Sanhedrine
Daf 37b
לֹא תָֽעָבְדֵ֑ם. הָיִיתִי אוֹמֵר. עַד שֶׁיַּעֲבוֹד כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶם֭. הִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלָל הָֽיְתָה וְלָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ. אֶלָּא מַה הִשְׁתַּחֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יָחִיד וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִפְנֵי עַצְמָהּ. אַף אֲנִי אַרְבֶּה כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַייָבִין עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף עַל גַּב דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר אָמַר. זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר וְנִיסַּךְ בְּהֶעֱלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. מוֹדֶה שֶׁאִם עָֽבְדָהּ בַּעֲבוֹדָתָהּ בַּעֲבוֹדַת הָגָּבוֹהַּ בַּעֲבוֹדַת הִשְׁתַּחֲוָיָה שֶׁהוּא חַייָב עַל כַּל אַחַת וְאַחַת. כְּדָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל 37b בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. וְלֹֽא יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם. אָֽמְרוּ לֵיהּ. מַטִּי תָּנָהּ לַקָּדָשִׁים.
Traduction
Pour les idoles il est dit (Ex 20, 5): tu ne les adoreras pas, en règle générale; et tu ne te prosterneras pas devant eux, ce qui est un fait spécial; or, le prosternement faisait déjà partie de l’ensemble; et si c’est énoncé à part, c’est dans le but d’étendre la règle, savoir: de même que le prosternement représente un acte isolé entraînant une culpabilité à part, il en sera de même pour chaque action condamnable séparément (211)J., (Shabat 7, 2).. Bien que R. Simon b. Eléazar (212)Ci-après, 13. ait dit: ''Si quelqu’un a sacrifié, fait de l’encens, ou offert une libation à une idole, le tout dans un même état d’ignorance, il n’est qu’une fois coupable'', il reconnaît toutefois que celui qui d’une part a fait un acte d’adoration habituelle à l’idole et d’autre part un acte d’adoration conforme au culte divin, comme p. ex. de se prosterner, sera deux fois coupable, savoir pour chacun de ces actes. Cependant, lorsque R. Samuel dit au nom de R. Zeira (à R. Tanhoum b. Judan) le motif pourquoi l’on est coupable d’idolâtrie même pour un acte d’adoration différent du culte divin, il allégua le verset (Lv 17, 7): Ils ne devront plus offrir leurs sacrifices aux boucs, n’en résulte-t-il pas la culpabilité même pour un acte d’adoration non usuelle? Modifie un peu ta déduction, répondit l’interlocuteur (213)B., Zevahim 106., car ce verset est applicable aux saintetés (à la défense d’égorger les sacrifices hors du Temple).
Pnei Moshe non traduit
אף על גב דרבי שמעון בן אלעזר אומר זיבח וקיטר וניסך וכו'. בהאי תלמודא בשבת בפ' כלל גדול וכן בריש פ''ו דנזיר קאמר הכי וגריס שם רבי יוחנן דלא סבירא ליה לחלק בע''ז בעבודות אלו:
מודה הוא שאם עבדה בעבודתה. במה שדרכה בכך ועבדה בעבודת הגבוה כגון בעבודת השתחויה וכיוצא בה חייב על כל אחת ואחת על עבודתה ועל עבודת הגבוה דהאי נפקא ליה מלא תעבדם והאי נפקא ליה מלא תשתחוה להם:
כד אמר רבי שמואל בשם רבי זעירא. לרבי תנחום בר יודן אמר הכי בהלכה דלקמן ולא יזבחו וגו' כלומר כשאמר לפניו לפרש טעמא דאמרינן באלו עבודת פנים המזבח וכו' דחייב אפי' אין דרך עבודתה בכך דנפקא לן מדכתיב ולא יזבחו עוד וגו' ומכאן דעובר על לא יזבחו אפי' אם אין דרך עבודתה:
א''ל מטי תנה לקדשים. לא כדבריך דלא נפקא לן מהאי קרא אלא מטי מדבריך ותני דהאי קרא לענין קדשים הוא דמהכא נפקא לן לאזהרה לשחוטי חוץ בקדשים אבל עבודת פנים מלא תשתחוה נפקא כדלעיל א''נ קא נגעת ותנית קרא דשייך לקדשים:
רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זִיבֵּחַ לָהּ טָלֶה בַעַל מוּם חַייָב. מַאי כְדוֹן. כַּיי דָּמַר רִבִּי הִילָא. לֹא תַֽעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַֽיי אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ כָּל לַיי אֱלֹֽהֵיכֶם לֹא תַֽעֲשׂוּן כֵּן.
Traduction
R. Yossa dit au nom de R. Yohanan (214)Cf. B., (Avoda Zara 51).: celui qui sacrifie à l’idole un agneau défectueux (contrairement à l’usage du culte divin) est coupable. Pourquoi? C’est conforme à ce qu’à dit R. Ila de déduire une telle extension de ces mots (Dt 12, 4): Vous n’agirez pas ainsi envers l’Eternel votre Dieu, c.-à-d. tout ce qui sert au culte de votre Dieu (fût-ce un animal défectueux, impropre aux sacrifices) ne pourra pas être offert à l’idole.
Pnei Moshe non traduit
זיבח לה. לע''ז אפי' טלה בעל מום חייב:
מאי כדון. מאי טעמא:
כהאי דאמר ר' הילא. דכתיב לא תעשון וגו' כל לה' אלהיכם לא תעשון כן כלומר דכתיב בביטול ע''ז ושלא לעבדה אבד תאבדון וגו' ורבתה התורה אפי' כל שלה' אלהיכם לא תעשון כן והיינו בעל מום אעפ''כ אסור לזבוח לה:
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָה. לֹא תָֽעָבְדֵ֑ם כְּלָל. לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לֶהֶ֖ם פְּרָט. כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶה֭ לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אֵין בִּכְלָל אֶלָּא מַה שֶׁבִּפְרָט. רִבִּי בּוּן בַּר כָּהֲנָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי הִילָא. לֹא תַֽעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן כְּלָל. זֹבֵ֥חַ לָאֱֽלֹהִ֖ים יָחֳֽרָ֑ם פְּרָט. בִּלְתִּ֥י לַֽיי לְבַדּֽוֹ. חָזַר וָכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל וְהַכֹּל בִּכְלָל. וְרִיבָה אֶת הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק. אָמַר לֵיהּ. לְאֵי זֶה דָּבָר נֶאֶמְרָה הִשְׁתַּחֲוָיָה. לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה. הַמְגַפֵּף וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה שֶׁאֵינָן מַעֲשֶׂה.
Traduction
R. Aboun b. Hiya objecta ceci devant R. Zeira: l’expression tu ne les adoreras pas (Ex 20, 5) est une règle générale; la suivante, tu ne te prosterneras pas devant eux, est une règle spéciale; on devrait dire que la règle générale comprend seulement ce qui est contenu dans le détail spécial, savoir seulement la défense de se prosterner devant l’idole, non d’accomplir les autres actes d’adoration. De même, R. Aboun b. Cahana objecta devant R. Ila que l’expression ''Vous n’agirez pas ainsi'' (Dt ibid.) est une règle générale (comprenant tous les actes de fait et d’adoration); l’expression celui qui sacrifie aux faux dieux sera voué à l’anathème (Ex 22, 20) est un détail spécial, puis l’expression sauf à Dieu seul est de nouveau une règle générale; on devrait donc dire que l’on comprend dans la généralité les détails semblables au fait spécial, en englobant par extension la culpabilité de celui qui embrasse ou baise l’idole (faits bien distincts du culte divin). Pourquoi donc est-il question de la génuflexion? N’est-ce pas pour indiquer que ce fait même est un acte de culte (sans être une œuvre manuelle)? De même, baiser ou embrasser l’idole n’est pas un acte manuel de culte (et, par conséquent, n’entrent pas dans la règle des interdits).
Pnei Moshe non traduit
לא תעבדם כלל. אפי' כל העבודות במשמע. וחסר כאן ונשתבשה הגירסא ובנזיר גרסינן הקושיא בענין אחר. ויש לפרש דהכי בעי מיניה לא תעבדם כלל ולא תשתחוה להם פרט ונימא אין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודות לא ול''ג כי לא תשתחוה לאל אחר חזר וכלל וטעות הוא. ולפירוש ענין הקושיא דנזיר היה צריך לגרוס הכי דבעא מיניה דנימא דהשתחויה יצאת לחלק כדהקשה התם ומשני שם דהכלל והפרט במקום אחד הוא ואין דנין במדה זו וחזר והקשה והכתיב פרט במקום אחר כי לא תשתחוה וגו' ושם גריס דהשיב לו מכיון שאין את למד מצידו אפי' ממקום אחר אי אתה למד. וללשון הראשון שפירשתי במה דנראה לפי ענין הסוגיא דהכא לא השיב לו עד לקמן:
בעא קומי ר' הילא נימא לא תעשון כן כלל כל מידי דעשיה ועבודה:
בלתי לה' לבדו חזר וכלל. שאין לעבוד בשום עבודה בלתי לה' לבדו והשתא נימא והכל בכלל מה שהוא כעין הפרט שהוא דרך כבוד וריבה את המגפף והמנשק שיהא חייב עליהן כשאר עבודת פנים:
לא ללמד על עצמו שהוא מעשה. בלשון תמיה וכי השתחויה גופה מעשה היא ואלו לא יצאת ללמד על עצמה היא גופה לא הוי ידעינן דלא דמיא לאינך עבודות שיש בהן מעשה:
המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. כלומר דהושוו שתיהן כמו המגפף אינו מעשה כך השתחויה וצריכה השתחויה ללמד על עצמה ואי לא הוה כתיבא לא הוה מרבינן לה מכעין הפרט וה''נ לא מרבינן להמגפף והמנשק:
מְנַיִין לָאוֹמֵר לוֹ. אֵלִי אַתָּה. רַב אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִין דְּתַמָּן. וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וגו'. מֵעַתָּה אֵינוֹ מִתְחַייֵב עַד שֶׁיִּזְבַּח וִיקַטֵּר וָיֹאמַר. אָמַר רִבִּי יּוֹסֵי. לֹא בָא הַכָּתוּב לְהַזְכִּיר אֶלָּא גְּנָייָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ֙ וְלֹא לַגָּבוֹהַּ. וַיִּזְבְּחוּ ל֔וֹ לֹא לַגָּבוֹהַּ. וַיֹּ֣אמְר֔וּ לוֹ. לֹא לַגָּבוֹהַּ. מַאי כְדוֹן. נֶאֱמַר כָּאן אֲמִירָה וְנֶאֶמְרָה אֲמִירָה בַּמֵּסִית. מָה אֲמִירָה הָאֲמוּרָה בַמֵּסִית עָשָׂה בָהּ אֲמִירָה כְמַעֲשֶׂה. אַף אֲמִירָה הָאֲמוּרָה כָאן נַעֲשֶׂה בָהּ אֲמִירָה כְמַעֲשֶׂה.
Traduction
D’où sait-on que le fait seul d’avoir dit à l’idole ''tu es mon dieu'' constitue une idolâtrie? On le sait, dit R. Aboun au nom de rabbins de là-bas (de Babylone), de ce qu’il est dit (ibid. 32, 8): Ils se prosternèrent devant lui (le veau d’or), lui sacrifièrent et lui dirent: Voilà tes dieux, ô Israël (il en résulte que le dire est mis en parallèle avec le sacrifice). Au contraire, fut-il objecté, ne devrait-on pas conclure de là que, pour être coupable du crime d’idolâtrie, il faut avoir sacrifié à l’idole, encensé et dit? -Non, répondit R. Yossé, car au verset précité on expose seulement tous les détails afin de faire ressortir davantage la conduite honteuse des enfants d’Israël; ils se prosternèrent, non devant l’Etre suprême; ils lui sacrifièrent, non à Dieu: ils lui dirent, non au Très-Haut. -Mais alors, comment invoquer ce verset à l’appui de la défense de s’adresser à l’idole par parole? On le sait par analogie entre le terme dire employé ici, et le même mot usité pour l’incitation à l’idolâtrie (Dt 13, 7): comme en ce dernier cas la parole équivaut à l’acte, de même en général le fait de dire à l’idole qu’on la reconnaît comme telle constitue un acte défendu.
Pnei Moshe non traduit
מנין לאומר לו אלי אתה וכו'. דכתיב ויאמרו לו וגו' ויליף דויאמרו לו הוי כויזבחו לו:
מעתה. אדרבא נימא דעד דעביד לכולהו כדכתיבא:
לא בא הכתוב להזכיר. האי דהזכיר את כולן לא בא אלא להגיד גנותן של ישראל דבכל אלו המעשים לא חזרו בהן ולא זכרו כלל להקב''ה:
מאי כדון. השתא היכי נילף מהאי קרא דהא לא בא אלא להגיד גנותן ואכתי מנא לן להקישא דהאומר לו אלי אתה לזביחה דמיא:
נאמר כאן. אלא מהקישא דמסית ילפינן שעשה בו אמירה כמעשה:
Sanhedrine
Daf 38a
משנה: הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ. הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמּוֹלֶךְ אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִיתוֹם וְהַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו. הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּאַזְהָרָה׃
Traduction
Celui qui livre un de ses descendants à Molokh n’est coupable que s’il lui remet son enfant et le fait passer par le feu. Si l’enfant a été livré à Molokh sans passer par le feu, ou s’il a passé par le feu sans avoir été livré à Molokh, le père n’est pas coupable: il faut les 2 actes réunis. Un conjurateur de morts est le Python; celui qui fait parler le mort de sa tombe, ou nécromancien (Lv 19, 31), le fait par opération magique parler de la bouche; ils sont passibles de la peine capitale par lapidation, et celui qui consulte les morts transgresse une défense (ibid.).
Pnei Moshe non traduit
מתני' עד שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי עובדי כוכבים ע''מ להעבירו:
ויעביר באש. ואח''כ מעבירו הוא באש מצד זה לצד זה:
עד שימסור למולך ויעביר באש. שנאמ' לא תתן להעביר משמע נתינה הבאה לכלל העברה וכתיב התם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מה העברה האמורה שם אש אף העברה שנאמר כאן באש:
זה הפיתום. שם המכשף ולוקח גלגולת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנ' עתידות והיא משיבה:
והמדבר משיחיו. יש שמושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר המת משחיו:
וידעוני זה המדבר בפיו. חיה אחת ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא נקראת בלשון חכמים בר נש דטור. ומכניס עצם ממנה לתוך פיו והעצם מדבר מאיליו ע''י כשפים. הרי אלו בסקילה. דכתיב באבן ירגמו אותם:
והנשאל בהן. שבא ושואל בהן להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:
באזהרה. לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני:
כָּתוּב וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. לַשֶּׁמֶשׁ אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ. אֵין כָּאן כְּלָל וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. הָתִיב רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה 38a.וְהָא כָתוּב כֹּ֣ל אֲשֶׁר לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת. מֵעַתָּה אֵין כָּאן כְּלָל וּפְרָט אֶלָּא רִיבּוּיִים. אֶלָּא בְגִין דְּכָתַב וָי''ו. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְייָא. כָּל הֵן דַּאֲנָא מַשְׁכַּח וָי''ו אֲנָא מְחִיק לֵיהּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדֵּמָא. הָיִיתִי אוֹמֵר. מַה שֶׁבַּיָּמִים יְהוּא אֲסוּרִין וּמַה שֶׁבַּגִּיגִּיּוֹת וְשֶׁבַּבֵיבָרִים יְהוּא מוּתָּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם. רִיבָה.
Traduction
En réponse à l’objection faite plus haut par R. Aboun b. Hiya, que la génuflexion n’étant qu’un détail par rapport à la généralité de la défense de l’idolâtrie, elle ne devra pas constituer un acte défendu, R. Zeira répondit par ce verset (Dt 17, 3): Il va et adore des dieux étrangers devant lesquels il s’agenouille, ou devant le soleil, ou devant la lune; or, l’énoncé de ces deux derniers détails prouve qu’au lieu de procéder par règle générale, suivie d’un détail spécial, on a recours à des extensions de principe (et, par toutes sortes d’actions du culte aux faux dieux, on se rend coupable d’idolâtrie). Mais, objecta R. Aba b. Zimna devant R. Zeira, puisqu’il est écrit (Lv 11, 9-10): Vous pourrez manger... ce qui a des nageoires et des écailles; et ce qui n’a pas de nageoires et des écailles ne pourra pas être mangé, il en résulte que l’on se trouve d’abord en présence d’une règle générale (exprimée par le terme eau), puis devant un détail spécial (le terme canaux, etc.), enfin l’expression générale revient; or, cette succession de règles diverses aboutit à l’exclusion des êtres rampants qui se trouveraient dans des récipients d’eau (et à les autoriser, fussent-ils sans nageoires, ni écailles), tandis que d’après ton avis de ne pas tenir compte du détail spécial à la suite de la généralité, il faut admettre seulement des extensions (de façon à maintenir l’interdit même de ces rampants)? En effet, répondit R. Yohanan b. Marieh, dans le verset précité au sujet de l’idolâtrie, on ne tient pas compte de la succession des détails, et l’on a recours aux extensions en raison de la conjonction et de l’expression et (ou) devant le soleil. Mais, dit R. Yohanan b. Marieh, est-ce à dire que chaque conjonction et pourra être retranchée? (Dès que cette conjonction a un but d’extension dans le texte de l’idolâtrie, pourquoi ne l’aurait-elle pas dans la défense relative aux poissons)? C’est que, répond R. Samuel b. Abdima, l’extension n’est pas admissible dans le second verset, en raison de la répétition du détail spécial; sans cette particularité, on aurait dit que tout poisson n’ayant pas de nageoires et d’écailles qui vit dans les eaux (ordinaires) est interdit, mais que ceux qui vivent dans les réservoirs et les viviers sont permis (malgré ce défaut); c’est pourquoi le texte répète: et tout ce qui est dans l’eau, etc., sera interdit par extension; mais comme, de plus, le texte répète l’expression ''dans les canaux ou puits'', cette spécialité sert à exclure de l’interdit les poissons qui vivent dans ces récipients.
Pnei Moshe non traduit
כתי' וילך וגו' א''ר זעירה. השתא משני ליה להא דאקשי ליה ר' בון בר חייה לעיל דאימא לא תעבדם כלל ולא תשתחוה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודת גבוה ואינן כדרכה לא ואיידי דאיירי בהאי ענינא דריש מה דשייך ליה והשתא מסיק מה דהשיב ר' זעירא:
לשמש אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב הכי הוה דרשינן בכלל ופרט ויעבוד כלל וישתחוה פרט השתא דכתיב ולשמש אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים ורבתה התורה כל העבודות וה''ק וילך וגו' וישתחוה להם ולשמש וגו' לומר בכל העבודות שעבד בין שעובדין בהם לשמש או לירח בין שאין עובדין אותן בהן אם הן עבודת הגבוה חייב עליהן דאי לאו הכי למה פרט עוד הכתוב ולשמש או לירח אלא לרבות לכל עבודת הגבוה והא כתיב. את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם ודרשינן במים כלל ואפי' בכלים בימים ובנחלים פרט והדר כתיב במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים הנובעין וכו' לאפוקי שבכלים ושבבורות שיחין ומערות דאע''ג דאין להם סנפיר וקשקשת מותר ומעתה לדבריך דאמרת דכל הוכא דכתיב עוד פרטים אחר הפרט לא דרשינן בכלל ופרט אלא ריבוים א''כ נימא ה''נ כן דהא אחר פרט דימים ונחלים הדר ופרט קרא מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים והוי כעין פרטי דקרא דהתם ומעתה נימא דרבתה התורה דבכל מקום ואפי' בכלים אסורין הני שרץ המים אשר אין להן סנפיר וקשקשת בתמיה והא אנן לא קי''ל הכי:
אלא בגין דכתיב וי''ו. הכי קאמינא דטעמא דדרשינן לקרא דלעיל לריבוי ולא לכלל ופרט בשביל הוי''ו דכתיב ולשמש דמשמע דקאי אדלעיל האי שאמרתי לך וישתחוה להם וכן בכל עבודות שעובדין ואותן שהן זובחין ומקטרין לשמש וכה''ג ולא מטעמא דכתיבא פרטי אחר הפרט הוא:
כל הן דאנא משכח וי''ו אנא מחיק ליה. בתמיה וכי אנחנו מוחקין בכל מקום וי''ו יתירא דכתיבי וכלומר וכי מאי איכפת לן הכא אם כתוב בוי''ו או לא הא אי לא הוי כתיב אלא לשמש או לירח בלא וי''ו נמי הוי מצינן למידרש למה פרט הכתוב לאלו הלא בכלל אלהים אחרים הן אלא ודאי לרבות לכל עבודות שעובדין לאלו בהן וא''כ הדרא קושיא לדוכתה מ''ט לא נידרוש התם ג''כ דלרבות אתא אפי' שבכלים ושבבורות יהו אסורין:
הייתי אומר וכו'. כלומר דר' שמואל משני דשאני התם דלא מצינן למידרש לריבוי דאי ס''ד לריבוי אתא קרא אפי' שבכלים וכה''ג א''כ לישתוק קרא מפרטא אחרינא דימים ונחלים בקרא דבתריה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים ואנא ידענא ריבויא מכל אשר במים דרישא והכי הוי דרשינן אי לאו קרא מכל אשר במים הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין ומה שבגיגיות ובביברים יהו מותרין ת''ל מכל אשר במים ריבה אף לאלו והשתא מדהדר וכתב לפרטא אחרינא בימים ובנחלים ש''מ למידרש בכלל ופרט וכלל אתא ולא לריבויא ודוקא בימים ונחלים אבל שבגיגיות וכה''ג מותרין:
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הָאוֹמֵר לוֹ. אֵלִי אַתָּה. מַחֲלוֹקֶת רִבִּי וַחֲכָמִים. הִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹדִין בִּכְפִיפַת קוֹמָה שֶׁהוּא חַייָב. מַה בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד קוֹמָתוֹ מַה בֵין הַמַּעֲלֶה וְהַמּוֹרִיד שִׂפְתוֹתָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. כַּמַּחֲלוֹקֶת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. כַּמַּחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. קִרְייָא מְסַייֵעַ לְרֵישׁ לָקִישׁ. תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶה֣ לָכֶ֔ם לָֽעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָֽה׃ אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה. הַמְגַפֵּף וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה שֶׁאֵינָן מַעֲשֶׂה מְנַיִין.
Traduction
Selon R. Samuel b. Nahemni au nom de R. Oshia, le fait de dire à une idole ''tu es mon dieu'' est l’objet d’un litige entre Rabbi et les autres docteurs (à savoir si c’est un crime ou non). Celui qui s’est prosterné devant elle, dit R. Yohanan, est coupable d’après l’aveu de tous, pour le fait d’avoir plié le dos. Quelle différence y a-t-il entre cet acte et celui de remuer les lèvres (pour parler à l’idole)? R. Yohanan répond que cette analogie même est en discussion (215)''D'après l'un, les deux actes sont analogues et ont la même gravité criminelle; d'après l'autre, ils diffèrent entre eux.''; d’après R. Simon b. Lakish, même le fait de la génuflexion est contesté comme acte entraînant la culpabilité. En effet, dit R. Zeira, un verset confirme ce dernier avis, en disant (Nb 15, 16): Vous aurez une seule loi pour l’acte commis par méprise; un acte donc entraîne la pénalité, tandis que le texte n’est pas formel pour la parole de blasphème, ou par la génuflexion.
Pnei Moshe non traduit
האומר לו אלי אתה מחלוקת רבי וחכמים. לענין קרבן קאמר דקי''ל אין חייבין קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה ופליגי אם עקימת שפתיו הוי מעשה או לא:
השתחוה לה מהו. אם השתחויה מעשה הוי וחייב עליה קרבן בשוגג או דילמא גם בהשתחויה פליגי:
דברי הכל מודים. בהשתחויה דכפיפת קומתו הוי מעשה וחייב בקרבן:
מה בין המעלה והמוריד קומתו מה בין וכו'. ומאי שנא דחשיב כפיפת קומתו טפי למעשה מעקימת שפתיו:
ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר בהא גופה פליגי דבכפיפת קומתו הכל מודים דהוי מעשה ופליגי אם מדמין עקימת שפתיו לכפיפת קומתו דמר ס''ל דשוין הם דבשניהם אינו עושה אלא מעלה ומוריד בעלמא ואי חשבת לכפיפת קומתו למעשה עקימת שפתיו נמי הוי מעשה ומר ס''ל דכפיפת קומתו דבכל גופו הוא הוי מעשה אבל עקימת שפתיו לא הוי מעשה:
ור''ל אמר במחלוקת. כלומר השתחויה גופה במחלוקת היא דלמר לא חשיב ליה מעשה אפי' לכפיפת קומתו:
קרייא מסייעא לריש לקיש. דכתיב גבי קרבן תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה אלמא דוקא מעשה בעינן ומצינו דדריש להשתחויה דאינה מעשה כדדריש לעיל לענין חיוב מיתה דאיצטריך למיכתב לא תשתחוה דאי מכללא לא תעבדם אין לי אלא דבר שהוא מעשה המגדף והמשתחוה מנין וכו' ולעיל גריס המגפף והיינו נמי כן דאם השתחויה אינה מעשה כמו המגפף כדאמרינן לעיל דיצאת השתחויה לידון בעצמה והוא הדין נמי מגדף ועכ''פ ש''מ דאיכא למ''ד דאף השתחויה אינה מעשה ואימעוט מקרבן דעושה בשגגה כתיב:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source