Baba Kama
Daf 11a
משנה: אֵי זֶהוּ תָם וְאֵי זֶהוּ מוּעָד. מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שֶׁלֹשָׁה יָמִים. תָּם שֶׁיַּחֲזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שֶׁלֹשָׁה פְעָמִים. וְתָם שֶׁהַתִּינּוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ.
Traduction
Quand le bœuf est-il considéré comme un tam (61)Quand est-il inoffensif, tout en ayant causé un préjudice, de sorte que le propriétaire doive la moitié du dommage? et quand est-il considéré comme un muad, habitué à faire le mal (62)Alors le propriétaire doit le dommage entier.? Si le bœuf a frappé pendant trois jours et qu’on en a averti chaque fois son propriétaire, ce bœuf est désormais considéré comme un muad; il redevient un tam, s’il lui arrive dans les trois jours de ne plus tuer avec les cornes; tel est l’avis de R. Judah. R. Meir dit: eut-il même frappé trois fois en un seul jour, le bœuf est désormais un muad, et il redevient un tam, quand les enfants peuvent jouer avec lui sans qu’il les frappe.
Pnei Moshe non traduit
מתני' איזהו תם. שיקרא תם אחר העדאה:
שיחזור בו שלשה. ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:
שלשה פעמים. ואפי' ביום אחד:
ממשמשין בו. שוחקין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו:
הלכה: אֵי זֶהוּ תָם וְאֵי זֶהוּ מוּעָד כול'. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָן. מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. מַה מְקַייֵם רִבִּי מֵאִיר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. פָּתַר לָהּ בְּהַפְלֵג נְגִיחוֹת. שֶׁאִם יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח. בַּשֵּׁינִי וְלֹא נָגַח. בַּשְּׁלִישִׁי נָגַח. אֵין נַעֲשֶׂה שׁוֹר מוּעָד עַד שֶׁיִּגַּח שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה. יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח שְׁוָורִין. בַּשֵּׁינִי וְנָגַח כְּלָבִים. בַּשְּׁלִישִׁי וְנָגַח חֲזִירִים. עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה מִינִין לִשְׁלֹשָׁה יָמִים מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שׁוֹר מוּעָד. יָצָא בַיּוֹם רִאשׁוֹן וְנָגַח. בַּשֵּׁינִי לֹא יָצָא. בַּשְּׁלִישִׁי יָצָא וְנָגַח. ייָבֹא כְתַפְלוּגְתָא דְּרַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא וּדְרַב הוּנָא. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. נִידָּה שֶׁבָּֽדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם רִאשׁוֹן וּמְצָתָהּ טָמֵא. בַּשֵּׁינִי לֹא בָֽדְקָה. בַּשְּׁלִישִׁי בָֽדְקָה וּמְצָתָהּ טָמֵא. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא בְשֵׁם רַב. נִידָּה וַודַּאי. רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אָמַר. נִדָּה סָפֵק. אָמַר רִב הוּנָא. תַּמָּן הֲוִינָא בְרֹאשָׁהּ וְתַמָּן הֲוִינָא בְסֵיפָהּ וְתַמָּן הֲוִינָא בְּאֶמְצָעִיתָהּ. אִישְׁתָּאלַת לְרַב וְאָמַר. סָפֵק. אִישְׁתָּאלַת לְרַב וָמַר. וַודַּאי. וְחָזַר וָמַר. סָפֵק. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָוא לֹא הֲוָה תַמָּן אֶלָּא כַּדָ מַר. וַדַּאי.
Traduction
Sur quel motif est basé l’avis de R. Juda? Sur l’application des termes bibliques (Ex 21, 36): de la veille et l’avant veille (en ce sens que le premier comprend 2 fois et le terme suivant une 3e fois). Comment R. Meir (d’un avis contraire) entend-il ces expressions? —Elles ont en vue, dit-il, le cas de l’intermittence du heurt par la corne: si le bœuf est sorti le premier jour et a frappé, puis le second jour il n’a pas frappé, enfin le 3e jour il a de nouveau frappé, il ne sera pas considéré comme muad, jusqu’à ce qu’il ait frappé pendant 3 jours successifs. – Si étant sorti le 1er jour, il a frappé des bœufs (63)Cf. ci-après, (4, 2) ( 4b)., le second jour il a frappé des chiens, enfin le 3e jour il a frappé des porcs, malgré la diversité des espèces, tient-on compte de la succession régulière des 3 jours pour considérer ce bœuf comme muad, ou non? (question non résolue). Si un bœuf qui est sorti le 1er jour a frappé, mais le second jour n’est pas sorti (et n’a pu frapper), puis le 3e jour il sort et frappe, quelle sera la règle? C’est un point en litige entre R. Ada b. Ahwa et R. Houna, conforme à leur contestation sur le point suivant (64)B., Nida 68a.: Si une femme pour s’assurer si elle est menstruée examine son état et se reconnaît impure, le second jour elle ne s’examine pas (ce qui laisse subsister le doute), puis le 3e jour elle s’examine à nouveau et se reconnaît encore impure, selon R. Ada b. Ahwa, au nom de Rav, il y a présomption de menstrues certaines; selon R. Houna au nom de Rav, il y a doute (en raison de l’omission du second jour, et il en est de même pour le bœuf qui n’est pas sorti le second jour). R. Houna dit: j’ai vu à trois reprise différentes poser cette même question devant Rav, en ma présence; lors de la 1re fois,Rav répondit qu’il y avait doute; à la 2e fois, il dit qu’il y a certitude (d’impureté); enfin à la 3e fois il adopta de nouveau l‘avis qu’il y a doute; tandis que R. Ada b. Ahwa a seulement assisté à la seconde réponse, lorsque Rav a déclaré qu’il y a certitude. On avait cru pouvoir supposer que l’avis de R. Houna prévaut (en fait de désaccord entre R. Meir et R. Juda), en ce qu’il énonce un enseignement où se trouve l’avis d’un seul qui aux deux cas (de tam et muad) exprime l’avis de R. Juda;
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתמול שלשום. תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא:
פתר לה בהפלג נגיחות. שאם הפליג וסירג יום אחד ולא נגח וחזר ונגח ביום שלישי ואפילו עוד חזר ונגח ברביעי ויש כאן שלשה נגיחות לא כלום הוא מכיון שהפסיק יום השני ולא נגח עד שיגח שלשה ימים זה אחר זה רצופין ולהכי אתא קרא שצריך שיגח מתמול שלשום בלי הפסק יום אחד בינתים אבל אם נגח שלשה נגיחות רצופות זה אחר זה ואפי' ביום אחד הרי זה מועד:
על ידי שלשה מינין. אלו לשלשה ימים רצופין מהו שיעשה שור המועד לכל המינין הואיל ולא הפסיק בנגיחה ולא איפשיטא:
בשני לא יצא. כלל ואיכא לספוקי אם מעמידין אותו בחזקת מועד מכיון שאנו רואין שבכל יום שיצא ומצא שוורים נגח ומסתמא אם היה יוצא גם ביום השני היה נוגח כמו שהיה נוגח ביום יציאתו לפניו או לאחריו או דלמא כיון שלא נגח שלשה נגיחות לפנינו לא הוי בחזקת מועד:
ייבה בתפלוגתה. וקאמר הש''ס דאתיא האי דינא בפלוגתא דפליגי הני אמוראי בדין נדה:
נדה שבדקה עצמה. בפ' תינוקת תנן נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאת טהורה וכו' וגרסי' בבבלי שם דף ס''ח ע''א נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאת טמאה ובין השמשו' לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה טמאה ודאי ולוי אמר ספק זבה אימר פסקה ביני וביני והני אמוראי דהכא פליגי אליבא דרב ג''כ בכה''ג:
שבדקה עצמה ביום ראשון. ראשון של ימי זיבה קאמר שאחר ימי נדה מתחילין ימי הזיבה שאם ראתה בתוך י''א ימים שבין נידה לנידה שלשה ימים רצופין הוי זבה ואם בדקה עצמה ביום ראשון ומצאת טמאה ובשני לא בדקה עצמה ובשלישי בדקה וחזרה ומצאת טמאה:
נדה ודאי. כלומר זבה ודאי ומשום דפתח בנדה קאמר לשון נדה וכדקאמר התם טעמא דכיון דמעיקרא ועכשיו נמצאת טמאה מחזקינן לה בזבה ודאי והכא נמי כיון דביום ראשון שיצא נגח וכן ביום השלישי מחזקינן ליה במועד דכל אימת שרואה שוורים נוגח ודלא נגח ביום שני משום דלא יצא וכמו דאמרינן בנדה שאילו בדקה בשני מסתמא היתה נמצאת טמאה:
ורב הונא בשם רב אמר דהוי ספק זבה וכמו דהתם דאימור פסקה ביני וביני והכא נמי אימור אי נפיק ביום שני לא נגח והוי ספק מועד:
תמן הוינא בראשה וכו'. אני הייתי יושב לפני רב כשנשאלה שאלה זו לפניו בפעם ראשון היה רב פוסק טמאה מספק וכשחזרה השאלה בשניה אמר טמאה ודאי וחזר מדבריו בפעם אחרונה ואמר ספק ולפיכך אני יודע עיקר טעמו של רב כדבריו האחרונים אבל רב אדא לא היה שם אלא בדברי רב השניים כשאמר טמאה ודאי ולפיכך הוא שונה כך משמו ואינם עיקר לפי שחזר בו:
כֶּלֶב שֶׁנָּטַל אֶת הַחֲרָרָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. בְּמַצִּית אֶת הָאוֹר עַל כָּל שִׁיבּוֹלֶת וְשִׁיבּוֹלֶת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. 10b נַעֲשֶׂה כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבְלַיי. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרֵישׁ לָקִישׁ. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ חַייָב. עֶבֶד כָפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ פָּטוּר. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁאֵין כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. עַל שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה נִתְחַייֵב מִיתָה. מִיכָּן וְהֵילָךְ תַּשְׁלוּמִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְאַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת חַייָב. וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת פָּטוּר. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁאֵינוֹ כְּזוֹרֵק אֶת הַחֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְיֵיעָשֶׂה כְמִי שֶׁחָלוּ עָלָיו תַּשְׁלוּמִין. מִיכָּן וְהֵילַךְ יְהֵא חַייָב בְּתַשְׁלוּמִין. חַד בַּר נַשׁ 11a אַפִּיק פֻּלַטֵירָה בְּפוֹרָה. עָבַר חַמְרָא וְתַבְרֵיהּ. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבְלַיי. אָמַר לֵיהּ לֹא חַייָב לָךְ כְּלוּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם נִיזּוֹק חַייָב בְּנִזְקוֹ.
Traduction
Si un chien a pris un gâteau du fourneau, il faudra payer, etc.''. Selon R. Simon b. Lakish, il faut que le feu ait touché directement chaque épi; selon R. Yohanan, ce n’est pas nécessaire pour constituer la dette, car la provocation de l’incendie par le chien ressemble au lancement de flèches d’une place à l’autre. R. Isaac b. Tabliet dit qu’une Mishna (59)Ci-après, 5 7. confirme l’avis de R. Simon b. Lakish (d’exiger le contact direct du feu pour qu’il y ait dette): ''Si un individu allume un feu qui amène l’incendie d’un tas de blé et de ce qui est caché dans ce tas, savoir une chèvre attachée là et un esclave se trouvant auprès, il paiera pour la chèvre; mais si l’esclave était attaché et la chèvre libre, il ne paiera rien'' (en raison de la pénalité capitale pour avoir causé un homicide, et il y a culpabilité directe). On peut au contraire démontrer ainsi que l’avis de R. Yohanan est bien fondé: si le feu n’est pas considéré comme un lancement de flèches, on serait seulement passible de la peine capitale pour avoir brûlé l’esclave par le premier épi brûlé (où l’esclave était attaché), tandis que l’on serait tenu de payer le reste du monceau de blé (brûlé indirectement); donc, l’effet du feu est admis même de loin. On peut aussi le prouver, dit R. Yossé, de ce qu’il est dit (60)Ci-après, (3, 10) (12).: ''Si le bœuf a brûlé dans un champ de blé, le jour du Shabat, il faut payer le dégât; mais si le propriétaire l’a allumé lui-même, il est dispensé de payer, en raison de la pénalité capitale''. Or, si l’effet du feu n’équivalait pas au lancement de flèches, il devrait être passible de la peine capitale pour le premier épi, et condamné à payer le reste; donc, l’avis contraire de R. Yohanan prévaut. Comme un homme sortait portant au dehors des objets précieux, polis (politura), un âne le heurtant les brisa. Le procès à ce sujet fut porté devant R. Isaac b. Tabliet, qui dit au demandeur: le propriétaire de l’âne ne te doit rien, et, de plus, si l’âne avait été blessé, tu serais tenu de payer la lésion (tu devais mieux garder tes objets).
Pnei Moshe non traduit
כלב שנטל את החררה וכו'. וקתני דחייב על הגדיש:
על כל שיבולת ושיבולת. דקסבר ריש לקיש אשו משום ממונו הוא דהוי כשאר ממונו שהזיק ומתני' דהאש לאו ממונו של בעל הכלב הוא והילכך לא משכחת חיובא אכולה דגדיש אלא בשהצית הכלב בכ''מ הגדיש וזרק את הגחלת משיבולת לשיבולת:
נעשה כזורק את החץ. דס''ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא דחציו דכלב הוא וכשהצית במקום אחד הולך ממקום למקום וכהצית בכולא דגדיש דמי:
מתניתא מסייע לריש לקיש. דאין חיובו של אש אלא על המקום שהצית ולא אמרי' דהוי כזורק חץ ממקום למקום:
היה גדי כפות בפ''ו הל' ז' תנן המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב על הגדיש ועל הגדי לפי שאין כאן חיוב מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח:
עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. מן התשלומין משום דיש כאן חיוב מיתה בשביל העבד וקם ליה בדרבה מיניה ולפיכך פטור מממון על הכל וקס''ד דמדקתני הכא גדי דלא נ''מ מידי דהא חיובא דרישא ופטורא דסיפא בגדיש עם העבד לחוד הוא דיכול להשמיענו אלא ע''כ דקמ''ל דגם בגדי איכא נ''מ לדינא והיינו משום דחיובא דאש על מקום שהדליק הוא ולפיכך ברישא שהיה גדי כפות לגדיש והדליק במקום שהגדי שם נעשה כמו שנתן האש על גבי הגדי עצמו וחיוב מיתה אין כאן שהרי העבד לא היה כפות חייב בתשלומין על הכל ובסיפא שהיה הגדי סמוך להגדיש ולא כפות לו הואיל והוא הדליק בגדיש ולא בגדי בלא''ה פטור על הגדי ודקתני עבד סמוך לו משום דבעי לאשכוחי גם פטורא דגדיש דמשום חיובא דמיתה הוא ונקט גוונא דסיפא דפטור על הכל כמו דנקט ברישא גוונא דחייב על הכל. והיינו סייעתא לר''ל דלא אמרי' נעשה כחץ הזורק ממקום למקום:
אם אומר את וכו'. ומהדר הש''ס דאדרבה משם ראיה לר' יוחנן דאלו לר''ל אי אתה מוצא עיקר הדין דמשנתינו שיהיה תלוי פיטור התשלומין מכח החיוב מיתה דהא אין חיוב המיתה והתשלומין באין כאחד שהרי אם אין אתה אומר שהאש הוא כזורק חץ ממקום. למקום וא''כ אי אתה מוצא חיוב מיתה בשביל העבד אלא בשהדליק במקום שהעבד כפות ונעשה כמו שהדליק בו והשתא אם הולך ומדליק אח''כ בכל שיבולת של הגדיש הרי מכאן ואילך חלו התשלומין:
על שיבולת הראשונה. כלומר בזו השיבולת שהוא במקום שהעבד כפות לגדיש כבר נתחייב מיתה ובזו השיבולת יהיה פטור מתשלומין אבל מיכן ואילך יהא חייב על כל הגדיש בכ''מ ומקום שהדליק אלא ודאי כר''י ומשיבולת הראשונה שהדליק חלו מיתה ותשלומין כא' ולפיכך פטור מתשלומין:
ואת שמע מינה. ועוד ת''ש סייעתא לר' יוחנן מפירקין דלקמן שהוא קודם:
שורו. לקמן פרק ג' הלכה י''ב יש חייב על מעשה שורו וכו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:
ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכ''מ ומקום שהדליק א''כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו'. כלומר שהוא מכאן והילך אחר שהדליק את שיבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה יהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש''מ כר' יוחנן ש''מ:
אפיק פלטירה בפרוה. הוציא איזה חפץ ועדי על כתיפו לשוק ועבר חמרא ותבריה כחלת עיניך ועדית עדי (יחזקאל כ''ג) ת''י אתקינת שוחין ומנית ופלטורין הערוך וע''ש שמוכרין שם חפצים ותכשיטים נקרא הדבר והחפץ פלטורה ובנותיך על כתף תשאנה (ישעיה מט) ת''י על פרוון יתנטלן שם:
לא חייב לך כלום. בעל החמור שהיה לך לשמור בעצמך כשפגעת בו ולא עוד אלא שאם היה החמור ניזק מחמת אותו הדבר היית חייב בנזקו שלבהמה רשות להלך ורגל ברשות הרבים היא ולפיכך הבהמה פטורה והאדם חייב בנזקה:
Baba Kama
Daf 11b
משנה: שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק כֵּיצַד נָגַח נָגַף נָשַׁךְ רָבַץ בָּעַט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶן רִבִּי טַרְפוֹן. מַה בִּמְקוֹם שֶׁהֵיקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא פָטוּר הֶחֱמִיר עֲלֵיהֶן בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. מְקוֹם שֶׁהֶחֱמִיר עַל הַקֶּרֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק אֵינוֹ דִין שֶׁנַּחְמִיר עָלֶיהֶן בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. אָֽמְרוּ לוֹ דַּייוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מַה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חֲצִי נֶזֶק אַף בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶן. אֲנִי לֹא אָדִין קֶרֶן מִקֶּרֶן אֲנִי אָדִין קֶרֶן מֵרֶגֶל. וּמַה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהֵיקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֶחֱמִיר בַּקֶּרֶן. מְקוֹם שֶׁהֶחֱמִיר עֲלֵיהֶן בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינוֹ דִין שֶׁנַּחְמִיר בַּקֶּרֶן. אָֽמְרוּ לוֹ דַּייוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מַה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֲצִי נֶזֶק אַף בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק חֲצִי נֶזֶק.
Traduction
Voici en quel sens il s’agit d’un bœuf qui cause un dommage dans le domaine du demandeur; s’il a poussé avec le corps, ou mordu, ou s’il s’est couché sur un objet d’une façon insolite (par méchanceté, ou par caprice), ou s’il a rué, dans tous ces cas si l’action a lieu dans une place publique, le propriétaire du bœuf ne paie que la moitié du dommage. Mais si l’action a eu lieu chez le demandeur, R. Tarfon condamne le propriétaire du bœuf à payer le dommage entier; les autres docteurs disent que, même en ce cas, le propriétaire du bœuf ne paie que la moitié du dommage. R. Tarfon leur fit alors cette objection: les dommages des catégories de la dent et de la patte sont considérés comme peu graves, ayant lieu dans une place publique, puisque le propriétaire de l’animal est complètement acquitté, cependant, si ces dommages ont lieu dans le domaine du demandeur, le défendeur est condamné à payer le dommage entier; à plus forte raison les dommages de la catégorie de la corne, qui sont plus graves s’ils ont lieu dans une place publique, puisque le défendeur est condamné à payer la moitié du dommage, doivent entraîner le paiement du dommage entier, s’ils ont lieu dans le domaine du demandeur. Sur quoi les autres docteurs ont répondu: du cas des dommages de la catégorie de la corne causés dans la place publique, tu veux tirer des conclusions pour le cas des dommages de la même catégorie causés chez le demandeur; or, nous avons pour principe qu’il suffit à la chose dérivée d’un cas déjà décidé d’être comme le cas dérivé (65)Si l'on fait dériver une chose d'une autre, le dérivé ne doit pas dépasser la souche.. La chose dérivée ici est le cas des dommages de la catégorie de la corne causés chez le demandeur; la chose décidée est le cas des dommages de la même catégorie causés sur la place publique. Or, comme sur la place publique on ne paie dans cette catégorie que la moitié du dommage, de même chez le demandeur on ne paiera que la moitié du dommage. Moi, dit R. Tarfon, je ne fera pas dériver le cas des dommages par la corne (causés chez le demandeur) du cas des dommages de la même catégorie, mais je ferai dériver le cas des dommages par la corne du cas des dommages de la patte (ou de la dent), et voici comment je veux raisonner: les dommages qui ont eu lieu dans la place publique sont peu graves, s’ils sont des catégories de la dent ou de la patte (puisque le défendeur est complètement acquitté), parce que c’est sur une place publique, où les animaux peuvent manger et marcher; cependant, s’ils sont de la catégorie de la corne, où l’animal cause un dommage par méchanceté, le défendeur doit payer. Si l’animal pénètre chez le demandeur, où il n’a pas le droit d’entrer, le cas est plus grave: puisque même les dommages des catégories de la dent et de la pattes qui ont lieu chez le demandeur, entraînent le paiement du dommage entier, à plus forte raison le défendeur doit payer le dommage entier, si l’animal pénètre chez le demandeur où il n’a pas le droit d’entrer, et y cause un dommage de la catégorie de la corne. Mais on lui donna la même réponse: le point déduit ne doit pas dépasser le cas décidé d’abord (66)''Il faut toujours invoquer le cas décidé, savoir le cas de la catégorie de la corne ayant lieu sur la place publique, où l'on paie la moitié du dommage; on paiera donc aussi la moitié au cas que l'on veut en faire dériver, à savoir les dommages de la catégorie de la corne causés chez le demandeur.'': or, comme sur la voie publique on ne paie alors que la moitié, de même chez le demandeur on paiera autant– (67)A la suite de ce, la Guemara a une phrase que l'on retrouve ci-dessus, (1, 4), fin, reproduite ici par erreur, dit le Pné-Mosché.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נגח נגף וכו'. קרן ותולדותיו:
דיו לבא מן הדין. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן בר''ה דקאמרת קרן שהחמיר עליה בר''ה אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק דיו להיות כנדון כקרן בר''ה מה בר''ה חצי נזק אף ברשות הניזק ח''נ:
אני לא אדון קרן מקרן. כלומר באלו רשיות כדקאמר בק''ו קמא קרן ברשות הניזק מקרן בר''ה:
אני אדון קרן מרגל. קרן ברשות הניזק מרגל ברשות הניזק:
אמרו לו דיו. דסוף סוף אי לאו קרן בר''ה לא משכחת צד ק''ו. ור' טרפון בעלמא נמי אית ליה דיו דהא מדאורייתא הוא דכתיב הלא תכלם שבעת ימים ק''ו לשכינה י''ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותסגר שבעת ימים אבל הכא לית ליה דיו דס''ל לר' טרפון דכי אמרי' דיו היכא דלא מיפרך הק''ו כגון התם דשבעת ימים דשכינ' לא כתיבי אתא ק''ו אייתי ארביס' אתא דיו אפיק שבעה ואוקי אשבעה אשתכח דמהני ק''ו ולא מיפרך לגמרי אבל הכא ח''נ כתיבא וסתמא בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק ואתא ק''ו ואייתי חצי נזק אחרינא להיות נזק שלם ואי דרשת דיו ותוקמיה אח''נ כדמעיקרא א''כ מיפרך הק''ו ולא אהני ולא מידי. ורבנן סברי דאפי' היכא דמיפרך הק''ו אמרי' דיו והלכה כחכמים:
משנה: הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בָּהּ בַּעַל הֶחָבִית חַייָב בִּנְזָקָיו.
Traduction
Un individu met son baril sur une place publique, et un passant s’y heurte et le brise; ce dernier est acquitté. Si le passant s’est blessé en se heurtant, le premier doit payer le dommage.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר. ולא ידע בה ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:
ואם הוזק בה. הנתקל:
בעל החבית חייב בנזקו. ואפי' הפקירה שכל המפקיר נזקיו ברשות הרבים שלא היה לו רשות לעשותן מתחלה הרי הן ברשותו כאילו לא הפקירן:
משנה: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן. סִימָּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ וְשִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
Traduction
L’homme est toujours muad (68)Responsable de ces actes., qu’il cause un dommage volontairement ou non, en viellant ou en dormant. S’il a aveuglé un individu (même involontairement), s’il a brisé un objet, il paiera le dommage entier.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בין ישן. ולא אמרינן אנוס הוא ואמרינן בגמרא דלפעמים ישן פטור אם הוא היה הראשון:
סימא את עיין חבירו. אפי' בשוגג דכתיב פצע תחת פצע וקרא יתירא הוא לחייבו על שוגג כמזיד ודוקא בנזק אבל בד' דברים לא מיחייב אלא במזיד או קרוב למזיד:
הלכה: שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק כול' עַד סוף. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי טַרְפוֹן הִיא. בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר. נֶזֶק שָׁלֵם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. חֲצִי נֶזֶק.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר ר' יוחנן דר' טרפון היא. לא שייכא הכא אלא לעיל פ''ק הלכה ד' דסתים שם התנא כר''ט דהכא וכדגריס לה התם ואגב מייתי לה הכא וכן דרך הש''ס הזה:
הלכה: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם כול'. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. מַתְנִיתָא בְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יְשֵׁינִין. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָשֵׁן וּבָא חֲבֵירוֹ לִישָׁן אֶצְלוֹ זֶה שֶׁבָּא לִישָׁן אֶצְלוֹ הוּא הַמּוּעָד.
Traduction
R. Isaac dit: la Mishna (qui énonce l’assimilation au muad pour lésion par un homme endormi), parle du cas où les 2 hommes réunis étaient endormis en se blessant; mais si l’un dormait déjà lorsque l’autre est arrivé pour dormir auprès du premier, le second seul est responsable des suites.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתניתא. דקתני סתמא ישן חייב בשהיו שניהם ישינים שהלכו לישן כאחד והזיקו זה את זה כל אחד שמזיק חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה:
זה שבא לישן אצלו הוא המועד. שהוא הפושע ואם הזיק הוא את הראשון חייב אבל אם הראשון הזיק אותו פטור וכן בכלים דוקא שהלך לישן אצל הכלי. אבל אם היה ישן והביאו כלים שם ושברן פטור:
הדרן עלך פרק כיצד הרגל מועדת
רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי מֵאִיר בְּתַמָּה. וּכְרִבִּי יוּדָה בְהַעֲדָאָה. דְּתַנֵּי. שׁוֹר שֶׁנָּגַח שְׁלֹשָׁה פְעָמִים בְּיוֹם אֶחָד אֵינוֹ מוּעָד. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. אֶלָּא שֶׁאִם חָזַר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אֵינוֹ נִידּוֹן אֶלָּא כְתָם. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. הֲלָכָה כְרַב הוּנָא 11b דּוּ אָמַר. מֵעֵין ושְׁנֵיהֶם. אָתָא רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי מֵאִיר בְּתַמָּה וּכְרִבִּי יְהוּדָה בְהַוַודָּעָה.
Traduction
mais R. Jérémie vint dire formellement que l’avis de R. Meir sert de règle pour définir le tam (il faut que le bœuf soit si calme que les enfants l’approchent), et l’avis de R. Juda détermine quel bœuf est muad (s’il frappe 3 jours successifs). Or, on a enseigné: le bœuf qui a frappé 3 fois le même jour n’est pas déclaré muad; et pourquoi la Bible emploie-t-elle l’expression (précitée): de la veille et l’avant-veille? (Pourquoi l’emploi de la lettre MEM (de)? le 1er terme ne suffit-il pas à désigner 1 fois, et le suivant 2 fois)? Cette lettre explétive a pour but d’indiquer qu’en cas d’interruption de l’un des 3 jours successifs, le bœuf sera seulement jugé à titre de tam (le doute est maintenu).
Pnei Moshe non traduit
רב ירמיה. ל''ג עד לקמן בתר הוינן סברין ואגב שיטפא דלקמן בפ''ד הלכה ב' היא והתם גריס לה בתר דברי רב הונא כד מר וודאי וכמסקנא דהכא והכא גרסינן מעיקרא דתני וכו' ותשלום דברי רב הונא הן:
דתני. רב הונא מביא ראיה לדבריו בשם רב דקאמר ספק מהאי ברייתא:
ומה תלמוד לומר מתמול שלשום. ממ''ם דמתמול דריש דתמול שלשום איצטריך וכרישא דברייתא דרבי יהודה היא וכדלעיל אלא דדרשה דר' יהודה שפיר הוה נפקא לן אי הוה כתיב תמול שלשום דתמול חד ושלשום תרי ומה תלמוד לומר מתמול:
אלא שאם חזר וכו'. בא הכתוב ללמדנו דלחזרה צריך שיחזור בו שלשה ימים ומדקאמר דוקא שלשה ימים זה אחר זה אז אינו נידון אלא כתם הא אם לא חזר בו לפנינו שלשה ימים רצופין אלא ביום ראשון יצא ולא נגח ובשני לא יצא ובשלישי יצא ולא נגח בספק הוא עומד דשמא לא היה נוגח גם ביום השני ותם ודאי הוא או שמא היה נוגח ואין כאן חזרה שלשה ימים ונשאר בחזקת מועד ונמצא הדבר בספק הוא והיינו דקאמר אינו נידון אלא כתם דמשמע דוקא בכה''ג הוא דאינו נידון אלא כתם הא בגוונא אחריתא וכדאמרי' אינו נידון לא כתם ולא כמועד ואם אח''כ חזר ונגח אין מוציאין ממון מספק והשתא שמעינן נמי לדיניה דרב הונא דלעיל אם ביום הראשון נגח ובשני לא יצא ובשלישי נגח דמועד בספק הוא דכמו הדין בחזרה כך הוא הדין בתחילת העדאתו דמאי שנא ואיפשיטא נמי מילתיה דרב וטעמיה גבי נדה דדמיין להדדי:
הוינן סברין מימר. היו רוצין לומר דהלכה כרב הונא בפלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה מהאי ברייתא דמייתי דכולה כר' יהודה אתייא:
דו אמר מעין שניהם. לפי שהוא אומר ושונה בברייתא זו מעין תנא אחד ושניהם כלומר כששניהם בין בתם בין במועד כר' יהודה:
אתא רב ירמיה. וקאמר בשם רב בהדיא הלכה כר' מאיר בתמה דצריך שיהו התינוקות ממשמשין בו וכר' יהודה בהעדאה דצריך שלשה ימים רצופין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source