הדא גריזמתא. מאכל הבא באחרונה ויש בה תורמוסין ומינין הרבה ובלעז לופינ''י הערוך ובויקרא רבה ריש פ' צו הדא גריזמתא באה באחרונ' למה שיש בה מינין הרבה:

מברך על תורמוסה. וכדאמר ר' לוי על שם אל תגזול דל וכלומר אע''פ שיש בה מינין אחרים חשובין יותר מהתורמוס אפ''ה מברך על התורמוס שהוא העיקר והברכה ראויה עליו ואין לגוזלו מהברכה:

גמ' מה פליגי. הא דפליגי ר' יודה ורבנן דוקא כשהיה בדעתו לאכול פת אח''כ וכלומר שהביאו לפניו מינין אלו קודם הסעודה שכך היה דרכן לאכול מיני פירות המעוררין תאות האכילה לפני הסעודה ובהא הוא דפליגי רבנן וסבירא להו דמברך על איזה מהן שירצה וטעמא דמכיון שהן באין בשביל הסעודה הוו כדברים הבאין בתוך הסעודה ולא ללפת בהן את הפת אלא לקנוח סעודה שדינן שהן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דלאחריהם ברכת המזון פוטרתן וה''נ בדברים אלו שהן באים כדי להמשיך תאוה לאכילת הפת אינם טעונין ברכה לאחריהם דברכת המזון שעל הפת פוטרתן ולפניהם הוא דטעונין ברכה שהרי אסור ליהנות עד שיברך ועדיין לא בירך על הפת שתהא ברכת המוציא פוטרת לברכה שלפניה' והכי אמרינן לקמן בסוף הלכה זו דרבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לפי שדעתן לאכול פת אח''כ וריב''ל ס''ל כהני רבנן והלכך קאמר דבכהאי גוונא הוא דפליגי רבנן עלי' דר' יודה וטעמא להך פלוגתא בכה''ג דוקא משום דס''ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה. אבל אין בדעתו לאכול פת. אח''כ וא''כ טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם בהא כל עמא מודו שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך דכיון שצריך לברך לאחריהם ומין שבעה עדיף דטעון ברכה מעין ג' מברך ג''כ לפניו עליו ולא על מין אחר:

א''ר אבא צריך לברך בסוף. לעולם וכדמפרש ר' יוסי למילתיה ואקשי עליה:

הדא דר' אבא פליגא על דריב''ל. כלומר דלא תימא דר' אבא לא קאמר צריך לברך בסוף אלא בשאין דעתו לאכול פת אח''כ והלכך מפרש ר' יוסי דלא היא דאם כן היינו דריב''ל דהא שמעינן מדאמר ריב''ל דלא פליגי ר''י ורבנן אלא בשהיה דעתו לאכול פת וכו' א''כ סבירא ליה דכשאין דעתו לאכול פת צריך לברך בסוף ומאי קמ''ל ר' אבא אלא ודאי דר' אבא פליג עליה דר' יהושע בן לוי:

ואמר ר' אבא וצריך לברך בסוף. כלומר מדקאמר ר' אבא על מילתי' דריב''ל דקאמר לענין אוקמתא דפלוגתא דמתני' כדאמרן א''כ ע''כ דר' אבא פליג וסבירא ליה דלעולם צריך לברך עליהן בסוף ואפילו כשדעתו לאכול פת אח''כ ולא מפרש לאוקמתא דמתני' כריב''ל:

לא בירך נעשה טפילה. בתמיה מסקנת דברי ר' יוסי היא וכמקשה על דברי ר' אבא וכלומר דאמאי צריך לברך בסוף בשדעתו לאכול פת וכי לאו הכי הוא שאם בירך אח''כ על הפת נעשה זה המין שאכל טפילה וברכת המזון של פת פוטרת אותן וכדתנינן תמן במתני' לקמן כל שהוא עיקר וכו'. א''נ יש לפרש דהאי לא בירך נעשה טפילה לאו קושיא היא אלא אדרבה טעמא למילתיה דר' אבא מסיק הוא ר' יוסי כלומר דלהכי קאמר שצריך לברך עליהן בסוף ואפי' כשדעתו לאכול פת משום דכי לא כך הוא שאם בירך על זה המין נעשה הפת טפילה לו ושוב אינו צריך לברך על הפת וכיון דלא מברך כלל על הפת אין כאן ברכת המזון שתהא פוטרת והלכך לעולם צריך לברך עליהן בסוף והויא ממש כהאי דתנינן לקמן כל שהוא עיקר וכו' דפוטר את הפת שהפת טפילה לו:

וחרנה. ואידך אמר דמתני' איירי בהדין דשתי חמר בתר בילני אחר המרחץ שג''כ מדרך לקבוע על היין אבל בלאו הכי אינו פוטר את היין שלאחר המזון:

גמ' לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון. דוקא היין שלפני המזון הוא דפוטר את שלאחר המזון דתרוייהו לשתות הן:

אבל אם בירך וכו'. אם לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך מזון ובירך עליו אינו פוטר את היין שלאחר המזון מפני שאין דרך לשתות בתוך הסעודה אלא מעט כדי לשרות האכילה בתוך מעיו ואין ברכת היין שהוא לשרות פוטר את היין שהוא לשתות:

תמן. בבבל אמרין אפי' יין שלפני המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון:

והא תנינן. דפוטר:

כהדין דשתי קונדיטין. מתני' איירי בשותה יין קונדיטין והוא יין ודבש ופלפלין ושותין אותו לרפואה כגון אחר הקזת הדם שאז הוא דרך לקבוע על היין והלכך הוא דפוטר:

מתני' פטר את היין שלאחר המזון. והני מילי בשבתות ויו''ט שרגילין לקבוע על היין לאחר המזון והלכך כשבירך על היין שלפני המזון אדעתא דהכי בירך אבל בשאר הימים שאין רגילין לקבוע עצמן על היין לאחר המזון אין היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכל לאחר המזון דתנן במתני' היינו כמו שהיו רגילין שלאחר המזון היו מסלקין ידיהן מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון:

פרפרת. כל דבר שמלפפים בו את הפת כגון בשר ודגים וביצים קרוין פרפרת ופעמים שהיו מביאין פרפראות קודם הסעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת ואית דמפרשי פרפרת דמתני' פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע''ג דהיא נמי מין פת אבל מעשה קדרה כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות וכיוצא בהן פטר הפרפרת אותן:

ב''ש. סברי כשם שהפרפרת לא פטר את הפת כך לא פטר מעשה קדרה ואין הלכה כב''ש:

כל הקודם למקרא. במקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וגו' הוא קודם לברכה:

וכל הסמוך לארץ קודם לכל. וזית שהוא סמוך לארץ שני הוא קודם לשעורה שזה ראשון הוא לארץ וזה שני לארץ:

תמן. בבבל אמרין:

היו לפניו מינין שבעה. הרבה מינין וכולן מין שבעה:

א''ר זעירא ויאות. אחר שהשיב לו כן נזכר ר' זעירא מה שראה בעצמו ואמר שפיר קאמר ר' אבינא וזהו ממה שאנו רואין לרבנן דסלקין לריש ירחא לקדש החדש ולוקחין ענבים ומברכין עליהן ולא מברכין עליהו בסוף ומאי טעמא לאו משום דשיש בדעתן לאכול פת אלמא דברכת המזון פוטרת אף לדברים הבאין לפני הסעודה מברכה שלאחריהם:

ר' זעירא שלח שאל לר''ש בר נחמן. מהו הדין אם אין דעתו לאכול פת אח''כ והיו לפניו מינין הרבה על איזה מהן מברך והשיב לו בשם ר' כהנא ר' אבינא דהכל מודים בזה שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך כדלעיל וכטעמא דפרישית:

חמתהון. ראה אותם לוקחים הזית ומברכין לפניו ולאחריו ואף אם הי' דעתן לאכול פת אח''כ והילכך היה מתמה ואמר לון ועבדין כדין הלא ברכת המזון שעל הפת פוטרתו מברכה של אחריו:

רבן גמליאל זוגה. כך שמו ונזכר כמה פעמים בש''ס הזה ובמקומות אחרים גריס גמליאל זוגה:

לא היה בדעתו. אבל אם אין בדעתו לאכול פת אחריה לא בדא אמרו לברך על התורמוס דכיון דאינו אוכל פת אח''כ צריך הוא לברך ברכה אחרונה על הגריזמתא ואם יש בה ממין שבעה דברכתו מעין ג' ועדיף מברך נמי לפניו עליו וכריב''ל לעיל וכדפרישית:

עד כדון כשיש בדעתו לאכול פת. שאוכל הגריזמתא לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אח''כ ואז אינו מברך עליה ברכה אחרונה בהא הוא דאמרינן מברך על התורמוס ואע''פ שיש בה מינין ממין שבעה וכחכמים דמתני' דמברך על איזה מהן שירצה והואיל וכאן התורמוס הוא החביב דאגביה מערבין מינין אחרים הלכך מברך עליו: