Shvouoth
Daf 31a
משנה: 31a אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ׃
Traduction
On n’est pas obligé de prêter serment pour la réclamation d’un sourd-muet, ou d’un fou, ou d’un mineur. On n’oblige pas un mineur à prêter serment; mais on prête serment pour un mineur et pour les choses sacrées.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו החרש ברמיזה וחרש שאמרו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר:
וקטן. כגון שטוענו קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' ונקרב בעל הבית. לשבועה ואין בנתינת הקטן כלום והחרש והשוטה כקטן דלאו בני דעת הן ובקטן דוקא שבועה דאורייתא אין נשבעין על טענתו אבל שבועת היסת נשבעין אבל החרש והשוטה אין נזקקין להן אפי' לשבועה קלה:
ואין משביעין את הקטן. כלל ואפי' היסת לפי שאינו יודע עונש השבועה ואפי' חרם סתם אינו מקבל:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי הקטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שט''ח ובא ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:
הלכה: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כול'. כְּתִיב כִּֽי יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל רֵעֵ֜הוּ. פְּרָט לְקָטָן. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁנָּתַן לוֹ קָטָן וּתְבָעוֹ קָטָן. נָתַן לוֹ קָטָן וּתְבָעוֹ גָּדוֹל. תַּלְמוּד לוֹמַר רֵעֵ֜הוּ. עַד שֶׁיְּהֵא נְתִינָתוֹ וּתְבִיעָתוֹ שָׁוִין. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. לֵית הָדָא פְשִׁיטָא עַל דְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב בָּאֲבֵידָה חַייָב. אֵיכָן אֲבֵידָתִי. אָמַר לוֹ. נִגְנְבָה. אָמַר רִבִּי בָּא. תִּיפְתָּר שֶׁאָמַר לוֹ. עַד שֶׁאַתְּ קָטָן תְּבַעְתָּנִי וְנִפְטַרְתִּי מִשְּׁבוּעָתָךְ. שְׁבוּעַת יְי תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם. לְהוֹצִיא הַיּוֹרֵשׁ. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּיוֹרְשָׁיו הִיא מַתְנִיתָה.
Traduction
De ce qu’il est écrit (Ex 22, 9): lorsqu’un homme donne à son prochain, etc., on exclut du devoir de jurer la contestation avec un mineur. Par ce texte on apprend la dispense en cas de remise faite à un mineur et de réclamation au mineur; mais s’il a donné l’objet au mineur, qui au moment de la réclamation est devenu majeur, d’où sait-on qu’il y a aussi dispense? De ce qu’il est écrit: son prochain; l’état du dépositaire devra être le même lors de la remise comme lors de la réclamation. R. Aba b. Mamal demanda: ne peut-on pas opposer l’avis émis au sujet du mineur, qui a grandi et est devenu majeur, l’opinion de R. Yohanan, qui dit (127)Ci-après, 8, 9 commencement.: lorsqu’à une réclamation faite pour récupérer un objet perdu, le défendeur (qui avait trouvé cet objet) argue avoir été volé, il est tenu de jurer, et tenu de payer le double s’il est convaincu de faux? (De même, celui qui est devenu majeur, après qu’au moment de la réception de l’objet il avait été mineur, devrait pouvoir faire jurer celui qui nie l’avoir)? On peut expliquer la dispense, dit R. Aba, en admettant que le défenseur dise: pendant ta minorité tu m’as déjà réclamé le dépôt, de sorte que j’ai été dispensé de serment à ton égard. Il est dit (ibid. 10): le serment de l’Eternel sera entre eux deux, ce qui implique la simultanéité d’existence des deux plaideurs, à l’exclusion de l’héritier vis-à-vis du défunt. R. Ila dit au nom de R. Yassa que cet enseignement vise l’héritier de celui à qui le serment est déféré.
Pnei Moshe non traduit
גמ' עד כדון. לא שמענו מהמקרא הזה אלא בשנתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן:
נתן לו כשהוא קטן ותבעו לאחר שהגדיל. מנלן למעוטי:
אין ת''ל רעהו. דמשמע שיהא כרעהו בשעת נתינה והאי כבר נפקא לן מאיש אלא ללמדנו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין כשהוא גדול:
לית הדא פשיטא על דר' יוחנן. לר' יוחנן דאמר לקמן פ' ארבעה שומרין הטוען טענת גנב באבידה שתבעו איכן אבדתי שמצאת ויש לו עדים ואמר לו נגנבה חייב בשבועה ובכפל והשתא נימא נמי דגם בקטן לאחר שהגדיל שיהא זה מתחייב בשבועה דאע''ג דנתינת קטן לאו נתינה היא מ''מ לא יהא אלא כאבידה דג''כ ליכא נתינה ואפ''ה מתחייב בשבועה ובכפל לר' יוחנן:
תיפתר. דאפ''ה פטור משבועה הוא שיכול לומר לו עד שאתה בקטנותך תבעתני ונפטרתי משבועתך מאז בתביעתך והלכך לא משכחת לה שבועה על טענת קטן אפי' לאחר שהגדיל:
שבועת ה' תהיה בין שניהם. משמע ששני בעלי הדינין קיימין הן להוציא את היורש כדמפרש ר' אילא:
ביורשיו היא מתניתא. כלומר דהברייתא למעוטי יורשיו של המוטל עליו לישבע מן התורה איירי דאלו ביורש התובע משכחת לה טענת ברי כגון מנה לאבא בידך והלה מודה במקצת וכופר במקצת וא''כ אמאי אינו יכול לישבע דהא קרא כי אתא למעט מגוונא דאם אביו היה תובעו היה מתחייב בשבועה הוא דממעט ואם בהנתבע טוען ברי מה לי אם טוענו אביו או אם טוענו בנו ואם בשהנתבע אומר חמשין ידענא חמשין לא ידענא אף אם אביו של זה היה תובעו לא היה מתחייב שבועה אבל ביורש הנתבע שפיר מיתוקמא כגון מנה לי ביד אביך דאלו היה אביו קיים והיה טוען ברי חמשין אית לך וחמשין לית לך והיה מתחייב שבועה ובנו דלא ידע במילי דאבוה מסתמא הוא טוען טענת שמא ופטור משבועת התורה ולהכי אתא קרא למעט:
Shvouoth
Daf 31b
משנה: אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁחַייָב בְּאַחֵרָיוּתָן נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַייָב בְּאַחֲרָיוּתָן אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶן׃ רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵיב שְׁבוּעָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִין כָּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.
Traduction
On ne prête pas serment pour des esclaves, ni pour des actes, ni pour des immeubles, ni pour des choses sacrées. Pour toutes ces choses, si elles sont volées, le voleur ne paie pas l’amende prescrite, soit le double, soit le quadruple, ou le quintuple (Ex 21, 37) et (Ex 22, 6); de même pour toutes ces choses, celui qui les garde sans salaire ne prête pas serment, et celui qui les garde pour salaire, n’est pas obligé de payer (en cas de perte). R. Simon dit: s’il s’agit des choses sacrées, que celui qui les a offertes est obligé de remplacer si elles disparaissent, on prête serment (132)''P. ex. un individu a fait vœu d'offrir un holocauste, puis il a désigné un animal pour remplir son vœu, et il a donné cet animal à un gardien, si l'animal est perdu, le gardien prêtera serment qu'il a bien rempli ses fonctions et qu'il n'a pas pu empêcher cette perte, quoique cet animal soit destiné au Temple;puisque l'homme qui l'a offert sera obligé de la remplacer.''; au cas contraire, on est dispensé. R. Meir dit: Il y a des choses qui sont dans la terre et qui ne sont pas considérées comme des immeubles; c’est contraire à l’avis des autres docteurs. Ainsi, un homme dit à un autre qu’il lui a livré dix vignes pleines, et l’autre dit qu’il n’y en avait que cinq; il doit prêter serment selon R. Meir. Les autres docteurs, au contraire, admettent que tout ce qui est attaché à la terre est considéré comme un immeuble.
Pnei Moshe non traduit
מתני' העבדים והשטרות והקרקעות. דאימעטו מקרא כדיליף בגמ' מכלל ופרט וכלל:
וההקדשות. דכתיב כי יתן איש אל רעהו ולא של הקדש:
אין בהן לא תשלומי כפל. דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט כתיב באות' הפרשה ישלם שנים:
ולא תשלומי ד' וה'. דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ד' וה' דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי ג' וד' ותשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד':
שומר חנם אינו נשבע. דשומר חנם אין עליו אלא שבועה דכתיב ונקרא בעל הבית אל האלהים. לשבועה ואותה הפרש' בשומר חנם נאמרה וילפינן מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל וכו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ועבדים הוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון והקדש רעהו כתיב וכל הני דאמרן בהו אינו נשבע דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת חייבין לישבע:
נושא שכר אינו משלם. גניבה ואבידה הכתוב בו לחיוב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו דכתיב בפ' שניה ובשומר שכר נאמרה כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה וכל בהמה פרט לשמור חזר וכלל וכו' והקדש רעהו כתיב ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן משום דקתני הקדישות ולא שייכא בהו שאלה ושכירות שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדישות:
קדשים שחייבין באחריותן. הוו כשלו ואין הלכה כר''ש:
ר''מ אומר יש דברים שהן כקרקע. ענבים העומדות להבצר הוא דאיכא בינייהו דר''מ סבר ענבים העומדות להבצר כבצורות דמיין וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין והלכה כחכמים:
הלכה: אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן כול'. עָבַר וְנִשְׁבָּע. רִבִּי וֹיחָנָן אָמַר. מֵבִיא קָרְבָּן עַל הַשְּׁבוֹעָה. רִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר. אֵינוֹ מֵבִיא. אָמַר רִבִּי אָבוּן בַּר חִייָה. כֵּן מֵשִׁיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי לָֽעְזָר. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּעֲבָדִים וּבִשְׁטָרוֹת וּבְקַרְקָעוֹת. תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּעֲבָדִים וּבִשְׁטָרוֹת וּבְקַרְקָעוֹת. וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת לָאו בְּבֵית דִּין. וּבֵית דִּין מוֹסְרִין שְׁבוּעָה לְחָשׁוּד. אֶלָּא בְּשֶׁעָבַר וְנִשְׁבָּע. וְתֵימַר. מֵבִיא קָרְבָּן עַל הַשְּׁבוֹעָה. וָכָא עָבַר וְנִשְׁבָּע מֵבִיא קָרְבָּן עַל הַשְּׁבוֹעָה.
Traduction
Si malgré la dispense de jurer pour certains objets cités dans la Mishna on jure par erreur à faux, R. Yohanan prescrit l’offre d’un sacrifice en expiation de ce faux serment par mégarde; R. Eléazar en dispense. Voici, dit R. Aboun b. Hiya, l’observation de R. Yohanan à R. Eléazar (de comparer le serment de témoignage à celui du dépôt): On conçoit une grande sévérité pour le serment de témoignage et que le serment de cette catégorie émis par mégarde soit passible de pénalité, parce qu’il comporte cette gravité d’être applicable s’il s’agit d’esclaves, ou de contrats, ou de terrains; tandis que l’on n’en peut pas dire autant du serment au sujet du dépôt, qui ne comporte pas la même gravité. Or, comment l’homme soupçonné de faux, impropre à attester, peut-il être passible d’une peine pour serment émis par mégarde, et dès lors que le tribunal ne lui défère par le serment, comment supposer un serment d’attestation en justice entaché de faux (133)V. ci-après, 7, 1.? Il faut donc supposer que spontanément le défendeur a juré malgré l’interdit, auquel cas le sacrifice est dû pour serment par mégarde; de même au sujet du dépôt, en tous les cas de dispense énoncés par la Mishna, les serments spontanés émis par erreur entraînent la peine du sacrifice pour serment par mégarde.
Pnei Moshe non traduit
גמ' עבר ונשבע. אלו דברים דקחשיב במתני' שאין נשבעין עליהן על פי ב''ד ואם עבר ונשבע עליהן לשקר אם חייב קרבן שבועה פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר:
מביא קרבן על השבוע'. משום שבועת ביטוי:
לא אם אמרת וכו'. ברייתא זו חפשתי אחריה ולא מצאתי' בשום מקום. ולפי ענין השמועה אמתני' דפ' כל הנשבעין מיתניא ואחשוד על השבועה קאי דתנינן שם ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון וכו' ויליף לה דכל אלו שאין מוסרין להם שבועה מפני שפסולין לשבועה הן אם נשבעו חייבין הן משום שבועת ביטוי וכדאמרינן לעיל בפ' שבועת העדות דלמ''ד בשבועת ביטוי לאו והן הוא דבעינן אבל להבא לא בעינן והכי קי''ל לדידיה קרוב או פסול אם נשבע בשבועת העדות אע''ג דלא מחייבינן ליה משום שבועת העדות דלא שייכא ביה משום שבועת ביטוי מיהת מחייבינן ליה והדר יליף פקדון מעדות מק''ו דמה עדות דלא כפר בממון הוא אלא שכפר בדבר המביא לידי ממון מיחייב הוא משום שבועת ביטוי היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות כגון פסול וחשוד על השבועה וכיוצא בזה פקדון דכפר בממון הוא לכ''ש דאמרינן ביה דכל היכא דלא שייכא ביה חיובא משום שבועת הפקדון כגון פסול וחשוד או כל כיוצא בו דלא מחייבינן ליה משום שבועת הפקדון דמחייבינן ליה משום שבועת ביטוי ועלה שייכא האי לא אם אמרת:
לא אם אמרת בשבועת העדות. דין הוא דחייבין עליה משום שבועת ביטוי כל היכא דלית ביה חיובא משום שבועת העדות שכן מצינו חומרא שנוהגת בעבדים וכו' כדגרסינן בתוספת' דמכילתין ריש פ''ד חומר בשבועת העדות שאין בשבועת הפקדון שבועת העדות נוהגת בעבדים בשטרות ובקרקעות כיצד אמר לעדים באו והעידוני שיש לי ביד פלוני עבדים ושטרות וקרקעות ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות הרי אלו חייבין מה שאין כן בשבועת הפקדון:
תאמר בשבועת הפקדון וכו'. דלית בה האי חומרא ושמעינן מיהת דשייכא שבועת ביטוי גבי שבועת העדות כל היכא דלית ביה חיובא משום שבועת העדות כגון חשוד דפסול לעדות ולשבועה וכיוצא בו:
ושבועת העדות לאו בב''ד. היא בתמיה השתא מסיק ר' יוחנן למילתיה ואם חשוד ופסול הוא היכי משכחת לה דניחייביה משום שבועת ביטוי וכי בית דין מוסרין שבועה לחשוד אלא על כרחך באם עבר ונשבע מעצמו עסקינן ואת אמר דמביא קרבן משום שבועת ביטוי וה''נ גבי פקדון בכל אלו דתנן דאין נשבעין עליהן דלבתר דילפינן פקדון מעדות לענין שבועת ביטוי אם עבר ונשבע מעצמו מיחייב קרבן משום ביטוי:
בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם. אֵינָהּ זָזָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶן לְעוֹלָם. אִם הַמַּשְׁבִּיעַ מַשְׁבִּיעַ לַשֶּׁקֶר סוֹף לָצֵאת עָלָיו. אִם הַנִּשְׁבָּע נִשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר סוֹף לָצֵאת עָלָיו. מַאי טַעֲמָא. הֽוֹצֵאתִ֗יהָ נְאֻם֙ יְי צְבָא֔וֹת וּבָ֨אָה֙ אֶל בֵּ֣ית הַגַּנָּ֔ב וְאֶל בֵּ֛ית הַנִּשְׁבָּ֥ע בִּשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וגו'. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אֵין לָהֶן קְפִיצִין. וּמַה טַעַם. מִשּׁוּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ׃ בְּרַם הָכָא וְכִלַּתּ֖וּ אֶת עֵצָ֥יו וְאֶת אֲבָנָֽיו׃ בּוֹא וּרְאֶה. דְּבָרִים שֶׁאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרְפָן שְׁבוּעַת שָׁיו מְכַלָּתָן. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. עַל שֶׁקֶר. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אַף עַל הָאֱמֶת. חַגַּיי דְרִישׁ כְּהָדָא דְרִבִּי יוֹסֵי. עוֹבְדָא הֲוָה בְחָדָא אִיתָא דְּאָֽזְלַת מֵיעֲרוֹךְ גַּב חֲבֵירָתָהּ וַהֲוָה קְטִיר בְּשִׁיטֵּיהּ דְקוֹלַסְתֵּיהּ תְּרֵין דֵּינָרִין. נָֽפְלוּ לָהּ וְאִיעָֽרְכוּ גַּו עִיגּוּלָא. 31b הָֽפְכַת בְּעַייָא לָהוּ גַּו בֵּיתָא וְלָא אַשׁכַּחְתּוֹן. חָֽזְרַת לְגַבָּהּ אָֽמְרָה לָהּ. הֲבִי לִי ב' דֵינָרִין דִּנְפוֹל לִי גַּו בֵּיתֵיךְ. אָֽמְרָה לָהּ. לָא יְדַעְנָא. אִי יָֽדְעָה בָהוּ תִּיקְבּוֹר בְּרָהּ. קְבַרְתֵּיהּ. מִי עָלוּן מִיקִּבְרֵיא שְׁמַעַת קָלָא אָֽמְרָה. אִילוּלֵא דַהֲוָת יָֽדְעָה בְהוֹן לָא קְבַרְתֵּיהּ. אָֽמְרָה. אִין יָֽדְעָה בְהוֹן הִיא אִיתָא תִּיקְבּוֹר בְּרָהּ חוּרָנָה. קְבַרְתֵּיהּ. עָלוּן מְנַחֲמָתָא וְקַצּוֹן חַד עִיגּוּל וְאַשְׁכְּחוֹן תְּרֵין דִּינָרַייָא עֲרִיכִין גַּו עִיגּוּלָא. הָדָא מִילְּתָא אָֽמְרָה. בֵּין זַכַּיי בֵּין חַייָב לִשְׁבוּעָה לָא תֵיעוֹל.
Traduction
Entre eux deux subsistera à jamais la punition à intervenir (128)''Rabba sur (Lv 10); Pesiqta, ch. 22.'', soit sur la tête de celui qui défère à faux le serment, soit sur la tête de celui qui le prête à faux. Cette déduction est fondée sur ce qu’il est dit (Za 5, 4): C’est la malédiction qui se répand sur toute la face du pays… Je la répandrai, dit l’Eternel, et elle entrera dans la maison du voleur (129)Autrement dit: de celui qui surprenant la pensée d'autrui le fait jurer à faux. et dans la maison de celui qui jure faux par mon nom. Or, R. Samuel b. Nahman dit que les anges messagers du mal (des punitions) n’ont pas de jointures (130)Cf. J., (Berakhot 1, 1)., pour s’arrêter dans leur course, ainsi qu’il est dit (Jb 2, 2): d’errer sur la terre et de la parcourir (sans arrêt), tandis que la malédiction énoncée du texte précité restera dans la maison; elle détruira même le bois et les pierres, c’est-à-dire même les pierres que le feu ne consume pas seront anéanties par suite du faux serment. Selon R. Yona, il en sera seulement ainsi pour le faux que l’on connaît d’avance; selon R. Yossa, il en sera même ainsi pour ce que l’on supposait vrai et que l’on a juré faux par erreur. Hagaï interprète la règle selon l’avis de R. Yossé à propos du fait suivant: Une femme était allée pétrir de la pâte chez une voisine, ayant attaché dans un coin de sa serviette 2 dinars, qui pendant le travail tombèrent dans la pâte et se confondirent avec la miche de pain. S’apercevant de la perte de cet argent, elle rentre chez elle le chercher, et ne le trouve pas. Elle retourne alors à la maison de la voisine et lui dit: rends-moi les deux dinars que j’ai laissé tomber dans ta maison. —Je jure ne pas le savoir, dit la voisine, dut-on en enterrer mon enfant. L’enterrement eut en effet lieu. En revenant des obsèques, elle entendit des personnes dire: Si elle avait su ce qui arriverait, elle ne se serait pas exposée à perdre et enterrer un enfant. Sur quoi, la voisine dit: Si elle en avait connaissance, elle enterrerait un autre enfant; le fait se confirma par un nouveau décès. On alla porter les consolations chez la femme en deuil, et en rompant le pain destiné au repas funèbre, on y trouva les deux dinars. Ce fait prouve ceci: que tu sois innocent ou coupable, ne prête pas facilement serment (131)V. Schuhl, Sentences, p. 111..
Pnei Moshe non traduit
בין שניהן. ודריש אינה זזה להעונש מבין שניהם לעולם דאו המשביע לשקר סוף לצאת העונש עליו או על הנשבע לשקר:
מ''ט. מהיכן למדנו לדרוש כן דכתיב הוצאתיה וגו' רישיה דקרא זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ וגו' ובאה אל בית הגנב. זה הרוצה לגנוב את דעת חבירו ולתבעו בחנם ולהשביעו על שקר ואל בית הנשבע וגו' כמשמעו:
מלאכי חבלה אין להם קפיצין. חוליות ברגליהם שזה גורם הישיבה ואין להם ישיבה כדכתיב משוט בארץ ומתהלך בה שלא היה לו ישיבה לנוח באחד המקומות:
ברם הכא. דכתיב זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ וגו' ובאה אל בית הגנב וגו' ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו כתיב. בא וראה וכו' שאפי' עצים שאין המים מכלין ואבנים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן:
על שקר. דוקא אם הוא נשבע לשקר ויודע בשקרו:
על האמת. אפי' הוא נשבע על האמת בדעתו וכסבו' שאמת הוא אלא שטועה בדבר דסוף סוף אצלו הוא כהאי עובד' דלקמן:
חגיי דרש כהדא דר' יוסי. ולמד מהאי עובדא שאשה אחת הלכה לערוך עיסתה של חברתה והיה קשור בקצה המטפחת אשר לה שני דינרין ונפלו ונערכו בתוך הככר של זו לאחר שנזכרה משני דינרין שלה הפכה והלכה לתוך ביתה ובקשתם ולא מצאה חזרה אל האשה שערכה בתוך ביתה ושאלה אותה ונשבעת אי ידעת וכו' וקברתו ומשעלו וחזרו מבית הקברות שמעו קול המדברים אלו לא שאמת שהיא יודעת מהדינרין לא היה מגיע לה כן וחזרת ונשבעה וכן הוה ולבסוף באה לנחמה ולאכול בסעודת המנחמין ושברו את הככר ומצאו הדינרין שנתערבו בתוך הככר:
הדא מילתא אמרה. שצריך לשמור עצמו מהשבועה ואפילו כסבור שהוא זכאיי ואמת הוא ולא תכניס עצמך לשבועה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source