Vayedaber

כְּתִיב וְהַדָּוָה בְּנִידָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ. מַה נִידָּה מְטַמָּא מֵאוֹנְסִים. אַף הַזָּב מְטַמֵּא מֵאוֹנְסִים. מֵעַתָּה אֲפִילוּ מֵרְאִייָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. לִכְשֶׁיֵיעָשֶׂה כְנִידָּה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מעתה אפילו מראיה ראשונה. כלו' מראיה ראשונה ואילך והיא ראיה שניה יטמא באונס טומאת זיבה:

כתיב והדוה בנדתה והזב את זובו. היקש זב לנדה והיינו זבה מה היא מטמא באונס דלא כתיב בה מבשרה אף הזב מטמא באונס בראיה שלישית כדמסיק:

לכשיעשה כנידה. דהיינו כשראה ראיה שניה דאז הוי כזבה לטמא משכב ומישב וספירת שבעה כזבה ומטמא בראיה שלישית אפי' באונס למיחש בג' ראיות לחיוב קרבן:

הלכה: וְטִמֵּא אוֹתוֹ. אֶת הַוַודַּאי הוּא מְטַמֵּא אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַסָּפֵק. לְעוֹלָם הוּא בְטוּמְאָתוֹ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁטָּהַר. וְטִיהֲרוֹ. אֶת הַוַודַּאי הוּא מְטָהֵר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת 46b הַסָּפֵק. לְעוֹלָם הוּא בְּטָהֳרָתוֹ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנִּיטְמָא.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

לעולם הוא בטהרתו. אזב קאי דעד שלא נזקק לזיבה תולין אותו בדרכים האלו עד שידע שנטמא שלא באונס:

לעולם הוא בטומאתו. משנזקק לטומאה עד שיוודע שהוא טהור דכתיב וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ולא את הספק:

גמ' וטמא אותו. הכהן כתיב ודרשינן את הודאי הוא מטמא ולא את הספק ולפיכך עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור:

משנה: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה הֵיקֵל מִמַּה שֶׁהָיָה וְאַחַר מִכֵּן הִכְבִּיד וָמֵת חַייָב. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר פָּטוּר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. שלא מחמת מכה מת כיון שהקל ממה שהיה ואין הלכה כרבי נחמיה:

היקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים:

מתני' המכה את חבירו ואמדוהו למיתה. אבל אם אמדוהו מתחלה לחיים אפילו לרבנן פטור:

אוֹנְסוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. אוֹנְסוֹ מַמָּשׁ. סְפֵיקוֹ. סָפֵק זוֹב סָפֵק קֶרִי. זוֹבוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ בְּלֹא כָךְ אֵינוֹ מְטַמֵּא. אֶלָּא שֶׁאֵין תּוֹלִין בָּהּ מֵעֵת לָעֵת.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אלא. ה''ק שאין תולין בה מעל''ע וספיקו ושכבת זרעו חדא מילתא היא שאין תולין ספק זובו במעת לעת אחר שכבת זרעו כדפרישית במתני':

ושכבת זרעו בלא כך אינו מטמא. טומאת ערב בתמיה ומאי שכבת זרעו דקתני:

וספיקו. הוא ספק זיבה ספק קרי טמא שמשנזקק לטומאה מחמרינן בספקו וזובו הוא:

אונסו ממש. כלומר דמפרש דהאי אונסו לאו אדבתרה קאי אונסו וספיקו אלא אונסו אונסו ממש אם ראה ראיה השלישית מחמת אונס מאכל ומשתה טמא:

הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָֽמְתָה. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָה הִיא חַייָה הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי העבד. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְכִי יִנָּצוּ. וְכִי יְרִיבוּן. וַהֲלֹא הִיא מַצּוּת הִיא מְרִיבָה. הִיא מְרִיבָה הִיא מַצּוּת. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְכִי יִנָּצוּ וְכִי יְרִיבוּן. אֶלָּא לִיתֵּן אֶת הַמִּתְכַּוֵּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין עַל הַמִּתְכַּוֵּין. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין הוּא חַייָב כָּל שֶׁכֵּן בַּמִּתְכַּוֵּין. אֶלָּא כֵינִי. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָֽמְתָה. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָה הִיא חַייָה הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי העבד. וָכָא חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

הכהו על ידו וצמתה. ומסוכן הוא מחמת מכה זו ואמדוהו למיתה ואמרו הרופאים שיש לו תקנה שאם יקטעו לו היד יחיה מהו שיתן דמי היד מי נימא הואיל וזה לא נתכוין לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד לו אח''כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן אלא דמי שבתו ורפואתו ונזק וצער כדין החובל דממיתה ג''כ כבר פטור הוא שהרי זה חיה או דלמא מכיון שמחמת מכתו באה לו לזה שנקטע ידו משלם לו ג''כ דמי היד:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ינגפו אשה הרה וגו' וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגומר ומה צריך הכתוב להשמיענו בפרשה דוכי ינצוו דהא כבר שמעינן מדלעיל דהיכא שמתחייב מיתה אינו משלם ממון:

אלא ליתן את המתכוון כו'. כלומר דבפרשה דלעיל במתכוין משתעי שנתכוין לזה שהכהו ואשמעינן הכתוב בפרשה דוכי ינצו דאפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב שהרי זה לא נתכוין לאשה וכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה:

אם בשאינו מתכוין הוא חייב. וקשיא לן לפי האי דרשא דא''כ ניכתוב קרא בשאינו מתכוין ומכל שכן בנתכוין לזה שהכהו דחייב וכי יריבון למה לי:

אלא כיני הכהו כו'. אלא כן בא הכתוב ללמדינו דלפעמים הוא חייב לשלם ממון אפילו בשאינו מתכוין:

וכמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות והכא נמי כן. כן הגירסא בסוגיא זו בפרק הנשרפין ושם גם כן נשתבשה הגי' במקצת בהאי דקאמר התם מתניתא מסייע כו' ובררתי כאן משתיהן הגירסא הנכונה והישרה:

הלכה: מָנֵי מַתְנִיתָא. רִבִּי נְחֶמְיָה פּוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין שֶׁרַגְלַיִים לַדָּבָר. רַבָּנִין אָֽמְרִין. שְׁנֵי עוֹמָדִין רָבִים עַל עוֹמֶד אֶחָד. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר. עוֹמֶד הָעֶמְצָעִי רָבָה עַל שְׁנֵיהֶם. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי נְחֶמְיָה. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּך בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה. וְכִי עָלַת עַל דַּעְתָּךְ שֶׁיְּהֵא זֶה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַהֲלָהּ נֶהֱרַג עַל יָדָיו. אֶלָּא אֲפִילוּ מֵת מַחְמַת עֲמָדָה רִאשׁוֹנָה פָּטוּר. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לַמִּשְׁכָּב. וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם אֵינוֹ מֵת שֶׁהוּא נוֹפֵל לַמִּשְׁכָּב. אֶלָּא בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּך בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. הָא אִם לֹא קָם חַייָב. אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא 47a עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה הָדָא הִיא דִּכְתִיב רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. עֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָיָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. הֵקַל מִמַּה שֶׁהָיָה. מָאן דְּאָמַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. אִם נָתַן נָתַן. לֹא נָתַן מִקְרָא שֶׁיִּתֵּן. מַתְנִיתָא מְסַייעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייעָא לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין לוֹ. מִשָּׁעָה שֶׁיָּקֵל. מָאן דְּאָמַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָיָה. לֹא נָתַן אֵין אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתֵּן. נָתַן מָהוּ שֶׁיִּטּוֹל. מְסַייְעָא לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֲמָדוּהוּ לְחַייִם וָמֵת. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין לוֹ. מִשָּׁעָה שֶׁיַּכְבִּיד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. לֵית כָּאן מִשָּׁעָה שֶׁיַּכְבִּיד אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁיָּקֵל.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

הקל ממה שהיה והכביד ומת. איכא בינייהו דלמ''ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן נתן כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אע''פ שלא אמדוהו לממון:

לא נתן מהו שיתן. מיהו הא קא מיבעיא לן להאי מ''ד דמגזירת הכתוב הוא נותן קודם שהכביד ועכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוא והרי חייב מיתה ופטור מממון או דילמא אע''פ שלא נתן מקודם כבר נתחייב בממון הוא כשהקל בתחלה:

מ''ד. אבל למ''ד דטעמא משום אומד של טעות הוא איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת ודאי הוא שאין אומרים לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:

נתן מהו שיטול. והאי הוא דמספקא לן שאע''פ שנתן קודם שהכביד הרי לא נתחייב בממון מגזירת הכתוב אלא משום דהוי מיחשב אומד הראשון אומד בטעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוי וא''כ אפילו כבר נתן יחזור ויטול ממנו שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן:

מתניתא מסייע לדין. תניא כוותיה דרבי יוסי ב''ח ותניא כוותיה דר''ל:

עמדוהו למיתה וחיה. ואחר כך הכביד ומת מאימתי ניתנין לו משעה שיקל ושמעינן מינה דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שיקל הוא דנותן לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש''מ דלאו מגזירת הכתיב אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכרבי יוסי ב''ח:

אמדוהו לחיים. והכביד ומת מאימתי נותנין לו משעה שיכביד כלומר אפילו משעה שהכביד הוא נותן וש''מ דטעמא לאו משום אומד בטעות הוא דא''כ איפכא הוי מיבעי ליה דאגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה ואינו נותן ממון אלא לאו ש''מ דגזירת הכתוב דלעולם הוא נותן ואפילו הכביד:

א''ר יוסי לית כאן משעה שיכביד. סמי מכאן הא דודאי האי ברייתא משבשתא היא דהא לב''ע בשלא נתן קודם שהכביד לא יתן ואפילו לר''ל מיהת מספקא לן אם נותן הוא עכשיו ולא הוי ליה למינקט בפשיטות נותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב בממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע ליה לר''ל מידי:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי:

עמד של טעות היה. היינו טעמא דנותן ממין דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו מתחלה אמדוהו לממון:

חידוש מקרא הוא שיתן. גזירת הכתוב הוא שיתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:

ופריך אם בשאמדוהו למיתה. מוקמית להאי קרא דאם יקום הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן ואמאי הא אפילו לא מת אינו מתחייב בממון שהרי לא אמדוהו לממון כלל:

אלא בשאמדוהו למיתה. הא כיצד אלא על כרחך תרווייהו צריכי ומשתמעי בהאי קרא חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אמדוהו למיתה ואח''כ יקום והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד ומת לאחר מכאן חייב מיתה. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות שאם אמדוהו שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב''ד זכאי:

אם בשלא אמדוהו למיתה. קשיא הה''ד אם יקום וגו' ונקה המכה ומשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הרי לא אמדוהו למיתה ויצא זה זכאי מפי ב''ד ושוב אין מחייבין אותו:

אלא בשלא אמדוהו למיתה. והכי משמע קרא שאמדוהו בתחלה שלא ימות:

ולא ימות ונפל למשכב. כתיב וכי אין אנו יודעין שאם אינו מת שהוא נופל למשכב כלומר דכפל לשון הוא ולא הוי ליה למיכתב אלא ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:

אלא אפילו מת מחמת עמידה ראשונה פטור. כלומר דהכי מפרשינן לקרא אם יקום והתהלך בחוץ אחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה לעולם ואפילו הכביד אח''כ ומת כמו שאמדוהו בתחלה למיתה מחמת מכה זו פטור. מה טעמון דרבנין. שפיר קאמר רבי נחמיה:

עומד האמצעי. זהו אומד השני שראו שהקל רבה הוא על שני האומדין דכיון שהקל אין תולין שמת לאחר מיכן מחמת המכה:

רבנין אמרין. ומפרש טעמייהו דרבנן סברי שני עומדין כמו אומדין רבים על אומד אחד שהרי מתחילה אמדוהו למיתה ועכשיו נמי הרי אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה והולכין אנו אחר אלו שני אומדין ואין משגיחין על מה שהקל ממה שהיה:

גמ' כיני מתני' רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דהש''ס מפרש לא תימא שרגלים לדבר אדברי ר''נ קאי אלא אדברי חכמים שמחייבין לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source