Sanhedrine
Daf 26a
משנה: הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲפִילּוּ אָמַר הוּא יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת שׁוֹמְעִין לוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו׃
Traduction
Après avoir bien questionné le 1er témoin, on fait entrer le 2e et on lui adresse les mêmes questions; si les réponses sont conformes à celles du premier, on délibère en commençant par des réflexions favorables à l’accusé. Si l’un des témoins dit: ''J’ai un argument favorable à l’accusé'', on ne l’écoute pas (155)Encore moins, dit Rashi, si l'argument est défavorable.. Si l’un des disciples veut produire un argument contraire à l’accusé, on ne l’écoute pas (156)Il ne compte pas comme juge.. Mais si un disciple veut dire un argument favorable à l’accusé, on lui donne une place parmi les juges où il restera toute la journée, et si son argument est admissible, on l’accepte; si l’accusé même veut parler en sa faveur, on l’écoute, pourvu que l’argument soit admissible.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נמצאו דבריהן מכוונין. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר פותחין לזכות ואומרין לו אם לא עברת אל תירא:
אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. וכ''ש אם אמר חובה משתקין אותו דכתיב ועד לא יענה בין לזכות בין לחובה:
או אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו דכתיב אחד לא יענה בנפש למות ודרשינן דעל אחד מן התלמידים קאי ולמות הוא דלא יענה הא לזכות עונה:
ולא היה יורד משם כל היום. אפי' אין ממש בדבריו שלא תהיה עלייתו ירידה לו מפני הבושה ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם:
מעבירין דינו למחר. משום דבעי הלנת דין:
ומזדוגין זוגות זוגות. בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר:
רִבִּי יוּדָן אִית לֵיהּ עֲשֵׂה 26a וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. עֲשֵׂה עַל אֲכִילָתוֹ. שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת. לֹא חָמֵץ. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא. וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. לֹֽא תֹאכַ֤ל חָמֵ֔ץ. עֲשֵׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְׂאֹ֖ר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם. לֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
ר' יודן אית ליה עשה ולא תעשה וכו'. כלומר דהש''ס מתרץ דלא תיקשי הא לר' יהודה דדריש לה מקרא דרך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א''כ קרא דלא תאכל עליו חמץ גבי פסח למה לי דבשלמא לר''מ לא קשיא למה לי האי קרא הא איהו נמי דריש ליה מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו וא''כ ממילא נפקא משום דאיכא לתרוצי אליבא דר''מ דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוי דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם ש''ה משום דה''א אך איצטריך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו אך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דהא לדידיה יום הראשון חמשה עשר הוא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו דריש לה יכול משתחשך סגי ת''ל אך חלק אלא לר' יהודה דקאמר יום הראשון זה ארבעה עשר ואי לאו אך הוי אסרינן כל היום ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא''כ לדידיה קשיא הלכך מפרש לה דגם לר' יהודה לא תיקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול''ת על אכילת חמץ בשעת הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול''ת על אכילתו כמו דעובר בעשה ול''ת על ביעורו וכדמפרש ואזיל:
ולא תעשה על אכילתו לא תאכל עליו חמץ. כצ''ל וכן הוא בפסחים:
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. וקאי בעשה דתשביתו משעת זמן עשיית הפסח כדדריש לעיל וילפינן נמי דבאותו הזמן קאי ג''כ בל''ת על ביעורו כתיב הכא שבעת ימים מצות תאכלו וגו' וכתיב שבעת ימים לא ימצא מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות הוא בכלל אף כאן גבי לא תעשה:
הָא רִבִּי מֵאִיר אָמַר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵיהֶן. שִׁשִּׁית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. חֲמִישִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא חֲמִישִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן אָמַר. אֵין חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. וָכָא אָמַר. חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הַדָּבָר מָסוּר לַנָּשִׁים וְהֵן עֲצֵילוֹת. הָכָא הַדָּבָר מָסוּר לְבֵית דִּין וְהֵן זְרִיזִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן תְּחִילַּת חֲמִישִּׁית סוֹף שְׁבִיעִית. הָכָא סוֹף חֲמִישִּׁית תְּחִילַּת שְׁבִיעִית. וְתַנֵּי כֵן. תְּחִילַּת חָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וְסוֹף שֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב. לְעוֹלָם אֵין חַמָּה נוֹטָה לְמַעֲרָב אֶלָּא בְסוֹף שֶׁנַע.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
הא ר' מאיר אמר. חסר כאן מן גדר לגדר קמא עד גדר לגדר בתרא. וה''ג בפסחים הא ר' מאיר אמר משש שעות ולמעלן מדבריהם שביעית אסורה משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית היא ר' יהודה אומר מחמש ולמעלן מדבריהן ששית אסורה משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. כלומר דהשתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' התם דלר''מ דסבירא ליה אוכלין כל חמש דאסרו בששית והרי שביעית גופה גזירת חכמים היא לדידיה וא''כ ששית גזרה לגזרה היא וקאמר משום דאדם טועה בשעה ושלא יתחלף לו בין ששית לשביעית אסרו גם בששית וכן לר' יהודה טעמא דאסרו בחמישית אע''ג דששית גופה הוא מדבריהן משום דסבירא ליה דאדם טועה שתי שעות:
מחלפה שיטת ר' יהודה תמן אמר. גבי עדות במתני' דהכא דאין חמישית מתחלפת בשביעית דהא מודה הוא באחד אומר בחמש וא' אומר בשבע דעדותן בטלה כדקתני במתני' דאע''ג דס''ל אדם טועה בשתי שעות ובא' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן קיימת מכל מקום בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש טעמא במתני' ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:
תמן. בחמץ הדבר מסור לכל וגם לנשים והן עצילות וחיישינן דלא אתו למיטעי אפי' בין חמש לשבע אבל הכא בעדות הדבר מסור לבית דין שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין כלומר העדים זריזין ביותר שלא לטעות בכך לפי שיודעין שסופן להדרש ולהחקר בב''ד:
ר' יוסי ב''ר בון אמר. בלאו הכי ל''ק דתמן בעדות א' אומר בחמש בתחילת חמש הוא וא' אומר בשבע בסוף שבע הוא והוו שלש שעות והלכך אע''ג דס''ל לר' יהודה אדם טועה בכך כדקאמר ברישא אחד אומר בשלש וא' אומר בחמש עדותן קיימת דאפילו תימא דרישא בענינא דסיפא מיתפרשא ובאחד אומר בתחלת שלש ואחד אומר סוף חמש סבירא להו נמי דטעו ועדותן קיימת מ''מ כיון דבסיפא איכא היכירא טובא לא טעו והוי הכחשה אבל הכא גבי חמץ סוף חמישית תחילת שביעית כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישי' דאתו למיכל בסוף חמישית ובין סוף חמש לתחילת שבע ליכא היכירא כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דחמה במזרח ובסוף שבע הוא דחמה במערב וא''כ אתו למיטעי בין סוף חמש ותחילת שבע ותחילת שבע כבר אסור הוא מדאורייתא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דסוף חמש איכא טעמא רבא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:
ותני כן. דמתחלת חמש לבין סוף שבע דוקא הוא דליכא למיטעי:
Sanhedrine
Daf 26b
משנה: אִם מָֽצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. וּמִזְדַּווְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת מְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי. וְהַמְחַייֵב אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְחַייֵב וּמְחַייֵב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת. אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. וְאִם טָעוּ בַדָּבָר שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. וְאִם לָאו עוֹמְדִים לַמִּנְייָן. שְׁנֵי עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַייְבִין זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַייְבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַייְבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ הַדַּייָנִים. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַייְבִין זַכַּאי. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַייְבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין דָּנִין אֵילּוּ כְּנֶגֶד אֵילּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד הַמְחַייְבִין אֶת דִּבְרֵי הַמְזַכִּין׃
Traduction
Si par la délibération on reconnaît l’accusé innocent, on le libère aussitôt; mais si le tribunal croit devoir le condamner, il faut ajourner le jugement au lendemain. En attendant, les juges forment de petits groupes pour discuter entre eux (en dehors du tribunal, chez eux ou dans la rue) ils mangent peu, et ils ne boivent pas de vin de toute la journée, ils méditent toute la nuit sur le procès. Le lendemain matin ils reviennent au tribunal s'ils conservent leurs opinions, ils disent chacun j'ai acquitté ou j’ai condamné hier, et je maintiens mon idée. Celui qui condamnait la veille peut changer d’opinion pour acquitter le lendemain, mais celui qui acquittait la veille ne peut plus condamner. Si les juges se trompent en un point, les scribes qui ont écrit la veille leurs opinions et leurs motifs les leur rappellent. Si à la fin on trouve des motifs d’acquitter, on acquitte l’accusé; sinon, on passe au vote. Si des 23 juges, 12 l’acquittent et 11 condamnent, l’accusé est acquitté, à la majorité d’une voix. Si 12 condamnent et 11 acquittent, ne pouvant pas condamner avec une majorité d’une voix, on s’adjoint d’autres juges; il le faut aussi au cas où 11 condamnent, 11 acquittent, et le 23e ne peut pas se décider, ou si même 22 acquittent ou condamnent, et le dernier dit qu’il ne sait pas quelle opinion adopter (158)Ce juge ne compte pas, et on ne peut pas rendre un jugement dans une affaire capitale à moins de 23 juges.. Combien de juges faut-il s’adjoindre? D’abord 2 juges (159)Si à l'aide d'eux on obtient une majorité d'une voix pour acquitter ou de 2 voix pour condamner, on rend le jugement.. Si l’un condamne et l’autre acquitte (nombre encore insuffisant), il faut s’adjoindre d’autres, jusqu’à 70 juges. S’il y eu alors 36 qui acquittent et 35 qui condamnent on acquitte l’accusé. Si 36 condamnent et 35 acquittent, les juges discutent entre eux la question, jusqu’à ce que l’un de ceux qui condamnent change d’opinion pour voter l’acquittement.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אם מצאו לו זכות. למחר פטרוהו:
ואם לאו עומדין על המניין. כמה מזכין וכמה מחייבין:
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. והטייתך לרעה ע''פ אחד ליתא הלכך יוסיפו הדיינין:
ואפילו כ''ב מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע. דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה הלכך יוסיפו הדיינים:
שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטייה לא לטובה ע''פ אחד ולא לרעה ע''פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד:
עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. דאיכא הטייה לטובה על פי אחד וה''ה אם יראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין דהוו להו שלשים ושבעה מחייבין ואיכא הטייה לרעה על פי שנים דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנן הכי משום דלישנא מעליא נקט ותנא אזכות קא מהדר:
הלכה: אִם מָֽצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוהוּ כול'. תַּנֵּי. אֶחָד מִן הָעֵדִים שֶׁאָמַר. יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. וּבָא חֲבֵירוֹ וְסִייְעוֹ וּבָא חֲבֵירוֹ וְסִייְעוֹ. אֶת מֵי מְמַנִּין. לָרִאשׁוֹן לַשֵּׁינִי לִשְׁנֵיהֶן. נִשְׁמְעִינָהּ מֵהָדָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁנִּזְדַּכֶּה מִפִּי עַצְמוֹ אֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ דַייָן. הֲרֵי שֶׂנִּזְדַּכֶּה מִפִּי עַצְמוֹ וְנִמְצָא עֵד וְדַייָן לֹא מָצִינוּ עֵד נַעֲשֶׂה דַייָן.
Traduction
On a enseigné (160)Tossefta, ch. 9.: si l’un des disciples dit vouloir présenter un avis favorable à l’accusé, on lui fera bon accueil et on l’enverra siéger au milieu des juges; si l’accusé veut faire valoir un argument en sa propre faveur, on l’écoute; mais s’il dit vouloir se condamner, on le fera taire en l’apostrophant avec blâme. Le témoin ne devra produire ni argument favorable, ni défavorable; selon R. Yossé b. R. Juda, le témoin pourra donner un avis favorable et le second le confirme, leur fera-t-on le même honneur de siéger? Sera-ce le 1er, ou le 2e, ou tous deux? -Non, d’après ce qu’a dit R. Yohanan: si l’accusé même trouve un argument pour se disculper, on ne le nomme pas pour cela juge: il en est de même du témoin, qui ne peut pas être en même temps juge.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא פ''ט ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבנן היא התם והש''ס מקצר כדרכו וה''ג התם אמר א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מקבלין אותו בסבר פנים יפות ומעלין ומושיבין אותו עמהן הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו חובה משתקין אותו בנזיפה העד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה רבי יוסי בר' יהודה אומר מלמד זכות ואין מלמד חובה. והשתא קאמר הכא לדברי ר' יוסי בר' יהודה דלזכות שומעין לו ואם א' מן העדים מלמד עליו זכות ובא חבירו וסייעו בדבר ללמד זכות אם הדין הוא בעדים כמו בהתלמידים לת''ק שמעלין ומושיבין אותו ביניהן ואם תימצי לומר מושיבין וממנין גם את העד המלמד זכות את מי ממנין לראשון שפתח ללמד זכות או להשני שסייעו דהוא גרם להיות כאן ב' עדים המלמדין זכות או לשניהן וכן אם היו שלשה:
נישמעינה מהדא דר' יוחנן. דאמר אם הוא מלמד על עצמו זכות ונזדכה באלו הטענות ע''פ עצמו אפ''ה אין מושיבין אותו לדיין אלא הב''ד הן שדנין ע''פ הזכות שלימד:
הרי שנזדכה ע''פ עצמו. כלומר הרי למדנו בנזדכה ע''פ עצמו שאין מושיבין אותו דיין ומעתה נלמד גם להעד דאי אמרת דמושיבין אותו דיין ונמצא עד ודיין הוא דהא אין כאן עדים אחרים בדבר ולא מצינו עד המעיד שנעשה דיין:
הלכה: הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁינִי כול'. תַּנֵּי. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ וּמִזְדַּווְּגִין זוּגוֹת וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה. וּלְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין. וַחֲזָנֵי כְנֵסִיּוֹת מְחַזְּרִין אַחֲרֵיהֶן וְאוֹמְרִין. אִישׁ פְּלוֹנִי [בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי. וְהוּא אוֹמֵר. בִּמְקוֹמִי אֲנִי.]G מְחַייֵב הָיִיתִי וּמְחַייֵב אֲנִי. מְזַכֶּה הָיִיתִי וּמְזַכֶּה אֲנִי. מְחַייֵב הָיִיתִי וּמְזַכֶּה אֲנִי. שׁוֹמְעִין לוֹ. מְזַכֶּה הָיִיתִי וּמְחַייֵב אֲנִי. לַמֵּד תְּחִילָּה. תַּנֵּי. טָעָה אֶחָד מִן 26b הַדַּייָנִין. אִם הָיָה מְזַכֶּה סוֹפְרֵי הַדַּייָנִין מַזְכִּירִין אוֹתוֹ. אִם הָיָה מְחַייֵב אוֹמְרִין לוֹ. לַמֵּד תְּחִילָּה.
Traduction
On a enseigné (157)Tossefta, ch. 9.: si par la délibération on le reconnaît innocent, on le libère aussitôt; mais si le tribunal croit devoir le condamner, il faut ajourner le jugement au lendemain; en attendant, les juges forment de petits groupes pour discuter entre eux, ils mangent peu, ne boivent pas de vin toute la journée; ils méditent toute la nuit sur le procès. Le lendemain matin ils retournent au tribunal; les desservants des synagogues font l’appel de chaque nom, et chacun répond: je l’ai acquitté, ou: je l’ai condamné, et je maintiens mon opinion. Celui qui condamnait la veille peut changer d’avis et acquitter le lendemain; mais celui qui la veille acquittait ne peut plus condamner, et on lui dira d’étudier encore la cause. -On a enseigné: si l’un des juges s’est trompé (a oublié son vote) et il était pour l’acquittement, les greffiers le lui rappelleront; au cas opposé, où il condamnait, ils lui diront d’étudier d’abord la cause.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא פ''ט:
וחזני הכנסת מחזרין אחריהן ואומרים איש פלוני. קוראין אותו בשם פלוני ופלוני היאך דעתך והוא משיב מחייב הייתי וכו':
למד תחלה. למוד דבריך כבתחלה וכן הוא בתוספתא דכל זמן שאינו בשעת גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה:
תני. שם:
טעה א' מן הדיינין. ושכח דעתו שאמר אתמול:
אם היה מזכה. מן המזכין אתמול סופרי הדיינין מזכירין אותו ואם היה מן המחייבין אין סופרי הדיינין מזכירין אותו אלא אומרין לו סתם למד דבריך כבתחילה ואם יחזור לזכות יחזור בו:
אוֹמְרִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. נִזְדַּקֲּן הַדִּין. [וְאֵין אוֹמְרִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת נִזְדַּקֲּן הַדִּין.]G וְהַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּייָנִין אוֹמֵר. נִזְדַּקֲּן הַדִּין.
Traduction
En fait de procès d’argent, on dira de bien peser le jugement, et le plus important des juges l’énoncera. –
Pnei Moshe non traduit
אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין זקן. ועמוק דין זה וצריך להמתין בו:
אָמַר רִבִּי לָא. מִפְּנֵי מַה כוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכֶּה. מִפְּנֵי הַמְחַייֵב. שֶׁמָּא תִיטָּרֵף דַּעְתּוֹ. וְאִין חֲלִיף מִילָּא יֵימְרוּן לֵיהּ. הָדָא אָֽמְרָת הָדָא לָא אָֽמְרָת. [הָדָא אָֽמְרָה]G. צְרִיכָה שְׁנֵי [כִיתֵּי]G עֵדִים. נִמְצָא דִינוֹ מִשְׁתַּקֵּעַ. רִבִּי יוֹדֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. מִפְּנֵי הַמְזַכֶּה.
Traduction
Pourquoi écrit-on, dit R. Ila, l’avis et le motif de celui qui acquitte? En raison de la mise par écrit de l’avis du juge qui condamne; au cas où il oublie le lendemain ses raisons et donne une autre, on pourra lui préciser ce qu’il a argué, et comme il faut en deux jours successifs avoir le même motif, on aboutira peut être à une modification, puis à l’acquittement. R. Yossé b. R. Aboun dit: en vue du juge même qui acquitte, le procès verbal est utile (pour qu’il n’y ait pas double emploi du motif de l’un avec ceux d’autres juges).
Pnei Moshe non traduit
מפני מה כותב דברי המזכה. טעמו ודבריו מפני מה כותבין דאי משום לידע מי הוא המזכה יכתבו פלוני זיכה ותו לא:
מפני המחייב. באמת דברי המזכין לא צריך לכתוב אלא משום דכותבין דברי המחייבין כותבין ג''כ דברי המזכין ודברי המחייבין מיבעי למיכתב כדמפרש ואזיל לטעמא:
שמא תטרוף דעתו. שמא ישכח להטעם דחייביה אתמול:
ואין חליף מילא. ואם יחלוף הדבר בטעם אחר לחובה יאמרו לו אתמול מזה הטעם אמרת לחובה ולא אמרת של עכשיו ומאחר שהוא טעם חדש א''כ צריכא שני ימים כצ''ל ונמצא דינו משתקע כלומר דלהאי טעמא בתרא מיבעי ליה השתא הלנת דין והיינו צריכה שני ימים להלין דינו עוד עד למחר ונמצא הדין משתקע ושמא יחזור בו הלילה וילמד זכות:
מפני המזכה. גופיה צריך לכתוב דבריו כדי שלא יאמרו שנים לטעם אחד משני מקראות ואין מונין להם אלא אחד לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source