Vayedaber

Sanhedrine

Daf 46b

משנה: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת חַייָב. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר פָּטוּר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר׃

Traduction

Un individu a donné des coups à un autre, et l’on a jugé ces coups mortels; puis la victime allant mieux, on a jugé qu’elle allait guérir; enfin son état s’est aggravé, et la victime est morte; dans ce cas, le coupable est condamné à mort. R. Nehemiah dit qu’il est acquitté, car l’amélioration que la victime avait éprouvée prouve qu’elle n’est pas morte des coups (258)Littéralement: le fait réel (de la survivance) est sur pieds. La Guemara de ce, sauf la phrase suivante, est traduite au (Nazir 9, 5) fin..

Pnei Moshe non traduit

מתני' ואמדוהו למיתה. בהא פליגי אבל אם אמדוהו בתחלה לחיים אפי' לרבנן פטור:

היקל ממה שהיה. וחזרוהו לאמדו לחיים:

שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו ואין הלכה כר' נחמיה:

משנה: 46b וְאֵילּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִין הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת חַייָב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל הוּא לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת פָּטוּר. שִׁיסָּה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב שִׁיסָּה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ רִבִּי יְהוּדָה מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

Traduction

Voici deux qui sont condamnés à la décapitation: l’assassin et les habitants de la ville coupables de paganisme (Dt 13, 16). Un individu qui a assassiné quelqu’un avec une pierre ou avec un instrument de fer, ou qui l’a tué en le maintenant dans l’eau ou dans le feu de manière à ce qu’il ne pût pas en sortir, est condamné à mort; mais si en le poussant dans l’eau ou dans le feu, l’autre pouvait en sortir, bien qu’il soit mort, le coupable n’est pas condamné à mort. S’il a excité un chien ou un serpent contre quelqu’un, il n’est pas condamné à mort. Si en tenant le serpent, il lui a fait mordre quelqu’un, R. Juda dit que l’auteur de ce fait est condamné à mort; mais les autres docteurs ne le condamnent pas.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ואלו הן הנהרגין רוצח ואנשי עיר הנדחת. ברוצח ילפינן מדכתיב נקם ינקם וכתיב חרב נוקמת וגו' כדאמר בפ' ארבע מיתות ובעיר הנדחת בהדיא כתיב בהו לפי חרב:

וכבש עליו. אחזו ראשו של חבירו ותקפו בתוך המים ורישא רבותא קמ''ל אע''ג דלאו איהו דחפו אלא מעצמו נפל לתוך המים ובא זה וכבשו שאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ''ל דאע''ג דאיהו דחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור:

שיסה בו. גירה:

פטור. דגרמא בעלמא הוא:

השיך בו את הנחש. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף חבירו ר' יהודה מחייב דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ומכיון שהגיע שיני הנחש בגופו של חבירו הוי כאילו הוא הרגו וחייב:

וחכמים פוטרין. דקסברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ואע''פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית ופטור והלכה כחכמים:

הלכה: רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ כול'. כְּתִיב וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר יָמ֨וּת בּוֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת מוֹת יוּמַ֥ת הַמַּכֶּה֭ רוֹצֵחַ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַת֭ הָרוֹצֵחַ׃ א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵץ יָד֩ אֲשֶׁר יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רוֹצֵחַ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַת֭ הָרוֹצֵחַ׃ כְּשֶׁהוּא בָא אֶצֶל הַבַּרְזֶל אֵינוֹ אוֹמֵר לֹא שֶׁיָּמוּת בּוֹ וְלֹא שֶׁלֹּא יָמוּת בּוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ צִינּוֹרָה קָטַנָּה דְהִיא יָֽכְלָה מֵקִים גַּו ווֶשְׁטָא וּמִקְטְלִינֵיהּ. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בָאֶבֶן כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ. בָּעֵץ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ. כִּווְנוֹ כְּנֶגֶד הַסּוּס. כִּווְנוֹ כְּנֶגֶד הַחֵץ. כִּווְנוֹ כְּנֶגֶד הָרוֹמַח. הֶעֱמִידוֹ בַצִּינָּה. הִשְׁקָה אוֹתוֹ מַיִם רָעִים. הֶעֱבִיר אֶת הַתִּקְרָה מֵעָלָיו וְיָרְֽדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים וַהֲרָגוּהוּ. פָּתַק אַמַּת הַמַּיִם עָלָיו וּבָאוּ עָלָיו הַמַּיִם וּשְׁטָפוּהוּ.

Traduction

Il est écrit (Nb 35, 17-18): ''Si s’armant d’une pierre avec laquelle ont peut tuer, il a frappé quelqu’un qui en est mort, celui qui a frappé devra périr; c’est un assassin passible de la mort. Si, armé d’un objet en bois avec lequel on peut tuer il l’a frappé, c’est un assassin qui devra périr''. Pour ces deux objets, il y a l’expression ''avec quoi on peut tuer'' (c’est la mesure entraînant la culpabilité); tandis que pour le fer aucun de ces mots (ni cette mesure) n’est employé, vu que même une petite aiguille suffit pour tuer, car elle peut se fixer dans le larynx et tuer l’homme (257)Siffri, section Massé, ch. 169.. Il faut donc que la pierre ou le bois soient assez gros pour qu’un coup donné avec eux entraîne la mort. On condamne aussi l’homme qui a placé son prochain juste en face du cheval (qui en le piétinant l’a tué), ou en face de la flèche partie, ou en face d’un javelot lancé, ou s’il a maintenu son prochain dans un froid tel que mort s’en est suivie, ou s’il l’a forcé de boire de mauvaises eaux, ou s’il a fait écouler sur lui la gouttière dont la masse d’eau de pluie l’a suffoqué, ou s’il a ouvert sur lui un canal et l’arrivée subite de l’eau l’a noyé (en tous ces cas, l’assassin a causé la mort de cet homme, et il est condamnable).

Pnei Moshe non traduit

גמ' כתיב ואם באבן יד וגו'. בכולהו כתיב אשר ימות בה דבעינן שיעורא שיהא בו כדי להמית וכשהוא בא אצל הברזל ואם בכלי ברזל הכהו לא נאמר בו אשר ימות בו:

לא שימות בו. ולא שלא שימות בו. כלומר אינו אומר בו אם צריכין לידע אם יש בו כשיעור שימות בו או שלא ימות בו אלא ללמדך דבברזל לא בעינן שיעורא דאפי' בצינורא קטנה יכול לתחבו בוושט שלו ולהמיתו:

והוא שיהא באבן. ותהא דקתני באבן דוקא אם יש בו שיעור כדי להמית וכן בעץ אם כדי להמיתו הוא דבאלו כתיב אשר ימות בו:

כיוונו כנגד הסוס. שהיה רץ בשוק וכיוונו העמידו לזה כנגדו שלא היה יכול לזוז ממקומו והמיתו הסוס או כנגד החץ וכו' או העמידו בצינה ואינו יכול לזוז משם כגון שכפתו וכן בכל אלו דחשיב אם מכתו הוא בא חייב:

ובאו עליו המים ושטפוהו. מיד בכח ראשון של זה שפתקו:

מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָה. מִפְּנֵי הָאֶרֶס הַנָּתוּן בֵּין הַנְּקָבִים. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. לְעוֹלָם אֵין הָאֵֶירֶס נָתוּן בֵּין הַנְּקָבִים עַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיָקִיא.

Traduction

Pourquoi, selon R. Juda, l’homme qui fait mordre autrui par un serpent est-il coupable comme un assassin? Il est cause du poison déposé dans le trou produit par la morsure du serpent. Les autres docteurs n’admettent pas cette culpabilité, car selon eux le venin ne devient mortel, en passant par les trous des morsures, qu’après être rejeté par le corps mordu (c’est donc un mal indirect).

Pnei Moshe non traduit

מה טעמא דר' יהודה. בהשיך בו את הנחש:

בין הנקבים. בין נקבי שיניו והוי כגירי דיליה:

עד שיחזיר ויקיא. מגופו ולא הוי מכחו ומגירי דיליה:

Sanhedrine

Daf 47a

הלכה: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ כול'. כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי נְחֶמְיָה פוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. רַבָּנִין אָֽמְרִין. שְׁנֵי אֲמוּדִין רָבִים עַל עוֹמֶד אֶחָד. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר. עוֹמֶד הָאֶמְצָאִי רָבָה עַל שְׁנֵיהֶן. מַה טַעֲמָה דְּרִבִּי נְחֶמְיָה. אִם יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה. וְכִי עָֽלְתָה עַל דַּעְתָּךְ שֶׁיְּהֵא זֶה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַהֲלָה נֶהֱרַג עַל יָדוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ מֵת בָּעֲמִידָה רִאשׁוֹנָה פָּטוּר. 47a מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב. וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם לֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה בְדָא כְתִיב אִם יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה. הָא אִם לֹא קָם חַייָב. אֶלָּא בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה בְדָא כְתִיב רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּן֭ וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽייְתָה. מַה מַפְקָה מִבֵּינֵיהוֹן. הֵקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת חַייָב. רִבִּי נְחֶמְיָה פוֹטֵר. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. מָאן דְּאָמַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. נָתַן נָתַן. לֹא נָתַן מָהוּ שֶׁיִּתֵּן. מָאן דְּאָמַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽיָה. לֹא נָתַן אֵין אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּתֵּן. נָתַן מָהוּ שֶׁיִּטּוֹל. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. אֲמָדוּהוּ לְחַיִים וָמֵת. מֵאֵימָאַי מוֹנִין לוֹ. מִשֶׁיַכְבִּיד. הָדָא אָֽמְרָה. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽיְתָה. וְאִין תֵּימַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. יִתֵּן מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה. מֵאֵימָאַי מוֹנִין לוֹ. מִשֶׁיַכְבִּיד. אָמַר רִבִּי יסֵי. לֵית כָּאן מִשֶׁיַכְבִּיד אֶלָּא מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. הָדָא אָֽמְרָה. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. וְאִין תֵּימַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָייָת. נוֹתֵן עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

גמ' כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דמפרש דלא תימא שרגלים לדבר אדברי ר' נחמיה קאי אלא אדברי חכמים דמחייבין קאי לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה וגרסי' להאי. סוגיא כולה בסוף מסכת נזיר:

רבנן אמרי. ומפרש לטעם פלוגתייהו דרבנן סברי שני אמודין רבים על אומד א' שהרי בתחלה אמדוהו למיתה וכן עכשיו אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה הרי אלו שני אומדין ושוב אין משגיחין על אומד האמצעי שהקל ממה שהיה:

אומד האמצעי. אומד שאימדו כשהקל ממה שהי' הוא עיקר ורבה על שניהן דמכיון שהקל אין תולין לאחר מכאן שמת מחמת המכה:

מה טעמא דר' נחמיה. מהיכן למד לומר כן:

וכי עלתה על דעתך וכו'. ונקה המכה למה לי:

אלא אפי' מת באמידה ראשונה פטור. וקרא ה''ק אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה הקל והתהלך בחוץ ונקה המכה לעולם ואפי' הכביד אח''כ ומת כמו שאמדוהו אומד ראשון למיתה מחמת מכה זו אפ''ה פטור:

מה טעמון דרבנן. שפיר קאמר ר' נחמיה:

וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות ונפל למשכב. ותרתי למה לי ליכתוב ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:

אלא בשלא אמדוהו למיתה. כלומר דהשתא משתמע דקרא ה''ק ולא ימות שלא אמדוהו למיתה אלא אמדוהו שלא ימות ואם כך אתה אומר בשלא אמדוהו למיתה קשיא בדא כתיב ואם יקום וגו' דמשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הא לא אמדוהו בתחלה למיתה והרי יצא זה זכאי מפי ב''ד ושוב אין מחייבין אותו:

אלא בשאמדוהו למיתה. אלא ודאי בשאמדוהו למיתה בתחילה וקשיא לא ימות דקרא הא כיצד אלא ע''כ תרווייהו משתמעי בהאי קרא וצריכי חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אם יקום וגו' לאחר שאמדוהו למיתה קם והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד אח''כ ומת חייב. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות כלומר שאמדוהו שלא ימות אפי' מת לאחר מיכן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב''ד זכאי:

אם בשאמדוהו למית'. ופריך והיכי מצית מוקמי להאי קרא דואם יקום דבשאמדוהו למיתה בתחילה מיירי א''כ קשיא בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ובלא מת קאמר ואמאי הא אפי' בממון לא יתחייב שהרי לא אמדוהו לממון כלל:

חידוש מקרא הוא שיתן. חידוש הוא שחידשה התורה כאן וגזירת הכתוב הוא אע''פ שלא אמדוהו לממון יתן:

אומד של טעות היתה. היינו טעמא דנותן ממון דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו בתחלה אמדוהו לממון:

מה מפקה מביניהון. מבין הני טעמי:

היקל ממה שהיה ואח''כ הכביד ומת. כצ''ל ומה שכתוב כאן יותר ט''ס הוא ואגב שטפא דמתני' היא וכן ל''ג לה בנזיר. וכלומר דהא איכא בינייהו דלמר חדא גיסא פשיטא לן ואידך מספקא לן ולמר איפכא הויא כדמפרש ואזיל:

מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן. א''כ בהא פשיטא לן אם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:

לא נתן מהו שיתן. כלומר מיהו הא קמיבעיא לן להאי מאן דאמר דסבירא ליה מגזירת הכתוב שיתן היינו קודם שהכביד אבל עכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוי והרי חייב מיתה ופטור מממון הוא או דילמא דאמרינן דכיון דגזירת הכתוב שיתן ממון בשהקל כבר נתחייב בממון הוא ואף על פי שלאחר מיכן הכביד ומת יתן הממון להיורשין:

מאן דאמר. ולמ''ד דטעמא משום אומד של טעות היה איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת בהא פשיטא לן שאין אומרין לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:

נתן מהו שיטול. כי קא מיבעיא לן להאי מאן דאמר אם כבר נתן קודם שהכביד אם יחזור ויטול מן היורשין שהרי זה לא נתחייב בממון מגזרת הכתוב אלא משום דבשעה שהקל הוי מיחשב אומד הראשון אומד של טעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוה א''כ אפי' כבר נתן יחזיר ויטול שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן ומספק אין יכול להוציא מידו:

מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייעא לדין. תניא כוותיה דר''י בר חנינא ותניא כוותיה דר''ל. והגי' בכאן נשתבשה וה''ג כמו שהיא בנזיר. מתניתא מסייעא לר' יוסי בר חנינא אמדוהו למיתה וחיה מאימתי נותנין לו משעה שיקל. כלומר שהקל וחיה ואח''כ הכביד ומת מאימתי אמרינן דנותנין לו משעה שיקל דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שהקל הוא דנותנין לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש''מ דלאו מגזירת הכתוב הוא אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכר''י בן חנינה דאם לא נתן אין אומרין לו שיתן. מתניתא מסייעא לרשב''ל אמדוהו לחיים ומת מאימתי נותן לו משעה שיכביד כלומר אפי' לא נתן לו מקודם נותן משעה שיכביד וש''מ דלאו טעמא משום אומד טעות הוא דא''כ איפכא מיבעי ליה דאחר שהכביד לא יתן דהא אגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה הוא ואינו נותן ממון אלא לאו ש''מ דגזירת הכתוב הוא ולעולם הוא. נותן ואפי' הכביד:

א''י. יוסי לית כאן משעה שיכביד אלא משעה שיקל. כלומר דר' יוסי מדחי לה להאי סייעתא אליבא דר''ל דסמי מיכן משעה שיכביד וע''כ האי ברייתא משבשתא היא דהא לכ''ע בשלא נתן קודם שהכביד אין אומרים לו בפשיטו' שיתן ואפי' לר''ל הא אמרינן דמספקא לן מהו שיתן אחר שהכביד והיכי נקט לה בברייתא בפשיטות דנותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב ממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע מהאי ברייתא לר''ל מידי. ע''כ הגיר' בנזיר והיא נכונה ומה שכתוב כאן טעות אגב שטפא הוא:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source