Dmaye
Daf 18a
משנה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם עַל מַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לִמּוּדִים לוֹכַל מִמֶּנּוּ אֶצְלוֹ יָבוֹאוּ וְיֹּאכְלוּ וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.
Traduction
R. Eliézer dit: il n’est pas nécessaire de désigner la dîme des pauvres que l’on prélève sur les fruits douteux (173)''L'omission de cette dîme, due à la 3e année agraire, étant passible de la peine capitale, on ne soupçonne pas l'ignorant de l'avoir négligée. Aussi les Sages prescrivent-ils de ne la prélever que nominalement. Pour ces prélèvements fictifs, voir les traités Troumoth et Maasserot et surtout ci-après,(5,1) (Nedarim 84a); Makot16b.''; mais, selon les autres sages, il faut faire cette désignation (pour qu’aux années suivantes on ne la néglige pas), mais on ne la prélève pas (le pauvre ne peut, à défaut de preuves, la réclamer). Celui qui (la veille du samedi) a désigné nominativement l’oblation de la dîme (le 100ème) sur les fruits douteux, ou la dîme des pauvres sur des produits notoirement inaffranchis (toutes deux obligatoires), ne pourra pas les prélever le samedi pour les offrir au sacerdote ou au pauvre. Mais si le sacerdote et le pauvre ont l’habitude de manger chez lui, ils peuvent venir manger comme d’ordinaire, pourvu que le maître de maison leur fasse savoir que ce sont les parts légales (il ne doit pas en profiter pour paraître leur offrir des dons d’hospitalité, tandis qu’il leur remet ce qui leur est dû).
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי. מפרש בגמרא דר''א סבר טבל של מעשר עני במיתה הלכך לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני ומפרישין אותן ולוקחין לעצמן וחכמים סברי דנחשדו עמי הארץ שלא להפריש מעשר עני לפי שאינו אלא בלאו ולפיכך הלוקח מהן קורא שם למעשר עני אבל א''צ להפריש וליתן לעני דהרי ספק הוא והוי העני מוציא מחבירו ועליו הראיה והלכה כחכמים:
מתני' מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי הזה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. והא דנקט תרומת מעשר של דמאי לפי שהישראל קורא לה השם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:
לא יטלם בשבת. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי לפי שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת:
ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו. שהם רגילין לאכול על שלחנו יבאו ויאכלו:
ובלבד שיודיעם. שהוא של תרומת מעשר או של מ''ע שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הו''ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות וזה אסור:
הלכה: רִבִּי בָּא בַּר הוּנָא בְשֵׁם רַב הָאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו טְבוּלִין לְמַעֲשֵׂר עָנִי חַייָב מִיתָה. מַה טַעַם דְּרִבִּי לִיעֶזֶר מִכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בַּעֲווֹן מִיתָה מַפְרִישׁ. מַה טַעַם דְּרַבָּנָן בְּלֹא כָךְ קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינָן צְרִיךְ לְהַפְרִישׁ.
Traduction
R. Aba bar Houna dit au nom de Rav (174)Cf. même série,(Qidushin 2,1).: si l’on mange des produits avant d’en avoir prélevé la dîme due aux pauvres (tous les 3 ans), on est passible de la peine capitale. Quel est le motif de l’avis que R. Eliézer exprime dans notre Mishna? Dès que l’on sait que l’on encourt la peine capitale si l’on omet ce prélèvement, on ne le négligera pas (il est donc inutile de désigner cette dîme en cas de doute); au contraire, selon les autres sages, cette crainte n’est pas indispensable, puisque sans cela la désignation seule est obligatoire, non le prélèvement (donc l’aggravation n’entraîne nulle perte). On peut ajouter foi pour la 1ère dîme à celui que l’on a vu prélever la seconde dîme.
Pnei Moshe non traduit
גמ' האוכל פירותיו טבולין למעשר עני כצ''ל:
מה טעם דר''א. רב קאמר לה משום דר''א ס''ל האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה ומכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש ולא נחשד על כך והלכך הלוקח ממנו אין צריך לקרות שם:
מה טעם דרבנן בלא כך. כמו דלא כך כלומר דרבנן אעיקרא דמילתיה דר''א פליגי דקסבר טבל של מעשר עני במיתה ורבנן סברי לא כך הוא דאינו במיתה אלא בלאו הלכך אמרינן דנחשדו ע''ה על מעשר עני ומשו''ה קאמרי קורא שם וא''צ להפריש דהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה כדפרישית במתני':
הלכה: רִבִּי יַנַּאי בֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּשַׁבָּת שֶׁל פְּרוֹטָגַּמִּייָא הִתִּירוּ מִפְּנֵי אֵיבָה. אָמַר רִבִּי אָבִין כָּאן הִתִּירוּ טְבָלִים מִשּׁוּם דַּרְכֵּי שָׁלוֹם. רִבִּי חֲנִינָא אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְּעֵי אִם מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם לָמָּה לִי בִּלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעוּשָּׂרִין הֵן. שָׁאֲלוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא בָא הַשְּׁנִייָה מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה רִאשׁוֹנָה. 18a אָמַר רַב חִסְדָּא כָּאן שָׁנִינוּ שֶׁאָסוּר לְחָבֵר שֶׁיֹּאכַל בִּסְעוּדָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם.
Traduction
R. Yanaï b. R. Ismael dit au nom de R. Yohanan: on a fait une exception pour le premier repas qui suit le mariage des jeunes gens, à cause de la haine que pourrait provoquer le refus d’un compagnon d’assister à ce repas. Au contraire, dit R. Abin, à tous (et pas seulement au fiancé), on a permis dans l’intérêt de la paix que l’on s’expose à manger des objets douteux. Mais alors, demanda R. Hanina au nom de R. Jérémie, si c’est permis dans l’intérêt de la paix, pourquoi, selon la Mishna, l’hôte doit-il certifier que la dîme a été prélevée? (Il n’y a pas de réponse à cette question; on pense, comme plus haut, que cette précaution est prise contre une personne qui, par exception, mentirait en ce cas). Si, après s’être informé la première semaine du mariage pour le repas officiel, le compagnon ne s’est pas présenté (172)Question développée en 2, fin., peut-il venir ultérieurement, en se fondant sur cette information première? Nous avons appris, répondit R. Hida, qu’il est défendu à un compagnon de s’attabler à un repas qui n’a pas de but religieux (or, un tel but n’a plus lieu après le première semaine; le compagnon ne devra donc plus s’y rendre).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כאן התירו טבלים. שאע''פ שבחזקת טבל הוא שהרי אינו נאמן הוא התירו לזה לאכול משום דרכי שלום:
אם מפני דרכי שלום. התירו לו א''כ למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן הא קאמרת שהתירו לו לגמרי:
שאלו בשבת הראשונה. ואמר לו מעושרין הן ולא בא לאכול עמו:
השנייה מהו שתעשה ראשונה. אם עכשיו שבת השנייה תהא במקום הראשונה וסומך על השאלה ששאלו בראשונה ואוכל עמו בשניה:
כאן שנינו שאסור לחבר לאכול בסעודה שאין לה שם. בפני עצמו כמו סעודת נשואין וכיוצא בה אבל לא בסעודת הרשות שהרי כאן לא התירו לו אלא בשבת הראשונה של נשואין:
תַּנִּי הַנֶּאֱמָן רָאוּ אוֹתוֹ מַפְרִישׁ שֵׁנִי. תַּנִּי לַשֵּׁנִי נֶאֱמָן לָרִאשׁוֹן דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַנֶּאֱמָן לָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן לַשֵּׁנִי. הַנֶּאֱמָן לַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן לָרִאשׁוֹן. מַה טַעַם דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לְהַקְדִּים אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִפְרִישׁ שֵׁנִי חֲזָקָה שֶׁהִפְרִישׁ רִאשׁוֹן. וְהָתַנֵּינָן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. הָא שֵׁנִי צָרִיךְ מַה אִם שֵׁנִי שֶׁאֵין לְרַבּוֹ טוֹבַת הֲנָייָה צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. רִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לְרַבּוֹ טוֹבַת הֲנָייָה לֹא כָל שֶׁכֵּן.
Traduction
En effet, on a enseigné que celui qui prélève la seconde dîme est digne de foi pour la première; tel est l’avis de R. Eliézer. Selon les autres sages, celui qui est digne de foi pour la première dîme l’est aussi pour la seconde, mais celui qui l’est pour la seconde ne l’est pour la première (plus grave). Sur quel motif se fonde R. Eliézer? Sur ceci: ou l’on ne saurait être soupçonné de consacrer la seconde dîme (qu’il faut consommer à Jérusalem) avant la part sacrée revenant aux lévites; ou bien encore, dès qu’on l’a vue prélever la seconde dîme, il y a présomption que la première dîme l’est aussi, car s’il sait qu’il peut prélever la seconde dîme, dont le revenu n’est pas destiné à une personne consacrée au culte (puisqu’il la consomme lui-même), à plus forte raison il prélèvera la première dîme destinée aux lévites (y compris le 100ème dû aux sacerdotes). —Mais la Mishna ne dit-elle pas que, selon R. Eliézer, il est inutile de désigner du nom (175)Voir Babli, (Betsa 13b). la 3ème dîme? —Donc, il le faut pour les premières.
Pnei Moshe non traduit
תני בתוספתא דמע''ש (פ''ג). והבאתי לעיל (בפ''ת דפאה בהלכה ב') וה''ג שם ראו אותו שהפריש מעשר שני נאמן על הראשון דברי ר''א. ותיבת תני בתרא וכו' ט''ס הוא כאן וכצ''ל נאמן לשני נאמן לראשון דברי ר''א וחכ''א הנאמן לראשון וכו' מפני שהראשון אינו שלו שצריך ליתנו ללוי אבל השני שלו הוא:
מה טעם דר''א. דס''ל נאמן לשני נאמן לראשון:
משום שאינו חשוד להקדים. שני לראשון דלכתחילה צריך להקדים מעשר ראשון להשני כדתנן (בפ''ד דתרומות) וכיון שהפריש השני מסתמא הקדים והפריש הראשון:
או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. כלומר או דבלא''ה אמרינן דנאמן נמי על הראשון ואפי' לא היה צריך להקדימו משום דבחזקת שמפריש מעשרותיו הוא וכיון שהפריש זה הפריש ג''כ לאידך:
והתנינן ר''א אומר וכו'. כלומר דפריך אהאי טעמא בתרא דהיאך ס''ד לדמות הראשון לשני בחזקת מפריש הא לא דמי דהא תנינן ר''א אומר אין הלוקח מע''ה צריך להפריש מעשר עני של דמאי אם שנת מעשר עני הוא:
הא שני צריך. הא אם שנת מעשר שני היא צריך להפריש אף לר''א דלא אשכחן דפליג אלא במעשר עני אלמא דמודי ר''א דנחשדו עמי הארץ על מעשר שני והשתא מכ''ש דנחשדו על מעשר ראשון כדמסיק הק''ו:
מה אם שני שאין לרבו טובת הנייה. כלומר דלא שייך ביה למימר דיש להבעלים טובת הנאה ליתן לזה או לזה שהרי א''צ ליתנו לאחרים אלא שלו הוא ומעלהו לירושלים ואוכל בעצמו:
צריך להפריש. ואפ''ה אמרת דצריך להפריש דנחשדו על מעשר שני:
ראשון שיש לרבו טובת הנייה. כלו' שאינו שלו לגמרי אלא דטובת הנאה הוא דיש לו ומיהת צריך ליתנו לכ''ש דנחשדו ע''ה עליו והאיך מדמי לה חזקת הראשון לשני בגוונא דראינו שהפריש להשני:
Dmaye
Daf 18b
18b הוֹצִיא לָהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אָמַר לָהֶן פָּדוּי הוּא נֶאֱמָן. פְּדוּ לוֹ וּפְדוּ לָכֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי לִיעֶזֶר דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר הַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא עָשׂוּ אוֹתוֹ כְתוֹסֶפֶת הַבִּיכּוּרִים מַה תּוֹסֶפֶת הַבִּיכּוּרִים נֶאֱכֶלֶת בְּטָהֳרָה וּפְטוּרָה מִן הַדְּמַאי אַף זֶה נֶאֱכֶלֶת מִשּׁוּם שֵׁנִי וּפָטוּר מָשׁוּם רִאשׁוֹן. אָתָא רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי אִיסִּי דְּרִבִּי לִיעֶזֶר הִיא.
Traduction
Si quelqu’un (176)Non digne de foi. Voir Tossefta au traité Terumot 3. apporte de sa maison pour ses invités des fruits de seconde dîme, en prévenant qu’ils sont rachetés, on peut le croire (on voit qu’il se rend compte de l’importance de cette sainteté); mais s’il dit: ''bien qu’ils sont rachetés pour moi, si vous ne me croyez pas, vous pouvez les racheter encore'', on ne lui ajoute pas foi (le doute émis par lui-même est une preuve du peu de confiance qu’il inspire). Cet enseignement, où il est dit qu’au premier cas l’homme est digne de foi sans qu’on le soupçonne de ne pas prélever la première dîme, est de R. Eliézer (177)Cf. même série, (Maasser Sheni 4,8) fin., puisqu’il dit que dès qu’on est digne de foi pour la seconde dîme, on l’est aussi pour la première. Selon R. Yossé, cet enseignement est aussi conforme à l’avis des autres sages, ce cas étant semblable aux suppléments de prémices: Or, de même que le supplément de prémices qui doit être consommé avec pureté (à l’instar de ce que mange le sacerdote), est cependant dispensé de tout prélèvement en cas de doute (178)Voir (Bikurim 3,9); de même ici l’on ne se préoccupe pas de la 2ème dîme, en ce cas, l’on en mangera, et l’on sera dispensé de la première dîme en cas de doute. Selon R. Hanania au nom de R. Assa, l’enseignement est de R. Eliézer (non des sages). reprise: Celui qui (la veille du samedi) a désigné nominativement l’oblation de la dîme (le 100ème) sur les fruits douteux, ou la dîme des pauvres sur des produits notoirement (179)Il est permis de faire la désignation nominative pour la dîme en cas de doute, non en cas de certitude d'obligation, sauf au cas prévu (5,1). inaffranchis (toutes deux obligatoires), ne pourra pas les prélever le samedi pour les offrir au sacerdote ou au pauvre. Mais si le sacerdote et le pauvre ont l’habitude de manger chez lui, ils peuvent venir manger comme d’ordinaire, pourvu que le maître de maison leur fasse savoir que ce sont les parts légales (il ne doit pas en profiter pour paraître leur offrir des dons d’hospitalité, tandis qu’il leur remet ce qui leur est dû).
Pnei Moshe non traduit
הוציא להן. ברייתא אחריתא היא מי שהוציא מעשר שני מתוך ביתו ואמר להן פדוי הוא שפדיתיו נאמן הוא על כך שבודאי הפריש ופדה אותו וליכא למימר שמא לא הפרישו משום שאינו רוצה להטריח ולהעלותו לירושלם שהרי פדה אותו ומשום טרחא להעלות המעות לירושלם לא חיישינן דליכא בהו טרחא כולי האי אבל אם אמר להן פדו לי אתם או פדו לכם ותקחו אותו אינו נאמן שהפרישו דשמא חש על טרחתו:
כֵּנִי מַתְנִיתָא לֹא יִתְּנֵם בְּשַׁבָּת דְּתַנֵּינָן תַּמָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. הָדָא יַלְּפָא מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְּפָא מִן הָדָא. הָדָא יַלְּפָא מִן הַהִיא הִיא יוֹם טוֹב הִיא שַׁבָּת. וְהַהִיא יַלְּפָא מִן הָדָא בְּלִימּוּדִין אֲבָל בִּשֶׁאֵין לִימּוּדִין לָא סְלַק עָל בַּר נַשׁ מֵיכוּל פִּיסָּתֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ.
Traduction
La Mishna fait bien de dire que le Shabat, on ne prélève pas ces parts, afin de ne rien livrer en ce jour; car on enseigne ailleurs (180)Mishna, (Betsa1,7).: Selon l’école de Shammaï, on ne remet pas au sacerdote, pendant les jours de fête, ni sa part de la pâte ni les offrandes qui lui reviennent (181)L'épaule, les mâchoires et l'estomac., soient qu’elles aient été prélevées la veille, soit le jour même; selon l’école de Hillel, c’est permis. De cette Mishna comparée à la nôtre, résultent deux déductions réciproques; il en résulte que la discussion est la même ici pour le Shabat comme au sujet des parts sacerdotales à remettre les jours de fête; par contre, d’ici l’on déduit que cela dépend de la question de savoir si l'on a l’habitude ou non d'aller, sans quoi il ne viendrait pas à la pensée d'un homme d’y aller manger un pain chez son prochain.
Pnei Moshe non traduit
מתניתא. הך ברייתא דר''א היא. דקס''ד דנאמן על הכל קאמר ואף על הראשון ור''א היא דס''ל הנאמן על השני נאמן על הראשון דאי לאו הכי מאי נאמן דקאמר הא משמע שהוא נאמן לאחרים הלוקחים ממנו והא איכא למיחש שמא לא הפריש הראשון:
א''ר יוסי דלא היא אלא הכא כד''ה אתיא ואפי' לרבנן דהתוספתא דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא משום שכיון שזה אומר פדוי הוא עשו למע''ש הזה כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורי' דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטורה מן הדמאי וה''נ דנאכלת בטהרה משום חשש מעשר שני אבל פטור הוא מן הראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדאהו אמרינן מסתמא הפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאינו נאמן על הראשון:
אתא ר' חנניא קאמר בשם ר' איסי דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דלא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר''א:
גמ' כיני מתניתא לא יתנום בשבת. כלו' הא דקתני לא יטלום כן צריך לפרש שלא יטול כדי ליתנם לכהן או לעני בשבת:
כדתנינן תמן. (בפ''ק דביצה) בש''א אין מוליכין חלה שאע''פ שמותר להפריש חלה בי''ט משום תיקון עיסתו לא התירו להוליכה לכהן וכן המתנות הזרוע והלחיים והקיבה וב''ה מתירין באלו אבל בתרומה קתני התם במתני' דאף לב''ה אין מוליכין אותה לכהן בי''ט:
הדא ילפה מן ההיא. וקאמר הש''ס הדא מתני' דהכא ילפינן מההיא דהתם וההיא ילפא מן הדא דהכא:
הדא ילפא מן ההיא היא יו''ט היא שבת. כלומר אע''ג דלא קתני הכא אלא שבת ילפינן מהתם דה''ה ביו''ט לא יטלם כדי ליתנם וההיא דהתם ילפינן מן הדא דהכא בלמודין לאכול אצלו שמותרין לבא ולאכול:
אבל בשאינן למודין. הטעם דאסור אפי' אם יבאו לאכול בביתו משום דלא סלק על דעתיה דבר נש למיכל פיסתיה. חתיכת מאכלו בביתיה דחבריה ויאמרו העולם שזה תרם אותה ביו''ט או בשבת ולפיכך אוכלן בביתו והלכך לא התירו אלא בלמודין לאכול אצלו:
תַּנִּי לֹא יְסָרֵב אָדָם בַּחֲבֵירוֹ לְאָֽרְחוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְתַקְרוֹבֶת בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. מַהוּ בְתַקְרוֹבֶת יְדַע דְּהַהוּא רָחֵיץ וְהָא מַטְרַח עֲלוֹי. וּבִירוּשָׁלַם הֲוָה מַפִּיךְ פִּילְכֵּיהּ דִּשְׂמָלָא לִימִינָא.
Traduction
On a enseigné (182)''Derekh erets,Ier; même série, (Aboda zara 1,3) (39c); Babli, (Hulin 94a).'': il ne faut pas insister pour inviter un étranger à s’attabler, lorsque l’on sait qu’il ne désire pas accepter, ni l’accabler de beaucoup d’offres lorsque l’on sait qu’il n’en veut pas. En quoi consiste l’accumulation inutile des offres? A tourmenter inutilement de son amitié quelqu’un dont l’affection s’est déjà révélée pour lui; aussi, à Jérusalem, se contentait-on pour manifester l’amitié (modestement) de retourner vers la droite le fuseau placé à gauche.
Pnei Moshe non traduit
תני. תוספתא היא (בפ''ז דב''ק) והכי תנינן שם שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם וכו' והכי מייתי לה נמי בפ''ק דע''ז (בהלכה ג') כלומר שגונב דעתו שזה סבור שפותח לכבודו ואינו חושש אם תתקלקל כל החבית יין מחמת שפותח אותה וטענת חנם היא שהרי היא מכורה לחנווני ואינו מפסיד כלום בשביל שפותחה. ואיידי דאיירי הכא באורחים מייתי להאי ברייתא ולההיא דלקמן:
מהו בתקרובת. מאי לשון תקרובת דקאמר ולא קתני מתנות:
ידע דהוא רחיץ והוא מטרח עלוי. אף שהוא יודע שזה רחץ ידיו מטריח עליו ואומר לו לך רחוץ ידיך ושב בסעודה. ובע''ז גריס רחיץ בזווי אוחרי. וכלומר אם יש לו הרבה אורחים שזימן אותם בסעודה ואין מקום פנוי לזה אורח הבא ומסרב בו ואומר רחוץ ידיך ואני אתקן לך מקום בזוית אחרת שתשב שם וזהו גניבת דעת שזה יודע שאינו מבקש בזה:
ובירושלם. היה להם מנהג יפה דהוה מפיך פילכיה דשמאלא לימינאי. פילכיה מטפחתו מל' פליוס (בפ' כ''ט דכלים ובפ''ח דנדה) כלומר כשזימנו אורחים לסעודה והיה שם מפה פרוסה לסימן לידע שכל זמן שהיא פרוסה כהוגן היו האורחים נכנסין וכשמהפכין צד של שמאל לימין היו יודעין שככר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין וכדי שלא יתביישו המתאחרים לבוא ואין להם מקום לישב לפי כבודם. ובע''ז גריס הופך עוכליה דימינא לשמאלה. כמו עיקליה ומלשון צדו הסובב הוא. לעקל בית הבד:
תַּנִּי אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל בִּכְלֵי זְכוּכִית צְבוּעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת חִנָּם.
Traduction
On a enseigné (183)''Tossefta sur Nida, 9; babli, (Moed Qatan 27a).'': l’on ne doit pas apporter dans la maison d’une personne en deuil du vin dans un verre coloré (qui donne au vin blanc la couleur rouge et une apparence de supériorité), parce qu’en ce cas on lui impose des sentiments de gratitude imméritée.
Pnei Moshe non traduit
אין מוליכין לבית האבל. לסעודת הבראה:
בכלי זכוכית צבועה. שאין לראות אם יש איזה דבר בתוכה ואם חסירה או מלאה:
מפני שהוא טוענו טענת חנם. כלומר בגניבת דעת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source