Nedarim
Daf 6a
משנה: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר וְאֵין שְׁבוּעָה בְתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל וְאָכַל חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Traduction
Il peut arriver qu’un engagement se superpose à un autre, mais il n'est pas possible qu’un serment se combine avec un autre. Voici comment: S’il arrive à quelqu’un de dire deux fois ''que je sois Nazir si je mange'', il est tenu pour chaque engagement d’observer la période d’un mois du Naziréat, et au cas où il a mangé il est coupable d’avoir transgressé chaque engagement. Mais s’il a dit trois fois: ''je jure de ne pas manger'', et qu’ensuite il a pourtant mangé, il est seulement coupable d’une transgression.
Pnei Moshe non traduit
מתני' יש נדר בתוך נדר. דנדר חל אחר הנדר:
חייב. על כל פעם ופעם נזירות אחת:
אינו חייב אלא אחת. אינו לוקה אלא מלקות אחת אבל אם נשאל על השבועה הראשונה חלה שבועה שנייה וכן אם נשאל על שנייה חלה השלישית ואסור לאכול עד שיותרו כולם מדלא תנן הרי זו שבועה אחת אלא אינו חייב אלא אחת:
הלכה: קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ כול'. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל לָךְ. מוּתָּר. אֶלָּא בְגִין דְּתַנִינָן. חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. 6a וְסָֽבְרִינָן מֵימַר. שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ. דִּבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר. לְפוּם כֵּן לֹא תַנִּינָן.
Traduction
Puisque la Mishna adopte comme interdit l’expression ''je jure si jamais je mange du tien (39)Dans le sens futur, à la suite d'une insistance, comme l'explique le Pné-Mosché.'', pourquoi ne pas dire aussi que l’expression ''je jure de ne pas manger du tien'' laisse libre? C’est pour enseigner ''quelle formule est plus grave parmi les serments que parmi les vœux''; aussi, il semble logique de dire que la formule précitée entraîne l’interdit d’après les sages, sans parler du cas où elle laisse libre celui qui l’a énoncée.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולמה לא תנינן שבועה שלא אוכל לך מותר. נראה דה''פ משום דקשיא לי' על הא דקתני שבועה שאוכל לך אסור ואמאי יהא שאוכל דאכילנא משמע וע''כ דמוקמינן במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה''ק בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך וכדמוקי אביי בבבלי די''ז והיינו דמקשי אי הכי ולמה לא תנינן נמי שבועה שלא אוכל לך מותר וכלו' דאי במסרבין בו מיירי וא''כ באומר שבועה לא אוכל לך נמי הוי ליה לפרש דלפעמים דאכילנא משמע ומותר שאם מסרבין בו וקאמר לא אכילנא לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ואם עלה קאמר שבועה לא אוכל לך דאכילנא קאמר דלקיים דבריו הראשונים מה שאמר לא אכילנא בלשון תמיה הוא נשבע ומדלא תני הכי ע''כ שאוכל לעולם דאכילנא משמע ושלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע וקשיא הא דקתני שאוכל לך אסור. וזה כעין דקאמר בבבלי דרב אשי נאדי מטעמא דאביי מכח האי קושיא:
אלא בגין דתנינן. כלו' דמשרי לעולם במסרבין בו ושאוכל דלא אכילנא משמע ודקשיא לך א''כ לישמועינן איפכא בשלא אוכל לך כדאמרן הא ל''ק משום דתנינן במתני' חומר בשבועות מבנדרים כלומר דבא להשמיענו מה שחמור הוא בנדר מבשבועה:
וסברנן מימר כו'. והילכך אי מעינן הכא בגוונא דבשבועות אסור הוא ולא תנינן הכא שבועה לא אוכל לך דמותר ובמסרבין בו כי היכי דליתני אבתרה זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות אסור ובנדרים מותר:
הֲרֵי הוּא קָרְבָּן. הֲרֵי הוּא לַקָּרְבָּן. הֲרֵי הוּא כְקָרְבָּן. מוּתָּר. הֲרֵי הוּא שְׁבוּעָה. הֲרֵי הוּא לַשְּׁבוּעָה. הֲרֵי הוּא כִשְׁבוּעָה. אָסוּר.
Traduction
De même, les vœux ''que ce soit un sacrifice'', ou ''en sacrifice'', ou ''comme sacrifice'' laissent libre, tandis que les serments selon la même forme entraînent l’interdit.
Pnei Moshe non traduit
הרי הוא קרבן כו'. כלומר בכל אלו לשונות בנדרים מותר ובשבועו' אסור:
זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. מַה הַטָּבָה רְשׁוּת אַף הָרָעָה רְשׁוּת. יָצָא דָבָר שֶׁלְּאִיסּוּר בַּדָּבָר שֶׁל מִצְוָה. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. שׁוֹגֵג. הָא מֵזִיד לֹא. אַשְׁכָּח תַּנֵּי. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. לֹא הַיּוֹצֵא מִפִּי שָׁמַיִם. וָמַר. אַף בְּהֶקְדֵּשׁ כֵּן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. שֶׁכֵּן אָדָם מַקְדִּישׁ סוֹכָּתוֹ לַשָׁמַיִם.
Traduction
– ''La gravité des serments, en ce cas, est supérieure à celle des vœux, et parfois ces derniers sont plus graves''. Ainsi, du verset (Lv 5, 4): Si quelqu’un, par un serment échappé à ses lèvres, s’est imposé un acte pénible ou agréable, on conclut qu’il faut aux 2 cas la faculté de ne pas le faire, mais si l’on s’interdit remplir un précepte religieux, le serment ne lui est pas applicable. Les compagnons d’étude avaient supposé que l’exclusion porte seulement sur le cas involontaire (en raison du sacrifice qu’il comporte, et dont il est question dans ce verset), non s’il s’agit d’un serment énoncé sciemment, qui entraînerait l’obligation; mais R. Ismaël a enseigné dé déduire du verset (Nb 30 3): Il accomplira l’expression de sa bouche, l’exclusion d’un ordre divin (indispensable). Mais alors on devrait en dire autant des consécrations, qu’elles sont inapplicables à l’objet d’un précepte religieux? -Non, dit R. Yossa, au nom de R. Ila, il arrive parfois de consacrer sa Sukaà Dieu (et elle reste valable).
Pnei Moshe non traduit
וחומר בנדרים מבשבועות כיצד. כלומר מנין דאין שבועה חלה על דבר מצוה דכתיב או נפש וגו' מה הטבה רשות בדבר הרשות משתעי דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל:
יצא דבר איסור בדבר של מצוה. דאם נשבע שלא יעשה זה אין הרשות בידו:
הוון. בני הישיבה בעי מימר שוגג דוקא אימעיט דהא האי קרא בקרבן מיירי הא המזיד לא אימעוט מדבר מצוה וחייב בלאו דשבועה:
אשכח תני ר''י. דממעט ליה מקרא ולא היוצא מפי שמים והוא נשבע לעבור עליו ומעטיה קרא אפי' מלאו. וכה''ג קאמר נמי בבבלי דף י''ז דאיצטריך תרי קראי חד למיפטרי' מקרבן שבועה וחד למיפטרי' מלאו דשבועה:
ומר אף בהקדש כן. ונימא נמי דאין ההקדש חל על דבר מצוה דאימעוט מהאי קרא:
שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. כלומר דלא היא שכן מצינו בהקדש שחל על הכל כדאמרי' בפ' ז' דתמורה:
Nedarim
Daf 6b
משנה: סְתָם נְדָרִים לְהַחֲמִיר וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ כְּיֵין נֶסֶךְ אִם שֶׁלַּשָּׁמַיִם נָדַר אָסוּר אִם שֶׁלָּעֲבוֹדָה זָרָה נָדַר מוּתָּר. וְאִם סְתָם אָסוּר. הֲדֵי עָלַי כְּחֵרֶם אִם בְּחֵרֶם שֶׁלַּשָּׁמַיִם אָסוּר וְאִם שֶׁלַּכֹּהֲנִים מוּתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵׂר אִם בְּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה נָדַר אָסוּר וְאִם שֶׁלַּדָּגָן מוּתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר. הְרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה אִם כִּתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר אָסוּר וְאִם שֶׁלַּגּוֹרֶן מוּתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה בַּגָּלִיל מוּתֶּרֶת שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּישְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מוּתָּרִין וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.
Traduction
Le vœu exprimé d’une façon vague (indéterminée) sera admis dans le sens le plus sévère, tout en ajoutant la déclaration restrictive de l’entendre de la façon le moins sévère. Voici comment: Un homme dit par exemple ''que ceci soit pour moi comme de la viande salée (43)Ou: sacrifice (Lv 2, 13).'', ou ''comme du vin d’offrande''; les objets visés par de tels vœux se rapportant au culte divin seront interdits; mais si l’on avait en vue l’un de ces objets servant à l’idolâtrie, ils sont permis (le vœu est nul). En cas d’expression indéterminée (vague), ils deviennent interdits. S’il dit: ''que ce soit pour moi en anathème'', au cas où il s’agit de l’anathème céleste, l’objet visé sera interdit; s’il s’agit seulement de l’anathème sacerdotal, l’objet en vue est permis; en cas d’expression indéterminée, celui-ci devient interdit. Si l’on dit: ''que ce soit pour moi comme de la dîme'', au cas où il s’agit de la dîme d’animaux, le vœux ainsi formulé constitue l’interdit; s’il s’agit seulement de la dîme sur le blé, l’objet visé reste permis; en cas d’expression indéterminée, celui-ci devient interdit. Si l’on dit: ''que ce soit pour moi comme de l’oblation'', au cas où il s’agit d’oblation pour la cellule sacrée (sacerdotale), le vœu rend l’objet interdit; s’il s’agit d’oblation en grange (sur la récolte), l’objet reste permis; en cas d’expression vague, il devient interdit. Tel est l’avis de R. Meir. Les sages (44)Les éditions de la Mishna (à part) ont: R. Juda dit. disent: Au cas où la formule de vœu porte sur l’ ''oblation'' vague, en Judée l’objet devient interdit; mais en Galilée il reste permis, car les Galiléens ne reconnaissent pas l’oblation de la cellule (45)N'ayant pas à supposer un tel objet en vue, l'oblation sera simple.. De même, l’expression vague de l’anathème laisse les objets permis en Judée; mais en Galilée, ils deviennent interdits, parce que ses habitants ne connaissent pas les anathèmes sacerdotaux (46)L'expression vague ne peut pas se référer à ces objets..
Pnei Moshe non traduit
מתני' סתם נדרים להחמי' ופירושן להקל. אע''ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר דסתם נודר דעתו לאסור:
כבשר מליח. היינו קרבן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:
אם של שמים נדר. שואלין אותו מה היה דעתו ואם אומר לא היה בלבו אלא תקרובות ע''ז ה''ז מותר שהרי נדר בדבר האסור:
ואם כחרם של כהנים מותר. אע''ג דחרמי כהנים מועלין בהן עד שיבאו לידי כהנים והוי דבר הנדור מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן והוי ממון כהן ומותר כחולין לכל דבריהם:
כמעשר בהמה. הוי דבר הנדור שאינו אסור עד שיקרא עליו שם מעשר:
ואם של דגן. דבר האסור הוא שמעשר ותרומה בשבלין אסור:
שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים:
שאין אנשי הגליל מכירין חרמי כהנים. שלא היו כל כך כהנים ביניהם וכשמחרימין אין מחרימין אלא לשמים:
הלכה: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר כול'. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי. שְׁבוּעָה שְׁבוּעָה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל. וְאָכַל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן. נִישְׁמְּעִינָהּ מִן הָדָא. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִכָּר זֶה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל. וְאָכַל. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. מִפְּנֵי שֶׁאָמַר זוֹ. הָא אִם לֹא אָמַר זוֹ חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אֲבִימֵי אַחֲוֵי דְהֵיפָה אָמַר שַׁמָּשִׁית בִּנְדָרִים שַׁמָּשִׁית בִּשְׁבוּעוֹת. בָּעֵי חֵיפָה מִבְדְּקוּנֵיהּ. הָיוּ לְפָנָיו חֲמִשָּׁה כִּכָּרִים וְאָמַר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִכָּר זוֹ. וְחָזַר וְאָמַר. שְׁנַיִם אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. שְׁלֹשָׁה אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. אַרְבָעָה אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. חֲמִשָּׁה אֵילּוּ. וְאָכַל אֶת הָרִאשׁוֹן מָהוּ. אָמַר לֵיהּ. חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר לֵיהּ. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. מִכֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר עָלָיו שְׁבוּעָה עֲשָׂאוֹ כִנְבֵילָה. מִיכָּן וָאֵילַךְ כְּמֵיחַל שְׁבוּעוֹת עַל הָאִיסּוּרִין. וְאֵין שְׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל הָאִיסּוּרִין. 6b חָזַר וּבְדָקֵיהּ. הָיוּ חֲמִשָּׁה כִּכָּרִים וְאָמַר. שְׁבוּעָה חְמִשָּׁה כִכָּרִים הָאֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. אַרְבָּעָה אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. שְׁלֹשָׁה אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. שְׁנַיִם אֵילּוּ. וְחָזַר וְאָמַר. אֶחָד זֶה. וְאָכַל אֶת כּוּלָּן. אָמַר לֵיהּ. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָמַר לֵיהּ. חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אִילּוּ מִי שֶׁאָמַר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל חֲמִשָּׁה. וְאָכַל אַרְבָּעָה. שֶׁמָּא אֵינוֹ פָטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מִסְתַּבְּרָא כְּאַחֲוֵי דְחֵיפָה בָאַחֲרִיתָא. וּדְחֵיפָה בְקַדְמִיתָא.
Traduction
R. Yossé demanda: si (en présence de plusieurs pains) on a trois fois juré de ne pas en manger, et pourtant on en mange (40)''Cf. (Maasser Sheni 2, 1); (Shevuot 3, 8).'', est-on coupable pour chaque pain? -On peut résoudre cette question, répond R. Yossé b. R. Aboun, à l’aide de ce qu’il est dit: si quelqu’un jure ne pas vouloir manger de ce pain, puis jure 2 fois ne pas vouloir manger, en cas d’infraction, il n’est coupable qu’une fois; c’est parce qu’au 1er serment il a désigné le pain; donc, à défaut de cette désignation, chaque serment se réfère à chaque pain, et l’on serait autant de fois coupable. Abima, frère de Hipa, se vantait d’avoir étudié tout à tour le traité Nedarim (des vœux) et celui de Shevuot (des serments). Hipa le mit à l’épreuve par ses questions et lui demanda (41)Ibid. 7.: Si quelqu’un a devant lui 5 pains et jure ne pas vouloir manger tel pain désigné, puis il jure ne pas vouloir manger ces 2 pains, puis il jure la même défense pour 3, puis pour 4, puis pour 5, après quoi il mange du premier pain, combien de fois cet homme est-il coupable? - Il l’est 5 fois, répondit Abima (pour chacun des serments énoncés qui ne s’englobent pas réciproquement). -Tu te trompes, lui dit Hipa; on n’est alors coupable qu’une fois; car, depuis l’énoncé du serment, le 1er pain équivaut à une charogne interdite, et dès lors les serments suivants s’adressent à un objet interdit, sur lequel ils n’ont plus de prise. Ensuite, il l’examina encore, en lui posant la question suivante: Si quelqu’un ayant devant soi 5 pains jure de ne pas manger ces 5 pains, puis il s’impose la même défense par serment pour 4, puis pour 3, puis pour 2, puis pour 1, après quoi il les mange tous; combien de fois cet homme est-il coupable? -Il l’est une seule fois, répond Abima (42)Supposant les derniers serments absorbés par les premiers.. -Non, réplique Hipa, il l’est pour chaque serment; car il va sans dire que, si l’on a juré de ne pas manger tous les 5, et l’on en mange seulement 4, on n’est pas coupable; donc, les autres serments sont tous différents, et ils entraînent chacun une culpabilité. Il faut adopter l’avis du frère de Hipa, dit R. Yossé, pour la 2e question (d’imposer une seule culpabilité), et l’avis de Hipa pour la première.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוסי בעי שבועה שבועה. היו לפניו ככרים הרבה ואמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל מהו אם חייב על כל אחת ואחת:
שבועה שלא אוכל ככר זה. דוקא מפני שאמר זה תו לא חיילא שבועה השנייה עלה דאין שבועה חלה על השבועה הא אם לא אמר זה אלא היו לפניו הרבה ואמר כמה פעמים שבועה שלא אוכל סתם אמרי' כל חדא שבועה אכל חד ככר חיילא:
אבימי אחוי דחיפה. הוא עיפה הנזכר בבבלי בהרבה מקומות וכה''ג גרסי' בבבלי פ''ג דשבועות דף כ''ת והתם קאמר אבימי שאל לעיפא:
שמשית בנדרים. היה מתפאר בעצמו ששימש לפני רבו ועסק במס' נדרים ובמס' שבועות:
בעי חיפה מיבדקוניה. היה רוצה לנסותו בשאלות:
שבועה שאוכל. בשבועה היא אם אוכל ככר זה:
א''ל חייב על כל א' וא'. על כל שבועה ושבועה דקסבר דאין זו שבועה על שבועה מאחר שבשבועה השניה מוסיף הוא על האחרים ולא על הככר הראשון. א''ל טעית דאינו חייב אלא אחת דהוי כשבועה על שבועה דבשבועה שניה כולל ג''כ הראשון עמה ומכיון שהזכיר על הככר הראשון שבועה הוי כנבילה ומושבע ועומד ואין האחרונות חלין על מה שאסר עליו כבר:
חזר. ושאלו אם מתחילה אמר חמשה ככרים האלו בשבועה וחזר בשבועה השניה ולא הזכיר אלא ארבעה כו' ואכל את כלן מהו:
אמר ליה אינו חייב אלא אחת. דקסבר שבועות האחרונות בכלל הראשונות הן:
אמר ליה טעית דחייב על כל אחת ואחת. ולא הוי שבועה על שבועה דאילו מי שאמר בשבועה הוא אם אוכל חמשה ולא אכל אלא ארבעה שמא אינו פטור בתמיה דהא ודאי פטור הוא דלא נשבע אלא שלא יאכל כל החמשה וכי חזר ונשבע על הד' שבועה אחרותא היא:
מסתברא כאחוי דחיפ' באחריתא. בשאלה השני' מסתברא כוותי' דאבימי וטעמא' דקסבר כיון שנשבע על החמשה דעתו היה שלא יאכל לא לכולם ביחד ולא לא' מהן והוי שבועה על השבועה ואינו חייב אלא אחת:
ודחיפה בקדמיתא. וכוותי' דחיפה מסתברא בשאלה הראשונה דודאי על ככר הראשון אינו חייב אלא אחת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source