Shvouoth
Daf 5a
משנה: וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִילָּה וְלֹא בַסּוֹף שְׂעִירֵי הָֽרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָֽרְגָלִים מְכַפְּרִין אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִילָּה וְלֹא בַסּוֹף וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָֽמְרוּ לֹו מַה הֵן שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם יִקְרְבוּ. אָֽמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה הֵיאַךְ קְרֵיבִים זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו׃
Traduction
Quant au fait dont le délinquant ne s’est rendu compte ni avant ni après l’acte, il est expié par le sacrifice des boucs offerts aux jours de fête et aux néoménies. Tel est l’avis de R. Juda. R. Simon dit: il sera expié par les boucs offerts aux jours de fête, non par ceux des néoménies. Quel est donc l’objet d’expiation de ces derniers sacrifices? Ils sont offerts pour l’homme pur qui a mangé de l’impur (non pour l’inverse). Selon R. Meir, l’effet d’expiation de tous les boucs est le même en ce qui concerne l’impureté du sanctuaire et de ses saintetés. R. Simon dit: les boucs offerts aux néoménies donnent le pardon à l’homme pur qui a mangé de l’impur; celui offert aux jours de fête donne le pardon à celui qui aurait mangé à l’état impur sans en avoir eu connaissance ni avant ni après; enfin, le bouc offert au jour du Grand Pardon pardonne un tel délit accompli avec inconscience avant l’acte, mais dont on a eu connaissance après l’acte. Les autres docteurs dirent à R. Simon: peut-on offrir un de ces sacrifices à la place de l’autre? —Oui, répondit-il. Mais comment est-ce admissible, remarquèrent-ils, puisque l’objet de l’expiation n’est pas le même? Ils ont tous ce point commun, répondit-il, d’expier l’impureté survenue dans le sanctuaire, ou aux saintetés.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין:
ושעירי ראשי חדשים מכפרין. דכתיב בשעיר ר''ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' שעיר זה יהא מכפר והיינו שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר''ח בהיקש דשעיר הוי מצי למכתב בכולהו רגלים וכתב ושעיר וא''ו מוסיף על ענין ראשון להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים:
על טהור שאכל טמא. טעמא דר''ש מפרש בגמרא:
כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי המוספין בין שעירי הרגלים בין שעיר ר''ח בין שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים כפרתן שוה שהם מכפרים בין על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ובין על הטהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפני' לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף והוא אינו מכפר כפרתן דכתיב אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והן אין מכפרין כפרתו דכתיב אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה:
היה ר''ש אומר. האי דהדר נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:
מה הן שיקרבו זה בזה. אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בר''ח מהו שיקרב לשם שעירו של יום:
אמרו לו. חכמי' דסברי כר''מ לר''ש אי אמרת בשלמא דכולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים אלא לדידך דאמרת אין כפרתן שוה זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף איך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף או בר''ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא:
כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דבזה שוין אע''פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב:
הלכה: אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה כול'. מַה חֲמִית מֵימַר. הַפְּנִימִי תוֹלֶה וְהַחִיצוֹן מְכַפֵּר אוֹ הַחִיצוֹן תוֹלֶה וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר אוֹ זֶה וָזֶהּ יִתְלוּ אוֹ זֶה וָזֶה יְכַפְּרוּ. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. מִילָּה חֲמִית. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹתִיב קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן וָאֲתִיב לֵיהּ. מֵחִלּוּקֵי כַפָּרוֹת הִיא מִילְּתָא. וְלִינָה יְדַע מָה מַר לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זֵירָא. דִּילָמָא דָא הִיא. מַה חֲמִית מֵימַר. בְּטָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר אוֹ נֵימַר בְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר וְטוּמְאָתוֹ עָלָי֑ו. בְּטוּמְאַת הַגּוּף. לֹא בְטוּמְאַת בָּשָׂר. אוֹ זֶה וָזֶה יְכַפְּרוּ. מַאי כְדוֹן. וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו עֲווֹנוֹת אֵילּוּ הַזְּדוֹנוֹת. פִּשְׁעֵיהֶ֖ם אֵילּוּ הַמְּרָדִים. חַטֹּאתָ֑ם אֵילּוּ הַשְּׂגָגוֹת. כְּשֶׁאָמַר יְכַפֵּֽר. אָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָי֛ו אֶת כָּל עֲווֹנוֹתָם. טָפַשׂ הַזְּדוֹנוֹת וְהִנִּיחַ הַשְּׁגָגוֹת. לוֹמַר. מַה זְדוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. אַף הַשְּׁגָגוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. וְלָמָּה בָאוּ לְכָאן. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. לִתְלִייָה. 5a וְיִתְלֶה עַל אוֹכְלֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בְּמַשְׁמַע. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זֵירָא. חַטֹּאתָ֑ם חַטֹּאתָ֑ם. מַה חַטֹּאתָ֑ם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. אַף חַטֹּאתָ֑ם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. יָֽצְאוּ זְדוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. שִׁיּוּר שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׁה בִפְנִים יוֹם הַכִּיפּוּרִים תּוֹלֶה. מַה שִׁיַירְתָּה. אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף.
Traduction
Est-ce à dire que le bouc préparé à l’intérieur suspend la punition pour la faute qui est seulement accompagnée d’une connaissance initiale, tandis que le bouc préparé au dehors effectue le pardon en cas de savoir final? ou est-ce l’inverse, que le bouc de l’extérieur effectue la suspension, tandis que le bouc de l’intérieur effectue le pardon, ou bien tous deux effectuent-ils la suspension, ou tous deux le pardon? A quelle règle faut-il s’arrêter? R. Jacob b. Aha dit avoir vu Resh Lakish consulter R. Yohanan sur un point que celui-ci lui a expliqué; je sais bien qu’il s’agissait d’un détail des pardons divers, mais j’ignore ce qu’il a dit. Peut être, dit R. Zeira, a-t-il rappelé la question posée plus haut: ''Qu’est-ce qui prouve que, dans le verset (Lv 4, 23), il s’agisse d’un impur qui mange un objet pur, et non d’un homme pur qui mange de l’impur? C’est qu’il est dit (22, 3): l’impureté est sur lui; il s’agit donc du corps impur, non de la chair impure qui est mangée''. Quant à la question (non résolue), que les deux boucs devraient effectuer le pardon, pourquoi la Mishna n’est-elle pas de cet avis? Pour le bouc extérieur il est dit (16, 21): Il confessa sur lui les crimes, commis sciemment; les péchés, accomplis dans un but de révolte; leurs fautes, survenues involontairement. Le terme il supportera (ibid.) rappelle le pardon. Or, dit R. Amé au nom de R. Simon b. Lakish, il est dit (ibid.): Le bouc supportera, sur lui, tous leurs crimes; il est question seulement des délits volontaires, non des involontaires, afin d’indiquer ainsi une analogie et dire que le bouc pardonne pour les délit volontaires n’entraînant pas l’obligation du sacrifice, ainsi que pour les involontaires dans le même cas. A quelle espèce de délits involontaires, non passibles de sacrifice, se réfère le pardon par le bouc extérieur? Il s’agit, répond R. Ila au nom de R. Yassa, des cas de suspension de l’offre (lorsqu’alors le Grand Pardon est passé, on est dispensé de l’offrir plus tard). —D’où sait-on que l’ajournement se rapporte à cette sorte de fautes? -Peut être s’agit-il d’erreurs passibles de la peine des coups, telles que la consommation de reptiles et vermisseaux? —Non, dit R. Samuel au nom de R. Zeira, on compare le terme péchés d’ici avec le même mot de ce verset (Nb 5, 7): ils confesseront leur péché commis; or, comme il s’agit là de faute passible du sacrifice, il en sera de même ici, à l’exclusion des erreurs non passibles de sacrifice (mais de la peine des coups). En outre (à l’instar de la déduction admise pour le bouc externe), on admet une déduction pour le bouc offert à l’intérieur, et en cas de doute la solennité du Grand Pardon suspend la pénalité. —Que manque-t-il alors (20)En quoi consiste alors l'extension? pour que le pardon soit définitif? —C’est au cas où, à défaut de connaissance initiale, il y en a une finale (comme alors il n’y a plus lieu d’offrir le sacrifice, le pardon est de suite définitif).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה חמית מימר הפנימי תולה. על יש בה ואין בה והחיצון מכפר על אין בה ויש בה או אימא דהחיצון תולה והפנימי מכפר או נימא דזה וזה יתלו או זה וזה יכפרו כפרה גמורה כל א' וא' על שלו:
מאי כדון. השתא מאי נאמר טעמא בזה:
מילה חמית. ראיתי לריש לקיש ששאל דבר א' מר' יוחנן והשיב לו ומענין חילוקי כפרות היה הדבר אבל לא ידעתי מה אמר לו:
דילמא דא היא. מילתא ששמעת מה דאמר בהלכה דלעיל מה חמית מימר וכו' ברייתא זו שמעת דג''כ מענין חילוקי כפרות מיירי ללמד על איזה טומאת קדש מביא קרבן:
או זה וזה יכפרו. ומהדר הש''ס על הקושיא דמכל מקום קשיא על מתני' דמנלן שזה תולה וזה מכפר כדפרכינן לעיל ומאי כדון נימא בה טעמא וקאמר הש''ס מהכא:
והתודה וגו'. גבי שעיר המשתלח כתיבא:
המרדים. שעושה להכעיס במרד:
נשא יכפר. כך כתוב בדפוס קראקא ונוסחה נכונה היא ובדפוס ויניציאה כתוב כשאמר יכפר ולא מצינו לתיבת יכפר בשעיר המשתלח ואפשר לפרש דה''ק כשאמר יכפר והיינו נשא דכתיב בקרא דאבתריה ונשא השעיר וגו' והאי נשא יכפר הוא ובהאי קרא דכפרה לא כתיבי חטאתם כמו בקרא דהתודה וכדאסיק ר' אמי לקמיה ומפרש לטעמא:
ונשא השעיר וגו' ואמאי בהאי קרא לא כתיב אלא עונותם תפס הזדונות והניח השגגות דכתיב ברישיה דקרא ולא הזכירם אלא דזה בא ללמד דחטאתם דנאמר שם לא נאמר אלא להקיש מה זדונות שאינן בני קרבן מכפר אף השגגות שאינן בני קרבן הוא דמכפר ולפיכך בקרא דכפרה לא הוזכר אלא עונותם לפי שהחטאים שהוא מכפר אותן שהוקשו לעונות שאינם עכשיו בני קרבן הוא דמכפר וכדמפרש ואזיל לענין מאי מיירי האי כפרה:
ולמה באו לכאן. ולאיזה ענין אתה אומר דשעיר המשתלח מכפר על השגגות לאותן שאינן בני קרבן ועל כרחך דאינן בני קרבן עכשיו אבל ראוין לקרבן הן וכדמסיק ואזיל והיינו דלא תטעה לומר שמכפר כפרה גמורה אלא כדר' אילא:
לתלייה. כהאי דאמרינן בפ''ו דכריתות חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יה''כ פטורין מלהביא אחר יה''כ מפני שכגון אלו שעיר המשתלח תולה שהוא במקום אשם תלוי ואינן פטורין כ''א מאשם תלוי אבל כי מתיידע להו בתר יה''כ דחטאו ודאי חייבין להביא חטאת כדאמרינן שם:
ויתלה על אוכלי שקצים ורמשים במשמע. כלומר ומנא לך דילפת מהקישא דחטאים לזדונות דעל אותן שגגות שאינן בני קרבן עכשיו הוא תולה אימא דחטאים דקרא לא מישתעי אלא בשגגי חייבי מלקיות כגון אוכלי שקצים ורמשים וכיוצא בהן שהרי אף הן במשמע חטאים וקרא ה''ק בין הזדונות ובין השגגות דאינם בכי קרבן כלל מתודה עליהן ומכפר הוא אבל לאותן שגגות דחייבי קרבן וכגון חייבי אשמות תלוין לעולם אימא לך דאינו תולה עליהם וחייב להביא אשם תלוי אף לאחר יה''כ:
חטאתם חטאתם. ילפינן ממקום אחר דכתיב והתודו את חטאתם אשר עשו מה להלן שיש בהן חיוב קרבן כלומר דשייכא קרבן בהו אף חטאתם שנ' כאן שיש בהן חיוב חטאת והיינו דשייכא חטאת בהו ואע''ג דעכשיו אין בהן חיוב קרבן חטאת וכדאמר ר' אמי לעיל מ''מ שייכא קרבן בהן:
יצאו שגגות שאין בהם חיוב קרבן. כצ''ל כלומר יצאו אלו שגגי חייבי מלקות דקאמרת דבהו לא שייכא חיוב קרבן כלל והשתא מכיון דעל כרחך חטאתם דקרא באותם דשייכא בהו קרבן מיירי א''כ היקישא דשגגות לזדונות דקאמר ר' אמי אף השגגות שאין בהן חיוב קרבן היינו דעכשיו אינן בני חייב חטאת דאכתי לא מתיידע לי' ולתלייה הוא דמכפר במקום אשם תלוי וכדאמרן:
שייר שעיר הנעשה בפנים ויה''כ תולה. השתא מהדר לשנויי קושיא דלעיל דמנלן שזה תולה אדידיה וזה מכפר אדידי'. וכלומר דמהאי מילתא דאמרן גבי שעיר המשתלח ילפינן נמי מיניה לגבי שעיר הפנימי דכתיב ביה נמי ומפשעיה' לכל חטאתם ואיתקש חטאתם לפשעים דבחטאים דלאו בני קרבן עכשיו מיירי והיינו יש בה ואין בה דכמו דאמרינן בשעיר המשתלח דלתלייה הוא דמכפר לאותן שאין בני חטאת עכשיו ואינו מכפר כפרה גמורה וה''נ בשעיר הפנימי כן הואיל דיכול לבוא לחיוב קרבן דידיה לכשיתודע לו אח''כ אינו מכפר כפרה גמורה אלא הוא ויה''כ תולה עליו:
ומה שיירתה. כלו' השתא מה נשאר עוד לכפרת החיצון:
אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. ועל כרחך דכפרה גמורה הוא דמכפר שהרי זה לא יבא לכלל קרבן לעולם דאין בה ידיעה בתחלה וכבר שמעינן דלא שייכא תליה כ''א במקום שיכול לבוא לכלל קרבן:
Shvouoth
Daf 5b
הלכה: וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה כול'. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כול'. 5b רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה וּשְׂעִיר עִזִּ֥ים חַטָּאת לַֽיי. חֵט שֶׁאֵין יוֹדֵעַ בוֹ אֶלָּא יי שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר. אֵין לִי אֶלָּא שָׂעִיר שֶׁלְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שְׂעִירֵי רְגָלִים מְנַיִין. אָמַר רִבִּי זֵירָא. וּשְׂעִ֥יר. וָי''ו מוֹסִיף עַל עִנְייָן רִאשׁוֹן. רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת עֲוֹ֣ן הָֽעֵדָ֔ה. מַה נָן קַייָמִין. אִם בִּשְׂעִיר נַחְשׁוֹן. עַל שִׁבְטוֹ מְכַפֵּר. אִם בְּשָׁעִיר שֶׁלְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אֵין כְּיוֹצֵא בוֹ לַדּוֹרוֹת. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַייָמִין בְּשָׂעִיר שֶׁלְּרֹאש חוֹדֶשׁ. מַאי כְדוֹן. נֶאֱמַר כָּאן נְשִׂיאוּת עָוֹן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נְשִׂיאוּת עָוֹן. וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים. מַה לְהַלָּן עָווֹן הַקְּרֵיבִין וְלֹא עָוֹן הַמַּקְרִיבִין אַף כָּאן עָוֹן הַקְּרֵיבִין וְלֹא עָוֹן הַמַּקְרִיבִין. מַה חֲמִית מֵימַר בָּטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא נֵימָא בְטָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי יוּדָה חִלֵּק שִׁיטַּת רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי שִׁמְעוֹן חִלֵּק שִׁיטַּת רִבִּי יוּדָן. מוֹדֶה רִבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים שֶׁאֵין מְכַפֵּר אֶלָּא תוֹלֶה. וַתְייָא כְרִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. וְעָשָׂה֭וּ חַטָּֽאת. קְבָעוֹ לִתְלִייָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה.
Traduction
R. Eléazar dit au nom de R. Oshia: pourquoi, selon R. Juda, le bouc offert lors de la néoménie donne-t-il le pardon pour les fautes inconscientes du commencement et à la fin? Du verset (Nb 28, 15) un bouc en sacrifice d’expiation à l’Eternel, on conclut que la faute connue de Dieu seul sera expiée par ce bouc. On connaît ainsi l’effet du bouc offert lors de la néoménie; d’où sait-on qu’il en est de même par le bouc des jours de fête? On le sait, dit R. Zeira, par la conjonction et en tête du mot bouc, qui implique une addition au premier sujet (savoir les fêtes). R. Zeira et R. Eléazar au nom de R. Oshia, R. Jacob b. Aha au nom de R. Yohanan, expliquent l’avis de R. Simon, par ces mots (Lv 10, 17): Il vous l’a donné pour supporter le péché de la communauté. Or, de quel sacrifice s’agit-il là? Le 1er bouc, offert par la famille Nahshon, servait à pardonner les fautes de sa tribu; le 2e, spécial à la solennité de l’inauguration du tabernacle d’alors, ne saurait être rappelé dans d’autres générations; il s’agit donc du 3e, afférent à la néoménie (brûlé en expiation). Comment déduit-on du verset précité qu’il s’agit de l’homme pur qui mange de la chair impure? C’est que l’on y trouve l’expression ''supporter le péché'', dite aussi dans ce verset (Ex 28, 38): Aaron supportera le péché des saintetés; or, comme dans ce dernier verset il s’agit du péché des offrandes (si elles sont impures), non de ceux qui offrent, de même au texte précité il s’agit de l’offrande (impure), non de l’offrant (qui est pur). Qu’est-ce qui prouve le bien-fondé de cette analogie, et qu’il s’agit d’un homme pur mangeant de l’impur? Peut être est-ce à l’inverse, l’homme impur qui mange une sainteté pure? — Non, dit R. Yossé b. Aboun, il n’en est pas ainsi: comme R. Juda conteste l’avis de R. Meir (et n’admet pas l’égalité de pardon par n’importe quel bouc), de même R. Simon conteste l’avis de R. Juda (et n’admet pas que l’un puisse effectuer le pardon de l’autre (21)''Selon lui, le bouc de la néoménie ne provoque pas le pardon échéant au bouc des fêtes;or, si le premier bouc pouvait servir au pardon de l'homme impur qui a mangé du pur, ce serait empiéter sur le pardon a obtenir pour le bouc des fêtes, hypothèse contraire à la théorie de la distinction des pardons; donc, le premier bouc a en vue le pur qui mange de l'impur.''. R. Yohanan (qui vient d’établir toutes ces distinctions d’avis divers) reconnaît que, sans désaccord entre les docteurs précités, le bouc offert à l’intérieur ne provoque nul pardon hors de sa destination; mais il suspend la pénalité de la faute dont on a eu seulement la connaissance initiale. C’est conforme à l’interprétation faite par R. Yossa au nom de R. Zeira sur ces mots (Lv 16, 9): Il en fera un sacrifice d’expiation; ces mots superflus indiquent que ce sacrifice aura pour effet de suspendre une pénalité douteuse, non d’en modifier le but (en pardonnant d’autres cas).
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעמא דר' יהודה. בכפרת שעיר ר''ח וכדפרישית במתני':
ואותה נתן לכם וגו'. טעמיה דר''ש מפרש בשעיר ר''ת דבשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתי' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וזה של ר''ת היה כדמפרש ואזיל דשלשה שעירים היו שם באותו היום שהוקם המשכן שעיר ר''ח ושעיר נחשון דבכל הנשיאים נאמר שעיר עזים א' לחטאת ושעיר של יום שמיני למלואים דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ודריש לה לקמיה שהשנים אכלו ושל ר''ת הוא דנשרף:
מה אנן קיימין. דאיזה שעיר היה זה שאמר להם ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:
על שבטו מכפר. מאי לשאת את עון העדה דקאמר:
אם בשעיר של יה''כ. כלומר בשעיר של מלואים ועל שם דיה''כ הוא ג''כ שמיני של פרישה כמו שמיני של מלואים באותו הפעם ומהתם הוא דגמרינן לפרישה דכ''ג קרי לי' יה''כ ועוד דבאותו היום נתכפר להן מעשה עגל וזהו השעיר לחטאת של בני ישראל:
אין כיוצא בו לדורות. והרי תשובתו של אהרן למשה היה שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה שהותרה אנינות אבל זה קדשי דורות הוא וא''כ אין זה שעיר של מלואים שאין כיוצא בו לדורות:
אלא כן אנן קיימין. על כרחך דאותו שעיר שנשרף של ר''ח היה:
מאי כדון. אכתי היאך שמעינן דהאי לשאת את עון העדה בטהור שאכל את הטמא הוא:
ונאמר להלן. בציץ ונשא אהרן את עון הקדשים:
עון הקריבין. טומאת בשר ולא עון המקריבין שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם ועל החלב ועל הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר:
אף כאן עון הקריבין. האוכל בשר קדש טמא והוא טהור:
מה חמית מימר. דדרשת ג''ש ומוקי לה בטהור שאכל טמא או נימר דעון העדה קאי על טומאת הגוף ובטמא שאכל בשר קדש טהור הוא דמכפר וכגון דלאו בר קרבן הוא כלל שלא היה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ומכפר כפרת שעירי הרגלים:
אמר ר' יוסי בר בון. דלא היא דטעמא דר''ש הוי משום דס''ל דאין אחד מכפר כפרת חבירו דכמו דר' יודה חלק שיטת ר''מ כלומר מחלק בשיטתו דר''מ ס''ל דכל השעירים כפרתן שוה הן ור''י חולק על שיטתו ומחלק כפרתן דקאמר שעירי רגלים ושל ר''ח הן דמכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אבל לא על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף דאותה שעיר החיצון של יה''כ מכפר כך הוא מחלק ר''ש בשטת ר' יודה וס''ל דאין של ר''ח מכפר כפרת של שעירי הרגלים וטעמיה דלא ס''ל שהוקבעה כפרה אחת לשניהם ואם אתה אומר דשל ר''ח מכפר על טמא שאכל טהור וע''כ בהאי דלאו בר קרבן הוא דהיינו טומאת קדש דאיירינן וא''כ זו היא כפרת של שעירי רגלים ואין שנים מכפרים כפרה אחת לדידיה והלכך הוא דקאמר דשל ר''ח בטהור שאכל טמא הוא דמכפר:
מודה ר' יוחנן. דמפרש טעמא דר''ש בשעיר של ר''ח דפליג על ר' יהודה ור''מ דסבירא להו שהוקבעה כפרה א' לשנים ולר''מ אפילו לשלשה ור''ש לית ליה כדאמרן מודה הוא דבשעיר הנעשה בפנים דכ''ע לא פליגי שאינו מכפר שום כפרה של אחרים אלא תולה ביש בה ידיעה בתחילה בלבד:
ואתיא. כהאי דדריש ר' יונה לטעמא דכתיב בשעיר הפנימי ועשהו חטאת משמע תקבעהו לשם חטאת זו שנאמר בו כדדרשי' לעיל מקרא דוכפר על הקדש שהוא לתלייה לכפרתו האמורה ושלא ישתנה לכפר כפרת אחרים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source