Nedarim
Daf 16b
עַד כְּדוֹן בְּשֶׁהִבְקִירָהּ לִזְמָן מְרוּבֶּה. אֲבָל הִבְקִירָהּ לִזְמָן מְמוּעָט. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַמַּבְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹזֵר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. לֹא אָמַר אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. הָא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן דַּייָנָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. הִיא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה הִיא לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי זְעִירָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים. בְּשֶׁהִבְקִיר סְתָם. אֲבָל אִם אָמַר. שָׂדִי מוּבְקֶרֶת יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָׁבוּעַ אֶחָד. עַד שֶׁלֹּא זָכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁזָּכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. 16b הָדָא אָֽמְרָה הוּא זְמָן מְרוּבֶּה הוּא זְמָן מְמוּעָט. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁלֹּא חָשׁוּ לָהַעֲרָמָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַבְקִיר וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה. הָדָא פָֽשְׁטָא שְׁאֵלַת דְּרִבִּי זְעִירָא. דְּרִבִּי זְעִירָא אָמַר. הוּא זְמָן מוּעָט הוּא זְמָן מְרוּבָּה.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
עד כדון כשמבקירה לזמן מרובה. אדברי ר' מאיר קאי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא קאמר אלא בשהפקיר לזמן מרובה דאין כאן חשש הערמה ולומר שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח''כ יזכה בו הוא עצמו ונימא דלא ליהוי הפקר כלל כדלקמן הא לא אמרינן משום כשמפקיר לזמן מרובה ירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והילכך אמרינן דודאי להפקר גמור נתכוון ואינו יכול לחזור בו:
אפי' הבקירה לזמן ממועט. בעיא היא אם אמרינן אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור או דילמא בכה''ג דאיכא למיחש דלא מדעתיה הפקיר אלא להערמה בלבד לא הוי הפקר ויהי' יכול לחזור בו שעדיין לא נגמרה הפקרו וקס''ד השתא דאפי' בהפקר לזמן נמי חשש הרמאין איכא:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דקתני בסיפא דבהפקיר לזמן אין בו חשש הערמה כדלקמן ואיידי דמייתי להאי ברייתא מפרש לה לכולה:
המבקיר שדהו. סתם כל שלשה ימים הוא חוזר אע''ג דמדאורייתא הוי הפקר אע''פ דלא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה מפני הרמאין שהן רוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכים מן ההפקר:
הא לאחר שלשה אינו חוזר בו. דתו ליכא למיחש להערמה שכל המפקיר שדהו מפני רמאות אינו מאחר לזכות בו יותר מג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוון:
תני ר' שמעון דיינא קומי ר' זעירא. ופליג דסבירא ליה אליבא דהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי' לאחר שלשה חוזר בו:
אמר ליה. רבי זעירא מכיון דאת חושש אפי' לאחר שלשה אם כן לדידך היא לאחר ג' והיא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ואם כן תשתכח תורת הפקר לגמרי:
מתני'. סיפא דהאי ברייתא דלעיל מסייע לר''ז דלא חששו להערמה אחר שלשה:
במה דברים אמורים. דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו לאו מהפקירא קא זכי בשהבקיר סתם דאיכא למיחש לרמאין:
אבל. אם הפקיר לזמן בכה''ג אמרינן דליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעת הפקר שיחזור ויזכה בו למה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו לגמרי דהא לא נפקא ליה מידי בזה אם יאמר נמי הפקר בסתם שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא אמרינן דודאי לאותו זמן שהפקיר גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה אינו יכול לחזור בו אפי' תוך ג':
עד שלא זכה. יכול לחזור בו ואפילו לאחר שלשה וטעמ' משום דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דמפקרי אינשי בכה''ג וכיון ששינ' זה והפקיר לזמן אמדינן לדעתיה מכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותי' עד דזכי ביה אידך:
הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש''מ מהכא דהיכא דהפקירו לזמן בין לזמן מרובה בין לזמן מועט כדקתני יום אחד כו' שוין בזה דלא חששו להערמה בכה''ג כדפרישית וש''מ נמי שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו עצמו משום הפקר דקאמר זכה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו:
הדא פשטה שאלת דר' זעירא. כלומר דמכאן תפשוט נמי כמה שהקשה ר''ז לר''ש דיינא דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפילו לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט כמו דאמרינן הכא בהפקר לזמן ואין חשש הערמה כדאמרן אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט:
Nedarim
Daf 17a
משנה: הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָייָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
Traduction
Lorsque 2 associés (111)Deux propriétaires de maisons auxquelles on accède par une cour commune. se sont réciproquement interdit par vœu de jouir l’un de l’autre, il leur est défendu d’entrer même dans la cour qu’ils ont en commun. R. Eliézer b. Jacob dit: chacun peut entrer dans sa propre maison; mais il leur est défendu à tous deux (même d’après lui) d’ériger dans la cour commune un moulin, ou un four, ou un poulailler. Si l’un d’eux s’interdit par vœu de jouir de son prochain, il ne devra pas même entrer dans la cour commune. Selon R. Eliézer b. Jacob, l’un peut arguer qu’il est censé dire à l’autre: ''j’entre dans ma part, non dans la tienne''; en ce cas, on contraint celui qui a énoncé le vœu à céder sa part au voisin.
Pnei Moshe non traduit
מתני' השותפין. שיש לכל אחד מהן בית בחצר והחצר שלפני הבתים שניהן שותפין בה ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה ארבע אמות לכל אחד מהשותפין מלבד חצר שלפני הפתחים בהא כ''ע מודים דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו ולא פליגי אלא בחצר שאין בו דין חלוקה דרבנן סברי אין ברירה וכל טפח וטפח של שותפין הוא כדאמר בגמ' וכל אחד מהם בשל חבירו הוא נכנס וראב''י סבר יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו:
שניהם אסורין כו'. ואפילו ראב''י מודה בכל הני דהואיל והשותפים מעכבים זע''ז אם ירצו ואם הוא מוותר לו אסור דוויתר אסור במודר הנאה:
כופין את הנודר. בגמ' מפרש לה:
וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. מַאי טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. הָא הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ לֹא. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. מָה בֵּין שֶׁקָּדַם הֶבְקֵירוֹ לְנִדְרוֹ. אָמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָכֵין קָשׁוֹן קֳדָמוֹי. הָא הֶבְקֵר יָחִיד לֹא. וְהָא תַנִּינָן וְהַלָּהּ נוֹטֵל וְאוֹכֵל וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲמַר לוֹן. לֹא עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לֶאֱסוֹר מַה שֶׁהִבְקִיר. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אַבָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הַמַּבְקִיר שָׂדֵהוּ לָעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אַתְייָא כְרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי מָנָא בָעֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לִשְׁלֹשָׁה. לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה. עַל דְּאַתְּ מַקְשֵׁי עַל רִבִּי מֵאִיר קְשִׁיתָהּ עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. מָה אַתְּ אָֽמְרָת. לָעֲשָׂרָה. לִפְנֵי עֲשָׂרָה. 17a אָמַר לֵיהּ. הִבְקִירָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם חוֹזֵר בּוֹ וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת.
Traduction
(108)En tête est une page traduite en (Pea 6, 1). – Pourquoi ''R. Yossé interdit-il ce subterfuge'' (§ 8)? C’est qu’il dit (109)Ci-dessus, 5.: lorsque l’interdit par vœu a précédé l’abandon des biens, l’interdit leur est applicable (et subsiste malgré l’abandon ultérieur). Mais, fut-il objecté à R. Yossé: puisque tu parles du cas où le vœu a précédé l’abandon (admettant donc qu’il n’y a pas d’abandon avant la prise de possession par le bénéficiaire), qu’importe que la déclaration d’abandon ait précédé l’énoncé de l’interdit (puisqu’en tous cas, lors de cet énoncé, nul n’avait encore acquis ces biens)? Voici, dit-il, pourquoi il est permis d’en user si l’abandon a eu lieu d’abord: c’est que, lors du vœu, il n’a pu entrer dans la pensée de celui qui l’a énoncé l’interdire ce qu’il avait abandonné. R. Yona, R. Aba, R. Hiya, au nom de R. Simon b. Yoçadaq, disent: celui qui a abandonné son champ à dix personnes ne peut plus le reprendre. Sur quoi (110)Le texte interverti est rétabli par le commentaire Pné-Mosché., R. Yona dit avoir observé à ce dernier: il est vrai que l’on ne peut pas revenir sur l’abandon fait à dix personnes, mais cela me semble possible pour l’abandon fait à une seule; et pourtant il vient d’être dit, sur les termes de la Mishna: ''R. Yossé interdit ce subterfuge'', que, lors du vœu, il n’a pas pu entrer dans la pensée de l’énonciateur d’interdire l’abandon déjà accompli, celui-ci étant irrévocable, fût-ce à une seule personne. De même, l’abandon fait à 3 individus est définitif; et ceci, dit R. Yossa, est conforme à l’avis de R. Meir. R. Mena demanda: au lieu de parler d’abandon ''à trois personnes'', pourquoi ne pas dire ''devant elles''? (Leur présence n’est pas le point plus important)? Toutefois, au lieu de faire cette question sur l’avis de R. Meir (au sujet des 3 assistants), on pourrait aussi la poser au sujet de l’avis préalable de R. Yossé, relatif à l’abandon pour 3 personnes, et demander que ce devrait être abandonné devant elles, non à elles. En réalité, voici quelle doit être la version (selon R. Yossé): Sur un abandon accompli par devant 2 personnes, on peut revenir (on peut le reprendre), et ce bien sera sujet aux dîmes (n’étant pas réellement abandonné); mais sur l’abandon accompli par devant 3 personnes, on ne peut plus revenir, et comme celui-ci est définitif, un tel bien n’est plus sujet aux dîmes.
Pnei Moshe non traduit
מ''ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח''כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:
בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא''כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:
אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה''נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:
וה''ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:
אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר''ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור''י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:
חסר כאן וע''כ דה''ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א''ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר''מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:
ומתמה הש''ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר''מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:
אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש''ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא''ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:
סליק פירקא בס''ד
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source