השביע עליו חמשה פעמים וכו'. יש כאן חסרון הניכר וטעות דמוכח וגרסי' מאחר דר''מ עביד מפי אחרים בב''ד ואגב שיטפא דבעיא דר' ירמיה בפרק דלעיל בשבועת העדות כעין הך בעיא היא והתם גריס מאחר דר''מ עבד מפיו בב''ד. ועיקר כוונת הבעיא היא כמו התם בעדות וכדפרישית שם וה''נ בעי אם נשבע בראשונה בלא תביעה והדר השביעו בתביעה מאחר דלר''מ מפי אחרים בב''ד דוקא הוא כדיליף מעדות ובעי אם שבועות האחרונו' קובעות הראשונות לקרבן אע''פ שהיו בלא תביעה וקאמר דאתיא כהדא דתניא בתוספתא פ''ד דה''ג התם חומר בשבועת הפקדון מבשבועת העדות אמר לו מה את בא אחרי שבועה שאין לך בידי משלם קרן וחומש ואשם בשתי סלעים מה שאין כן בשבוע' העדות. ושמעינן דבפקדון לעולם חייב אף בלא תביעה. וכאן הועתק הרישא דמיירי בשבועת העדות אגב שיטפא דפרק דלעיל:

מתני' מפני שהוא יכול לחזור ולהודות. אחר הכפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:

כיני מתניתא בה ובמוצאיה. השתא מסיים להא דאמר בה ובמוצאיה אנן קיימין דלא בה ולא במוצאיה דתני בברייתא דת''כ שבשתא היא וכדאמרן וע''כ חדא מינייהו בה ובמוצאיה ואינך במוצאיה ולא בה בה ולא במוצאיה כדלעיל:

במוצאיה ולא בה בה ולא במוצאיה. בתמיה וכלומר דהשתא דאמרינן דע''כ לא מיתוקמא כלל האי חלוקה דלא בה ולא במוצאיה אלא בבה ובמוצאיה אנן קיימין לאחת מהשלש וא''כ תו לא משכחת להו לאינך שתי החלוקות אלא במכיר במוצאיה ולא בה ובהכיר בה ולא במוצאיה ואי הכי קשיא דאי לפטורא קאמר אם כן לא מיתפרשא הברייתא בחדא גוונא דהא חלוקה דהכיר בה ובמוצאיה לא מיתוקמא אלא בעד אחד דאי בשני עדים דבר ממון הוא שהפסידו אותו בהכחשתן שהרי מכירין באבידה שהיא של זה ובאדם המוצאן ואלו העידו היה חייב לשלם ואמאי פטורין מקרבן שבועה אלא ודאי בעד אחד ומטעמא דגורם לממון הוי ולא ממון ממש ואילו שתי חלוקות האחרות אפילו בשני עדים מיתוקמא שהרי בחלוקה דבה ולא במוצאיה אפילו היו מעידין לו שמכירין בה באבידה שהיא שלו וראו אותה אצל אחד אבל אינם מכירין אותו מי הוא זה המוצאה אכתי ספיקא הוא מי יימר דימצא להאיש הזה ויכירו לשיכול להוציא ממנו על פי עדים הללו וכן נמי בחלוקה במוצאיה ולא בה אפי' בשני עדים המכירין את איש שמצא איזו אבידה אבל אינם מכירין בה בהאבידה אם היא של זה איכא ספיקא דשמא יטעון המוצא אין זו אבידה שלך ואכתי בשני עדים נמי לא הוי אלא גורם לממון דאמרינן מי יימר דישתבע על זה ומיהת שפיר מצינן לאוקמי להני שתי חלוקות אפילו בשתי עדים ואי אמרת דלפטורא קאמר ע''כ דסבירא ליה להאי תנא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א''כ חדא מהנך שלש לא מיתוקמא אלא בעד אחד ואינך שתי חלוקות אפילו בשתי עדים מיתוקמי ולא הוי בחדא גוונא. אבל אי אמרינן כולהו לחיובא ניחא דהשתא ס''ל להאי תנא כאידך מאן דאמר דדבר הגורם לממון כממון דמי ומיתוקמא כולה ברייתא בשתי עדים וחלוקה דהכיר בה ובמוצאיה ודאי חייבין הן דדבר ממון הוא ולא נקט אלא לומר דמשכחת לה שלש חלוקות בעדי אבידה לחיובא חדא דממון הוא ואינך אף דגורם לממון הוי דאכתי ספיקא איכא כדאמרן ס''ל דגורם לממון כממון דמי:

אלא שמכחש בה ובמוצאיה. כלומר אלא ודאי דלא תיתני כלל לא בה ולא במוצאיה באחד מאלו שלש כי אם אחת מהן על כרחך במכיר בה ובמוצאיה אנן קיימין והשתא היה העד הזה מכחש בה ובמוצאיה שלא רצה להעיד שמכיר בהן ונשבע על שקר והודה וקמ''ל דאפ''ה פטור הוא מקרבן שבועה משום דלא הוי אלא דבר הגורם לממון והאי חלוקה שפיר הוא דמשכחת לה לפטורא ובעד אחד:

בה ובמוצאיה אנן קיימין. כלומר הניחא דהאי חלוקה בה ובמוצאיה שפיר אנן קיימין לה בעד אחד ולפטור וכן נמי על כרחך למיתני באלו שלש אבידות דאתת מאלו בהכיר בה ובמוצאיה היא דלא בה ולא במוצאיה דקתני בלאו הכי לא מיתוקמא דהרי אם אין מכיר כלל לא בה ולא במוצאיה א''כ קושטא אישתבע ומה שייך למימר דפטור מקרבן שבועה הא לא כחש כלל:

ויהא כן הפטור. ומ''ט לא מצית לאוקמי הכא לענין פטור:

אמר ר' מנא. היינו טעמא דאי אמרת דלפטור קאמר ומשום דבעד אחד מיירי ולא הוי אלא גורם לממון א''כ ע''כ לית כאן משלש אבידות ביודע בה ובמוצאיה וכו' וכלומר דלא משכחת שלש חלוקות בענין דין אבידה דמיירי בחדא גוונא לענין פטור:

וכחש בה. גבי אבידה כתיב או מצא אבדה וכחש בה ודרשינן דוקא שכחש בה באבידה שאומר לא מצאתי אבידה שלך בהא הוא דחייב קרבן שבועה אם הודה אח''כ:

ולא בו. אבל אם אמר מצאתי אבידה ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך ונשבע על זה פטור משבועת הפקדון שהרי בטענתו בתחילה לא פטר עצמו מכלום דאנן בעינן שיהא הכחשה בעיקר הדבר לאפוקי בכה''ג דבתחילה מודה בעיקר הדבר היה:

בן עזאי אומר שלש אבידות הן. ברייתא זו שנוייה בת''כ וה''ג שם בן עזאי אומר שלש אבידות הן היודע בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה לא בה ולא במוצאיה. וגירסא דהכא ביודע בה ובמוצאיה הוא למאי דקאמר לבסוף כיני מתניתא בה ובמוצאיה ומוחק הגי' בסיפא דברייתא לא בה ולא במוצאיה דהאי לא מיתוקמא כלל אלא דמשכחת לה שלש אבידות ולא יותר ובענין הזה בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה כדלקמן:

שלש אבידות הן. לענין משביע עדי אבידה מיתפרשא שהשביע אם ראו את האבידה אצל אחד שמצאה ומכחש ואומר לאו ואח''כ הודה והכיר בה ולא באדם המוצאה או באחד מן שתים חלוקות אחרות ומפרש ואזיל למאי הלכתא אם לחיוב או לפטור:

כולהון לפטור. ר' ירמי' מפרש להברייתא דבמשביע עד אחד מיירי ובכל אחד מאלו שלש החלוקות פטור הוא וטעמא דלא הכחיש העד בדבר ממון שאפי' היה מעיד על זה שהכיר בו שמצאה ומכיר גם באבידה שהיא של בעל האבידה אכתי לא היה מחייבו ממון להמוצאה אלא שבועה ואע''ג דאיכא למימר דילמא לא משתבע ומשלם מ''מ לא הוי אלא גורם לממון וגורם לממון לאו כממון דמי:

לית כן. אי אתה יכול לפרש כאן דבעד אחד לענין פטור קאמר כדמפרש לקמיה:

מפי עצמו וכו'. הא שייך לטעמא דס''ל בשבועת העדות דמפי עצמו חייב אף בחוץ לב''ד כדאמר בפ' דלעיל וכלומר דה''נ כן דלר''מ ס''ל דמפי אחרים דילפינן בפקדון מעדות לכולא מילתא ילפינן מה התם מפי אחרים בבית דין דוקא אף בפקדון בבית דין דוקא ורבנן סבירא להו כאמור בה דון מינה ואוקי באתרא מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן בבית דין צ''ל וזה קאי על שבועת העדות כדפרישית בפרק דלעיל וה''ה הכא אוקי באתרא דלבתר דילפינן מפי אחרים לפקדון מעדות הדר אוקי באתרה מה מפי עצמו בפקדון אף שלא בבית דין ה''נ מפי אחרים אף שלא בבית דין:

ממקום שבאת. כדפרישית התם דס''ל דון מינה ומינה:

גמ' נפש נפש. לג''ש דעדות ילפא מפקדון למושבע מפי עצמו ופקדון ילפא מעדות למושבע מפי אחרים ומפרש לה לפלוגתייהו דר''מ ורבנן דריש פרקין הכא משום הנך בעיי דלקמן דשייכא על מתני' כדלעיל בפ''ד:

קרובין שכאן למידין מרחוקין שלהלן. בתמיה וכי שייך ללמוד פקדון מעדות לענין קרובין התם הוא דדוקא ברחוקין דאין עדות בקרובין אבל בפקדון מכיון דלא שייך לחלק בין קרובין לרחוקין בנשבע מפי אחרים נמי לא מחלקינן:

קרוב מפי אחרים וכו'. מי אמרינן דהואיל ומפי אחרים מעדות הוא דילפינן מה התם אינו נוהג בקרובין ה''נ כן:

אית' חמי. ומתמה הש''ס בא וראה ומאי תיבעי ליה דהא אילו הזכיר שבועה תחילה וסוף והיינו בסוף לכולן שמא הזכיר הוא שבועה באמצעיים ואפ''ה את אמר חלה דהא אמרת דר''א אם הזכיר תחילה וסוף חייב על כל א' וא' וא''כ הכין חלה על האמצעיים בגוונא דאמרן דהא עכ''פ עליהן הוא דהוי תחילה וסוף ולעולם כל שהזכיר שבועה בתחילה ובסוף קאמר נמי בשבועה חלה גם על האמצעיים שבין שבועה לשבועה:

הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף מהו שתחול שבועה על האמצעיים. אליבא דר''א בעי דאמר עד שהזכיר שבועה תחיל' וסוף והשתא אם אמר שתי פעמים שבועה וכגון שאמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך ולא לך בשבועה ולא לך דודאי בשביל האחרון לא חיילא השבוע' כיון דלא הזכיר שבועה עליו אלא מהו שתחול השבועה על האמצעיים מי אמרינן דלר''א דוקא עד שיזכיר השבועה של בסוף באחרונה לכולן קאמר או לא:

על דעתיה דר' אליעזר מביא קרבן אחד על הכל. כלומר קרבן אחד הוא דמביא על כל א' וא' ולא ב' קרבנות דלדידיה בעינן תחילה וסוף שיהא חייב קרבן אחד על כל אחד ואחד:

הזכיר שבועה תחילה וסוף על דעתין דרבנן. דס''ל דשבועה אחת סגי בין בתחילה בין בסוף ואמרינן דקאי אכולהו הכא דהזכיר בתחילה ובסוף חייב שני קרבנות על כל אחת ואחת דכל שבועה דאמר קאי אכולהו:

או הזכיר בסוף ולא הזכיר בתחילה. דרך בעיא היא כלומר או אם הכי נמי אם הזכיר שבועה בסוף בלבד וקאמר הש''ס דעל דעתיה דרבנן אין ה''נ דחייב על כל אחת ואחת דלא איכפת לן אם הזכיר בתחילה בלבד או בסוף בלבד דאמרינן דשבועה קאי אכולהו ועל דעתיה דר''א מביא קרבן אחד דשבועה תחילה וסוף בעינן דכיון דלא הזכיר אלא בסוף ס''ל דעל אחרון קאי כמו דסבירא ליה דאם הזכיר בתחילה לבד דלא קאי אלא על הראשון:

דברי חכמים וכו'. כלומר אבל לדברי חכמים שמענו הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף סגי וחייב על כל אחת ואחת:

דברי ר' לעזר והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף. אר''א דמתני' הוא דמהדר דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ומפרש לה דאף באחרונה קאמר שיאמר שבועה אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה:

אמר ר' לעזר לית כאן. דלא היא ובטעות נשנה הכי אלא אף בפקדון נעשה את המושבע כנשבע דמכדי בג''ש ילפי מהדדי כמו דילפינן לעדות בנשבע מפי עצמו מפקדון ה''נ ילפינן פקדון מעדות למושבע מפי אחרים שעשה בו כנשבע מפי עצמו לדברי הכל:

גמ' יכול אף בשבועת הפקדון לא עשה את המושבע כנשבע. בת''כ היא שנויה בדברי ר''ש דמייתי לי' בפרק דלעיל ר''ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון לא אם אמרת בפקדון שלא עשה בו את המושבע כנשבע. וקאמר הש''ס עלה יכול אף באמת כן לר''ש לא עשה מושבע מפי אחרים בפקדון כנשבע מפי עצמו:

מתני' עד שיאמ' שבועה באחרונה. אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה והשתא קיימא שבועה אכולהו ואין הלכה לא כר''א ולא כר''ש:

מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור. לר''מ דיליף פקדון מעדות לכולא מילתא מהו דנילף גם לענין זה דפטור על קרקעות כמו התם ומהו שיהא חייב אשם בב' סלעים דכיון דמפי אחרים לא כתיבא בפקדון ומהתם ילפינן לה אימא לר''מ בקרבן עולה ויורד כי התם ולא איפשיטא:

ולאו מתניתא היא. ומאי תיבעי לך דאמר ר' שמעון מה טעם וכו' וכאן הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אין חייבין אלא אחת בתמיה וכי מצית למיתלי טעמא בפקדון שלא יהא חייב אלא א' מפני שאין יכול לחזור ולהודות אם הוא בב''ד הא ודאי יכול לחזור ולהודות הוא וכיון שכן לעולם חייב הוא על כל א' וא' לד''ה בין שלא בב''ד בין בב''ד:

השביע עליו חמשה פעמים מפי אחרים חוץ לב''ד. אליבא דר' מאיר בעי וה''נ מיתפרשא כעין דבפ' ד' וכלומר אם מפי אחרים בב''ד הוי כחוץ לב''ד וחייב על כל א' וא' או דילמא כיון דלר''מ ס''ל דלכולא מילתא ילפינן לה מעדות ה''נ לענין זה דכמו בעדות כלום הוא חייב על כולן אלא א' כשהשביען בב''ד וא''כ בפקדון מפי אחרים דמעדות הוא דיליף מי נימא דג''כ בב''ד אינו חייב אלא א':