עַד כְּדוֹן בְּשֶׁהִבְקִירָהּ לִזְמָן מְרוּבֶּה. אֲבָל הִבְקִירָהּ לִזְמָן מְמוּעָט. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַמַּבְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹזֵר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. לֹא אָמַר אֶלָּא שְׁלֹשָָׁה. הָא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן דַּייָנָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. הִיא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה הִיא לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי זְעִירָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים. בְּשֶׁהִבְקִיר סְתָם. אֲבָל אִם אָמַר. שָׂדִי מוּבְקֶרֶת יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָׁבוּעַ אֶחָד. עַד שֶׁלֹּא זָכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁזָּכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. 16b הָדָא אָֽמְרָה הוּא זְמָן מְרוּבֶּה הוּא זְמָן מְמוּעָט. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁלֹּא חָשׁוּ לָהַעֲרָמָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַבְקִיר וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה. הָדָא פָֽשְׁטָא שְׁאֵלַת דְּרִבִּי זְעִירָא. דְּרִבִּי זְעִירָא אָמַר. הוּא זְמָן מוּעָט הוּא זְמָן מְרוּבָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עד כדון כשמבקירה לזמן מרובה. אדברי ר' מאיר קאי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא קאמר אלא בשהפקיר לזמן מרובה דאין כאן חשש הערמה ולומר שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח''כ יזכה בו הוא עצמו ונימא דלא ליהוי הפקר כלל כדלקמן הא לא אמרינן משום כשמפקיר לזמן מרובה ירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והילכך אמרינן דודאי להפקר גמור נתכוון ואינו יכול לחזור בו:
הדא פשטה שאלת דר' זעירא. כלומר דמכאן תפשוט נמי כמה שהקשה ר''ז לר''ש דיינא דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפילו לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט כמו דאמרינן הכא בהפקר לזמן ואין חשש הערמה כדאמרן אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט:
הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש''מ מהכא דהיכא דהפקירו לזמן בין לזמן מרובה בין לזמן מועט כדקתני יום אחד כו' שוין בזה דלא חששו להערמה בכה''ג כדפרישית וש''מ נמי שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו עצמו משום הפקר דקאמר זכה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו:
עד שלא זכה. יכול לחזור בו ואפילו לאחר שלשה וטעמ' משום דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דמפקרי אינשי בכה''ג וכיון ששינ' זה והפקיר לזמן אמדינן לדעתיה מכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותי' עד דזכי ביה אידך:
אבל. אם הפקיר לזמן בכה''ג אמרינן דליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעת הפקר שיחזור ויזכה בו למה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו לגמרי דהא לא נפקא ליה מידי בזה אם יאמר נמי הפקר בסתם שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא אמרינן דודאי לאותו זמן שהפקיר גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה אינו יכול לחזור בו אפי' תוך ג':
במה דברים אמורים. דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו לאו מהפקירא קא זכי בשהבקיר סתם דאיכא למיחש לרמאין:
מתני'. סיפא דהאי ברייתא דלעיל מסייע לר''ז דלא חששו להערמה אחר שלשה:
אמר ליה. רבי זעירא מכיון דאת חושש אפי' לאחר שלשה אם כן לדידך היא לאחר ג' והיא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ואם כן תשתכח תורת הפקר לגמרי:
תני ר' שמעון דיינא קומי ר' זעירא. ופליג דסבירא ליה אליבא דהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי' לאחר שלשה חוזר בו:
הא לאחר שלשה אינו חוזר בו. דתו ליכא למיחש להערמה שכל המפקיר שדהו מפני רמאות אינו מאחר לזכות בו יותר מג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוון:
המבקיר שדהו. סתם כל שלשה ימים הוא חוזר אע''ג דמדאורייתא הוי הפקר אע''פ דלא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה מפני הרמאין שהן רוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכים מן ההפקר:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דקתני בסיפא דבהפקיר לזמן אין בו חשש הערמה כדלקמן ואיידי דמייתי להאי ברייתא מפרש לה לכולה:
אפי' הבקירה לזמן ממועט. בעיא היא אם אמרינן אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור או דילמא בכה''ג דאיכא למיחש דלא מדעתיה הפקיר אלא להערמה בלבד לא הוי הפקר ויהי' יכול לחזור בו שעדיין לא נגמרה הפקרו וקס''ד השתא דאפי' בהפקר לזמן נמי חשש הרמאין איכא:
משנה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָייָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כופין את הנודר. בגמ' מפרש לה:
שניהם אסורין כו'. ואפילו ראב''י מודה בכל הני דהואיל והשותפים מעכבים זע''ז אם ירצו ואם הוא מוותר לו אסור דוויתר אסור במודר הנאה:
מתני' השותפין. שיש לכל אחד מהן בית בחצר והחצר שלפני הבתים שניהן שותפין בה ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה ארבע אמות לכל אחד מהשותפין מלבד חצר שלפני הפתחים בהא כ''ע מודים דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו ולא פליגי אלא בחצר שאין בו דין חלוקה דרבנן סברי אין ברירה וכל טפח וטפח של שותפין הוא כדאמר בגמ' וכל אחד מהם בשל חבירו הוא נכנס וראב''י סבר יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו:
וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. מַאי טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. הָא הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ לֹא. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. מָה בֵּין שֶׁקָּדַם הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ. אָמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָכֵין קָשׁוֹן קֳדָמוֹי. הָא הֶבְקֵר יָחִיד לֹא. וְהָא תַנִּינָן וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הַמַּבְקִיר שָׂדֵהוּ לָעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אַתְייָא כְרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי מָנָא בָעֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לִשְׁלֹשָׁה. לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה. עַל דְּאַתְּ מַקְשֵׁי עַל רִבִּי מֵאִיר קְשִׁיתָהּ עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לָעֲשָׂרָה. לִפְנֵי עֲשָׂרָה. 17a אָמַר לֵיהּ. הִבְקִירָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם חוֹזֵר בּוֹ וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
סליק פירקא בס''ד
אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש''ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא''ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:
ומתמה הש''ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר''מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:
חסר כאן וע''כ דה''ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א''ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר''מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:
אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר''ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור''י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:
וה''ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:
אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה''נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:
בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא''כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:
מ''ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח''כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source