Nazir
Daf 42b
42b תַּמָּן תַּנִּינָן. הַנָּכְרִי. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. נֶעֱרַךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרַךְ. וְזֶה וְזֶה מוֹדִין שֶׁהֵן נוֹדְרִין וְנִדָּרִין. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. מָאן דְּאָמַר תַּמָּן מַעֲרִיךְ. וְהָכָא מַזִּיר. מָאן דְּאָמַר נֶעֱרַךְ. הָכָא נִיזּוֹר. מַזִּיר הֵיךְ אֶיפְשָׁר. יִשְׁרָאֵל מַזִּיר אֶת הַגּוֹי. וְשָׁמַע הוּא לֵיהּ. אֶלָּא בְּשֶׁאָמַר יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי נָזִיר. וְשָׁמַע הַגּוֹי וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. אֵינוֹ אֶלָּא כְפוֹרֵעַ חוֹב. נִיזּוֹר הֵיךְ אֶיפְשָׁר. גּוֹי מַזִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מַזִּיר וְגּוֹי מַזִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא בְּשֶׁאָמַר הַגּוֹי. הֲרֵינִי נָזִיר. וְשָׁמַע יִשְׂרָאֵל וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. מַה מִיעַטְתָּ בוֹ. יִשְׂרָאֵל בְּבַל יָחֵל וְאֵין הַגּוֹי בְּבַל יָחֵל. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן הֵיתֵר חָכָם. גּוֹיִם אֵין לָהֶן הֵיתֵר חָכָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין הֵיתֵר חָכָם וְהַגּוֹיִם אֵין צְרִיכִין הֵיתֵר חָכָם. וְאַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָה כִּדְרִבִּי אַבָּהוּ. חָדָא גוֹיָה אָתַת לְגַבֵּי רִבִּי אַבָּהוּ. אָמַר לַאֲבִימֵי בַּר טוֹבִי. פּוּק וּפְתַח לָהּ בְּנוֹלָד. וּדְרִבִּי יוֹנָה כְּרִבִּי אָחָא. דְּאָמַר. הוּא לָבָן הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִים. שֶׁעָשָׂה שְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת. אַחַת שֶׁחִילֵּל אֶת הַשְׁבוּעָה וְאַחַת שֶׁשִּׁיעְבֵּד בְּיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנֶה שָׁנָה.
Traduction
On a enseigné ailleurs (285)Erakhim 1, 2.: Selon R. Meir, si un israélite s’engage à livrer au trésor sacré le montant de l’estimation d’un tel païen, il le devra remettre au cohen; mais le païen qui aurait pris un tel engagement pour lui-même ne sera pas soumis à cette obligation; selon R. Juda au contraire, le païen peut assumer de payer l’estimation de quelqu’un (ou de soi-même), mais l’engagement pris par l’israélite de payer le montant de la valeur du païen est nul. L’un et l’autre admettent d’accord que les païens peuvent formuler des vœux d’interdit, ou être l’objet d’un tel vœu. R. Jérémie demanda: est-ce à dire que les mêmes rabbins sont en désaccord au sujet du Naziréat, savoir comme l’un (R. Juda) accorde au païen la faculté de consacrer l’estimation d’un homme, il l’autorise aussi à contracter l’engagement du Naziréat, et l’interlocuteur (R. Meir) qui admet seulement la validité de la consécration du montant de cette estimation faite par un israélite, autorise aussi seulement le païen à être voué au Naziréat par un israélite, non de lui-même. -Mais, fut-il répliqué, l’hypothèse d'un tel homme déclaré Nazir est-elle possible? Et si l’israélite déclare Nazir un païen, ce dernier l’écoutera-t-il? -Il s’agit seulement du cas où l’israélite qui a dit vouloir être Nazir a été entendu par le païen, lequel a déclaré se charger de fournir les sacrifices dus par l’israélite; le païen ne fait alors que solder la dette contractée par l’israélite (sans qu’il soit question du Naziréat même). De même, il ne saurait être question de vouer autrui au Naziréat, ni qu’un païen voue ainsi un juif (par extension supposée du terme précité homme), car si un juif ne peut ainsi vouer son prochain (286)Sauf le vœu imposé par le père au fils, autorisé par exception., à plus forte raison un païen ne saurait y pousser un israélite. Il ne peut pas non s’agir qu’un païen dise vouloir être Nazir, et qu’un israélite l’entendant ait répondu vouloir prendre l’engagement pour lui; qu’y a-t-il lieu alors d’en exclure? (Si donc le Naziréat n’incombe pas au païen, le dire de l’israélite d’assumer l’engagement de ce dernier sera nul, et la dite exclusion sera complète). La défense de ''ne pas profaner sa parole'' (Nb 30, 3) n’est applicable qu’aux Israélites, non aux païens. Cette exclusion, dit R. Yona, est justifiée en ce que pour les Israélites on déduit du même précepte la faculté accordée aux Sages de délier un vœu, faculté non applicable aux païens. R. Yossé dit: l’exclusion a lieu, car l’Israélite a besoin de l’intervention du sage pour être libéré du vœu, tandis que le païen s’en passe (et renonce parfois spontanément au vœu). L’opinion de R. Yossé est conforme à la mesure prise par R. Abahou: Une païenne vint un jour chez ce rabbin lui demander de la délier d’un vœu qu’elle avait formé, et R. Abahou dit à Abimé b. Toubi ''d’aller la dégager par de l’imprévu'' (manière indirecte de dire qu’une telle intervention est inutile). L’opinion de R. Yona est conforme à celle de R. Aha qui dit: Laban est le même que Coushan Rishätaïm (Jg 3, 8) et pourquoi a-t-il reçu ce surnom? Pour avoir accompli deux méfaits (287)Risch'ataïm signifie littéralement: deux méchancetés (au duel)., d’abord d’avoir violé le serment qu’il avait prêté à son gendre Jacob (Gn 31, 21), ensuite (par suite de la ruse de substitution de Léa à Rachel) d’avoir soumis Israël à un esclavage de huit ans.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בערכין העכומ''ז רבי מאיר אומר נערך אם אמר הישראל ערכו של עכומ''ז זה עלי נותן ערכו כפי שניו וכן העכומ''ז שאמר ערך עצמי עלי נותן ערכו:
אבל לא מעריך. אם אמר העכומ''ז ערכו של פלוני עלי:
רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך. ומפרש התם טעמייהו דתרי קראי כתיבי חד ריבוי וחד מיעוט בני ישראל מיעט את העכומ''ז איש כי יפליא ריבה ואפילו עכומ''ז במשמע ר''מ סבר הואיל ומצינו שריבה הכתוב בנערכין יותך מבמעריכין שהרי חש''ו נערכין אבל לא מעריכין הלכך שדי ריבויא לנערך ומיעוטא למעריך ורבי יהודה סבר מצינו שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין שכן טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין הלכך שדי ריבויא למעריכין ומיעוטא לנערכין:
שנודרין. אם אמר דמי פלוני עלי ונידרין אם אמר אחר עליו דמי עכומ''ז זה עלי או אם אמר על עצמו דמי עלי:
רבי ירמיה בעי. מי אמרינן דפליגי ה''נ בנזירות כן שהרי בנזירות כתיב בני ישראל מיעוטא ואיש ריבוייא ומ''ד תמן מעריך והכא נמי מזיר ומ''ד נערך הכא ניזור:
ניזור היך אפשר גרסינן. כלומר דהכא לא שייכא לתרווייהו דהיך אפשר לומר דהעכומ''ז ניזור הוא דהיכי דמי אם ישראל מזיר את העכומ''ז ושמע הוא ליה בתמיה:
אלא בשאמר ישראל הריני נזיר ושמע העכומ''ז ואמר מה שאמר זה עלי. להביא את קרבנותיו:
אינו אלא כפורע חוב. של הישראל ומאי ניזור שייך הכא דודאי אין לומר שמקבל עליו נזירות כמו זה הישראל דא''כ מאי ממעטינן ממיעוטא דבני ישראל דשאינו מזיר לאחרים לא צריכא דמי ישמע לו:
מזיר היך אפשר. וכן נמי לא שייכא ריבויא דאיש שיהא מזיר ומיעוטא דבני ישראל שלא יהא ניזור דהיכי דמי אם עכומ''ז מזיר את ישראל הא אפי' ישראל לישראל אינו יכול להזיר דאפילו האב המדיר את בנו בנזיר אי לאו דהלכה למשה מסיני הוא לא היה יכול להדירו ועכומ''ז מזיר את ישראל:
אלא כשאמר העכומ''ז הריני נזיר ושמע ישראל ואמר מה שאמר זה עלי. הא נמי לא אפשר דא''כ מה מיעטת בו שהרי מאן דס''ל ריבויא למזיר אתא מיעוטא שלא יהא ניזור הוא ואם הנזירות לא חלה על העכומ''ז א''כ מה שאמר הישראל מה שאמר עכומ''ז הזה עלי לאו כלום הוא הלכך לא מצי למיתני פלוגתייהו הכא ולגמרי הוא דממעטינן לי' לעכומ''ז מנזירות:
ישראל בבל יחל. דנדרים דכתיב לבני ישראל ואין העכומ''ז בבל יחל ופליגי רבי יונה ורבי יוסי לענין מה מיעטיה קרא רבי יונה ס''ל שאין להם היתר חכם דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ועכומ''ז לא איתיה בהאי דלא יחל:
רבי יוסי אמר. שאין צריך היתר חכם מיעטיה קרא שהוא מיחל בעצמו את נדרו:
ואתייא דר' יוסי כדר' אבהו. שעכומ''ז אחת באת לפניו לשאול על נדרה ואמר לאבימי צא ופתח לה בנולד דס''ל אין צריכה היתר חכם שהרי אין פותחין בנולד:
אחת שחילל את השבועה. שנשבע ליעקב אבינו בכריתות ברית השלום אלמא דחל שבועה על העכומ''ז מדקרי לה רשעת ומדדריש שחילל את השבוע' ש''מ שאין מועיל לו התרה:
Nazir
Daf 43a
וְיִכּוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי הוּנָא. הֲנָייָתִי עָלֶיךָ. כּוֹפֶה וּמְשַׁמְּשָׁתוֹ. הֲנָייָֽתְךָ עָלַי. הֲרֵי זֶה יָפֵר. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהִיא הֲנָייָתוֹ וַהֲנָייָתָהּ. וְלֹא יִכּוֹף אֶת עַבְדּוֹ. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. אֶת שֶׁאֵין לוֹ אָדוֹן אַחֵר. יָצָא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָדוֹן אַחֵר. הָיָה יָכוֹל לִמְחוֹת עַל דְּבַר רַבּוֹ. אוֹמֵר לוֹ. הֲלָכָה הִיא. שְׁמַע לְדִבְרֵי רַבָּךְ. כְּפָפוֹ רַבּוֹ וְנִיטְמָא מָהוּ שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. וְכִי נָזִיר הוּא. לֹא אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּה עָלָיו 43a שֶׁיִּטַּמֵּא. אַתְּ אָמַר. מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. וָכָא מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. כְּפָפוֹ רַבּוֹ וְנִיטְמָא מָהוּ שֶׁיִּסְתּוֹר. וְכִי נָזִיר הוּא. אֶלָּא אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ עָלָיו שֶׁיִּטַּמֵּא. אַתְּ אוֹמֵר. סוֹתֵר. וָכָא סוֹתֵר.
Traduction
Pourquoi ''un mari ne peut-il pas contraindre sa femme''? R. Houna n’a-t-il pas dit (288)J. (Nedarim 11, 1), fin. que malgré le vœu de la femme, interdisant que le mari jouisse d’elle, celui-ci peut la contraindre à remplir le devoir conjugal (sans annuler le vœu), et seulement si elle s’interdit de jouir de lui, le mari annulera ce vœu? La distinction réside, fut-il répondu, en ce que le mari cause à la fois sa jouissance à lui et à elle. Pourquoi, par contre, le maître fait-il contraindre l’esclave à rompre le Naziréat? Il y a une distinction à établir au sujet du Nazir, dont il est dit (Nb 6, 7): Il porte sur la tête la couronne divine (289)M. le gr. Rab. Wogue traduit: l'auréole. Voir sa note à ce verset. de son abstinence; celui qui n’a pas d’autre maître (l’Israélite libre) sera sujet au Naziréat, non l’esclave déjà soumis à son maître, et si même ce dernier a la capacité matérielle de s’opposer à l’ordre de son maître (pour se maintenir dans son abstinence), on lui dira que la règle est pour lui d’obéir aux paroles du maître (au lieu d’être Nazir). Si par suite la contrainte du maître (avant l’annulation du vœu) l’esclave est devenu impur, sera-t-il astreint d’offrir un sacrifice pour l’expiation de l’impureté? Certes, il n’était plus Nazir; depuis l’instant où i a été contraint par le maître de se rendre impur, on ne saurait lui imposer l’obligation d’offrir un sacrifice d’expiation. Si par suite de la contrainte du maître (qui n’a pas encore annulé le vœu) l’esclave est devenu impur, la période sera-t-elle annulée et à recommencer plus tard? Certes non, car il n’est plus Nazir; depuis l’instant où il a été contraint par son maître de se rendre impur, on ne saurait plus lui imposer l’obligation de recommencer. Il est évident que, si après l’impureté survenu, l’esclave a été affranchi, il sera tenu d’offrir le sacrifice de purification; la question est de savoir s’il y est tenu lors même que le maître a contraint l’esclave de se rendre impur, ou est-ce seulement lorsque le maître ne l’y a pas contraint?
Pnei Moshe non traduit
ויכוף את אשתו. ואמאי צריך להפר דקס''ד על כל נדרים קאי ואפילו נדרה הנאה ממנו ולא כן אמר רב הונא האשה שאמרה הנייתי עליך כופה ומשמשתו דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:
הניותיך עלי ה''ז יפר. שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:
שנייא היא. התם שהוא הנייתו והנייתה ומשעבדא ליה וא''צ להפר אבל הכא שנדרה שלא לשתות יין הנייתה לבד היא ויפר:
ולא יכוף את עבדו. דמכיון דאיתרבו עבדים לנזירות מקרא ואמרת אליהם אמאי כופהו לעבור על נזרו:
שנייא היא. בנזירות דכתיב ונזר אלהיו וגו' משמע את שאין לו אדון אחר אלא אלהיו ומסתברא דמוקמינן להאי קרא בשאין רבו מתרצה בנזירותו ויש לו אדון אחר בזה וקרא דואמרת דמרבינן עבדים היכא דרבו רוצה בנזירותו שחל עליו נזירות:
היה יכול למחות על דבר רבו. שכופהו לעבור נזירותו ויש יכולת בידו שלא לשמוע לו ורוצה לקיים נזירותו אומרים לו הלכה היא כך ושמע לדברי רבך שכשאינו מתרצה אין עליך נזירות:
כפפו רבו וניטמא. שכפאו להטמא ולא כפאו מקודם לעבור על נזירותו מהו שיביא קרבן טומאה דקס''ד הואיל ואינו כופהו אלא בשעת הטומאה ובתחלה חלה עליו נזירות איכא למימר דחל עליו חיוב קרבן טומאה:
וכי נזיר הוא. ומאי קא מיבעיא ליה הרי כשכפאו רבו להטמא בטלה נזירותו:
לא את הוא שגזרת עליו שיטמא. כלומר הא אם כפאו רבו בתחלה לעבור על נזירותו לא אתה הוא שגזרת שיטמא שהרי אין כאן נזירות וכי את אומר בזה כשנטמא אח''כ שמביא קרבן טומאה וכא מביא קרבן טומאה בתמיה דמאי שנא הכא כשרבו כופהו להטמא ממילא בטלה הנזירות וכן מתפרשא בעיא דלקמיה לענין סתירה דלא שייכא סתירה כשרבו כופהו להטמא:
פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתָא. נִיטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵירוּת מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. מָהוּ. שֶׁכְּפָפוֹ רַבּוֹ אוֹ בְשֶׁלֹּא כְפָפוֹ רַבּוֹ. אִין תֵּימַר בְּשֶׁכְּפָפוֹ. מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. אִין תֵּימַר בְּשֶׁלֹּא כְפָפוֹ. רַבּוֹ יַשְׁלֵם כָּל זְמַן שֶׁהוּא תַחְתָּיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. בְּשֶׁכְּפָפוֹ רַבּוֹ אֲנָן קַייָמִין. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְיָצָא לְחֵירוּת תִּפְקַע מִמֶּנּוּ נְזִירוּת בְּטוּמְאָה. לְפוּם כֵּן צָרַךְ מֵימַר. מוֹנֶה לִנְזִירוּת בְטוּמְאָה.
Traduction
Il n’y a pas de doute qu’il s’agit de la seconde hypothèse; car, s’il s’agissait du cas de contrainte par le maître, on ne pourrait soumettre l’esclave à l’obligation du sacrifice de la pureté. D’après ton explication, au contraire, qu’il s’agisse du cas où le maître ne l’a pas contraint à se rendre impur, l’esclave devrait achever sa période d’abstinence pendant qu’il reste chez son maître (et il n’y avait pas lieu de supposer l’hypothèse d’affranchissement; on ne l’admet donc pas ainsi). R. Yossé dit: Nous supposons que son maître l’a contraint (après l’impureté) à observer les règles du Naziréat, afin que l’on ne suppose pas qu’en raison de l’affranchissement survenu, le Naziréat n’est supprimé que par suite de l’impureté; c’est pourquoi il a fallu dire que (même à partir du moment de l’impureté) l’esclave comptera les jours réglementaires pour le Naziréat.
Pnei Moshe non traduit
פשיטא דא מילתא. אם נטמא ואח''כ יצא לחירות שמביא קרבן טומאה על טומאתו מכבר מיהו הא קמיבעיא לן:
מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו. אימתי הוא מביא אם אפי' בשכפאו רבו הוא מביא או דוקא בשלא כפאו רבו:
אין תימר. ומתמה הש''ס מאי קמיבעיא לך פשיטא בשלא כפאו רבו דאין תימר בשכפאו רבו לעבור וכי בזה הוא מביא קרבן טומאה:
אין תימר. ולטעמיך דאין תימר בשלא כפפו רבו מיירי מאי אריא דקאמר ואח''כ יצא לחירות וישלים נזירותו כל זמן שהוא תחתיו שהרי אין רבו כופהו לעבור על נזירותו:
אמר רבי יוסי. לעולם בשכפפו רבו אנן קיימין והיינו שאחר שנטמא כפאו לעבור על נזירותו ולא תיקשי מהשתא דא''כ מאי קמ''ל פשיטא שאחר שיצא לחירות מביא הוא קרבן טומאה שהרי בשעה שנטמא עדיין בנזירותו היה הא קמ''ל שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה שאלו הימים שהיה בטומאתו יפקעו ממנו ולא יעלו לו למנין ויסתרו ימים הראשונים כדין שאר נזיר:
לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה. שמונה משעה שנטמא ואין הטומאה סותרת נזירותו הואיל ובשעת הטומאה עדיין לא יצא לחירות והיינו דקאמר יצא לחירות מביא קרבן טומאה לומר שאינו בזה אלא שחייב קרבן טומאה אבל אינו סותר לימי נזירותו ומונה משעה שנטמא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source