Bikourim
Daf 7b
משנה: יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִיכּוּרִים מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּיכּוּרִים טְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם וּטְעוּנִין וִידּוּי וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְחַייָבִין בַּבִּיעוּר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְאוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן מִלּוֹכַל בִּירוּשָׁלֵם אַף לְזָרִים וְאַף לִבְהֵמָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. הֲרֵי אֵילּוּ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה.
Traduction
Il y a certaines règles communes à la 2e dîme et aux prémices, et non à l’oblation (55)Babli, Yebamot 73a.. Ainsi, pour les premières, il faut les apporter à Jérusalem, réciter la confession, et elles sont interdites aux personnes en deuil (56)Cf. Pessahim 36b., mais R. Simon en permet l’usage à ces derniers. Elles sont soumises toutes deux à l’obligation du débarras; R. Simon les en dispense. Quelque petite que soit la quantité (mêlée à d’autres), il est interdit dans Jérusalem d‘en manger (à tout autre qu’au cohen), et même leurs produits ne peuvent être mangés à Jérusalem, ni par les étrangers, ni même par les bestiaux. R. Simon le permet. Toute ceci est applicable à la 2e dîme et aux prémices, non à l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום. לירושלים כדקאמר בגמרא דכתיב והבאתם שמה וגומר מעשרותיכם ותרומת ידכם אלו הן הבכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
וטעונין וידוי. דכתיב במעשר ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי וגו' ובביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וילפינן ואמרת ואמרת והן טעונין וידוי אפי' כשהן לבדן אבל תרומה לבדה אינה טעונה וידוי אלא אם כן יש לו כל הני דכתיבי גבי וידוי בערתי וגו' וגם נתתיו ללוי כדמפרש לה לעיל בפ''ה ממעשר שני:
ואסורין לאונן. דכתיב גבי מעשר לא אכלתי באוני ובביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב ודרשינן שאינן נאכלין אלא בשמחה ובגמרא הכא אמרו מדכתיב גבי וידוי בערתי הקדש הקדש שנאמרו למעלה ואלו הביכורים:
ור''ש מתיר. להביכורים לאונן דתרומה קרנהו רחמנא ותרומה נאכלת לאונן ואין הלכה כרבי שמעון:
וחייבין בביעור. דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית וילפינן גם להביכורים דכתיב הקדש לרבות האמור בפרשה שלמעלה:
ור''ש פוטר. לבכורים מביעור דהרי הן כתרומה ותרומה אינה מתבערת מן העולם כמעשר ואין הלכה כר''ש:
ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים. כלו' אם נתערב מהמעשר ומהביכורים לאחר שנכנסו לירושלים בחולין הרבה אוסרין הן בכל שהן לפי שבירושלים דבר שיש לו מתירין הן שהרי הבעלים יכולין לאכול שם הכל בקדושת מעשר וכן הכהן יכול לאכול הכל בתורת ביכורים אבל אם נתערבו חוץ לירושלים לא מיקרי דבר שיש לו מתירין מפני שיכול להעלותן שהרי צריך להוציא ולטרוח עד שיעלה אותן:
וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה. כלומר וכן הדין בגידוליהן אם זרען אחר שנכנסו לירושלים ואותן הגידולין נתערבו בחולין אסורין הן בכל שהן והאי דקאמר אף לזרים ולבהמה ה''ק אע''פ שהגדולין אסורין הן לזרים אם הן גדולי בכורים ואם גדולי מעשר הן אסורין לבהמה דאע''ג דתנינן לעיל בפ''ט דתרומות דגדולי מעשר שני וביכורים חולין היינו אם זרען חוץ לירושלים אבל אם זרען אחר שנכנסו לירושלים הרי הגדולין אסורין לזרים בבכורים ולבהמה במעשר מפני שיש לו לאכול אותן בירושלים בקדושתן כמו הבכורים והמעשר בעצמן ומכיון שכן ס''ד אמינא דהוי כדבר שאין לו מתירין הלכך קמ''ל דלא אמרינן כן אלא שאפ''ה כדבר שיש לו מתירין הן שהרי יכול הוא לאכלן שם בקדושתן ולפיכך בין הן עצמן ובין הגדולין שלהן אוסרין תערובתן בכל שהן בירושלים:
ור''ש מתיר. לתערובתן אפילו בירושלים ואין הלכה כר''ש:
הרי אלו במעשר ובבכורים משא''כ בתרומה. דכל אלו ששנינו אינו כן בתרומה כדפרישית וכן בענין הגידולין דאע''ג דתנינן גבי תרומה גדולי תרומה תרומה היינו כל זמן שלא נתערבו כדאמרינן לעיל בפ''ט דתרומות דגזרו חכמים על הגידולין שיהו אסורין לזרים משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי ואתי לידי תקלה אבל אם אותן הגדולין נתערבו בחולין אין להן דין תרומה לפי שהן כחולין לכל דבר מלבד שהן עצמן אסורין לזרים והיינו דקתני הכא משא''כ בתרומה:
7b הֲרֵי אֵילּוּ בַתְּרוּמָה וּבַבִּיכּוּרין מַה שֶׁאֵין כֵן בְּמַעֲשֵׂר. תַּמָּן תַּנִּינָן נוֹטְלִין לְיָדַיִם לְחוּלִין וּלְמַעֲשֵׂר. וְלִתְרוּמָה וּלְקוֹדֶשׁ מַטְבִּילִין. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה וְהָכָא אַתְּ אָמַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. הֵן דְּתֵימַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. רַבָּנִין. הֵן דְּתֵימַר אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. רִבִּי מֵאִיר. תַּמָּן תַּנִּינָן כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקּוֹדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּמוּתָּר בְּחוּלִין וּבְמַעֲשֵׂר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּמַעֲשֵׂר. וְלֹא שְׁמִיעַ דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. מַהוּ וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּמַעֲשֵׂר. נִפְסַל גּוּפוֹ מִלּוֹכַל בְּמַעֲשֵׂר. מַיי כְדוֹן. הֵן דְּתֵימַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה בְּרוֹצֶה לוֹכַל. הֵן דְּתֵימַר אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה בְּרוֹצֶה לִיגַּע. לֹא הוּא רוֹצֶה לוֹכַל הוּא רוֹצֶה לִיגַּע. אֶלָּא מִשּׁוּם נְטִילַת סֶרֶךְ. וְהָתַנִּינָן תְּרוּמָה. וְכִי יֵשׁ תְּרוּמָה מִשּׁוּם נְטִילַת סֶרֶךְ. אֶלָּא בְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ. וְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ לֹא כְחוּלִין הֵן. תִּיפְתָּר אִי כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִי כְרִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. אִי כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי מֵאִיר הַיָּדַיִם תְּחִילָּה לְחוּלִין וּשְׁנִיּוֹת לִתְרוּמָה. אִי כְרִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק דְּתַנִּינָן תַּמָּן וְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ הֲרֵי אֵילּוּ כְחוּלִין. רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק אוֹמֵר הֲרֵי אֵילּוּ כִתרוּמָה לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסוֹל אֶחָד.
Traduction
''Il faut se laver avant d’en manger'', est-il dit. Ailleurs on enseigne (50)(Hagiga 2, 5).: Pour manger des produits profanes, de la 2e dîme, ou de l’oblation, il faut se laver les mains; pour les saintetés, il faut prendre le bain de purification. Comment donc se fait-il que là on n’exige pas de bains pour la 2e dîme, tandis qu’ici on semble l’exiger? Ceux qui exigent le bain pour manger de la 2e dîme sont les sages; mais celui qui en dispense est R. Meir. On a dit aussi (51)Para 9, 5.: tout cas qui exige que l’on se plonge dans l’eau par ordre rabbinique (non légal) transmet l’impureté aux saintetés du 3e degré et rend l’oblation inapte à être mangée en cas de contact; mais c’est permis pour les produits profanes ou la dîme, selon R. Meir. Les autres sages l’interdisent pour la 2e dîme. Ils n’avaient pas entendu l’explication de R. Samuel au nom de R. Zeira sur l’opinion des autres sages interdisant la dîme (52)''Même série, (Hagiga 2, 5); 3, 2 ( 78b et 79a).'', savoir que l’impureté du corps le rend impropre à manger la dîme (tandis qu’ils permettent aussi de la toucher). En somme, comment justifier l’apparence de contradiction dans la Mishna? Lorsqu’il est dit qu’il faut la purification, c’est lorsqu’il s’agit d’en manger, non s’il s’agit seulement d’y toucher. Mais, lorsqu’on veut en manger, n’est-on pas forcé d’y toucher en le prenant (53)''Il s'agit donc d'oblation, pour laquelle aussi le contact est interdit; pourquoi n'en est-il pas de même pour la dîme?''? On n’est tenu en ce cas à la purification qu’à cause du contact avec la parcelle d’oblation qui se trouve dans l’ensemble. Mais n’a-t-on pas parlé formellement d’oblation (exigeant aussi le lavage), pour laquelle l’oblation ne subsiste pas par virement d’ensemble, mais directement? Il s’agit là, fut-il répondu, de produits profanes qui ensuite sont devenus sacrés. Mais est-ce que d’après les autres sages ils ne sont pas considérés comme de simples profanes? On peut l’expliquer, soit d’après R. Simon b. Eliézer, soit d’après R. Eliézer b. R. Zadoq; or, le premier dit au nom de R. Meir que les mains ayant touché un objet impur sont impures au 1er degré et forment le 2e degré pour l’oblation (laquelle, au contact, sera du 3e degré); ou bien on adoptera l’avis de R. Eliézer b. Zadoq; puisqu’il a été dit (54)(Toharot 2, 8).: le profane qui plus tard est devenu sacré conserve le caractère du profane;à quoi R. Eliézer b. Zadoq ajoute qu’on le considérera comme de l’oblation pour dire que ce qu’il touche est impur au 2e degré, et qu’au second contact il y aura incapacité par 3e degré (sans que la propagation puisse aller jusqu’à constituer un 4e degré interdit, ce qui a lieu pour les saintetés).
Pnei Moshe non traduit
הרי אלו וכו' תמן תנינן. בפ''ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' וגרסינן ג''כ להסוגיא שם:
תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה. כדתנינן הכא מה שאין כן במעשר וחדא מינייהו רחיצת ידים והכא בחגיגה את אמר המעשר טעון רחיצת ידים ומשני הן דתימר טעון רחיצה רבנן וכו' כדפליגי בהא. דתמן תנינן. בפ' י''א דפרה:
כל הטעון ביאת מים מד''ס. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כהאי דתנינן בסוף מס' זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' וסתם ידים אחת מהן שאם לא נטלן פוסלין את התרומה ומטמאין את הקדש דלענין קדש נתנו עליהן דין שיטמא אותו להיות קרוי טמא ולפסול עוד את הרביעי:
ומותר בחולין ומעשר דברי ר''מ. והיינו דתנינן הכא דאין המעשר טעון רחיצת ידים:
וחכמים אוסרין במעשר. וקס''ד דלענין רחיצת ידים קאמרי והיינו כדתנינן בחגיגה. ופריך ולא שמיע הא דאמר ר' שמואל בשם ר''ז דמהו דקאמרי חכמים דאסורין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר אם אכל א' מאלו שפוסלין את התרומה כגון האוכל אוכל ראשון וכו' כדקחשיב התם ולא לענין רחיצת ידים קאמרי:
מאי כדון. והשתא הדרא רומיא דמתני' אהדדי:
הן דתימר וכו'. אלא הכי תתרץ דהן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לאכול אותו והא דתימר דאין טעון רחיצה ברוצה ליגע אותו:
לא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע. בתמיה וכלומר דעל כרחך דמה שאתה מחמיר באכילת מעשר היינו משום שהוא בעצמו רוצה ליגע בו ולאוכלו דאי לא תימא הכי אלא דהחומרא משום אכילה בלבד היא ואע''פ שלא נגע בו וכגון שחבירו תחב לו בכוש וכיוצא בו א''כ היא גופה קשיא אמאי החמירו באכילת מעשר כל כך הרי לא נגע בו:
אלא משום נטילת סרך. כלו' אלא דהיינו טעמא דהצריכו שם רחיצת ידים במעשר דמיירי לאכילה משום סרך תרומה הוא שלא יבא לאכול תרומה בלי נטילת ידים ופריך והיכי מצית אמרת הכי דלאכילה מיירי ומשום סרך תרומה והתנינן התם נמי תרומה וכי יש תרומה משום נטילת סרך כלומר וכי נימא דגם בתרומה לאכילה היא דמיירי ומשום סרך בתמיה אלא ודאי דלענין נגיעה קאמר וא''כ ה''ה לחולין ולמעשר דקתני התם והדרא קושיא לדוכתה:
אלא בחולין שנעשו על גב הקדש. מיירי התם וה''ה למעשר ופריך וחולין שנעשו ע''ג הקדש וכי לא כחולין הן:
תיפתר אי כר''ש בן אלעזר. דתני בברייתא משום ר''מ הידים תחילה לחולין והיינו לחולין שנעשו ע''ג טהרת הקדש דס''ל כקדש הן וחשובים כתחילה לטמא את השני והשלישי ולפסול הרביעי ושניות הן לתרומה לפסול את השלישי:
אי כר''א בר' צדוק דתנינן תמן. בסוף פ''ב דטהרות וחולין וכו' הרי אלו כתרומה לטמא להראשון ולהשני ולפסול את השלישי:
Bikourim
Daf 8a
הלכה: 8a טְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם. דִּכְתִיב וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עוֹלוֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם. תְּרוּמַת יֶדְכֶם אֵילּוּ הַבִּיכּוּרִים. דִּכְתִיב וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ.
Traduction
Il faut les apporter à Jérusalem, est-il dit, en vertu du verset (Dt 12, 6): Vous y apporterez vos holocaustes, vos dîmes, vos sacrifices et l’offre de vos mains; ce dernier terme désigne les prémices dont il est dit: ''le cohen prendra le panier de ta main'' (donc il y a analogie de termes).
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעונין הבאת מקום וכו'. כמפורש במתני':
עַד כְּדוֹן מַעֲשֵׂר. בִּיכּוּרִים מְנַיִין. כַּיי דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר חָמָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. הַקּוֹדֶשׁ הַקּוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן בְּמַשְׁמַע.
Traduction
On sait donc que c’est dû pour la dîme; mais d’où le déduit-on aussi pour les prémices? C’est analogue à ce que R. Jacob b. Aha au nom de R. Eliezer déduit de la répétition du terme ''le sacré'', que l’objet précédent appelé sacré (la prémice) y est compris.
וּטְעוּנִין וִידּוּי. דִּכְתִיב וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי י֨י אֱלֹהֶיךָ. עַד כְּדוֹן מַעֲשֵׂר. בִּיכּוּרִין מְנַיִין. כַּיי דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. הַקּוֹדֶשׁ הַקּוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן בְּמַשְׁמַע.
Traduction
IL faut réciter la confession, selon ce verset (Dt 26, 5): Tu répondras et diras devant l’Eternel ton Dieu; ce qui, selon la même déduction de R. Jacob, s’applique aux prémices.
וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. דִּכְתִּיב לֹא אָכַלְתִּי בְּאוֹנִי מִמֶּנּוּ. עַד כְּדוֹן מַעֲשֵׂר. בִּיכּוּרִין מְנַיִין. כַּיי דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. הַקּוֹדֶשׁ הַקּוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן בְּמַשְׁמַע.
Traduction
Enfin, c’est interdit aux personnes en deuil, comme il est dit (ib.): Je n’en ai pas mangé dans mon deuil, texte également applicable aux prémices en vertu de la même déduction de R. Jacob.
Pnei Moshe non traduit
עד כדון מעשר וכו'. אחייבין בביעור קאי וקאמר כהאי דאמר ר' יעקב וכו' הקדש העליון משמע הקדש שנזכר למעלה בפרשה והן הבכורים:
תַּנִּינָן כָּל אִילֵּין מִילַּיָּא וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פַּלִּיג. גַּבֵּי וִידּוּי לֵית רִבִּי שִׁמְעוֹן פַּלִּיג. וִידּוּי זוֹ קִרְייָה. וְלֵית רִבִּי שִׁמְעוֹן פַּלִּיג דִּכְתִיב וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ.
Traduction
– Contre toutes les opinons émises, R. Simon oppose la sienne; mais, pour la confession, il ne s’y oppose pas, parce que la confession comprend la lecture; et pourquoi ne conteste-t-il pas cet avis? parce qu’il est dit explicitement (ib.): Tu répondras et tu diras.
Pnei Moshe non traduit
תנינן כל אילין מיליא ור''ש פליג. אנן תנינן באלו דברים דר''ש פליג באסורין לאונן ובביעור וגבי וידוי לית ר''ש פליג בביכורים ומ''ט וקאמר דמשום דוידוי זו קרייה של הפרשה כדכתיב והלכך לית ר''ש פליג בהא דכתיב בהו וענית ואמרת וילפינן מואמרת דגבי וידוי שאף על הבכורים מתודה ואפי' אין לו אלא הן לבדן:
כֵּינִי מַתְנִיתָא וְאוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן מִלּוֹכַל בִּירוּשָׁלֵם. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְגִידוּלֵיהֶן אֲסוּרִין מִלּוֹכַל בִּירוּשָׁלֵם וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַף לְזָרִים וְאַף לִבְהֵמָה רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאוּף רַבָּנִין מוֹדוֹי לֵיהּ. מִן דּוּ מָתִיב לוֹן. אֵין אַתֶּם מוֹדִין בָּהֶן מוּתָּרִין לְזָרִים שֶׁהֵן מוּתָּרִין לַאֲכִילַת בְּהֵמָה. וְיֵשׁ מְחִצָה לַאֲכִילַת זָרִים וְיֵשׁ מְחִצָה לַאֲכִילַת בְּהֵמָה. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְחִצָה לְזָרִים כָּךְ אֵין מְחִצָה לַאֲכִילַת בְּהֵמָה. רַבָּנִין אָֽמְרִין יְרוּשָׁלֵם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. כְּמַה דְתֵימַר דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין אֹסֵר כָּל שֶׁהוּא. וְדִכְוָותֵיהּ יְרוּשָׁלֵם אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא.
Traduction
Voici comment il faut rectifier notre Mishna: Quelque petite que soit la quantité, il est interdit dans Jérusalem d’en manger. R. Simon le permet. De même, leurs produits y sont interdits, et R. Simon les autorise, ainsi qu’il le permet aux étrangers, ou pour les bestiaux; et les sages reconnaissent comme lui qu’à ces derniers on permet tout ce qui est d’un usage autorisé pour tous dans Jérusalem.
Pnei Moshe non traduit
כיני מתני' ואוסרין וכו' ור''ש מתיר. כלו' כן אנחנו מפרשי' דר''ש פליג אתרווייהו בביכורים על תערובות עצמן ועל גידוליהן כדמסיק לקמן:
ואף לזרים ואף לבהמה ר''ש מתיר. וכן הוא מתיר לתערובות בביכורים אף לזרים ולמעשר בגידולין אף לבהמה כדלקמן:
ואוף רבנן מודיי ליה מן דהוא מותיב לון וכו'. כלומר ממה ששמענו דר''ש משיב להן לרבנן בענין תשובה עצמה מודו ליה ומ''מ לדינא פליגי עליה כדמפרש טעמייהו לקמן:
אין אתם מודין בהן וכו'. כך השיב להם וכי אין אתם מודים במקום שהן מותרין לזרים שהן מותרין גם לבהמה וא''כ אמור מעתה וכי יש מחיצה לזרים גבי מעשר הלא לא נאסרו לזרים משנכנס לירושלים דאדרבה שם מקום אכילת מעשר הוא וה''נ וכי יש מחיצה לאכילת בהמה לענין איסור הגדולין ממה שגדלו אחר שנכנס המעשר לירושלים וזרעו שם אלא דכשם שאין מחיצה לזרים כך אין מחיצה לאכילת בהמה להגידולין:
רבנן אמרין וכלומר ולרבנן מאי טעמייהו השתא הא ודאי בענין מה שהשיב להם מודים הן שאין שייך איסור מחיצה לזרים גבי מעשר וקאמר דהיינו טעמייהו דאמרין ירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירין כמה דתימר דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותה ירושלים אוסר כל שהוא כצ''ל וכדפרישי' במתני' משום שהרי יכול לאכול בקדושה לפיכך כדבר שיש לו מתירין הוא ואוסר בכל שהוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source