כהאי דאמר ר' הילא. דכתיב לא תעשון וגו' כל לה' אלהיכם לא תעשון כן כלומר דכתיב בביטול ע''ז ושלא לעבדה אבד תאבדון וגו' ורבתה התורה אפי' כל שלה' אלהיכם לא תעשון כן והיינו בעל מום אעפ''כ אסור לזבוח לה:

מאי כדון. מאי טעמא:

זיבח לה. לע''ז אפי' טלה בעל מום חייב:

א''ל מטי תנה לקדשים. לא כדבריך דלא נפקא לן מהאי קרא אלא מטי מדבריך ותני דהאי קרא לענין קדשים הוא דמהכא נפקא לן לאזהרה לשחוטי חוץ בקדשים אבל עבודת פנים מלא תשתחוה נפקא כדלעיל א''נ קא נגעת ותנית קרא דשייך לקדשים:

כד אמר רבי שמואל בשם רבי זעירא. לרבי תנחום בר יודן אמר הכי בהלכה דלקמן ולא יזבחו וגו' כלומר כשאמר לפניו לפרש טעמא דאמרינן באלו עבודת פנים המזבח וכו' דחייב אפי' אין דרך עבודתה בכך דנפקא לן מדכתיב ולא יזבחו עוד וגו' ומכאן דעובר על לא יזבחו אפי' אם אין דרך עבודתה:

מודה הוא שאם עבדה בעבודתה. במה שדרכה בכך ועבדה בעבודת הגבוה כגון בעבודת השתחויה וכיוצא בה חייב על כל אחת ואחת על עבודתה ועל עבודת הגבוה דהאי נפקא ליה מלא תעבדם והאי נפקא ליה מלא תשתחוה להם:

אף על גב דרבי שמעון בן אלעזר אומר זיבח וקיטר וניסך וכו'. בהאי תלמודא בשבת בפ' כלל גדול וכן בריש פ''ו דנזיר קאמר הכי וגריס שם רבי יוחנן דלא סבירא ליה לחלק בע''ז בעבודות אלו:

נאמר כאן. אלא מהקישא דמסית ילפינן שעשה בו אמירה כמעשה:

מאי כדון. השתא היכי נילף מהאי קרא דהא לא בא אלא להגיד גנותן ואכתי מנא לן להקישא דהאומר לו אלי אתה לזביחה דמיא:

לא בא הכתוב להזכיר. האי דהזכיר את כולן לא בא אלא להגיד גנותן של ישראל דבכל אלו המעשים לא חזרו בהן ולא זכרו כלל להקב''ה:

מעתה. אדרבא נימא דעד דעביד לכולהו כדכתיבא:

מנין לאומר לו אלי אתה וכו'. דכתיב ויאמרו לו וגו' ויליף דויאמרו לו הוי כויזבחו לו:

המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. כלומר דהושוו שתיהן כמו המגפף אינו מעשה כך השתחויה וצריכה השתחויה ללמד על עצמה ואי לא הוה כתיבא לא הוה מרבינן לה מכעין הפרט וה''נ לא מרבינן להמגפף והמנשק:

לא ללמד על עצמו שהוא מעשה. בלשון תמיה וכי השתחויה גופה מעשה היא ואלו לא יצאת ללמד על עצמה היא גופה לא הוי ידעינן דלא דמיא לאינך עבודות שיש בהן מעשה:

בלתי לה' לבדו חזר וכלל. שאין לעבוד בשום עבודה בלתי לה' לבדו והשתא נימא והכל בכלל מה שהוא כעין הפרט שהוא דרך כבוד וריבה את המגפף והמנשק שיהא חייב עליהן כשאר עבודת פנים:

בעא קומי ר' הילא נימא לא תעשון כן כלל כל מידי דעשיה ועבודה:

לא תעבדם כלל. אפי' כל העבודות במשמע. וחסר כאן ונשתבשה הגירסא ובנזיר גרסינן הקושיא בענין אחר. ויש לפרש דהכי בעי מיניה לא תעבדם כלל ולא תשתחוה להם פרט ונימא אין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודות לא ול''ג כי לא תשתחוה לאל אחר חזר וכלל וטעות הוא. ולפירוש ענין הקושיא דנזיר היה צריך לגרוס הכי דבעא מיניה דנימא דהשתחויה יצאת לחלק כדהקשה התם ומשני שם דהכלל והפרט במקום אחד הוא ואין דנין במדה זו וחזר והקשה והכתיב פרט במקום אחר כי לא תשתחוה וגו' ושם גריס דהשיב לו מכיון שאין את למד מצידו אפי' ממקום אחר אי אתה למד. וללשון הראשון שפירשתי במה דנראה לפי ענין הסוגיא דהכא לא השיב לו עד לקמן:

מתני' עד שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי עובדי כוכבים ע''מ להעבירו:

ויעביר באש. ואח''כ מעבירו הוא באש מצד זה לצד זה:

עד שימסור למולך ויעביר באש. שנאמ' לא תתן להעביר משמע נתינה הבאה לכלל העברה וכתיב התם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מה העברה האמורה שם אש אף העברה שנאמר כאן באש:

זה הפיתום. שם המכשף ולוקח גלגולת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנ' עתידות והיא משיבה:

והמדבר משיחיו. יש שמושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר המת משחיו:

וידעוני זה המדבר בפיו. חיה אחת ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא נקראת בלשון חכמים בר נש דטור. ומכניס עצם ממנה לתוך פיו והעצם מדבר מאיליו ע''י כשפים. הרי אלו בסקילה. דכתיב באבן ירגמו אותם:

והנשאל בהן. שבא ושואל בהן להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה. לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני:

ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר בהא גופה פליגי דבכפיפת קומתו הכל מודים דהוי מעשה ופליגי אם מדמין עקימת שפתיו לכפיפת קומתו דמר ס''ל דשוין הם דבשניהם אינו עושה אלא מעלה ומוריד בעלמא ואי חשבת לכפיפת קומתו למעשה עקימת שפתיו נמי הוי מעשה ומר ס''ל דכפיפת קומתו דבכל גופו הוא הוי מעשה אבל עקימת שפתיו לא הוי מעשה:

ור''ל אמר במחלוקת. כלומר השתחויה גופה במחלוקת היא דלמר לא חשיב ליה מעשה אפי' לכפיפת קומתו:

קרייא מסייעא לריש לקיש. דכתיב גבי קרבן תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה אלמא דוקא מעשה בעינן ומצינו דדריש להשתחויה דאינה מעשה כדדריש לעיל לענין חיוב מיתה דאיצטריך למיכתב לא תשתחוה דאי מכללא לא תעבדם אין לי אלא דבר שהוא מעשה המגדף והמשתחוה מנין וכו' ולעיל גריס המגפף והיינו נמי כן דאם השתחויה אינה מעשה כמו המגפף כדאמרינן לעיל דיצאת השתחויה לידון בעצמה והוא הדין נמי מגדף ועכ''פ ש''מ דאיכא למ''ד דאף השתחויה אינה מעשה ואימעוט מקרבן דעושה בשגגה כתיב:

מה בין המעלה והמוריד קומתו מה בין וכו'. ומאי שנא דחשיב כפיפת קומתו טפי למעשה מעקימת שפתיו:

דברי הכל מודים. בהשתחויה דכפיפת קומתו הוי מעשה וחייב בקרבן:

השתחוה לה מהו. אם השתחויה מעשה הוי וחייב עליה קרבן בשוגג או דילמא גם בהשתחויה פליגי:

האומר לו אלי אתה מחלוקת רבי וחכמים. לענין קרבן קאמר דקי''ל אין חייבין קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה ופליגי אם עקימת שפתיו הוי מעשה או לא:

הייתי אומר וכו'. כלומר דר' שמואל משני דשאני התם דלא מצינן למידרש לריבוי דאי ס''ד לריבוי אתא קרא אפי' שבכלים וכה''ג א''כ לישתוק קרא מפרטא אחרינא דימים ונחלים בקרא דבתריה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים ואנא ידענא ריבויא מכל אשר במים דרישא והכי הוי דרשינן אי לאו קרא מכל אשר במים הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין ומה שבגיגיות ובביברים יהו מותרין ת''ל מכל אשר במים ריבה אף לאלו והשתא מדהדר וכתב לפרטא אחרינא בימים ובנחלים ש''מ למידרש בכלל ופרט וכלל אתא ולא לריבויא ודוקא בימים ונחלים אבל שבגיגיות וכה''ג מותרין:

כל הן דאנא משכח וי''ו אנא מחיק ליה. בתמיה וכי אנחנו מוחקין בכל מקום וי''ו יתירא דכתיבי וכלומר וכי מאי איכפת לן הכא אם כתוב בוי''ו או לא הא אי לא הוי כתיב אלא לשמש או לירח בלא וי''ו נמי הוי מצינן למידרש למה פרט הכתוב לאלו הלא בכלל אלהים אחרים הן אלא ודאי לרבות לכל עבודות שעובדין לאלו בהן וא''כ הדרא קושיא לדוכתה מ''ט לא נידרוש התם ג''כ דלרבות אתא אפי' שבכלים ושבבורות יהו אסורין:

אלא בגין דכתיב וי''ו. הכי קאמינא דטעמא דדרשינן לקרא דלעיל לריבוי ולא לכלל ופרט בשביל הוי''ו דכתיב ולשמש דמשמע דקאי אדלעיל האי שאמרתי לך וישתחוה להם וכן בכל עבודות שעובדין ואותן שהן זובחין ומקטרין לשמש וכה''ג ולא מטעמא דכתיבא פרטי אחר הפרט הוא:

לשמש אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב הכי הוה דרשינן בכלל ופרט ויעבוד כלל וישתחוה פרט השתא דכתיב ולשמש אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים ורבתה התורה כל העבודות וה''ק וילך וגו' וישתחוה להם ולשמש וגו' לומר בכל העבודות שעבד בין שעובדין בהם לשמש או לירח בין שאין עובדין אותן בהן אם הן עבודת הגבוה חייב עליהן דאי לאו הכי למה פרט עוד הכתוב ולשמש או לירח אלא לרבות לכל עבודת הגבוה והא כתיב. את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם ודרשינן במים כלל ואפי' בכלים בימים ובנחלים פרט והדר כתיב במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים הנובעין וכו' לאפוקי שבכלים ושבבורות שיחין ומערות דאע''ג דאין להם סנפיר וקשקשת מותר ומעתה לדבריך דאמרת דכל הוכא דכתיב עוד פרטים אחר הפרט לא דרשינן בכלל ופרט אלא ריבוים א''כ נימא ה''נ כן דהא אחר פרט דימים ונחלים הדר ופרט קרא מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים והוי כעין פרטי דקרא דהתם ומעתה נימא דרבתה התורה דבכל מקום ואפי' בכלים אסורין הני שרץ המים אשר אין להן סנפיר וקשקשת בתמיה והא אנן לא קי''ל הכי:

כתי' וילך וגו' א''ר זעירה. השתא משני ליה להא דאקשי ליה ר' בון בר חייה לעיל דאימא לא תעבדם כלל ולא תשתחוה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודת גבוה ואינן כדרכה לא ואיידי דאיירי בהאי ענינא דריש מה דשייך ליה והשתא מסיק מה דהשיב ר' זעירא: