משנה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָייָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כופין את הנודר. בגמ' מפרש לה:
שניהם אסורין כו'. ואפילו ראב''י מודה בכל הני דהואיל והשותפים מעכבים זע''ז אם ירצו ואם הוא מוותר לו אסור דוויתר אסור במודר הנאה:
מתני' השותפין. שיש לכל אחד מהן בית בחצר והחצר שלפני הבתים שניהן שותפין בה ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה ארבע אמות לכל אחד מהשותפין מלבד חצר שלפני הפתחים בהא כ''ע מודים דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו ולא פליגי אלא בחצר שאין בו דין חלוקה דרבנן סברי אין ברירה וכל טפח וטפח של שותפין הוא כדאמר בגמ' וכל אחד מהם בשל חבירו הוא נכנס וראב''י סבר יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו:
וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. מַאי טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. הָא הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ לֹא. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. מָה בֵּין שֶׁקָּדַם הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ. אָמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָכֵין קָשׁוֹן קֳדָמוֹי. הָא הֶבְקֵר יָחִיד לֹא. וְהָא תַנִּינָן וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הַמַּבְקִיר שָׂדֵהוּ לָעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אַתְייָא כְרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי מָנָא בָעֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לִשְׁלֹשָׁה. לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה. עַל דְּאַתְּ מַקְשֵׁי עַל רִבִּי מֵאִיר קְשִׁיתָהּ עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לָעֲשָׂרָה. לִפְנֵי עֲשָׂרָה. 17a אָמַר לֵיהּ. הִבְקִירָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם חוֹזֵר בּוֹ וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
סליק פירקא בס''ד
אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש''ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא''ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:
ומתמה הש''ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר''מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:
אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר''ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור''י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:
וה''ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:
אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה''נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:
בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא''כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:
מ''ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח''כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:
חסר כאן וע''כ דה''ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א''ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר''מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. הַשּׁוּתָפִין קוֹנִין זֶה מִזֶּה בְחָצֵר וְחַייָבִין זֶה בְנִיזְקֵי זֶה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. בְּאוֹמֵר. צְבוֹר וְאַקְנֶה. אֲבָל אִם צְבוּרִין לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטֵל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
קונין זה מזה בחצר. קונין מטלטלין זה לזה אגב חצר כדמפרש רבי בון באומר צבור ואקנה לך אבל אם היו מטלטלין צבורי' לא קנה עד שיטלטל וימשוך כדין חצר של שניהם ונתבאר בבבלי בהספינה ובהרבה מקומות:
וחייבין זה בנזקי זה. וחילוקי דינים אלו נתבארו בפרק המניח:
שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִים וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. נִצְרְכָה לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דּוּ מַתְנִיתָא הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. מִפְּנֵי שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. הָא אִם לֹא נָֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה סְתָמָן כִּמְוָו‍ֽתְרִין אֵילּוּ לָאֵילּוּ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נָהֲגוּ הַשּׁוּתָפִין לִהְיוֹת כִּמְוָוֽתְרִין זֶה אֶת זֶה בִדְבָרִים הַלָּלוּ. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בֶּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. מַה נַפְשָׁךְ. אִם יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי גִידֵּל. אִים אֵין לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי הֶחֱזִיק. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָיָה. בַּכֹּל הַשּׁוּתָפִין מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה חוּץ מִן הַכְּבִיסָה. מִפְּנֵי כְבוֹד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר מָקוֹם שֶׁהַנָּשִׁים מְכַבְּסוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁהָאֲנָשִׁים מְכַבְּסִין לָא בְדָא. וְדָא דְאַתְּ אֲמַר חוּץ מִן הַכְּבִיסָה בְחָצֵר. בְּכָל הֶחָצֵר. בְּרַם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ לֹא מָצֵי מִימְחֵי בְיָדֵיהּ. אִם הָיָה הַמָּקוֹם מְשׁוּפָּע אֲפִילוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ מִימְחֵי הוּא בְיָדֵיהּ. דּוּ אֲמַר לֵיהּ. אַתְּ שְׁפַךְ וְהוּא אָתֵי לְגַבִּי. תַּנֵּי. מְקוֹם הַתַּנּוּר מְקוֹם הַכִּירַיִים אֵין לָהֶן חֲזָקָה. עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּ יֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. וּבִלְבַד קִירוּי שֶׁמּוֹעִיל לַתַּנּוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תמן תנינן. בפ' חזקת הבתים אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ורחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה ובחצר שותפין עסקינן כדמפרש ר' ירמיה טעמא מפני שנהגו השותפין להיות כמוותרין זע''ז בדברים הללו וכן אמר בבבלי התם דאהעמדה כדי שותפין לא קפדי אהדדי והילכך אין ליתן חזקה:
ויאות. הוא דדוקא בחצר השותפין אין להן חזקה דלא קפדי אהדדי אבל בחצר שאינה שלו מה נפשך אם נתן לזה רשות לגדל הרי זה מגדל ברשות ואם אין לו רשות ואע''פ כן גידל וזה לא מיחה בו א''כ הרי החזיק:
בכל השורפין מעכבין זע''ז בחצר. בכל תשמישין הקבועין יכולין לעכב זה על זה שלא לעשות בחצר השותפין:
מפני כבוד בנות ישראל. שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות ולעמוד על הנהר יחפות ולגלות שוק וכן אמר בבבלי שם:
לא בדא. לא שייך זה הטעם ויכולין לעכב:
ודא דאת אמר חוץ מן הכביסה בחצר. ודייקינן מינה דבמקום שהאנשים מכבסין מעכבין בכל החצר לכבוס הוא דמעכבין:
ברם בד' אמות דחבריה לא מצי מימחי בידיה. דיכול הוא לומר בשלי אני עושה:
אם היה. ד' אמות שלו מקום משופע ומדרון יכול הוא לעכב מפני שהוא אומר לו אתה שופך בשלך ומכל מקום המים באין אצלי:
תני מקום התנור. הא דאמרינן התם תנור וכיריים אין להם חזקה דוקא מקום התנור והכיריים דאמקום העמדה לא קפדי וכל שאין מקפידין אין להן חזקה אבל על גביהן אפילו כל שהו כדמפרש ר' זעירא שעשה להן קירוי שמועיל לתנור והוי דבר חשוב דודאי ברשות עבדי וכל שצריך רשות יש להן חזקה:
דו מתני' השותפין כו'. כלומר דהא במתני' מפני שנדרו הנייה זה מזה קאמר הא לאו הכי סתמן של אלו הדברים כמוותרין השותפין זה לזה כדאמר לקמן נהגו השותפין להיות מוותרין זע''ז בדברים הללו ואפ''ה אסורין הואיל ואי בעו מצו מעכבי ומכ''ש בכל הני דקמבעיא לן דמסתמן דאין דרכן לוותר הן:
שניהם אסורים כו'. כלומר דהשתא פשיט לה דבכל הני אסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דקתני שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים וע''כ לרבי אליעזר בן יעקב נצרכה דאי לרבנן השתא דריסת הרגל דלא מצי מעכבי זה על זה אסורין הני דאי בעי מעכבי מצי מעכבי לא מיבעיא אלא דאפילו ראב''י מודה בהני והא כל הני דחשיב במתניתין מסתמן דרכן לוותר הן כדמסיק:
הלכה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה כול'. רַבָּנִין אָֽמְרִין. כָּל טֶפַח וְטֶפַח שֶׁלַּשּׁוּתָפִין הוּא. רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אִם הָֽיְתָה חָצֵר חֲלוּקָה פְּסֵיפָס אַף רַבָּנִין מוֹדֵיי. עָמַד אֶחָד מֵהֶן וּמָכַר אֶת חֶלְקוֹ אַף רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מוֹדֶה. הִתְנוּ בֵינֵיהֶן עַל מְנָת לְוַותֵּר בְּחֶזְקַת שׁוּתָפִין הֵן. לֹא צוֹרְכָה דְּלָא הִתְנוּ בֵינֵיהֶן עַל מְנָת לְוַותֵּר. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. 17b וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לוֹקֵחַ בְּיֶתֶר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לֹא יַשְׁאִילֶינּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ. מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָא תַנִּינָן תַּמָּן. לֹא יִמְכּוֹר וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. וְהָא דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יָקִים. שֶׁלֹּא יִשְׁהֵא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והא. כלומר וכן הא דתנינן תמן בפ''ג קונם שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות וכן הא דתנינן בפרק ד' המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ימכור כו' וכן הא דאמר רבי שמעון בן יקים לעיל גבי המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה בכל כי הני קפידא בעי הש''ס מה אמר רבי אליעזר בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אם הוא מתיר בהן כמו שמתיר בדריסת הרגל או לא:
לא צורכא. האי דקא מיבעיא לן בשלא התנו ביניהן מתחלה ע''מ לוותר מה אמר בה ראב''י אם הוא מתיר כשנדרו הנאה זה מזה להשתמש לכל אחד אפי' בדברים שאין דרכן לוותר:
התנו ביניהן ע''מ לוותר כל הדברים שרגילין השותפין להקפיד זה על זה ואם התנו ביניהן מתחלה לוותר זה לזה בהא פשיטא לן לר''א ב''י שבחזקת שותפין הן שכך התנו ביניהם וכל אחד ואחד משתמש בשלו הוא:
אף ראב''י מודה. שאסור ליכנס דלא תימא דשייר לעצמו דריסת הרגל שיהא מותר ליכנס כבתחילה קמ''ל:
חלוקה פסיספס. אם היתה חלוקה ביניהן במסיפס וניכר חלק כל אחד אף רבנן מודו דכל א' נכנס לתוך שלו וקמ''ל דאף שאינה חלוקה. אלא במסיפס בעלמא:
גמ' רבנין אמרי. טעמא דפלוגתייהו מפר' כדפרישית במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source