משנה: שֶׁבֶת. רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. בּוֹשֶׁת. הַכֹּל לְפִי הַמְבַייֵשׁ וְהַמִּתְבַּייֵשׁ. הַמְבַייֵשׁ אֶת הֶעָרוֹם הַמְבַייֵשׁ אֶת הַסּוֹמֶא וְהַמְבַייֵשׁ אֶת הַיָּשֵׁן חַייָב וְיָשֵׁן שֶׁבִּייֵשׁ פָּטוּר. נָפַל מִן הַגַּג וְהִזִּיק וּבִייֵשׁ חַייָב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבּוֹשֶׁת שֶׁנֶּאֱמַר וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבוּשָׁיו אֵינוֹ חַייָב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וכשחסרו אבר מיירי כגון שקטע ידו דצריך לשלם לו נזק דמי ידו ועכשיו אפילו לאחר שיבריא שוב אינו ראוי למלאכה אחרת אלא לשמור קישואין ומה שהוא מתבטל מחמת חליו משמירת קישואין הוא דמשלם לו כפי שכירות שמירת קישואין של כל יום החולי ודמי ידו כבר נתן לו וכן בדמי רגלו:
הלכה: רִיפּוּי הִכָּהוּ חַייָב לְרַפּוֹתוֹ כול'. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. עָלוּ בוֹ צְמָחִין סְבִיבוֹת 35a הַמַּכָּה וְנִסְתְּרָה מַחֲמַת הַמַּכָּה מָהוּ. מִן מַה דִכְתִיב וְרַפֹּא יְרַפֵּא. שֶׁאִם עָבַר עַל דְּבַר רוֹפֵא [פָּטוּר]. תַּנֵּי חוֹרִין וְרַפֹּא יְרַפֵּא. שֶׁאִם עָלַת גַּרְגּוּתְנִי חַייָב לְרַפּוֹתוֹ. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָן אוֹמֵר. עָלוּ בוֹ צְמָחִים סְבִיבוֹת הַמַּכָּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתְּרָה [מַחֲמַת] הַמַּכָּה חַייָב לְרַפּוֹתוֹ וְאֵין חַייָב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. חִידּוּשׁ חִידֵּשׁ הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת שֶׁיִּתֵּן לוֹ שֶׁבֶת וְרִפּוּי. רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חייב לרפותו. וכלומר לרפותו הוא דחייב אבל דמי ידו ונזקו לא שייך כאן ובכה''ג צריך שישלם דמי שכירו' פעולתו מה שמתבטל מחמת ימי חליו ואם סלע היה יכול להשתכר נותן לו סלע ואם מנה מנה:
שאם כויו וכו'. אבל אם הכהו מכה שאינו נראה בו לאחר זמן וסופה לחזור וא''כ אינו משלם לו דמי ידו:
אין רואין אותו כאלו עושה מנה ביום. ברישא ה''ט דאין רואין אותו וכו' שהרי כבר צריך ליתן לו דמי ידו והיינו נזק ובכללו הוא מה שבטל ממלאכתו וא''כ אין צריך לשלם לו שבת כ''א כאלו שומר קשואין הוא כדמפרש שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו:
תרין שבתין אינון. שני מיני שבת יש בחלוקי דינים האלו:
גמ' הכא את אומר רואין אותו כאלו שומר קישואין והכא את אומר היה עושה וכו'. בתוספתא ריש פ''ט שנינו כן בנזק כיצד הכהו וקטע ידו וקטע רגלו אין רואין אותו כאלו עושה סלע ביום וכאלו עושה מנה ביום אלא רואין אותו כאלו חגר שומר קישואין וא''ת לקתה מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו כאלו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום ונותנין לו כל נזקו ע''כ. ומפרש הש''ס מ''ש רישא ומ''ש סיפא:
סביבות המכה אע''פ שנסתרה המכה. כלומר אע''פ שהמכה עצמה ג''כ נסתרה לא אמרינן דחייב ליתן לו גם דמי שבתו אלא לרפותו הוא דחייב הואיל ושנה בו הכתוב ורפא ירפא אבל לא דמי שבתו שמחמת סתירת המכה:
תני חורין. תניא אידך דלהכי כתב רחמנא ורפא ירפא ללמד שאם עלה גרגותני והוא כמו בשר המת על המכה הרי הוא בכלל מחמת המכה וחייב לרפותו:
מן מה דכתיב ורפא ירפא. ודרשינן שאם עבר על דברי רופא שצוה לו שלא לעשות כך וכך או שלא לאכול דברים המזיקים לו ועבר על דבריו שאינו חייב לרפותו דלהכי כתב כפל ורפא ירפא דמשמע כשהוא שומע לדברי הרופא אז מוטל על זה לרפותו וא''כ תפשוט דכל שאין דרך לאגוד ולקשור המכה כן הרי הוא בכלל עבר על דברי הרופא:
גמ' עלו בו צמחים סביבות המכה. ואם בודאי שלא מחמת המכה היא בהא לא הוה מיבעי לן אלא בכה''ג הוא דמיבעיא לן אם נסתרה מחמת המכה כגון שאגדו ועטפו הרבה למקום המכה ומחמת כן עלו בו צמחים סביבות המכה ונסתרו לאחר שחיו אם הוי כמחמת המכה או דלמא אמרינן לא היה לו לעטוף ולאגוד המכה כל כך וא''כ מחמת פשיעותו הוי ולא מחמת המכה:
חידוש חידש הכתוב בפרש' הזאת. שהרי מצינו שנתחייב בכל החמשה דברים כדדרשינן מקראי דלקמן ומשאר כתובים לצער ונזק ובושת וחידש הכתוב בפרשה זו ולא כתב אלא שבת ורפוי בהדדי רק שבתו וגו' לומר לך כל שחייב בריפוי חייב בשבת:
הלכה: שֶׁבֶת. רוֹאִין אוֹתוֹ כול'. הָכָא אַתָּ מַר. רוֹאִין אוֹתוֹ כִּילּוּ שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. וְהָכָא אַתָּ מַר. הָיָה עוֹשֶׂה מְנָה בַיּוֹם נוֹתֵן לוֹ מְנָה. סֶלַע נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. תְּרֵין שִׁבְתִּין אִינּוּן. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וּקְטָעָהּ אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כִּילּוּ עוֹשֶׂה מְנָה בַיּוֹם אֶלָּא רוֹאִין אוֹתוֹ כִּילּוּ חִיגֵּר יוֹשֵׁב וְשׁוֹמֵֵר קִישּׁוּאִין. שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. שֶׁאִם כְּוִייוֹ עַל כַּף יָדוֹ וְצָבַת עַל כַּף רֹאשׁוֹ וְצָבָה. אוֹ שֶׁהִטִּיל עָלָיו שֶׁלֶג אוֹ צוֹנָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. חַייָב לְרַפּוֹתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חייב לרפותו. וכלומר לרפותו הוא דחייב אבל דמי ידו ונזקו לא שייך כאן ובכה''ג צריך שישלם דמי שכירו' פעולתו מה שמתבטל מחמת ימי חליו ואם סלע היה יכול להשתכר נותן לו סלע ואם מנה מנה:
שאם כויו וכו'. אבל אם הכהו מכה שאינו נראה בו לאחר זמן וסופה לחזור וא''כ אינו משלם לו דמי ידו:
אין רואין אותו כאלו עושה מנה ביום. ברישא ה''ט דאין רואין אותו וכו' שהרי כבר צריך ליתן לו דמי ידו והיינו נזק ובכללו הוא מה שבטל ממלאכתו וא''כ אין צריך לשלם לו שבת כ''א כאלו שומר קשואין הוא כדמפרש שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו:
תרין שבתין אינון. שני מיני שבת יש בחלוקי דינים האלו:
גמ' הכא את אומר רואין אותו כאלו שומר קישואין והכא את אומר היה עושה וכו'. בתוספתא ריש פ''ט שנינו כן בנזק כיצד הכהו וקטע ידו וקטע רגלו אין רואין אותו כאלו עושה סלע ביום וכאלו עושה מנה ביום אלא רואין אותו כאלו חגר שומר קישואין וא''ת לקתה מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו כאלו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום ונותנין לו כל נזקו ע''כ. ומפרש הש''ס מ''ש רישא ומ''ש סיפא:
סביבות המכה אע''פ שנסתרה המכה. כלומר אע''פ שהמכה עצמה ג''כ נסתרה לא אמרינן דחייב ליתן לו גם דמי שבתו אלא לרפותו הוא דחייב הואיל ושנה בו הכתוב ורפא ירפא אבל לא דמי שבתו שמחמת סתירת המכה:
תני חורין. תניא אידך דלהכי כתב רחמנא ורפא ירפא ללמד שאם עלה גרגותני והוא כמו בשר המת על המכה הרי הוא בכלל מחמת המכה וחייב לרפותו:
מן מה דכתיב ורפא ירפא. ודרשינן שאם עבר על דברי רופא שצוה לו שלא לעשות כך וכך או שלא לאכול דברים המזיקים לו ועבר על דבריו שאינו חייב לרפותו דלהכי כתב כפל ורפא ירפא דמשמע כשהוא שומע לדברי הרופא אז מוטל על זה לרפותו וא''כ תפשוט דכל שאין דרך לאגוד ולקשור המכה כן הרי הוא בכלל עבר על דברי הרופא:
גמ' עלו בו צמחים סביבות המכה. ואם בודאי שלא מחמת המכה היא בהא לא הוה מיבעי לן אלא בכה''ג הוא דמיבעיא לן אם נסתרה מחמת המכה כגון שאגדו ועטפו הרבה למקום המכה ומחמת כן עלו בו צמחים סביבות המכה ונסתרו לאחר שחיו אם הוי כמחמת המכה או דלמא אמרינן לא היה לו לעטוף ולאגוד המכה כל כך וא''כ מחמת פשיעותו הוי ולא מחמת המכה:
חידוש חידש הכתוב בפרש' הזאת. שהרי מצינו שנתחייב בכל החמשה דברים כדדרשינן מקראי דלקמן ומשאר כתובים לצער ונזק ובושת וחידש הכתוב בפרשה זו ולא כתב אלא שבת ורפוי בהדדי רק שבתו וגו' לומר לך כל שחייב בריפוי חייב בשבת:
הלכה: זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר כול'. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ כול'. תַּנֵּי. וְהָעֵדִים שֶׁאָֽמְרוּ מֵעִידִין אָנוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁסִּימָּא שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. שֶׁהִפִּיל שְׁתֵּי שִׁינָּיו כְּאַחַת. אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם. זוֹ אַחַר זוֹ יוֹצֵא לַחֵירוּת בָּרִאשׁוֹנָה וְנוֹתֵן לוֹ דְמֵי שְׁנִייָה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁמִין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי עַצְמוֹ כּוּלָּן קִידֵּשׁ. חָזַר וְתַנָּא. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי עַבְדּוֹ יוֹצִיא לוֹ מֵהֶן פַּרְנָסָתוֹ וְהַשְּׁאָר הֶקְדֵּשׁ. הָכָא אַתְּ אָמַר. הַשְּׁאָר הֶקְדֵּשׁ. וְהָכָא אַתָּ מַר. כּוּלּוֹ קוֹדֶשׁ. אָמַר רִבִּי אָחָא. מְצוּוִּים יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס בְּנֵי חוֹרִין יוֹתֵר מֵעֲבָדִים. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַקּוֹטֵעַ יְדֵי עֶבֶד חֲבֵירוֹ רַבּוֹ נוֹטֵל נִזְקוֹ צַעֲרוֹ רִיפּוּי שִׁבְתּוֹ בּוֹשְׁתּוֹ. וַהֲלָה יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. אָמַר רִבִּי אָחָא. מְצוּוִּים יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס עֲבָדִים קִיטָּעִין יוֹתֵר מִן הַשְּׁלֵימִין. וְהָא רִבִּי יוֹחָנָן אֲכִיל קוֹפַּד וִיהִיב לְעַבְדֵּיהּ. שָׁתֵי חֲמָר וִיהִיב לְעַבְדֵּיהּ. וְקָרֵי אֲנַפְשֵׁיי הֲלֹא בְּבֶטֶן עוֹשֵׂינִי עֹשֵׂהוּ. אָֽמְרֵי. תַּמָּן בְּמִידַּת הַדִּין. בְּרַם הָכָא בְּמִידַּת הָרַחֲמִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני והעדים שאמרו. ברייתא במכילת' משפטים פרשה ט' והכי גריס התם הפיל שתי שיניו כאחת וסימא שתי עיניו כאחת הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום זו אחר זו יוצא לחירות על הראשונה ונוטל נזקו על השניה. ולפי גי' דהכא דגריס דמי שניה אתיא שפיר דקאמר עלה זאת אומרת שמין לעבדים בושת דמדקתני דמי משמע כל דמי החבלה השייכין לבן חורין וכן הגירסא בגיטין פרק השולח הלכה ד' ושם הברייתא מתחלת כמו במכילתא וגריס כמו הכא ונותן דמים בשניה ולפי גי' המכילתא היה צריך ליגרוס שאין לעבדים בושת ולפיכך נוטל נזקו קתני וכל אינך ג' דברים נכללין בנזק שלו והיינו דקתני נזקו ולא נזק סתם ואתיא כר' יהודה:
המקדיש מעשה ידי עצמו. שאמר יקדשו ידי לעושיהן:
כולן קודש. כל מעשה ידיו ואין לו אפילו כדי פרנסתו מהן:
וחזר ותנא. ר' יוחנן כברייתא השנויה בתוספתא דערכין פ''ג המקדיש מעשה ידי עבדו וכו' וסוגיא זו שנויה לעיל בפ' אע''פ הלכה ה' וגי' דהכא עיקר כאשר ביארתי שם:
הכא את אמר. ופריך הש''ס מ''ש במקדיש ידי עבדו דאת אמר מוציאין לו מהם כדי פרנסתו של העבד והשאר הוא הקדש והכא את אמר במקדיש מעשה ידי עצמו דכולו הקדש ונימא נמי דמוציאין לו כדי פרנסתו מהן:
מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים. והלכך הוא בעצמו ימצא במה להתפרנס שיתנו לו אחרים אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:
לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו'. ואפילו דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ומתפרנס מן הצדקה אלמא דבני ישראל מצווין לפרנס אף העבדים:
עבדים קיטעין. שאני דאין יכול להתפרנס בעצמו. ויש להם רחמנות עליהן ומצוין ישראל לפרנס אותם יותר מן השלמין:
והא ר' יוחנן אכיל קופד. כשאכל בשר והוה יהיב לעבדים וכו' והוה קרי עליה הלא בבטן עושני עשהו. אלמא דאפילו עבדים שלמין מפרנסין:
תמן במדת הדין. מה שאמרנו דאין בני ישראל מצוין לפרנס עבדים השלימין על פי הדין קאמרינן ברם הכא מה שנהג ר' יוחנן בעצמו במדת הרחמים עשה ובדרך חסד:
משנה: זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם אֶת הַנֶּזֶק וּמְשַׁלֵּם דְמֵי וְלָדוֹת וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם דְמֵי וְלָדוֹת. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָהֶם חַבּוּרָה הַחוֹבֵל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים חַייָב בְּכוּלָּן. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי חַייָב בְּכוּלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלַּאֲחֵרִים חַייָב בְּכוּלָּן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' יהוד' אומר אין לעבדים בושת. דכתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא העבד שאין לו אחוה ורבנן סברי אחיו הוא במצות שהוא חייב במצות שהאשה חייבת בה והלכה כחכמים:
והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן. ואע''ג דבכל התורה כולה עובר עבירה שחייבין עליה מלקות לוקה ואינו משלם הכא משלם ואינו לוקה שבפירוש רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות:
ולא עשה בהן חבורה. ואינו חייב מיתה עד שיעשה בהן חבורה כדאמר פי''א דסנהדרין לפיכך משלם ה' דברים:
ופטור מדמי ולדות. דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורי':
מתני' ושור אינו משלם אלא נזק. אבל לא אינך ד' דברים כדממעט ליה מקרא בפ''ג:
35b תַּנֵּי. וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ. וְלֹא אֵשֶׁת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. תַּנַּיֵי חוֹרָן תַנֵּי. וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ. לְרַבּוֹת אֵשֶׁת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מָאן דָּמַר. וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ. וְלֹא אֵשֶׁת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. בְּשֶׁהִכָּהוּ בִּרְשׁוּת. מָאן דָּמַר. לְרַבּוֹת אֵשֶׁת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. בְּשֶׁהִכָּהוּ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. תַּנֵּי. לֹא אֵשֶׁת שְׁנַיִם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תני לא אשת שנים. אשת האחד קדריש וכלומר דוקא האשה אחת שבאת בתחלה להציל אישה ושלחה ידה וגו' חייבת אבל לא אשת שנים אם אח''כ באת אשהשל השני להציל אישה ג''כ כשאחר חזר ועמד עליו ועשת כמו כן השניה פטורה לפי שהיא לא התחילה בזה:
שלא ברשות. ב''ד דהוי כאחר:
מאן דאמר וכו' בשהכהו ברשות. שבעלה הלך ברשות ב''ד להכותו ועמד זה עליו ושלחה ידה להציל את אישה פטורה:
תניי חורן. ותניא אידך דתני ודריש לה מושלחה ידה דמיותר דהל''ל והחזיקה ידה וגו' ותו לא אלא לרבות אשת שליח ב''ד ומפרש הש''ס דלא פליגי:
תני ושלחה ידה. ברייתא בספרי פרשה תצא כי ינצו אנשים יחדו וגו' וקרבה אשת האחד וגו' ודריש לה התם אשת איש ולא אשת שליח ב''ד כלומר אשת האחד של זה האיש שהיא מתכוונ' להצילו ושלחה ידה וגו' חייבת בבושת פרט לאשת שליח ב''ד כדאמר טעמא לקמיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source