שליח ביד עכו''ם אחר חבירו הא לישראל עושה העכו''ם אותו שליח:
א''ר זעירא ומינה. גופה למדנו דלא כן הוא:
אתם עושין שליח. כצ''ל וכן הוא שם כלומר דהרי דריש קרא דאתם וכי לא בישראל קיימינן וא''כ ודכותה דממעטינן עכו''ם מלעשות שליח אפי' לישראל אינו יכול הוא לעשות שליח:
התיב ר' הושעי' והא מתניתא. ברייתא דלעיל מסייעא לר' יוחנן כלומר לסתמא דדברי ר' יוחנן וכדמדייק ר' יסא דדוקא לעכו''ם חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה דהא קתני ארשב''ג וכו' שלא לתרום אינו תורם. ומשמע הא אם רצה העכו''ם תורם הישראל בשבילו וכן גרים בתרומות בהדיא אלמא דעכו''ם עושה לישראל שליח:
א''ר בא. דלא הוא דהכא לאו בשליחות עסקינן אלא במאמין העכו''ם ומסכים על ידו של ישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו''ם להסכים מה שישראל עושה ותרם פירותיו תרומה היא:
הַחוֹכֵר בְּפֵירוֹת הַשּׂוֹכֵר בְּמָעוֹת הַמְקַבֵּל לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
Traduction
Jusque là, nous savons comment il faut agir à l’égard du païen, soit lorsqu’il vend les fruits pour affermer son champ, soit qu’il le loue pour un prix fixe annuel, soit qu’il le fasse cultiver moyennant une part proportionnelle des produits, qui sera de la moitié, ou du tiers, ou du quart.
Pnei Moshe non traduit
החוכר בפירות וכו'. סיפא דהתוספתא מייתי הכא והתם קתני ברישא השוכר ממנו שדה מעשר ונותן מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות כלומר לענין דינא חדא הוא אלא אם התנה לתת לו מעות בעד השדה כפי אשר קצב עמו לשנה נקרא שוכר ואם ליתן לו פירות כך וכך לשנה נקרא חוכר והמקבל זהו שמקבל למחצה מה שתעשה השדה או לשליש או לרביע ואינו מתנה בדבר קצוב:
עַד כְּדוֹן נָכְרִי כּוּתִי. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְקַבָּלָה לְגוֹי וּלְכוּתִי וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו. עַד כְּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּיִין. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי סִימוֹן הָיוּ לוֹ שָׂדוֹת בְּהַר הַמֶּלֶךְ. שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֵיהּ יוֹבִירוּ וְאַל תַּשְׂכִּרֵם לְגוֹי. שָׁאַל לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְשָׁרָא לֵיהּ. סָבַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין כְּהָדָא סוּרִיָּא. דְּהָדָא סוּרִיָּא נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי חַגַּיי נְחַת לְחָמְץ אֲתוּן שָׁאֲלוּן לֵיהּ אִילֵּין דְּבֵי עַשְׁתּוֹר בְּגִין דְּלֵית יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחֵי וַאֲנָן מוֹגְרִין לְעַמִּים צְרִיכִין לְעַשֵּׂר אֲנָן עַל יְדֵיהוֹן. שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי זְעִירָא. שָׁאַל רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי אִימִּי. אָמַר לֵיהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן. מִינָהּ אַתְּ שְׁמַע לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. אַבָּא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי חִייָא וּלְרִבִּי יָסָא וּלְרִבִּי אִימִּי וְהוֹרוּן לֵיהּ לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי הָא לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן אֵינָן מְעַשְּׂרִין עַל יְדֵיהֶן.
Traduction
Mais, comme il n’est pas question des samaritains dans la dite barayeta, comment sait-on qu’à leur sujet aussi les autres rabbins sont d’un avis opposé à celui de la Mishna? —On peut le conclure de ce qui suit: celui qui remet son champ en fermage à un païen, ou à un samaritain, ou à une personne qui n’est pas digne de foi pour les prélèvements légaux, si c’est antérieur à l’époque du prélèvement des dîmes, n’est pas tenu de rédimer leur part; mais, si cette époque est déjà arrivée, il devra prélever les dîmes pour eux (on voit donc que l’Israélite prélève même la part des samaritains, selon l’avis des rabbins). On sait jusqu’à présent comment il faut agir au lieu où se trouvent des Israélites (et l’on prélève pour le païen, afin qu’il n’en résulte nul dommage de dîmes). Mais, comment agit-on aux localités où il n’y a pas d’Israélites? On peut le savoir par ce qui suit: comme R. Simon avait des champs sur la montagne royale (où il n’y a plus que des païens), il consulta R. Yohanan sur ce qu’il devait faire, et celui-ci lui répondit: laisse-les en friche plutôt que de les affermer entre les mains d’un païen. Il alla ensuite consulter R. Josué ben Levi, qui lui permit de les louer, parce qu’il pensait qu’une localité où il n’y a pas d’Israélites est assimilée à la Syrie. Or, pour ce dernier pays, on sait que c’est permis, d’après le récit suivant. Lorsque R. Haggaï se rendit à Hamets (localité non habitée par des Israélites), des habitants israélites de Bar-Eshtor vinrent lui demander: puisque nous avons affermé nos terres aux mains des païens dans des localités où il n’y a pas d’Israélites, sommes-nous cependant tenus de prélever les dîmes par l’entremise de ces fermiers? Il fit demander la réponse à R. Zeira, lequel s’adressant à R. Imi, reçut de lui la réponse suivante: il n’est pas nécessaire de rédimer les produits recueillis par eux. On en conclut que l’on peut sous-louer ces terres aux païens, conformément à l’opinion de R. Yossé (n’ayant de doute que pour la dîme). On peut aussi le conclure de ceci: R. Hanina, fils de R. Abahou a raconté que le même fait étant arrivé à son père, il fit demander à R. Hija, R. Yassa et R. Imi, comment il devait agir; et ils lui répondirent qu’il pouvait sous-louer les terres aux païens, selon l’avis de R. Yossé, mais on n’est pas tenu de rédimer les produits pour eux (puisqu’il n’y a pas là d’Israélites).
Pnei Moshe non traduit
עד כדון עכו''ם. דשמעינן במתני' דמחלקינן בין המקבל ובין החוכר:
כותי. מהו אם מחמירין בו בחוכר כמו בעכו''ם:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ''ז) בישראל הנותן בקבלה לעכו''ם ולכותי וכו' דדין הכותי כמו בעכו''ם וברייתא זו בחוכר מיירי דהא קתני עד שלא באו לעונות המעשרות וכו' וא''כ כבר גדלו הפירות בהשדה ואין דרך להמקבל למחצה לשליש או לרביע כ''א בתחלה דמתנה עמו לפי הערך אשר תעשה וכאן דנודע מה שעשתה אין זה כ''א שמתנה עמו בדבר קצוב שיטפל בקצירתה ובגמר מלאכתה ומדעכו''ם וכותי דינם שוה אם קבלו מהישראל בחכירות ה''ה נמי בישראל החוכר מהן דינם שוה ומעשר ונותן לו:
עד כדון במקום שישראל מצוין. אדינא דהאי ברייתא קאי דבמקום שישראל מצוין לחכור להם והוא חוכר לעכו''ם וכותי לפיכך בדין הוא דמשבא לעונת המעשרות שצריך לעשר על ידיהן דהיה לו לחכור לישראל והחוכר היה מעשר מחלקו:
במקום שאין ישראל מצוין. מאי ואם יחכור לעכו''ם מהו הדין:
נשמעינה מן הדא דר' סימון וכו'. וגרסינן להא בפ''ק דע''ז (בהלכה ט') ונוסחא דהכא יותר מבוארת היא:
א''ל יובירו ואל תשכירם לעכו''ם. ואם אין ישראל מצוי לחכור לו מוטב שיבירו:
סבר ריב''ל מקום שאין ישראל מצוין. מותר כהדא סוריא כמו שהתירו בסוריא להשכיר להם שדות וכדר' יוסי דהתם במתני' וכיון דשעת הדחק הוא דאין ישראל מצוין מותר אף בשאר מקומות בא''י כמו שמותר בסוריא:
דהדא סוריא. כלומר וסוריא גופא מהו אם הלכה כר' יוסי או כר''מ דפליג התם דאין משכירין להם שדות:
נשמעינה מן הדא עובדא:
לחמץ. שם מקום ומסוריא היה:
אלין דבר עשתור. משפחה זו באו לר' חגיי ושאלו אותו בשביל שאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לעכו''ם אם צריכין אנחנו לעשר על ידיהן. כדין החוכר מן העכו''ם וכאן שהן החוכרין אם צריך לעשר ואח''כ ליתן חלקן:
מינה את שמע להשכיר כר' יוסי ש''מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני' דהתם ולפיכך הורי ר' אימי שא''צ לעשר על ידיהן:
ועוד מן הדא וכו'. שכולן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר א''צ לעשר על ידיהן:
Dmaye
Daf 25b
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּחִיטִּים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּיַיִן זֵיתִם לִמְסוֹק בְּשֶׁמֶן מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אִיתָא חֲמִי עַד שֶׁלֹּא זָרַע תּוֹרֵם מִשֶּׁזָּרַע מְעַשֵּׂר. 25b אָמַר רִבִּי חִינְנָא תִּיקְּנוּ בִּמְקַבֵּל שֶׁלֹּא תָבוּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּרַם הָכָא זְרוּעָה הִיא.
Traduction
Si un Israélite se charge de moissonner le champ d’un autre Israélite lorsque le froment sera mûr, ou de vendanger sa vigne, ou de cueillir des olives pour l’huile, il doit, avant de remettre les produits, en prélever les dîmes (puisqu’il en tire parti). Il y a pourtant une objection à présenter: si le fermage a eu lieu avant les semailles (et que l’Israélite ait semé), il n’est pas tenu aux prélèvements; comment se fait-il alors qu’au cas où le fermage a lieu plus tard, il soit tenu de prélever la dîme? En voici la cause, répondit R. Hanina: pour le champ sous-loué en fermage, on a dispensé de prélever la dîme, afin que les terrains de la Palestine ne restent pas en friche (on fait, pour cette cause, un avantage au fermier); mais lorsque le sol est ensemencé, il n’y a plus de danger qu’il reste inculte (et le fermier devra prélever la dîme).
Pnei Moshe non traduit
קיבל ממנו שדה. זה לשון התוספתא (בפ''ו) ישראל שקיבל מחבירו שדה לקצור שבלין כרמו לבצור בענבים זיתיו למסוק בזיתים נותן לו כמות שהן שדהו לקצור בחטים כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו. והש''ס מייתי לסיפא דהתוספתא בתחלה ומפרש לה והדר מייתי הרישא דמינה שמעינן מאי שנא רישא ומ''ש סיפא כדלקמן:
איתא חמי. ומתמה בא וראה עד שלא זרע תורם כדתנן במתני' דהחוכר שדה מישראל תורם ונותן לו אבל אינו מעשר והרי החוכר הזה קיבל השדה בלתי זרועה והוא זורע אותה וברשותו גדלו הפירות ואפ''ה לא החמירו בו כ''א שיהא תורם בלבד והכא דמשזרע בעל השדה הוא וברשותו גדלו ואינו מקבל ממנו כ''א לקצור בחטים ואת אמרת מעשר בתמיה. הא איפכא מסתברא דכאן שלא גדלו ברשותו מכל שכן שלא יהא חיוב המעשר עליו וקא סלקא דעת' דבמקבל בקבלנות פשיטא היא דלא מתוקמא האי ברייתא דהא במקבל אנן תנן דפטור מכלום אלא חולק ונותן לפניו וע''כ בחוכר מיירי והלכך פריך אמאי הכא מעשר ונותן לו:
א''ר חנינא תיקנו במקבל שלא תבור א''י ברם הכא זרועה היא. כלומר דר' חנינא משני וקאמר דלעולם האי ברייתא במקבל בקבלנות מיתוקמא וממתני' לא קשיא מידי דהא טעמא דתיקנו במקבל שיהא פטור מכלום אלא חילק ונותן לו משום שלא תבור א''י דאי מחייבת ליה שמעשר או אפי' בתרומ' על חלקו של בעל השדה אתי למנועי ולא יהו מקבלין שדות באריסות ותהיה א''י בורה לפי שהמקבל יאמר אני צריך לזורעה ולטפל בה עד יתבשלו פירותיה ויהו מוכנים לקצור ואם אני צריך עוד לעשר או לתרום חלקו של בעל השדה למה לי זה וימנע עצמו מאותה קבלנות ולפיכך אמרו חכמים שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלקו של בעל השדה אלא חולק ונותן לפניו כמות שהוא טבל אבל הכא במקבל שדה לקצור בחטים כבר זרועה היא וכבר נגמרו השבלים וכן בכרם הענבים וכן באילן הזיתים וא''צ לטפל ולטרוח כ''א לעשות ולדוש החטים ומן הענבים יין ומן הזיתים שמן ולא ימנע עצמו שהרי הוא נוטל חלקו בשביל כך והלכך אמרו בזה מעשר ונותן לו דבטרחא קלה כזו והוא משתכר בחלקו לא ימנע עצמו בשביל המעשר והשתא נתבאר לן גם טעמא דרישא דהתוספתא דאם קיבל השדה לקצור שבלין והיינו שהוא יטפל בה עד שיגיעו השיבלים לקצור וכן בכרם עד שיהא בו ענבים לבצור ובאילן עד שיהא בו זיתים למסוק נותן לו כמות שהן טבל דאי אטרחית עליו המעשר או התרומה אתי לאמנועי ודמיא לרישא דמתני' והיינו נמי דמייתי הש''ס הרישא בתר הסיפא דכד מיתרצא לן הסיפא ממילא נתגלה לן נמי טעמא דהרישא:
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּשַׁחֲרֵי שִׁבּוֹלִים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּסַלֵּי עֲנָבִים זֵתִים לִמְסוֹק בְּסַלֵּי זֵתִים מֵנִיחַ כְּמוֹת שֶׁהֵן. הָא מֵאוֹתָהּ הַמִּין שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה שֶׁלֹּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. שָׂדֶה אֲחֶרֶת בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. מַתְנִיתִן כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָא כַּחֲכָמִים וּפְלִיגָא. אֲתִינָן מַתְנֵי מַתְנִיתִין בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים.
Traduction
S’il s’est chargé de moissonner son champ, de vendanger sa vigne en mettant les grappes dans les paniers, de cueillir les olives et de les empiler dans les hottes, il remet les produits au propriétaire dans l’état naturel (249)Contraire à l'usage du fermier de fournir des produits achevés, de la farine, de l'huile, ou du vin. Cf. (Pea 3, 3). où ils sont (sans rien prélever). —La dîme n’est pas due, dit la Mishna, etc. Si c’était de la même espèce, non du même champ, ou du même champ et non de la même espèce, il faudrait prélever la dîme avant de remettre les produits. R. Hiya dit: si c’est du même champ, soit qu’il s’agisse de la même espèce, soit d’une autre, l’on n’a qu’à prélever l’oblation (non la dîme); s’il s’agit, au contraire, d’un autre champ, n’importe que ce soit de la même espèce ou non, il faut prélever d’abord la dîme. Notre Mishna, disant de rédimer d’une autre espèce avant la remise, est conforme à l’avis de R. Simon ben Gamliel (250)Cf.(Baba Metsia 9,8).. L’avis de R. Hiya (ou de la barayeta) s’accorde avec les autres sages et conteste ce que dit notre Mishna (le propriétaire ne veut rien perdre et impose la dîme au fermier). D’autres disent que notre Mishna suppose le cas d’une localité où l’orge n’a pas la valeur double de celle du froment (et s’il a remis de l’orge à la place du froment, le propriétaire perd au change et l’on devra avant tout les rédimer); tandis que R. Hiya parle du cas habituel, où l’orge a bien produit le double du froment.
Pnei Moshe non traduit
קיבל ממנו השדה לקצור בשבלין. כצ''ל וזהו הרישא דהתוספתא וכדפרישית:
הא מאותו המין וכו'. אדברי ר' יהודה דמתניתין קאי דאנן תנינן א''ר יהודה אימתי בזמן שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין וכו' דמשמע דתרוייהו בעינן הא אם נותן לו מאותו המין אלא שהוא לא מאותה השדה או מאותה השדה והוא לא מאותו המין וכדפרישית במתני' בזה מעשר ונותן לו לדברי המתני' דקאמר רבי יהודה אימתי וכו' וזה אינו אלא לפרש ולא כחולק וא''כ אף לחכמים הדין כן:
תני ר' חייא. אבל לדברי ר' חייא בתוספתא שם גריס אדברי ר' יהודה דחכמים פליגי עליה דקתני התם וחכ''א אם מאותה השדה נתן לו וכו' כדמייתי הכא א''כ באותה השדה דוקא תליא מילתא ומפרש הש''ס דחכמים דמתני' וחכמים דתוספתא כתנאי אתיא:
מתני' כרשב''ג. מה דתני ר' חייא כחכמים. ופליגא הך פלוגתא דרשב''ג וחכמים בפ''ט דב''מ מיתניא ועלה קאי הכא דתנינן התם המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים לפי שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ומוקמינן לה התם דבחכירות איירי דאי בקבלנות אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשנוי של זה חטים יזרענה שעורין ורשב''ג אוסר דס''ל דלעולם אין להחוכר לשנות דעתו של בעל השדה והשתא קאמר הש''ס דמתני' דשמעינן דלד''ה אפי' נותן לו מאותה השדה צריך שיתן לו גם מאותו המין כרשב''ג דהתם הוא דאתיא דס''ל דלעולם קפיד בעל השדה על אותו המין שזה קיבל עליו לזרעה ואם נותן לו מאותה השדה ומאותו המין שקבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר דאדעתא דהכי הורידו אבל אם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך הוא שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכא לא הורידו בעל השדה:
מה דתני ר' חייא. דחכמים פליגי אדר' יהודה וס''ל דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא באותו המין כחכמים דהתם הוא דאתיא דאית להו שלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון שא''ל לזורעה חטים וזרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישים את הקרקע:
ופליגא. מתניתן וברייתא בפלוגתא דתנאי דאמרן:
אית אנן מיתני. איכא דתני לה דלא היא דל''פ אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שבאותו מקום לא נהגו לעשות השעורים כפלים כחטין והלכך איכא קפידא באותו המין לפי שבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת הקרקע ועכשיו אני מפסיד חלקי בחטין. והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפלים נמצא זה לא הפסיד והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפילו הוא נותן לו שעורין שזרעה כיון דנותן לו כפלים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטין ומשום הכי ס''ל לחכמים דא''צ לעשר:
הָכָא אַתְּ אָמַר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֹא אַתְּ אָמַר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. חֲבֵרָייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹיִם וְלֹא קָֽנְסוּ בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי וְלֹא תָֽפְשָׂה בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
Traduction
Comment se fait-il, qu’aux termes du § précédent, celui qui se charge à prix annuel fixe de cultiver le champ d’un Israélite soit seulement prélever, avant de remettre les fruits, l’oblation des sacerdotes, tandis qu’ici on lui impose l’obligation de prélever la dîme s’il cultive le champ d’un païen? C’est que, répondirent les compagnons (R. Ila) au nom de R. Yohanan, on a imposé une espèce d’amende (payable en dîme), à celui qui prend en fermage le champ d’un païen, tandis que cette amende n’existe pas si l’on cultive le bien d’un Israélite (grâce à cet avantage, on espérait encourager le maintien du sol parmi les Israélites). R. Ila (252)Les compagnons, selon le comment. Frankel. dit au nom de R. Yohanan: l’application de la loi en vigueur pour la dîme, au cas où un champ se trouve entre les mains d’un païen, continue à être observée (puisqu’il est admis que le païen ne pouvant pas acquérir de terre, les produits sont soumis à la dîme); mais si la propriété est à un Israélite, il est inutile de prescrire la dîme, puisqu’elle sera prélevé en son temps.
Pnei Moshe non traduit
גמ' הכא את אמר תורם ונותן לו. במתני' דלעיל בחוכר שדה מישראל והכא את אמר מעשר ונותן לו ומ''ט:
קנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם. כלומר לאו מן הדין הוא דמדינא אף החוכר א''צ לעשר כ''א תורם הוא ונותן לו אלא הכא משום קנס הוא כדי שלא יהנה לעכו''ם לקבל ממנו בחכירות וע''י כך ימנע ותשאר השדה בורה ועל כרחו ימכרנה העכו''ם לישראל אבל בתרומה צריך הוא שיתרום דכמו דאמרינן דניחא ליה טפי לבעל השדה בחכירות מבקבלנות לפי שיש לו דבר קצוב ידוע כך ניחא ליה טפי למקבל בחכירות לפי שכשנותן לבעלים דבר קצוב השאר הכל הוא שלו ועל הרוב משתכר הוא יותר ולפיכך לכ''ע החוכר צריך שיתרום מדינא:
ולא קנסו בחוכר מישראל. ואוקמוהו אדינא דכל היכא דליכא קפידא שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אין צריך לעשר כדאמרינן בהלכה דלעיל:
ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין וכו'. כלומר דר' אילא סבר דלאו משום קנס הוא אלא דמתני' דהכא מדינא אמרה שעל החוכר חל הוא חיוב המעשרות ובחוכר מן העכו''ם תפשה בו מדת הדין ובמתני' דלעיל בחוכר מישראל לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו לפי מדה''ד אלא כל שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין א''צ לעשר ובמקום דאיכא קפידא כגון שנותן לו משדה אחרת וממין אחר בהא הוא דאמרו חכמים שצריך לעשר וכהך לישנא קמא בסוף הלכה דלעיל דמוקי למתני' כרשב''ג דפ' המקבל בב''מ דכל ששינה המקבל וזרעה מין אחר קפיד בעל השדה וצריך המקבל שיעשר ואח''כ יתן לו חלקו שקצב עמו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source