Sanhedrine
Daf 38a
משנה: הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ. הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמּוֹלֶךְ אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִיתוֹם וְהַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו. הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּאַזְהָרָה׃
Traduction
Celui qui livre un de ses descendants à Molokh n’est coupable que s’il lui remet son enfant et le fait passer par le feu. Si l’enfant a été livré à Molokh sans passer par le feu, ou s’il a passé par le feu sans avoir été livré à Molokh, le père n’est pas coupable: il faut les 2 actes réunis. Un conjurateur de morts est le Python; celui qui fait parler le mort de sa tombe, ou nécromancien (Lv 19, 31), le fait par opération magique parler de la bouche; ils sont passibles de la peine capitale par lapidation, et celui qui consulte les morts transgresse une défense (ibid.).
Pnei Moshe non traduit
מתני' עד שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי עובדי כוכבים ע''מ להעבירו:
ויעביר באש. ואח''כ מעבירו הוא באש מצד זה לצד זה:
עד שימסור למולך ויעביר באש. שנאמ' לא תתן להעביר משמע נתינה הבאה לכלל העברה וכתיב התם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מה העברה האמורה שם אש אף העברה שנאמר כאן באש:
זה הפיתום. שם המכשף ולוקח גלגולת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנ' עתידות והיא משיבה:
והמדבר משיחיו. יש שמושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר המת משחיו:
וידעוני זה המדבר בפיו. חיה אחת ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא נקראת בלשון חכמים בר נש דטור. ומכניס עצם ממנה לתוך פיו והעצם מדבר מאיליו ע''י כשפים. הרי אלו בסקילה. דכתיב באבן ירגמו אותם:
והנשאל בהן. שבא ושואל בהן להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:
באזהרה. לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני:
כָּתוּב וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. לַשֶּׁמֶשׁ אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ. אֵין כָּאן כְּלָל וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. הָתִיב רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה 38a.וְהָא כָתוּב כֹּ֣ל אֲשֶׁר לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת. מֵעַתָּה אֵין כָּאן כְּלָל וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. אֶלָּא בְגִין דְּכָתַב וָי''ו. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְייָא. כָּל הֵן דַּאֲנָא מַשְׁכַּח וָי''ו אֲנָא מְחִיק לֵיהּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדֵּמָא. הָיִיתִי אוֹמֵר. מַה שֶׁבַּיָּמִים יְהוּא אֲסוּרִין וּמַה שֶׁבַּגִּיגִּיּוֹת וְשֶׁבַּבֵיבָרִים יְהוּא מוּתָּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם. רִיבָה.
Traduction
En réponse à l’objection faite plus haut par R. Aboun b. Hiya, que la génuflexion n’étant qu’un détail par rapport à la généralité de la défense de l’idolâtrie, elle ne devra pas constituer un acte défendu, R. Zeira répondit par ce verset (Dt 17, 3): Il va et adore des dieux étrangers devant lesquels il s’agenouille, ou devant le soleil, ou devant la lune; or, l’énoncé de ces deux derniers détails prouve qu’au lieu de procéder par règle générale, suivie d’un détail spécial, on a recours à des extensions de principe (et, par toutes sortes d’actions du culte aux faux dieux, on se rend coupable d’idolâtrie). Mais, objecta R. Aba b. Zimna devant R. Zeira, puisqu’il est écrit (Lv 11, 9-10): Vous pourrez manger... ce qui a des nageoires et des écailles; et ce qui n’a pas de nageoires et des écailles ne pourra pas être mangé, il en résulte que l’on se trouve d’abord en présence d’une règle générale (exprimée par le terme eau), puis devant un détail spécial (le terme canaux, etc.), enfin l’expression générale revient; or, cette succession de règles diverses aboutit à l’exclusion des êtres rampants qui se trouveraient dans des récipients d’eau (et à les autoriser, fussent-ils sans nageoires, ni écailles), tandis que d’après ton avis de ne pas tenir compte du détail spécial à la suite de la généralité, il faut admettre seulement des extensions (de façon à maintenir l’interdit même de ces rampants)? En effet, répondit R. Yohanan b. Marieh, dans le verset précité au sujet de l’idolâtrie, on ne tient pas compte de la succession des détails, et l’on a recours aux extensions en raison de la conjonction et de l’expression et (ou) devant le soleil. Mais, dit R. Yohanan b. Marieh, est-ce à dire que chaque conjonction et pourra être retranchée? (Dès que cette conjonction a un but d’extension dans le texte de l’idolâtrie, pourquoi ne l’aurait-elle pas dans la défense relative aux poissons)? C’est que, répond R. Samuel b. Abdima, l’extension n’est pas admissible dans le second verset, en raison de la répétition du détail spécial; sans cette particularité, on aurait dit que tout poisson n’ayant pas de nageoires et d’écailles qui vit dans les eaux (ordinaires) est interdit, mais que ceux qui vivent dans les réservoirs et les viviers sont permis (malgré ce défaut); c’est pourquoi le texte répète: et tout ce qui est dans l’eau, etc., sera interdit par extension; mais comme, de plus, le texte répète l’expression ''dans les canaux ou puits'', cette spécialité sert à exclure de l’interdit les poissons qui vivent dans ces récipients.
Pnei Moshe non traduit
כתי' וילך וגו' א''ר זעירה. השתא משני ליה להא דאקשי ליה ר' בון בר חייה לעיל דאימא לא תעבדם כלל ולא תשתחוה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודת גבוה ואינן כדרכה לא ואיידי דאיירי בהאי ענינא דריש מה דשייך ליה והשתא מסיק מה דהשיב ר' זעירא:
לשמש אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב הכי הוה דרשינן בכלל ופרט ויעבוד כלל וישתחוה פרט השתא דכתיב ולשמש אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים ורבתה התורה כל העבודות וה''ק וילך וגו' וישתחוה להם ולשמש וגו' לומר בכל העבודות שעבד בין שעובדין בהם לשמש או לירח בין שאין עובדין אותן בהן אם הן עבודת הגבוה חייב עליהן דאי לאו הכי למה פרט עוד הכתוב ולשמש או לירח אלא לרבות לכל עבודת הגבוה והא כתיב. את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם ודרשינן במים כלל ואפי' בכלים בימים ובנחלים פרט והדר כתיב במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים הנובעין וכו' לאפוקי שבכלים ושבבורות שיחין ומערות דאע''ג דאין להם סנפיר וקשקשת מותר ומעתה לדבריך דאמרת דכל הוכא דכתיב עוד פרטים אחר הפרט לא דרשינן בכלל ופרט אלא ריבוים א''כ נימא ה''נ כן דהא אחר פרט דימים ונחלים הדר ופרט קרא מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים והוי כעין פרטי דקרא דהתם ומעתה נימא דרבתה התורה דבכל מקום ואפי' בכלים אסורין הני שרץ המים אשר אין להן סנפיר וקשקשת בתמיה והא אנן לא קי''ל הכי:
אלא בגין דכתיב וי''ו. הכי קאמינא דטעמא דדרשינן לקרא דלעיל לריבוי ולא לכלל ופרט בשביל הוי''ו דכתיב ולשמש דמשמע דקאי אדלעיל האי שאמרתי לך וישתחוה להם וכן בכל עבודות שעובדין ואותן שהן זובחין ומקטרין לשמש וכה''ג ולא מטעמא דכתיבא פרטי אחר הפרט הוא:
כל הן דאנא משכח וי''ו אנא מחיק ליה. בתמיה וכי אנחנו מוחקין בכל מקום וי''ו יתירא דכתיבי וכלומר וכי מאי איכפת לן הכא אם כתוב בוי''ו או לא הא אי לא הוי כתיב אלא לשמש או לירח בלא וי''ו נמי הוי מצינן למידרש למה פרט הכתוב לאלו הלא בכלל אלהים אחרים הן אלא ודאי לרבות לכל עבודות שעובדין לאלו בהן וא''כ הדרא קושיא לדוכתה מ''ט לא נידרוש התם ג''כ דלרבות אתא אפי' שבכלים ושבבורות יהו אסורין:
הייתי אומר וכו'. כלומר דר' שמואל משני דשאני התם דלא מצינן למידרש לריבוי דאי ס''ד לריבוי אתא קרא אפי' שבכלים וכה''ג א''כ לישתוק קרא מפרטא אחרינא דימים ונחלים בקרא דבתריה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים ואנא ידענא ריבויא מכל אשר במים דרישא והכי הוי דרשינן אי לאו קרא מכל אשר במים הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין ומה שבגיגיות ובביברים יהו מותרין ת''ל מכל אשר במים ריבה אף לאלו והשתא מדהדר וכתב לפרטא אחרינא בימים ובנחלים ש''מ למידרש בכלל ופרט וכלל אתא ולא לריבויא ודוקא בימים ונחלים אבל שבגיגיות וכה''ג מותרין:
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הָאוֹמֵר לוֹ. אֵלִי אַתָּה. מַחֲלוֹקֶת רִבִּי וַחֲכָמִים. הִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹדִין בִּכְפִיפַת קוֹמָה שֶׁהוּא חַייָב. מַה בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד קוֹמָתוֹ מַה בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד שִׂפְתוֹתָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. כַּמַּחֲלוֹקֶת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. כַּמַּחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. קִרְייָא מְסַייֵעַ לְרֵישׁ לָקִישׁ. תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶה֣ לָכֶ֔ם לָֽעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָֽה׃ אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה. הַמְגַפֵּף וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה שֶׁאֵינָן מַעֲשֶׂה מְנַיִין.
Traduction
Selon R. Samuel b. Nahemni au nom de R. Oshia, le fait de dire à une idole ''tu es mon dieu'' est l’objet d’un litige entre Rabbi et les autres docteurs (à savoir si c’est un crime ou non). Celui qui s’est prosterné devant elle, dit R. Yohanan, est coupable d’après l’aveu de tous, pour le fait d’avoir plié le dos. Quelle différence y a-t-il entre cet acte et celui de remuer les lèvres (pour parler à l’idole)? R. Yohanan répond que cette analogie même est en discussion (215)''D'après l'un, les deux actes sont analogues et ont la même gravité criminelle; d'après l'autre, ils diffèrent entre eux.''; d’après R. Simon b. Lakish, même le fait de la génuflexion est contesté comme acte entraînant la culpabilité. En effet, dit R. Zeira, un verset confirme ce dernier avis, en disant (Nb 15, 16): Vous aurez une seule loi pour l’acte commis par méprise; un acte donc entraîne la pénalité, tandis que le texte n’est pas formel pour la parole de blasphème, ou par la génuflexion.
Pnei Moshe non traduit
האומר לו אלי אתה מחלוקת רבי וחכמים. לענין קרבן קאמר דקי''ל אין חייבין קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה ופליגי אם עקימת שפתיו הוי מעשה או לא:
השתחוה לה מהו. אם השתחויה מעשה הוי וחייב עליה קרבן בשוגג או דילמא גם בהשתחויה פליגי:
דברי הכל מודים. בהשתחויה דכפיפת קומתו הוי מעשה וחייב בקרבן:
מה בין המעלה והמוריד קומתו מה בין וכו'. ומאי שנא דחשיב כפיפת קומתו טפי למעשה מעקימת שפתיו:
ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר בהא גופה פליגי דבכפיפת קומתו הכל מודים דהוי מעשה ופליגי אם מדמין עקימת שפתיו לכפיפת קומתו דמר ס''ל דשוין הם דבשניהם אינו עושה אלא מעלה ומוריד בעלמא ואי חשבת לכפיפת קומתו למעשה עקימת שפתיו נמי הוי מעשה ומר ס''ל דכפיפת קומתו דבכל גופו הוא הוי מעשה אבל עקימת שפתיו לא הוי מעשה:
ור''ל אמר במחלוקת. כלומר השתחויה גופה במחלוקת היא דלמר לא חשיב ליה מעשה אפי' לכפיפת קומתו:
קרייא מסייעא לריש לקיש. דכתיב גבי קרבן תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה אלמא דוקא מעשה בעינן ומצינו דדריש להשתחויה דאינה מעשה כדדריש לעיל לענין חיוב מיתה דאיצטריך למיכתב לא תשתחוה דאי מכללא לא תעבדם אין לי אלא דבר שהוא מעשה המגדף והמשתחוה מנין וכו' ולעיל גריס המגפף והיינו נמי כן דאם השתחויה אינה מעשה כמו המגפף כדאמרינן לעיל דיצאת השתחויה לידון בעצמה והוא הדין נמי מגדף ועכ''פ ש''מ דאיכא למ''ד דאף השתחויה אינה מעשה ואימעוט מקרבן דעושה בשגגה כתיב:
Sanhedrine
Daf 38b
הלכה: הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ. אַזְהָרָה לַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ מְנַיִין. וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא תִתֵּן֭ לְהַֽעֲבִ֣יר לַמּוֹלֶךְ. כָּרֵת מְנַיִין. כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמּוֹלֶךְ וְנִכְרְתָה. עוֹנֶשׁ מְנַיִין. אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִּזַּרְע֛וֹ לַמּוֹלֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָרֶ֭ץ יִרְגְּמוּהוּ בָאָֽבֶן׃ וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא תִתֵּן֭. יָכוֹל אֲפִילוּ מָסַר וְלֹא הֶעֱבִיר יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא תִתֵּן֭ לְהַֽעֲבִ֣יר. יָכוֹל אֲפִילוּ מָסַר וְהֶעֱבִיר 38b שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא תִתֵּן֭ לְהַֽעֲבִ֣יר לַמּוֹלֶךְ. יָכוֹל אֲפִילוּ מָסַר וְהֶעֱבִיר לַמּוֹלֶךְ שֶׁלֹּא בָאֵשׁ יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹֽא יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ. עֲבָרָה עֲבָרָה לִגְזֵירָה שָׁוָה. מָה הָעֲבָרָה שֶׁנֶאֶמְרָה לְהַלָּן בָּאֵשׁ אַף כָּאן בָּאֵשׁ. נִמְצֵאתָה אוֹמֵר. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּמְסוֹר וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ לַמּוֹלֶךְ. רִבִּי נָסָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. לְעוֹלָם אֵינוֹ מִתְחַייֵב עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לַכּוֹמָרִים וְיַטִּילֶנּוּ וְיַעֲבִירֶנּוּ. הֶעֱבִירוֹ כְדַרְכּוֹ מָהוּ. תַּנֵּי. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וּמַעֲבִירוֹ. תַּנֵּי. הֶעֱבִירוֹ בְרַגְלוֹ פָטוּר. רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן מְחַייֵב. אֶחָד הַמּוֹלֶךְ וְאֶחָד שְׁאָר עֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא לַמּוֹלֶךְ בִּלְבַד. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא עַל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמָא דְרִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן מֵהָכָא. לֹֽא יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ בְּגוּפְךָ לֹא יִמָּצֵא מַעֲבִיר. וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּוֹ׃ לְרַבּוֹת שְׁאָר עֲבוֹדָה זָרָה בְהִיכָּרֵת. עוֹנֶשׁ מְנַיִין. מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת. וְהוּא שֶׁהֶעֱבִיר עַצְמוֹ. לֹא בְרַגְלוֹ הוּא עוֹבֵר. מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱבִיר אֶת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בּוֹ וּמַעֲבִירוֹ חַייָב. מָה הִיא דְאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן. הֶעֱבִירוֹ בְרַגְלוֹ פָטוּר. בְּהוּא דְעַבְרֵיהּ מִזְקָר.
Traduction
La défense de livrer un de ses descendants à Molokh est spécifiée en ces termes (Lv 18, 21): Tu ne donneras pas de ta postérité pour la faire passer à Molokh; on sait qu’un tel criminel sera puni du retranchement, comme il est dit (ibid. 20, 3): car il a livré de sa postérité à Molokh, il sera retranché, etc.; enfin, il subira la peine capitale imposée en ce cas par le tribunal, d’après ce qui est dit (ibid. 2): Tout homme des enfants d’Israël ou un étranger habitant parmi les Israélites, qui aura livré de sa postérité à Molokh devra être mis à mort; les gens du peuple le lapideront à coups de pierres. Par l’expression ''tu ne livreras pas de ta postérité'' on aurait pu croire (216)Torath Cohanim, section Kedoschim, ch. 10. que le fait seul de livrer un enfant, sans le faire passer à Molokh, est un acte criminel; c’est pourquoi le texte ajoute ensuite: ''pour la faire passer'', et lors même que l’enfant a été livré, puis fait passer, sans que ce soit à Molokh, on n’est pas coupable en raison du dernier terme ''à Molokh''; on est seulement coupable en le livrant à cette idole, non à une autre. De plus, même en ayant livré et fait passer l’enfant à Molokh, on devient seulement coupable si le passage a été effectué par le feu, comme il est dit (Dt 18, 10): Que l’on ne trouve pas au milieu de toi quelqu’un faisant passer son fils ou sa fille dans le feu; or, par analogie entre le terme passer, employé ici et dans le verset précité, on déduit qu’il s’agit dans l’un et l’autre texte d’un passage par le feu. En somme, il résulte de ces diverses déductions que l’on est seulement coupable après avoir livré un enfant et l’avoir fait passer par le feu à Molokh. R. Nassa dit au nom de R. Eléazar: le père n’est jamais coupable que s’il livre son enfant aux prêtres idolâtres, puis le prend officiellement de leurs mains et le fait passer. Quel est le mode de passage usuel à Molokh? -On a enseigné (217)Tossefta, ch. 10. que cela consiste à attirer l’enfant et à le faire passer d’un côté à l’autre. Lorsqu’au contraire on l’a fait passer à pied, on n’est pas coupable, et on ne l’est pas non plus pour avoir fait passer un membre de la famille autre que l’enfant, tel que son père, sa mère, son frère, sa sœur; de même on est absous pour se faire passer soi-même, mais selon R. Eléazar b. R. Simon, ce dernier fait est un acte criminel. La culpabilité est la même tant pour Molokh que pour une autre idole; selon R. Eléazar b. R. Simon, un tel acte n’est criminel qu’à l’égard de Molokh, pour lequel la culpabilité n’existe qu’à l’égard des enfants. R. Yohanan justifie l’avis de R. Eléazar b. R. Simon (de condamner celui qui se fait passer lui-même au feu), en raison de ce qu’il est dit: ''que l’on ne trouve pas au milieu de toi''; c’est-à-dire que ton corps ne se trouve pas passer. De ce qu’il est dit (ibid. 11): je le retrancherai du milieu de son peuple (d’une façon superflue), on l’applique à d’autres idolâtries (d’étendre le crime d’idolâtrie même aux actes non usuels aux cultes étrangers), entraînant la pénalité du retranchement. En un tel cas (contraire à l’usage), le tribunal applique la peine de mort, en raison des termes (superflus): ''il a livré de sa postérité à Molokh; il devra mourir''. Or, pour avoir passé soi-même, on est absous, parce qu’en ce cas on passe forcément; c’est donc que le mode habituel de procédé du Molokh est d’attirer l’enfant et le faire passer par le feu d’un côté à l’autre: en ce cas on est coupable. Comment donc R. Eléazar b. R. Simon (qui paraît admettre le peu de gravité du passage vers Molokh) dit-il qu’un tel passant sera condamné? Il y a un cas possible de culpabilité, c’est celui d’un homme qui passe en sautant (au lieu de marcher; cet acte est passible de la pénalité).
Pnei Moshe non traduit
גמ' עונש. למיתת ב''ד:
ומזרעך לא תתן יכול אפי' מסר וכו'. כך שנויה הברייתא בת''כ פ' קדושים וחסר שם הבבא יכול אפי' מסר והעביר שלא למולך וכו':
שלא למולך. אלא לע''ז אחרת:
עד שימסרנו לכומרים. על מנת להעבירו ואח''כ יטלנו מידן ויעבירנו הוא בעצמו לבנו:
העבירו כדרכו. ברגליו מהו אם זה כדרכה של מולך:
תני. בברייתא דלקמיה שמעינן כך הוא דרכה היה מושכו ומעבירו דרך העברה מצד זה לצד זה ולא העברה ברגל כדמסיק לקמן:
תני. בתוספתא פ''י. וחסר כאן בהעתקה וה''ג שם העביר ברגלו פטור ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו המעביר את אביו ואת אמו ואת אחיו ואת אחותו פטור המעביר עצמו פטור ור' אלעזר בר''ש מחייב אחד מולך ואחד שאר ע''ז חייב ר''א בר''ש אומר אינו חייב אלא משום מולך בלבד:
טעמא דר''א בר''ש. דמחייב בהעביר עצמו דבך כתיב בגופך לא ימצא מעביר:
והכרתי אותו מקרב עמו. וכתיב לקמיה ושמתי אני את פני וגו' והכרתי אותו וגו' לזנות אחרי המולך וגו':
לרבות שאר ע''ז בהיכרת. ודרשינן להאי קרא קמא לע''ז לשלא כדרכה דאלו עבודות כדרכה כתיב בפ' שלח לך כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו':
עונש מנין. לשלא כדרכה:
מזרעו נתן למולך. כתיב בהאי קרא והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך ומיותר הוא דהא כתיב לעיל אשר יתן מזרעו למולך אלא לרבות עונש לשלא כדרכה כתיב הכא כי מזרעו נתן למולך וכתיב לעיל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת:
והוא שהעביר בעצמו. השתא מסיק לה דהיה מושכו ומעבירו הוי כדרכה דהרי אם הוא העביר בעצמו פטור והעברת עצמו לא ברגליו הוא צריך לעבור ולהכי פטור הוא דלאו העברה הוי וטעמא מפני שהעביר את עצמו ולא משכחת לה בדרך העברה אבל אם היה מושך בו בבנו והעבירו חייב אלמא דכך הוי דרך העברה. א''נ והוא שהעביר בעצמו לשון קושיא היא והרי הוא שהעביר בעצמו לא ברגליו הוא עובר וא''כ תיפוק ליה דבלאו הכי פטור דהא קתני העברה ברגל לאו העברה הוי ומשני דהיינו נמי טעמא דפטור דמפני שהעביר את עצמו והעברה ברגל לאו כלום הוא אבל וכו' דכך הוא דרך העברה. והיינו הך:
מה הוא דאמר ר''א בר''ש העבירו ברגלו פטור. השתא קשה לדידיה דהא לא פליג אהא ומודה דהעבירו ברגלו פטור והיכי משכחת לה לדידיה להעביר עצמו שיהא חייב:
בההוא דאעבריה מזקר. לר''א בר''ש משכחת לה דהעביר עצמו חייב כגון שעבר בקפיצה מצד זה לצד זה דזהו ג''כ כדרכה הוא ולא הוי העברה ברגל:
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. מְסַר וְלֹא הֶעֱבִיר תַּפְלוּגְתָא דְּחִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹחָנָן. דְאִיתְפָּלְּגוֹן. טָבַח וְלֹא מָכַר. חִזְקִיָּה אָמַר חַייָב. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר.
Traduction
R. Aboun b. Hiya demanda devant R. Zeira: pourquoi ne pas dire que le fait de livrer un enfant sans le faire passer dépend du sujet en litige entre Hiskia et R. Yohanan? Or, ils discutent sur le point de savoir si l’homme donnant à autrui l’ordre d’égorger un animal qui ne lui appartient pas est aussi coupable que celui qui égorge lui-même, comparant cet acte à celui d’une vente, faite aussi par autrui: Hiskia le déclare coupable, admettant la comparaison (218)V. ci-après, (Shevuot 8, 8) fin ( 38d).; R. Yohanan n’admet pas la comparaison et absout un tel homme (donc, par analogie, selon le préopinant, le père qui a livré son enfant, même le faisant passer au feu par un autre, est coupable; selon R. Yohanan, il ne le serait pas).
Pnei Moshe non traduit
בעא קומי ר' זעירא. אמאי לא נימא דמסר ולא העביר תליא בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן:
טבח ולא מכר. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בטבח ע''י שליח הוא אם מתחייב המשלת על ידי השליח ולחזקיה דאמר חייב דס''ל דמקשינן טביחה למכירה מה מכירה ע''י אחר אף טביחה ע''י אחר והיינו דקאמר ולא מכר כלומר דבמכירה לא פליגי דע''כ ע''י אחר היא אלא אי מקשינן טביחה למכירה פליגי ור' יוחנן אמר פטור דלא מקשינן וה''נ דכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואם מסר ע''י אחר להעבירו למ''ד בטביחה חייב על ידי אחר אע''ג דוטבחו כתיב כמאן דעביד איהו גופיה דמי ה''נ מיחייב ולמ''ד התם פטור דוטבחו דוקא ה''נ עד שיעביר הוא לזרעו דוקא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source