משנה: אֵין חַייָבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אֲבָל חַייָבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּידָּה. וְאֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה לֹא תָבוֹא אֶל הַנִּידָּה׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עשה שבמקדש. כגון שנטמא במקדש שמצוה לו לצאת בקצרה ואם שהה אז יצא בארוכה חייב כרת וב''ד שהורו לו לצאת בארוכה אין מביאין פר בהוראה לפי שאין על שגגה זו חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד:
ולא תעשה שבמקדש. שלא ליכנם למקדש בטומאה:
ואין מביאין אשם תלוי וכו'. שכל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי וטומאת מקדש הואיל ואין בשגגתו חטאת קבועה אין מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי:
על עשה ועל לא תעשה שבנדה. עשה שבנדה כדמפרש ואזיל פרוש מן הנדה כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרו לו נטמאתי עתה בשעת תשמיש שמצוה עליו לפרוש אבל לא יפרוש מיד לפי שהיציאה הנאה היא לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע וממתין עד שימות האבר ופורש בלא קושי וזהו עשה שבנדה ואם שגגו בית דין בהוראה זו והורו שיפרוש מיד חייבין פר העלם דבר לפי שהיחיד חייב על שגגתו חטאת קבועה:
הלכה: אֵין חַייָבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת כול'. מִצְוֹ֣ת יְי. 9b הָיִיתִי אוֹמֵר. אַף אוֹכְלֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בְּמַשְׁמַע. נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי. מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַף מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן דָּבָר שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אוֹ מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. אַף מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. מָקוֹם שֶׁנִּכְלְלוּ כָל הָעֲרָיוֹת לְהִיכָּרֵת. יָצָא אֵשֶׁת אִישׁ אֲבָל לְלַמֵּד עַל הַמַּמְזֵר. רִבִּי אוֹמֵר. עָלֶיהָ עָלֶיהָ. מַה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַף עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן דָּבָר שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְלָמָּה לֹא דָרַשׁ רִבִּי מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אִין יִדְרוֹשׁ רִבִּי מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. אַף מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. לְפוּם כֵּן לֹא דָרַשׁ רִבִּי מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. וְלֵית לֵיהּ סִפְרָא דְרִבִּי מִידְרוֹשׁ מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. דִּלֹא כֵן מְנָן לֵיהּ הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ. לֹא מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. דִּלֹא כֵן מְנָן לֵיהּ הוֹרָיַית בֵּית דִּין גָּדוֹל הוֹרָיַית בֵּית דִּין קָטָן לֹא מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַייֵם מִקְצָת לֹא מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. דִּלֹא כֵן מְנָן לֵיהּ הוֹרָיַית בֵּית דִּין קָטָן לֹא מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֵית סוֹפֵיהּ דְּרִבִּי מִדְרוֹשׁ מֵעֵינֵי מֵעֵינֵי. מָה אַתְּ בָּעֵי מֵרִבִּי. רִבִּי כְדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי אָמַר. מָשִׁיחַ בִּשִׁיגְּגַת הַמַּעֲשֶׂה הוּא. וְאֵין כְּתִיב זָדוֹן שְׁגָגָה לְיָחִיד אֶלָּא בְבֵית דִּין וּבִלְבַד. 10a אוֹתוֹ. מִיעֵט קָרבָּנוֹ לְמִצְוָה יְחִידִית שֶׁלֹּא יִכָּנֵס דָּמוֹ לִפְנִים. מָה כְרִבִּי. דְּרִבִּי אָמַר. מָשִׁיחַ בְּשִׁיגְגַת הַמַּעֲשֶׂה הוּא. וְאִין כְתבָּנִן בְּהֶעֱלֵם דָּבָר הוּא. אָמַר רַב הוּנָא. עַל דְּרַבָּנִן נִצְרְכָה. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְהוּא בְהִיכָּרֵת יִכָּנֵס דָּמוֹ לִפְנַיי לִפְנִים. לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר. אוֹתוֹ. מִיעֵט קָרבָּנוֹ לְמִצְוָה יְחִידִית שֶׁלֹּא יִכָּנֵס דָּמוֹ לִפְנִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ויהא כן במורים. אמאי ב''ד המורים וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מתחייבין על הוראתן כמו בשאר עבירות:
מה כרבי. במה תפרש דהאי ברייתא וכמאן אם כרבי דוקא אתיא דאיהו ס''ל משיח בע''ז בשגגת מעשה לחוד הוא דמיחייב משום דלא דריש ליה ג''ש דמעיני מעיני והלכך נמי לא ס''ל למילף גבי קרבן ע''ז דמשיח לענין דמו להכנס לפנים מקרבנו בשאר מצות כי היכי דלא יליף לה לענין העלם דבר משאר מצות:
ואין כרבנן בהעלם דבר הוא. דאי תימא כרבנן הא אינהו סברי במשיח בע''ז נמי בהעלם דבר בעי כמו בשאר מצות דסבירא להו הג''ש דמעיני וא''כ ליליף נמי לענין הכנסת דמו לפנים כמו בשאר מצות:
א''ר הונא. דלא היא אלא על דרבנן נצרכה דהא לרבי דלית ליה ג''ש דמעיני לא איצטריך אותו למעט דמהיכי תיתי הוה ילפינן קרבן משיח בע''ז מקרבנו בשאר מצות וכי איצטרי' לרבנן הוא דאיצטריך:
שלא תאמר וכו'. כלומר לרבנן דמקשו בשאר דינים קרבן ע''ז שלו לקרבנו בשאר מצות הייתי אומר דהואיל וקרבן ע''ז על חטא כרת הוא בא יכנס דמו אפי' לפני לפנים לפום כן איצטריך אותו למעט שלא יכנס מדם קרבן ע''ז שלו לפנים מגזירת הכתוב ולא אתיא האי ברייתא אלא אליבא דרבנן:
גמ' כהנא אמר איפשר וכו'. ובפרק ידיעות הטומאה הלכה ד' גרסינן אי אפשר ויש לפרש לדהכא דבלשון תמיה קאמר ועל דאין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש קאי דבעי לפרושי טעמא משום דחיוב טומאת מקדש וקדשיו אינו אלא בידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומכיון דבאשם תלוי שבא על הספק אי אפשר שיהא לו ידיעה בסוף לפיכך אין מביאין. והאי טעמא לא קאי דהא איכא למיפרך דאם אין לו ידיעה בסוף נהי דקרבן עולה ויורד לא מצי מייתי אשם תלוי מיהת לייתי ולקמן מסיק לטעמא:
אנן בעי נכנסין. אכתי לא ידעינן טעמא דמתני' בנכנסין עצמן בהא דאין מביאין אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו דטעמא דכהנא ליתא וכדפרישית ואת מייתי לן מורים למבעי טעמא בדין המורים:
מאי כדון. השתא מאי טעמא דמתני':
מצות מצות. ילפינן בג''ש דבחטאת יחיד כתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' וגו' וכתיב באשם תלוי מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' מה מצות שנאמר להלן בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שאם נודע לו מביא חטאת קבועה לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהן בעולה ויורד והשתא האי טעמא גופיה בב''ד המורים נמי כן דכתיב בהו ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' וילפינן מצות מצות מהתם מה להלן בקבוע אף כאן אינן חייבין אלא דבר שיש בשגגתו חטאת קבועה:
ואין כתיב זדון שגגה ליחיד אלא בב''ד בלבד. כצ''ל וכן הוא בדפוס שם. וטעמיה דרבי מסיק ואזיל כלומר דזדון שגגה קרי ליה להעלם דבר דעל ידי ששגו בהוראה עשה במתכוון החטא על פי הוראתן אלא ששגג בזה שמצוה לשמוע דברי חכמים כדאמרינן בפרק דלעיל וזהו זדון שגגה אע''פ שהוא זדון אצלו שיודע שאסור מ''מ שגגה היא שסובר מותר לעשות על פי הוראתן ואין כתוב זה אלא בב''ד בלבד כלומר בפרשה דאיירי בהוראת ב''ד והלכך לא יליף לה רבי לע''ז וסבר דלעולם בשגגת מעשה לחודיה חייבין עליה ואפילו משיח ולית ליה לדרשא דמעיני מעיני:
אותו מיעט קרבנו. ברייתא היא בת''כ בפרשת כהן משיח. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד ודריש אותו למעט קרבנו למצות יחידית שלא ינתן מדמו על מזבח הזהב. מצוה יחידית קרי לה לע''ז דיצאת מן הכלל וכתובה למצוה בפני עצמה לקרבנה בפ' שלח לך דאינו מביא מדמו אל אהל מועד אלא מדם הפר שמביא על שאר מצות ולא מדם השעירה מה שמביא על ע''ז. ומפרש לה השתא אליבא דמאן אתיא האי ברייתא:
גמ' מצות ה'. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' הייתי אומר אף אוכלי שקצים ורמשים במשמע כלומר אפי' הורו באחת מן המצות שאין בהן כרת במשמע:
ונאמר להלן. בע''ז והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה:
או. אי דילפת לה מע''ז נימא מה מעיני שנאמר שם דבר שיש בו מיתת ב''ד היא דע''ז יש בה מיתת ב''ד בעדים ובהתראה אף מעיני שנאמר כאן עד שיורו בדבר שיש בו מיתת ב''ד אם עושה במזיד:
ה''ג כמו שהוא ביבמות פ' החולץ בסופו. אמר ר' יוסי בר' חנינה מקום שיצאת ע''ז ללמד על מחוייבין כריתות לא יצא עמה אלא כרת בלבד אבל מיתה ממקום אחר באת. כלומר דע''ז הכתובה שם בפרשה ולמדין ממנה לכל המצות שהן מחויבין כריתות דדוקא בהן מחוייבין קרבן בהוראה לא נמצא בפרשה זו אלא כרת בלבד דכתיב הכרת תכרת הנפש אבל מיתה בע''ז לא נרמזת שם בפרשה אלא במקום אחר היא כתובה והלכך על חייבי כריתות הוא דנלמד מע''ז שחייבין קרבן ולא על מחוייבי מיתות ב''ד דוקא. והא דכתוב בספרים כאן א''ר יוסי בר' חנינה וכו' יצאת אשת אב ללמד על הממזר בטעות הובא כאן דלא שייך הכא אלא התם ביבמות הוא דשייך ולעיל מהאי ברייתא כדגריס שם:
רבי אומר עליה עליה. הוא דילפינן בג''ש נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן גבי אחות אשה לגלות ערותה עליה:
ולמה לא דרש רבי מעיני מעיני. חסר כאן ובדפוס אצל הבבלי הגי' יותר מתוקנת וגריס הכא. אמר ר' זעירא אם דרש רבי מעיני מעיני מה מעיני שנאמר להלן משיח בשגגת המעשה הוא אף מעיני שנאמר כאן בשגגת מעשה הוא לפום כן לא דריש רבי מעיני מעיני. כלומר היינו טעמא דרבי דלית ליה האי ג''ש מעיני מעיני דאי דרשינן להאי ג''ש א''כ כמו משיח בע''ז ס''ל לרבי לעיל דבשגגת מעשה לחודיה בלא העלם דבר בהורייה חייב הוא ה''נ הוה ילפינן גם בשאר מצות דמשיח בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב דאף על גב דבמשיח לא כתיב מעיני הכי הוה אמרינן דמה שגגת הוראה בע''ז מוצא ממנה המשיח דבשגגת מעשה הוא דחייב אף שגגת הוראה האמורה בשאר מצות מוצא ממנה המשיח לפום כן לא מצי לרבי לדרוש ג''ש מעיני מעיני:
ולית ליה סופיה דרבי מידרוש מעיני מעיני. ופריך הש''ס והא ע''כ דסוף סוף צריכא ליה לרבי למידרש האי ג''ש:
דלא כן מנן ליה היחיד והנשיא והמשיח. דאי לית ליה האי ג''ש א''כ מנין לו גבי הע''ז בקרבן היחיד וכן בנשיא וכן משיח שאין חייבין בקרבן אלא בדבר שזדונו כרת דהכי תנינן לה בברייתא מתוך שיצאת ע''ז לידון בעצמה יכול יהו חייבין אפי' על דבר שאין זדונו כרת כגון המגפף והמנשק דלית בהו כרת. נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכלומר דגבי העלם דבר דשאר מצות כבר נפקא לן בג''ש דעליה דדוקא בדבר שזדונו כרת וילפינן ע''ז מהתם בג''ש:
לא מעיני מעיני. הוא דילפינן לה וא''כ לרבי דיליף ג''ש דעליה ע''כ איצטריך ליה נמי ג''ש דמעיני ואמאי קאמרת דרבי לא דריש ליה כלל לג''ש דמעיני:
והכא גריס לה בדפוס אצל הבבלי להא דר' חנניא דלקמיה. א''ר חנניא דלא כן מנן ליה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מצות לא מעיני עיני דלא כן מנן ליה הוריית ב''ד גדול הוריית ב''ד קטן לא מעיני מעיני. כלומר דר' חנניא מקשה ג''כ על הא דקאמר דלית ליה לרבי כלל לג''ש דמעיני אם כן מנין לו בע''ז דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דבשאר מצות הוא דכתיב ונעלם דבר ודרשינן דבר ולא כל הגוף ובע''ז ע''כ דמג''ש מעיני מעיני הוא דילפינן לה וכן מנין לו לרבי גבי ע''ז באיזה הוראת ב''ד הוא דמשתעי קרא אם בהוראת ב''ד גדול דוקא או אפי' בהוראת ב''ד קטן דהא דילפינן דהוראת ב''ד הגדול דוקא מואם כל עדת ישראל ישגו הכתוב בשאר המצות נפקא לן ואם לא יליף ג''ש דמעיני מנן ליה בע''ז ללמד להוראת בית דין גדול דוקא:
דלא כן מנן ליה הוריית ב''ד קטן לא מעיני מעיני. הכתוב כאן ט''ס הוא ויתור דברים הן וגירסת הדפוס אצל הבבלי הוא נכונה:
אמר ר' חנניא קומיה ר' מנא ולית סופיה דרבי למידרש מעיני מעיני. כלומר שחזר והקשה אותה הקושיא דהיאך מתרצינן לה אליבא דרבי הא ע''כ דבעי למיתי לג''ש דמעיני מעיני:
אמר ליה מה את בעי מרבי דרבי כדעתיה וכו'. כלומר ומה את מקשי אליבא דרבי בשאר הדינים דלא שמעינן מיניה בהדיא אפשר דבאמת פליג רבי ולא סבירא ליה הכי בע''ז ומיהו הא על כרחך שמעינן מיניה בהדיא דאמר לעיל משיח בע''ז בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב ולא בעי' העלם דבר בהוראה וא''כ שמעת מינה דעל כרחין לומר דרבי לית ליה ג''ש מעיני מעיני כדאמרן לעיל:
אמר ר' יוסי אין ידרוש וכו'. ר' יוסי אמר דהיינו טעמא דלא דריש רבי הג''ש דמעיני משום דקשיא ליה אי מע''ז ילפינן ליגמר נמי דבהוראה בדבר שיש בו מיתת בית דין בעינן כקושיין לעיל ולית ליה לר' האי שינויא דר' יוסי בר' חנינא עלה דהא סוף סוף מיתת בית דין איתא בע''ז ואף דלא כתיבה בהאי פרשה:
הלכה: וְאֵין חַייָבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ כול'. כָּהֲנָא אָמַר. אֵיפְשַׁר שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעֱלֵם בֵּינְתַיִים. הָתִיב רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּיְמִי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וִיהֵא כֵן בַּמּוֹרִים. אָמַר לֵיהּ. אֲנָן בָּעֵי נִכְנָסִין וְאַתְּ מַייְתֵי לָן מוֹרִים. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מִצְווֹת מִצְווֹת. מַה מִצְווֹת שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בִּקְבוּעָה אַף כָּאן בִּקְבוּעָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ויהא כן במורים. אמאי ב''ד המורים וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מתחייבין על הוראתן כמו בשאר עבירות:
מה כרבי. במה תפרש דהאי ברייתא וכמאן אם כרבי דוקא אתיא דאיהו ס''ל משיח בע''ז בשגגת מעשה לחוד הוא דמיחייב משום דלא דריש ליה ג''ש דמעיני מעיני והלכך נמי לא ס''ל למילף גבי קרבן ע''ז דמשיח לענין דמו להכנס לפנים מקרבנו בשאר מצות כי היכי דלא יליף לה לענין העלם דבר משאר מצות:
ואין כרבנן בהעלם דבר הוא. דאי תימא כרבנן הא אינהו סברי במשיח בע''ז נמי בהעלם דבר בעי כמו בשאר מצות דסבירא להו הג''ש דמעיני וא''כ ליליף נמי לענין הכנסת דמו לפנים כמו בשאר מצות:
א''ר הונא. דלא היא אלא על דרבנן נצרכה דהא לרבי דלית ליה ג''ש דמעיני לא איצטריך אותו למעט דמהיכי תיתי הוה ילפינן קרבן משיח בע''ז מקרבנו בשאר מצות וכי איצטרי' לרבנן הוא דאיצטריך:
שלא תאמר וכו'. כלומר לרבנן דמקשו בשאר דינים קרבן ע''ז שלו לקרבנו בשאר מצות הייתי אומר דהואיל וקרבן ע''ז על חטא כרת הוא בא יכנס דמו אפי' לפני לפנים לפום כן איצטריך אותו למעט שלא יכנס מדם קרבן ע''ז שלו לפנים מגזירת הכתוב ולא אתיא האי ברייתא אלא אליבא דרבנן:
גמ' כהנא אמר איפשר וכו'. ובפרק ידיעות הטומאה הלכה ד' גרסינן אי אפשר ויש לפרש לדהכא דבלשון תמיה קאמר ועל דאין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש קאי דבעי לפרושי טעמא משום דחיוב טומאת מקדש וקדשיו אינו אלא בידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומכיון דבאשם תלוי שבא על הספק אי אפשר שיהא לו ידיעה בסוף לפיכך אין מביאין. והאי טעמא לא קאי דהא איכא למיפרך דאם אין לו ידיעה בסוף נהי דקרבן עולה ויורד לא מצי מייתי אשם תלוי מיהת לייתי ולקמן מסיק לטעמא:
אנן בעי נכנסין. אכתי לא ידעינן טעמא דמתני' בנכנסין עצמן בהא דאין מביאין אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו דטעמא דכהנא ליתא וכדפרישית ואת מייתי לן מורים למבעי טעמא בדין המורים:
מאי כדון. השתא מאי טעמא דמתני':
מצות מצות. ילפינן בג''ש דבחטאת יחיד כתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' וגו' וכתיב באשם תלוי מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' מה מצות שנאמר להלן בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שאם נודע לו מביא חטאת קבועה לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהן בעולה ויורד והשתא האי טעמא גופיה בב''ד המורים נמי כן דכתיב בהו ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' וילפינן מצות מצות מהתם מה להלן בקבוע אף כאן אינן חייבין אלא דבר שיש בשגגתו חטאת קבועה:
ואין כתיב זדון שגגה ליחיד אלא בב''ד בלבד. כצ''ל וכן הוא בדפוס שם. וטעמיה דרבי מסיק ואזיל כלומר דזדון שגגה קרי ליה להעלם דבר דעל ידי ששגו בהוראה עשה במתכוון החטא על פי הוראתן אלא ששגג בזה שמצוה לשמוע דברי חכמים כדאמרינן בפרק דלעיל וזהו זדון שגגה אע''פ שהוא זדון אצלו שיודע שאסור מ''מ שגגה היא שסובר מותר לעשות על פי הוראתן ואין כתוב זה אלא בב''ד בלבד כלומר בפרשה דאיירי בהוראת ב''ד והלכך לא יליף לה רבי לע''ז וסבר דלעולם בשגגת מעשה לחודיה חייבין עליה ואפילו משיח ולית ליה לדרשא דמעיני מעיני:
אותו מיעט קרבנו. ברייתא היא בת''כ בפרשת כהן משיח. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד ודריש אותו למעט קרבנו למצות יחידית שלא ינתן מדמו על מזבח הזהב. מצוה יחידית קרי לה לע''ז דיצאת מן הכלל וכתובה למצוה בפני עצמה לקרבנה בפ' שלח לך דאינו מביא מדמו אל אהל מועד אלא מדם הפר שמביא על שאר מצות ולא מדם השעירה מה שמביא על ע''ז. ומפרש לה השתא אליבא דמאן אתיא האי ברייתא:
גמ' מצות ה'. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' הייתי אומר אף אוכלי שקצים ורמשים במשמע כלומר אפי' הורו באחת מן המצות שאין בהן כרת במשמע:
ונאמר להלן. בע''ז והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה:
או. אי דילפת לה מע''ז נימא מה מעיני שנאמר שם דבר שיש בו מיתת ב''ד היא דע''ז יש בה מיתת ב''ד בעדים ובהתראה אף מעיני שנאמר כאן עד שיורו בדבר שיש בו מיתת ב''ד אם עושה במזיד:
ה''ג כמו שהוא ביבמות פ' החולץ בסופו. אמר ר' יוסי בר' חנינה מקום שיצאת ע''ז ללמד על מחוייבין כריתות לא יצא עמה אלא כרת בלבד אבל מיתה ממקום אחר באת. כלומר דע''ז הכתובה שם בפרשה ולמדין ממנה לכל המצות שהן מחויבין כריתות דדוקא בהן מחוייבין קרבן בהוראה לא נמצא בפרשה זו אלא כרת בלבד דכתיב הכרת תכרת הנפש אבל מיתה בע''ז לא נרמזת שם בפרשה אלא במקום אחר היא כתובה והלכך על חייבי כריתות הוא דנלמד מע''ז שחייבין קרבן ולא על מחוייבי מיתות ב''ד דוקא. והא דכתוב בספרים כאן א''ר יוסי בר' חנינה וכו' יצאת אשת אב ללמד על הממזר בטעות הובא כאן דלא שייך הכא אלא התם ביבמות הוא דשייך ולעיל מהאי ברייתא כדגריס שם:
רבי אומר עליה עליה. הוא דילפינן בג''ש נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן גבי אחות אשה לגלות ערותה עליה:
ולמה לא דרש רבי מעיני מעיני. חסר כאן ובדפוס אצל הבבלי הגי' יותר מתוקנת וגריס הכא. אמר ר' זעירא אם דרש רבי מעיני מעיני מה מעיני שנאמר להלן משיח בשגגת המעשה הוא אף מעיני שנאמר כאן בשגגת מעשה הוא לפום כן לא דריש רבי מעיני מעיני. כלומר היינו טעמא דרבי דלית ליה האי ג''ש מעיני מעיני דאי דרשינן להאי ג''ש א''כ כמו משיח בע''ז ס''ל לרבי לעיל דבשגגת מעשה לחודיה בלא העלם דבר בהורייה חייב הוא ה''נ הוה ילפינן גם בשאר מצות דמשיח בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב דאף על גב דבמשיח לא כתיב מעיני הכי הוה אמרינן דמה שגגת הוראה בע''ז מוצא ממנה המשיח דבשגגת מעשה הוא דחייב אף שגגת הוראה האמורה בשאר מצות מוצא ממנה המשיח לפום כן לא מצי לרבי לדרוש ג''ש מעיני מעיני:
ולית ליה סופיה דרבי מידרוש מעיני מעיני. ופריך הש''ס והא ע''כ דסוף סוף צריכא ליה לרבי למידרש האי ג''ש:
דלא כן מנן ליה היחיד והנשיא והמשיח. דאי לית ליה האי ג''ש א''כ מנין לו גבי הע''ז בקרבן היחיד וכן בנשיא וכן משיח שאין חייבין בקרבן אלא בדבר שזדונו כרת דהכי תנינן לה בברייתא מתוך שיצאת ע''ז לידון בעצמה יכול יהו חייבין אפי' על דבר שאין זדונו כרת כגון המגפף והמנשק דלית בהו כרת. נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכלומר דגבי העלם דבר דשאר מצות כבר נפקא לן בג''ש דעליה דדוקא בדבר שזדונו כרת וילפינן ע''ז מהתם בג''ש:
לא מעיני מעיני. הוא דילפינן לה וא''כ לרבי דיליף ג''ש דעליה ע''כ איצטריך ליה נמי ג''ש דמעיני ואמאי קאמרת דרבי לא דריש ליה כלל לג''ש דמעיני:
והכא גריס לה בדפוס אצל הבבלי להא דר' חנניא דלקמיה. א''ר חנניא דלא כן מנן ליה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מצות לא מעיני עיני דלא כן מנן ליה הוריית ב''ד גדול הוריית ב''ד קטן לא מעיני מעיני. כלומר דר' חנניא מקשה ג''כ על הא דקאמר דלית ליה לרבי כלל לג''ש דמעיני אם כן מנין לו בע''ז דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דבשאר מצות הוא דכתיב ונעלם דבר ודרשינן דבר ולא כל הגוף ובע''ז ע''כ דמג''ש מעיני מעיני הוא דילפינן לה וכן מנין לו לרבי גבי ע''ז באיזה הוראת ב''ד הוא דמשתעי קרא אם בהוראת ב''ד גדול דוקא או אפי' בהוראת ב''ד קטן דהא דילפינן דהוראת ב''ד הגדול דוקא מואם כל עדת ישראל ישגו הכתוב בשאר המצות נפקא לן ואם לא יליף ג''ש דמעיני מנן ליה בע''ז ללמד להוראת בית דין גדול דוקא:
דלא כן מנן ליה הוריית ב''ד קטן לא מעיני מעיני. הכתוב כאן ט''ס הוא ויתור דברים הן וגירסת הדפוס אצל הבבלי הוא נכונה:
אמר ר' חנניא קומיה ר' מנא ולית סופיה דרבי למידרש מעיני מעיני. כלומר שחזר והקשה אותה הקושיא דהיאך מתרצינן לה אליבא דרבי הא ע''כ דבעי למיתי לג''ש דמעיני מעיני:
אמר ליה מה את בעי מרבי דרבי כדעתיה וכו'. כלומר ומה את מקשי אליבא דרבי בשאר הדינים דלא שמעינן מיניה בהדיא אפשר דבאמת פליג רבי ולא סבירא ליה הכי בע''ז ומיהו הא על כרחך שמעינן מיניה בהדיא דאמר לעיל משיח בע''ז בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב ולא בעי' העלם דבר בהוראה וא''כ שמעת מינה דעל כרחין לומר דרבי לית ליה ג''ש מעיני מעיני כדאמרן לעיל:
אמר ר' יוסי אין ידרוש וכו'. ר' יוסי אמר דהיינו טעמא דלא דריש רבי הג''ש דמעיני משום דקשיא ליה אי מע''ז ילפינן ליגמר נמי דבהוראה בדבר שיש בו מיתת בית דין בעינן כקושיין לעיל ולית ליה לר' האי שינויא דר' יוסי בר' חנינא עלה דהא סוף סוף מיתת בית דין איתא בע''ז ואף דלא כתיבה בהאי פרשה:
וְאֵין חַייָבִין עַל כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה. לָא אֲתִינָן מַתְנֵי אֶלָּא מִילָּה דַמְייָא לְמִילָּה. הֵיךְ עֲבִידָא. נִכְנָס לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא חַייָב. נִכְנַס טָהוֹר וְנִטְמָא. בָּא לוֹ בָּאֲרוּכָה חַייָב וּבִקְצָרָה פָטוּר. וְדִכְווָתָהּ. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה חַייָב. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָֽמְרָה לוֹ. נִטְמֵאתִי. בָּא לוֹ בָּאֲרוּכָה חַייָב וּבִקְצָרָה פָטוּר. אֵי זוֹ הִיא קְצָרָה שֶׁלּוֹ. יִצֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואין חייבין על כל מצות עשה שבתורה. בתמי' ומאי שנא דנקט הכא אבל חייבין על עשה שבנדה:
לא אתינן מיתני. התנא לא נקט הכא נידה אלא משום דמילתא דמיא למילתא נינהו דבתרווייהו שייכא ארוכה וקצרה כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כדפרישית במתני':
איזו היא קצרה שלו. כלומר דהא קאמרת דדמייא לטומאת מקדש הא איפכא הוי דהתם בארוכה חייב והכא בקצרה חייב אם פירש מיד ואיזו קצרה שלו כאן שיפטור:
יצן. היינו נמי קצרה שיראה שיהא ניצון מיד בכל מה דאפשר לו ואח''כ יפרוש:
אֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה. אָמַר רִבִּי אָבִין. וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל מִטּוּמְאָתָם. רִבִּי יוֹנָתָן שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּירִבִּי יוֹסֵי בֶּן לַקוֹנִייָא. אַזְהָרָה לַמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה מְנַיִין. וּבְעָא כֵיפָה מִזְרוֹק בַּתְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. מִילָּא דְּמַייְנוּקְייָא אָֽמְרִין בִּכְּנִישְׁתָּא בְּכָל יוּם אַתְּ שְׁאִיל לִי. וְאֶל אִשָּׁה֭ בְּנִידַּת טוּמְאָתָהּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ. אֲמַר לֵיהּ. 10b לָא צְרִיכָה לֵיהּ הָדָא. וְלֵית צוֹרְכָא דְלָא. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה חַייָב. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָֽמְרָה לוֹ. נִטְמֵאתִי. פֵּירַשׁ מִיָּד. מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב. אֲמַר לֵיהּ. אֲנָא וְאַתְּ צְרִיכָא לָן. נֵצֵא לַחוּץ וְנִלְמַד. נָֽפְקִין וְשָֽׁמְעוּן קָלֵיהּ דְּתַנָּייָא תַנֵּי כְּהָדָא דְחִזְקִיָּה. וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אוֹתָהּ. אֵין לִי אֶלָּא מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה חַייָב. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָֽמְרָה לוֹ. נִטְמֵאתִי. פִּירֵשׁ מִיָּד. מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר. וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙. וַאֲפִילוּ פִירְשָׂה עָלָיו נִדָּתָהּ. מַה יַעֲשֶׁה. רַב הוֹשַׁעְיָה רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. יִצֶן. לֹא הִיצֵּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו אַל תִּקְרַב. אַל תִּפְרוֹשׁ. קְרִיבָה פְּרִישָׂה. רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אַבָּא. כְּהָדָא הָאוֹמְרִים קְרַ֣ב אֵלֶ֔יךָ אַל תִּגַּע בִּ֖י כִּ֣י קְידַשְׁתִּיךָ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. יְהֵא רוֹאֶה אֶת הַחֶרֶב כִּילּוּ מְחַתֶּכֶת בִּבְשָׂרוֹ. וְכָל עַמָּא רִבִּי זְעִירָא. רִבִּי תַנְחוּמָא בְשֵׁם רַב חוּנָה. יִטּוֹחַ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו בַּכּוֹתֶל וִיהֵא מֵיצָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל. אס לדבר הזה אתה שואל אנא ואת צריכא לן ללמוד נצא לחוץ ואולי נלמד לשמוע טעמו של דבר:
איזוהי מצות עשה שבנידה. כלומר היכא רמיזא מצות עשה זו:
והזהרתם את בני ישראל בטומאתם. בשעת שהן בטומאתם כגון שנטמאת עתה תזהירו אותם במצות עשה זו שאל יפרוש ממנה עד שיהא ניצון ולא בקושי:
בעא כיפה מיזרוק בתריה. רצה לזרוק אחריו כיפה של אבנים דקסבר דשאל לו כפשוטו ואם אתה שואלני דבר שתינוקת של בית רבן אומרין בכל יום אתמהא:
לא צריכה לי הדא. כמה שאתה סבור ולית צריכה ומספקא לי אלא כהדא דתנן במתני' היה משמש וכו' מהו שיהא חייב כלומר מנין הוא מוזהר על זה שיהא חייב אם פירש מיד:
ושמעון קליה דתנייא. שמעו לקול תנא אחד ששנה כהאי ברייתא דחזקיה דלקמיה:
ותהי נדתה עליו. דריש דנדתה עליו אפי' נהייתה עכשיו בשעת תשמיש ופירשה שפירש ממנה מיד עליו נדת' חייב עליה כשוכב בתחילה עם הנדה שהית' כבר:
יצן. יראה שיהא ניצון ואח''כ יפרוש:
לא היצן שלא היה יכול להיות ניצון מהר ומה תקנתו לזה:
קורא אני עליו וכו'. כלומר אין לו תקנה אחרת אלא שימתין מלפרוש עד שימות האבר מאליו:
קריבה. מלשון פרישה היא לפעמים כהדא דמצינו בכתוב האומרים קרב אליך וגו' שתפרוש לעצמך ואל תגע בי כי סבור אתה שאני קדשתיך וטמאתיך מלשון לא יהי' קדש בבני ישראל:
יהא רואה את החרב כאלו מחתכת בבשרו. באבר שלו וכל עמו כלומר ובכל הגוף שלו עמו ואז יהא ניצון מיד:
בכותל. אפי' בכותל אם ינעוץ ראשי אצבעותיו בכח ויסיח דעתו מדבר אחר מיד יהא ניצון וימות האבר:
כְּתִיב וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחָמָן. נִמְתְּחָה הַקֶּשֶׁת וְחָֽזְרָה. אָמַר רִבִּי אָבוּן. נִתְפַּזֵּר זַרְעוּ וְיָצָא לוֹ בִצִיפָּרְנֵי יָדָיו. וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו. רַב חוּנָה בְשֵׁם רַב מַתָּנָה. תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֵיקוֹנִין שֶׁלְּאָבִיו. מִיָּד הֵיצָן. מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב. אָמַר רִבִּי אָבִין. אַף אֵיקוֹנִין שֶׁלְּרָחֵל רָאָה. מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
משם רועה אבן ישראל אבן הרומז על רחל שהוא אבן ישראל שאף איקונין וזכות שלה גרם לו להנצל מן החטא:
מידי אביר יעקב. היתה לו זה שראה איקונין שלו:
ויפוזו. לשון יציאת הפיזור וחילוק דרך זרועי ידיו:
נמתחה הקשת. כמ''ד לעשות צרכיו נכנס וחזרה כדלקמיה:
משנה: אֵין חַייָבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקֳדָשָׁיו. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָהֶם דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַנָּשִׂיא חַייָב בְּכוּלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת קוֹל שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן. דכתיב בנשיא וכפר עליו הכהן מחטאתו ובקרבן עולה ויורד האמור בכל אלו כתיב גם כן וכפר עליו הכהן מחטאתו ללמדך שהנשיא חייב בהן. ובמשיח סבירא ליה לר' עקיבא נמי כרבי יוסי הגלילי דפטור בהן ומטעמא דכתיב ביה זה קרבן אהרן ובניו וגו' עשירית האיפה זה מיעוט הוא לומר עשירית האיפה של מנחת חביתין הוא בא חובה לכהן משיח ואין עשירית האיפה האמורה במקום אחר חובה לכהן משיח וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה מיעטו נמי משתי תורים ומכל קרבן האמור בענין דכתיב בסוף אותה הפרשה וכפר עליו הכהן על על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה המתכפר באחת מאלה מתכפר בכולן ושאין מתכפר באחת מאלה אין מתכפר בכולן:
והנשיא כיוצא בהם. מלך ששגג באחד מכל אלו אינו מביא שעיר ופטור משום קרבן דברי ר' יוסי הגלילי וטעמיה משום דכתיב בכל אלו ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו מי שבא לידי עניות ועשירות יצא מלך שאין בא לידי עניות וכן ס''ל במשיח ומשום האי טעמא דאינו בא לידי עניות דכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:
ועל טומאת מקדש וקדשיו. הנכנס למקדש בטומאה או שאכל קדש אם שגגו בהוראה באחת מכל אלו אין חייבין בקרבן לפי שאין היחידים חייבים על שגגתן חטאת קבועה:
ועל ביטוי שפתים. שבועה שלא אוכל ואכל או שאוכל ולא אכל וכן אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:
מתני' אין חייבין על שמיעת הקול. שהשביעו חבירו אם יודע לו עדות ולא העיד לו כדכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו':
הלכה: אֵין חַייָבִין עַל שְׁמִיעַת קוֹל אָלָה כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. וְאִם דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂ֒גֶת֒. אֵת שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לִידֵי דַלּוּת. יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לִידֵי דַלּוּת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. וְהָיָ֥ה כִֽי יֶאְשַׁם֭ לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה. אֵת שֶׁהוּא חַייָב עַל כּוּלָּן חַייָב עַל מִקְצָתָן. וְאֵת שֶׁאֵינוֹ חַייָב עַל כּוּלָּן אֵינוֹ חַייָב עַל מִקְצָתָן. רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל. מֵעַתָּה לֹא יִטָּמֵא בְצָרַעַת. שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בְקַלּוֹת וְכֵן דַּלּוּת וְכֵן דַּלֵּי דַּלּוּת. רַב הוֹשַׁעְיָה בָעֵי. מֵעַתָּה אִשָּׁה לֹא תְהֵא חַייֶבֶת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אֵין הָאִשָּׁה מִבִיאָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמָא דְרִבִּי עֲקִיבָה. זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו. זֶה הוּא מֵבִיא. אֵינוּ מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה אֲחֶרֶת. רִבִּי זְעִירָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. וְאֵינוֹ מֵבִיא נְדָבָה. אָמַר לֵיהּ. אִין. חוֹבָה אֵינוֹ מֵבִיא נְדָבָה הוּא מֵבִיא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' טעמא דרבי יוסי הגלילי. דהנשיא וכן המשיח פטור מכל אלו:
ואם דל הוא. האי קרא במצורע כתיב וצ''ל ואם לא תגיע ידו וגו':
את שהוא חייב על כולן וכו'. וכיון דלא שייך גביה דלות אינו מתחייב בכולן:
מעתה לא יטמא. נשיא ומשיח בצרעת דהא אינו ראוי לבא בקלות וכו' ובמצורע כתיב גביה ואם דל הוא ואין ידו משגת והא לא שייכא גבייהו:
רב הושעיה בעי. על הא דקאמר את שהוא חייב על כולן הוא דחייב על מקצתן מעתה אשה לא תהא חייבת על ביאת המקדש דהא אינה חייבת בשמיעת הקול דלא שייכא עדות גבה ואינה מתחייבת בכולן הויא:
אין האשה מביאה. בתמיה מסקנת הקושיא היא וכי לא מצינו שהאשה מביאה על ביאת המקדש דהא מוזהרת עליה דכתיב אל המקדש לא תבא:
טעמא דרבי עקיבה. דסבירא ליה נמי דמשיח פטור בהן דכתיב זה קרבן אהרן ובניו וכו' כדפרישית במתני':
ואינו מביא נדבה. כלומר וכי מיעטו הכתוב ממנחת נדבה אלא דזה הוא חובה עליו ואמאי לא נימא נמי דהכי קאמר זה הוא חובה לו בכל יום ויום אבל עשירית האיפה האמורה במקוסם אחר פעמים שהוא מביא לנדבה:
א''ל אין. כלומר אין הכי נמי דודאי חובה אינו מביא במקום אחר הא נדבה הוא מביא ואנן הכי קאמרינן דאינו מביא לחובה לעשירית האיפה האמורה במקום אחר:
בֵּינִי מַתְנִיתָא שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כיני מתני'. כן צריך לגרוס במתני' אליבא דרבי עקיבא שהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו ולפיכך הוא דלא שייך בשמיעת קול וזהו עיקר הטעם והא דקתני לא דן וכו' אגב גררה נסבה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source