Dmaye
Daf 15b
15b אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָבֻסַּיי כָּל יָמַי הָייִתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא טָהוֹר אֶחָד מַזֶּה עַל טָמֵא אֶחָד. עַד שֶׁלָּמַדְתִּיהָ מֵאוֹצָרָהּ שֶׁל יַבְנֶה
Traduction
R. Josué ben Kabsaï dit (148)Tossefta sur ce traité, ch 1.: Toute ma vie, je lisais ce verset (Nb 19, 19): L’homme pur asperge l’impur, et j’avais cru qu’un individu pur ne peut annuler que l’impureté d’un seul, jusqu’à ce que j’aie appris qu’une aspersion suffit pour plusieurs, selon l’exemple du grenier à Yabne (bien que les Israélites et les païens y remettaient à parts égales leurs produits, ceux-ci n’étaient que sujets au doute).
Pnei Moshe non traduit
א''ר יהושע בן קבסוי וכו'. תוספת' היא (בפ''ק דמכילתין) דתנינן שם לעיל אוצר שישראל ועכו''ם מטילין לתוכו אם רוב עכו''ם ודאי ואם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר''מ וחכ''א אפילו כולו עכו''ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי ואמרינן עוד שם דאוצרה של יבנה שלפנים מן החומה היה רובו כותים. כך הוא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני והורה ר' יוסי כחכמים ובתר הכי גריס להא דר' יהושע בן קבסוי והכי איתא נמי בתוספתא בסוף מכשירין. ודברי ר' יהושע כך הן מתפרשין:
כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור וגו'. משום דהוה קשיא ליה דהאי קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם וגו' והזה הטהור דבתרי' למה לי ולא הוה ניחא ליה למידרש כדדרשינן בריש פ' בתרא דנזיר והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה ולאפוקי עכו''ם דאין להן טומאה ולא טהרה משום דהוה קשיא ליה דלמעוטי עכו''ם לא אצטריך דהא כתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא וא''כ ממילא אימעוט עכו''ם מכולא פרשה ולפיכך היה דורש דלהכי איצטריך ללמד שטהור אחד מזה על טמא אחד:
עד שלמדתיה. לדרשת הפסוק הזה מהאי דאוצרה של יבנה שהורו שם כחכמים אפי' כולו עכו''ם וכו' והא על עיקרא דהאי דינא קשיא ומאי שייכא חיובא דמעשר גבי עכו''ם הא גם במעשר כתיבא גביה כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגו' ומזה למדתי דכל היכא דכתיב בני ישראל לאו למעוטי עכו''ם הוא והדא אמרה שטהור אחד מזה אפי' על כמה טמאין וקרא והזה הטהור על הטמא להאי דרשא דאתי למעוטי עכו''ם מטומא' וטהרה:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֲפִילוּ כּוּלּוֹ גּוֹי וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד מַטִּיל לְתוֹכוֹ דְּמַאי. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁטָּהוֹר אֶחָד מַזֶּה עַל כַּמָּה טְמֵאִין דְּתַנֵּינָן אֶצֶל הַנָּכְרִי כְפֵירוֹתָיו. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר חֲכָמִים שֶׁהֵן בְּשִׁיטַּת רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר חֲכָמִים מַמָּשׁ. בְּעוֹן קָמֵי מַה טַעַם. אָמַר לוֹן כַּד תְּסָאבוּן אֲנָא אֲמַר לְכוֹן. מַה הֲוָה מֵימַר לְכוֹן כְּמַה דְאָמַר מֵאֵילֵיהֶן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת. שְׁמוּאֵל בַּר בָּא בְּעֵי נִיחָא לְטָהֳרוֹת לֹא אָמַר לוֹן מִפְּנֵי גֶדֶר טָהֳרוֹת. לְמַעְשְׂרוֹת לֹא אָמַר לוֹן מִפְּנֵי גֶדֶר מַעְשְׂרוֹת. לְקֳדָשִׁים לֹא אָמַר לוֹן וְאִילּוּ אָמַר לוֹן מַה הֲוָה מֵימַר לוֹן. גַּבֵּי מַעְשְׂרוֹת כְּמָאן דְּאָמַר מֵאֵילֵיהֶן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת.
Traduction
A ce propos, les sages disent: tous les déposants fussent-ils païens, et n’y eut-il qu’un déposant Israélite (149)Comp. ci-dessus,(2,1)., on considère l’ensemble comme douteux (et non soumis avec certitude aux droits). Cela prouve qu’un individu pur peut libérer par aspersion tous les autres impurs. Mais n’a-t-on pas dit dans notre Mishna qu’en cas de dépôt chez un idolâtre, les produits ont le même caractère que ses propres fruits? (Comment donc se fait-il qu’ici ils soient qualifiés de douteux?) C’est que, répondit R. Eliézer, les sages qui viennent d’être cités ont adopté l’avis de R. Meir (qu’en ce cas, les fruits sont soumis aux droits); selon R. Yohanan, il s’agit réellement de l’avis des rabbins (non de celui de R. Meir). —Mais alors, fut-il demandé, pourquoi en cas d’égalité des parts de dépôts (tant d’Israélites que de païens), proclame-t-on le tout comme soumis avec certitude? — Lorsque vous serez plus âgés, leur répondit-il, je vous le dirai (et vous serez de mon avis). —Que voulait-il dire par là? C’est conforme à cet avis que les gens de la captivité se sont imposé volontairement (150)Il en est de même ci-après, pour la 7e année de repos, (Sheviit 6,1) (36b). le devoir de la dîme (de même, le dépôt auprès du païen est soumis avec certitude). En effet, Samuel bar Abba demanda: on comprendrait ce refus s’il s’agissait de pureté, afin de la préserver par des précaution, et de même s’il s’agissait de saintetés à préserver; mais pourquoi se prémunir ainsi à l’égard de la dîme? —C’est que, s’il en eût dit la raison, il en eût révélé le peu de gravité, à titre de devoir volontaire.
Pnei Moshe non traduit
דתנינן. מילתא באנפי נפשה היא. כלומר הא דתנינן במתני' לחכמים דאמרי דאם הפקיד אצל עכו''ם כפירותיו פליגי בה ר''א ור''י מאן נינהו חכמים והיכי קסברי בדינא דעכו''ם במעשרות:
חכמים שהן בשיטת ר''מ. כלומר לא אתיא אליבא דחכמים דפליגי על ר''מ לקמן (בפ''ה בהלכה ט') דר''מ אמר אין קנין לעכו''ם בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר ר' יהודה ור''ש אומרים יש קנין לעכו''ם בא''י לפוטרו מן המעש' והיינו דקאמר ר' אלעזר דלא תפרש הא דקתני אליבא דחכמים אצל העכו''ם כפירותיו דלפטורא קתני וכר' יהודה דפליג על ר''מ אלא דאף הני חכמים בשיטת ר''מ קסברי דאין קנין לעכו''ם לפטור ממעשר וכפירותיו לחיובא קתני דאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין חיישינן שמא העכו''ם החליף בפירותיו ויש להן חיוב מעשר:
ר' יוחנן אמר חכמים ממש. דפליגי על ר''מ בחיוב מעשרות וכפירותיו דקתני לפטורא היא ולקמן פריך אליבא דר''ש ומשני לה:
בעון. התלמידים שאלו מקמי דר' יוחנן מה טעם הוא מיקל גבי עכו''ם ואמר לון כד תסבאון מל' סבא כלומר כשתזקינו אנא אמר לכון ולא רצה לגלות להן עכשיו הטעם:
מה הוה מימר לון. לא גרסי' הכא עד לקמן ואגב שיטפא הועתק זה לכאן:
שמואל בר בא בעי. ניחא הא דלא גילה להם לטהרות מה שהיה מיקל בטהרות אצל העכו''ם ולא רצה לומר להן הטעם מפני גדר טהרות שלא יבאו להקל בשלהן אם היו יודעין הטעם ילמדו איזה דבר מדבר וכן ניחא הא דלא גילה ולא אמר להן במעשרות ג''כ מפני גדר מעשרות שלא יבאו להקל בשלהן:
לקדשים לא אמר לון בתמיה. אלא מאי דמיקל בקדשי עכו''ם ישאלו אותו ג''כ ולא אמר להן מאי טעמא הא לא שייכא גדר הכא דאין קדשים בזמן הזה ולא משני מידי:
ואילו אמר לון. השתא מפרש הש''ס ומאי אית ליה למימר גבי מעשרות אילו הוה בעי מימר לון:
כמאן דאמר מאליהן קבלו המעשרות. כשעלו מבבל בבית שני. כדאמרינן לעיל (בסוף פרק הרואה) וכן לקמן (בפרק ו' דשביעית) ובהרבה מקומות ולפיכך הקילו בשל עכו''ם דהא אפילו בישראל לאו מדאורייתא היא בזמן הזה:
Dmaye
Daf 16a
16a רִבִּי יִרְמְיָה רבִּי חִייָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא מַפְרִישׁ מַעְשְׂרוֹתָיו מֵהֲלָכָה. הָא רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַפְרִישׁ וְרַבָּנִין אָֽמְרֵי מַפְרִישׁ.
Traduction
R. Jérémie ou R. Hiya, dit au nom de R. Yohanan: R. Simon reconnaît (malgré sa déclaration de doute) que désormais les prélèvements ont lieu par décision rabbinique (non par la loi).
Pnei Moshe non traduit
מודה ר''ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה. וקס''ד דעל ר''ש דמתני' קאי דקאמר אצל העכו''ם דמאי ומודה ר''ש שמהלכות חכמים מפריש הוא המעשר ומדקאמר מודה ר''ש ש''מ דגם חכמים ס''ל דמפריש ולא כדקאמר לעיל דאצל העכו''ם כפירותיו לפטורא הוא והיינו דפריך ומה בין חכמים לרבי שמעון הא ר''ש אומר מפריש וכן רבנן אומרים מפריש ומה ביניהון וקאמר דאי משום הא לא קשיא דאיכא בינייהו דלר''ש דקאמר דמאי א''כ מפריש הוא תרומת מעשר ונוטל דמים מן השבט שצריך הכהן לשלם לו דהא ספק הוא ולרבנן כודאי מיחשבי ומפריש ואינו נוטל דמים מן השבט אלא דהא קשיא אפי' בתרומת חוצה לארץ אינה. בתמיה כלומר דמהיכי תיתי לומר שאינו נוטל דמים מן השבט לא יהא אלא כתרומת ח''ל שמא אינו נוטל דמים מן השבט וה''נ אמאי לא יטול דמים וכי ודאי הוא שהחליף בשלו הא עכ''פ ספק הוא:
מַה בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַפְרִישׁ וְנוֹטֵל דָּמִים מִן הַשֵּׁבֶט. רַבָּנִין אָֽמְרִין מַפְרִישׁ וְאֵינוֹ נוֹטֵל דָּמִים מִן הַשֵּׁבֶט. אֲפִילוּ כִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶן אֵינָהּ אִילּוּ תְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁמָּא אֵינוֹ נוֹטֵל דָּמִים מִן הַשֵּׁבֶט. דִּילְמָא עַל עִיקָּר טִיבְלוֹ שֶׁל גּוֹי אִיתְאַמָּרַת. אֶלָּא בְגִין דְּתַנִּי רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ קִנְייָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפוֹטְרוֹ מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עָלֶיהָ. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִייָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא מַפְרִישׁ מַעְשְׂרוֹתָיו מֵהֲלָכָה.
Traduction
⁠—S’il en est ainsi, que R. Simon partage en cela l’avis des rabbins, en quoi diffèrent-ils? (Pourquoi dit-il, dans la Mishna, qu’il faut considérer comme douteux les produits déposés chez l’idolâtre)? —Le voici: selon R. Simon, comme l’échange n’a pas eu lieu avec certitude, on peut après le prélèvement (indispensable à cause du doute), en réclamer le montant à la caisse sacerdotale; selon les autres sages, comme c’est dû avec certitude, il n’y a pas lieu de rien réclamer. —Comment se fait-il, selon les rabbins, que ce soit plus grave en ce cas que pour l’oblation sacerdotale hors de la Palestine? N’est-on pas autorisé, pour ce dernier prélèvement (opéré seulement comme formalité) d’en réclamer le montant à la caisse sacerdotale (pourquoi donc ici les rabbins ne sont-ils pas de cet avis)? —Probablement, répondit-on, cela se rapporte au cas où il s’agit d’obligations certaines, par suite d’acquisitions que l’Israélite a faites à un païen. Ainsi R. Juda et R. Simon ont enseigné que le païen peut acquérir des fruits en Palestine (151)Comp. ci-dessus,(Pea 4,6), fin (et plus loin,(5,9) ( 24a)., à tel point qu’ils sont dispensés de toute dîme; sur ce sujet, R. Jérémie ou R. Hiya bar Abba dit au nom de R. Yohanan, que R. Simon, d’accord avec les autres sages, admet la prescription rabbinique de prélever en ce cas les parts dues pour les dîmes (il y a donc certitude, et il ne s’agit plus de la crainte d’échange du dépôt).
Pnei Moshe non traduit
דילמא. הא דר' יוחנן לא על מתני' איתמר אלא דילמא על עיקר דין דטבל של עכו''ם אתמר דקאמר רבי שמעון יש קנין לעכו''ם לפטור ממעשרות ועלה קאמר ר' ירמיה ורבי חייא בשם ר' יוחנן דמודה ר' שמעון בקונה טבל מעכו''ם שהוא מפריש מהלכה של חכמים שהחמירו בה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source