Nazir
Daf 18a
תַּמָּן אַתְּ מוֹצֵא אוֹמֵר. תִּרְעֶה בָעֵדֶר. וָכָא אַתְּ אָמַר אָכֵן. 18a תַּמָּן הַזָּקֵן עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִיקָּרוֹ. בְּרַם הָכָא אֵינוֹ עוֹקֵר אֶלָּא מִיכָּן וְלָבֹא.
Traduction
On a dit ailleurs (111)Ci-après, (5, 4), au sujet d'un Nazir qu'un sage a relevé de vœu.: l’animal consacré (mais non offert) pourra sortir et aller paître dans la prairie jusqu’à l’arrivée d’un défaut (112)Pour pouvoir être utilisé., tandis qu’ici l’on dit: ''S’ils sont allés, il faut laisser l’animal destiné au sacrifice du péché mourir de lui-même, etc.''? -Là-bas, fut-il répondu, le sage, par son annulation du vœu (113)Voir J., (Ketubot 7, 9)., produit un effet rétroactif (comme s’il n’y avait pas eu de vœu, et l’animal n’est pas tenu pour consacré), tandis qu’ici l’annulation du vœu par le mari produit seulement un effet ultérieur (non rétroactif).
Pnei Moshe non traduit
תמן. ופריך הא לקמן בפרק ה' הלכה ד' את מוצא אומר גבי מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר דלא קדשה כלל והכא את אומר אכן דאע''פ שהפר לה בעלה החטאת תמות דקדשה:
תמן. שאני התם דהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אבל הכא הבעל אינו עוקר בהפרתו אלא מכאן ולהבא כדאמרי' לעיל הבעל מיגז גייז ובשעה שהפרישה אכתי נדרא הויא וקדשה:
מִי מֵיפֵר אֶת שֶׁעָלֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא. הֵפֵר אֶת נִדְרָהּ. הֵפֵר אֶת מַה שֶׁעָלֶיהָ. מִי שֶׁהוּא הֵיפֵר נִדְרָהּ הוּא מֵיפֵר מַה שֶׁעָלֶיהָ.
Traduction
Puisqu’il ne s’agit que de l’avenir, comment le mari peut-il annuler le sacrifice que la femme s’est déjà imposé? -On le déduit, dit R. Yossé b. Hanina, de ce que la prescription biblique dit (Nb 30, 9): il annule le vœu qui pèse sur elle; selon ce dernier terme superflu, le mari qui annule le vœu peut aussi annuler la suite du vœu (p. ex. le sacrifice).
Pnei Moshe non traduit
מי מפר את שעליה. כלומר השתא דקאמרת טעמא דמכאן ולהבא הוא דעוקר א''כ מי מפר לה לקרבנות שהפרישה וקבלה חובה עליה ואמאי לא יקרבו:
גזירת הכתוב הוא. דכשהבעל מפר נדרה מפר נמי לקרבנות שקבלה עליה ומהניא הפרתו לאת שקבלה עליה כמו דמהני להפרת נדרה שהרי מכח נדרה הן באין והלכך אינן קרבין כדין קרבנות נזיר אלא כמפורש במתני':
תַּנֵּי. אֵין טְעוּנִין לֹא לֶחֶם וְלֹא זְרוֹעַ. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵי. שְׁלָמִים בָּאִין לְאַחַר מִיתָה. (בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן) מָהוּ שֶׁיִּטָעֲנוּ לֶחֶם. חָזַר וָמַר. וְכֵן בַּחַיִים. לֹא עַל הַבַּטָּלָה הֵן בָּאִין. אַתְּ אָמַר. טְעוּנִין לֶחֶם. וָכָא טְעוּנִין לֶחֶם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. פְּשִׁיטָה לְרִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בִּשְׁלָמִים הַבָּאִין לְאַחַר הֲפָרָה שֶׁאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. מַה בֵין מִיתָה מַה בֵין הֲפָרָה. מִיתָה כְּבָר נִרְאוּ לְהִיטָּעֵן לֶחֶם. הֲפָרָה לֹא נִרְאוּ לְהִיטָּעֵן לֶחֶם. תַּנֵּי. אָשָׁם לְאַחַר הֲפָרָה. אֵין אָשָׁם לְאַחַר מִיתָה. מֵתָה אֵין אֲשָׁמָהּ קָרֵב. שֶׁאֵין לָךְ אָשָׁם קָרֵב לְאַחַר מִיתָה. הֵיפֶר לָהּ אֲשָׁמָהּ קָרֵב. שֶׁאֵין לָךְ אָשָׁם בָּא עַל הַבַּטָּלָה כָזֶה.
Traduction
On a enseigné: le ''sacrifice pacifique'' (dont parle la Mishna) n’a besoin d’être accompagné, ni de pain, ni de l’épaule (ibid. 6, 19: de l’épaule cuite du bélier). R. Aboun b. Hiya, fils de R. Simon, demanda: Est-ce que le sacrifice pacifique offert à la suite du décès d’un Nazir devra, ou non, être accompagné de pain etc. (bien qu’il ne s’agisse plus d’aucun pardon à compléter)? Il se reprit et répondit: Certes, il le faut; comme durant la vie d’un Nazir, lorsqu’après avoir perdu le premier sacrifice pacifique offert dans ce but, on le renouvelle, ne semble-t-il pas inutile? Et pourtant, on l’accompagne de pain etc. (malgré le pardon déjà effectué); il en sera donc de même au décès du Nazir. R. Yossah dit: Il est évident, selon R. Aboun b. Hiya (d’accord avec la Mishna), qu’après l’annulation du vœu de la femme par le mari, le sacrifice pacifique ''ne sera pas accompagné du pain''. D’où vient cette distinction entre l’annulation du vœu et le décès du Nazir? C’est qu’avant le décès l’obligation d’offrir le pain subsistait, tandis qu’après l’annulation cette obligation a disparu.
Pnei Moshe non traduit
לא לחם ולא זרוע. שלמים דקתני במתני' אינן טעונין לחם וכן לא זרוע בשלה מן האיל דכיון שאין הנזיר ניתר בהן אין טעון זרוע לעשות תנופה כדין שלמי נזיר:
רבי בון בר חייה בריה דרבי שמעון בעי גרסינן:
שלמים באין לאחר מיתה. כלומר מצינו שהשלמים באין לאחר מיתה דאין לך שאין בא לאחר מיתה אלא חטאת ואשם:
מהו שיטענו לחם. ואשלמי תודה קבעי דאלו בשלמי נזיר בהדיא תנן בפ''ג דמעילה שאין טעונים לחם דעל כפי נזיר בעינן וליכא:
חזר ואמר וכן בחיים. כלומר דרבי בון הדר פשיט לנפשיה דהא בחיים נמי כן כגון שהפריש קרבן ואבד ונתכפר באחר ואח''כ נמצא הראשון וכי לא על הבטלה הן באין ואפ''ה את אמר דטעונין לחם וה''נ לאחר מיתה טעונין לחם:
פשיטא ליה לרבי בון בר חייה בשלמים הבאין לאחר הפרה. כלומר מדלא פשיט לה הבעיא ממתניתין דשלמים הבאין לאחר הפרה אינן טעונין לחם ש''מ דפשיטא ליה דלא דמי אחר מיתה לאחר הפרה וכי מה בין מיתה להפרה:
מיתה כבר נראו להטען לחם. שאני באחר מיתה הואיל וכבר נראו ללחם קודם שמת אבל הפרה לא נראו כלל דכיון שהפר לה בטל הנדר:
אשם לאחר הפרה. אם נטמאה בנזירותה ואח''כ הפר לה מביאה אשם אבל לא לאחר מיתה כדמפרש ואזיל:
שאין לך אשם בא על הבטלה כזה. כלומר אע''ג דלא מצינו שאשם בא על הבטלה דאין אשם בא לאחר כפרה אם נתכפר באחר דקי''ל כל שבחטאת מתה באשם רועה מ''מ בזה הוא בא אע''פ שעכשיו כעל הבטלה הוא הואיל ובשעה שנטמאת אכתי לא הפר לה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. מוֹתָר נְזִירִים לַנְּזִירִים. מוֹתָר נָזִיר לִנְדָבָה. אָמַר רַב חִסְדָּא. וְהוּא שֶׁקָּֽרְבָה חַטָּאתוֹ בַּסּוֹף. וְאִם קָֽרְבוּ שְׁלָמָיו בַּסּוֹף מוֹתָרוֹ שְׁלָמִים. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. אֲפִילוּ קָֽרְבוּ שְׁלָמָיו לְבַסּוֹף הֲלָכָה אַחַת הִיא בַּנָּזִיר שֶׁתְּהֵא מוֹתָרוֹ נְדָבָה. מַתְנִיתָא מְסַייעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייעָה לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייעָה לְרִבִּי זְעִירָא. אֵילּוּ הֵן מָעוֹת סְתוּמִין. כָּל שֶׁדְּמֵי חַטָּאוֹת מֵתוֹת מְעוּרָבוֹת בָּהֶן. וַאֲפִילוּ הִפְרִישׁ דְּמֵי חַטָּאוֹת מֵתוֹת מִתּוֹכָן מָעוֹת סְתוּמִין הֵן. מַתְנִיתָא מְסַייעָא לְרַב חִסְדָּא. אֵילּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי. וָמֵת. מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וְאֵינָן מוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. וְלֹא אָמַר. וְאִם מֵת יִפְּלוּ נְדָבָה.
Traduction
On a enseigné: même après l’annulation du vœu de la femme, le sacrifice de péché qu’elle devait au préalable (pour être devenue impure pendant l’époque du Naziréat, avant l’annulation), reste obligatoire; mais ce même sacrifice n’est pas dû après décès de l’obligataire (114)Une telle victime paîtra jusqu'à l'arrivé d'un défaut, puis sera profane.. Si la femme (en ce cas) meurt, son sacrifice de péché ne sera pas offert; car nul sacrifice de péché n’est offert après le décès (seul, le sacrifice d’expiation, Asham, le sera au cas échéant); mais si le mari avait déjà annulé le vœu, le sacrifice de péché sera offert, car nul sacrifice ne peut autant que celui-là susciter le pardon (d’être devenue impure). – (115)Suit une page traduite (Sheqalim 2, 6).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ב דשקלים מותר נזירים לנזירים אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונתותרו יביאו מהן קרבנות נזירים אחרים:
מותר נזיר. אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו המותר לנדבה לקיץ המזבח:
והוא שקרבה חטאתו בסוף. הא דאמרינן מותר נזיר לנדבה בשקרב עולתו ושלמיו בתחלה וחטאתו לבסוף ונתותר בהא הוי כמותר חטאת וקי''ל מותר חטאת לנדבה כדתנן שם אבל אם קרבו שלמיו בסוף ונתותר מהמעות הוי כמותר שלמים ותנינן התם מותר שלמים לשלמים:
רבי זעירא. אמר אפילו קרבו שלמיו לבסוף הואיל וחטאת נמי קרבה מהן דהלכה אחת היא בנזיר הל''מ שתהא מותרו נדבה:
מתניתא. ברייתא דתני כוותיה דר''ז ותני כוותיה דרב חסדא:
כל שדמי חטאות מתות מעורבות ביניהן. כדתנן בפרק ג' דמעילה המפריש מעות לנזירותו ומת יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר הואיל וסתומין הן:
ואפילו הפריש דמי חטאות מתות מתוכן. לא אמרינן דהמותר דמי עולה ושלמים הן דמכיון שנתערבו בהן דמי חטאות מתחלה דין מעות סתומין להן ויפלו לנדבה והיינו כרבי זעירא:
אילו לחטאתי והשאר לנזירותי. לשאר קרבנות נזירותי לעולה ולשלמים ומת מועלין בכלן הואיל ואיכא דמי עולה ביניהן ואין מועלין במקצתן דאיכא למימר של שלמים הן ובשלמים ליכא מעילה לפני זריקת דמים:
ולא אמר ואם מת יפלו בנדבה. אלא דמי חטאת הולכין לים המלח והשאר חציין קרבין עולה וחציין שלמים משום דכשאמר אלו לחטאתי הוי כהפריש דמי חטאת מהן ולא נאמרה הלכה אלא כשדמי חטאת מעורבת ביניהן והיינו כרב חסדא דאמר אם קרבה החטאת בתחלה לא הוי כמותר חטאת:
Nazir
Daf 18b
אָמַר רַב חִסְדָּא. מוֹתָר לֶחֶם נָזִיר יִרְקַב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. לְהַקְרִיבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵי אַתָּה יָכוֹל. שֶׁאֵין לָךְ אָשָׁם קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְהַקְרִיבוֹ עִם נְזִוּרוּת אֲחֶרֶת אֵין אַתְּ יָכוֹל. שֶׁאֵין לָךְ נְזִירוּת בָּאָה עַל לֶחֶם. לְפוּם כֵּן צָרַךְ לוֹמַר. מוֹתָר לֶחֶם נָזִיר יִרְקַב. סָֽבְרִין מֵימַר. הוּא מוֹתַר לַחְמוֹ הוּא מוֹתַר נְסָכָיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מוֹתַר נְסָכָיו 18b קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אִינּוּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. שְׁמוּאֵל וְרַב חִסְדָּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. רַב חִסְדָּא. הָהֵן דְהָכָא. שְׁמוּאֵל. דָּמַר רִבִּי יוֹסֵי. עַד תַּמָּן שְׁמַעִת קָל רַב יְהוּדָה שְׁאַל לְרַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל. הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ וָמֵת. אָמַר לֵיהּ. יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מוֹתָר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר. יִפְּלוּ בִנְדָבָה
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מותר לחם נזיר. מה שנתותר מהלחם שמביא עם שלמיו ירקב:
ויאות. שפיר א''ר חסדא דהיכי ליעבד להקריבו בפ''ע א''א שאין לך לחם קרב בפ''ע ולהקריבו עם קרבן נזיר אחר אי אפשר שאין לך נזירות בלא לחם וזה הנזיר צריך להביא לחמו עם שלמיו ולפום כן ירקב:
סברין. בני הישיבה מימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו דין אחד להם ומותר נסכיו של נזיר נמי לאבוד אזלי:
מותר נסכיו קדשי קדשים אינון. והוו כמותר. חטאת ואשם דקי''ל בשקלים שם שמותרן יפלו לנדבה:
על דעתיה דרבי יוסי בר בון. דקאמר לרב חסדא מותר נסכיו יפלו לנדבה:
שלשתן אמרו דבר אחד. דכל מותר קדשי קדשים יפלו לנדבה:
ההן דהכא. הא דאמרן:
עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול רב יהודה ששאל לשמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו:
יפלו לנדבה. הואיל והשקלים באין לקרבנות ציבור וקדשי קדשים הן:
מותר עשירית האיפה שלו. כלומר ובהאי פלוגתא אשכחן לר''א דאמר נמי כרב חסדא מותר עשירית האיפה של כ''ג שהוא מקריב בכל יום וניתותר ואינו יכול לצרפה למחר:
רבי לעזר אומר יפלו בנדבה. דקדשי קדשים הן:
רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. מָעוֹת סְתוּמִין. אֵין בְּהֵמָה סְתוּמָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת. וְתַנֵּי כֵן. יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְקָרְבָּן אָבִיו בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִן הַקַּלָּה לַחֲמוּרָה וּמִן הַחֲמוּרָה לַקַּלָּה וּמִן הַקַּלָּה לַקַּלָּה וּמִן הַחֲמוּרָה לַחֲמוּרָה. שֶׁכֵּן אֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַל בֶּהֱמַת אָבִיו נְזִירוּת. אֲבָל יֵצֵא בְקָרְבָּן אָבִיו בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ מִן הַקַּלָּה לַחֲמוּרָה וּמִן הַחֲמוּרָה לַקַּלָּה וּמִן הַקַּלָּה לַקַּלָּה וּמִן הַחֲמוּרָה לַחֲמוּרָה. שֶׁכֵּן הוּא מְגַלֵּחַ עַל עַל מָעוֹת נְזִירוּת. בִּזְמַן שֶׁהֵן סְתוּמִין לֹא בִזְמַן שֶׁהֵן מְפוֹרָשִׁין. תִּלְמוּד לוֹמַר קָרְבָּנוֹ. בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא. אֵינוֹ יוֹצֵא בְקָרְבָּנוֹ שֶׁלְּאָבִיו. כְּשֶׁהוּא אֶצֶל הַמָּעוֹת הוּא מַזְכִּיר סְתוּמִין.
Traduction
R. Aba dit au nom de Rav: il peut y avoir ''de l’argent destiné aux offres ultérieures d’une façon indéterminée,'', non un animal à destination indéterminée. En effet, dit R. Sheshet on a enseigné (116)Torath Cohanim, section Wayiqra: Cf. B., Kritot 27.: De ce qu’un verset dit (Lv 4, 28): Si la faute qu’il a commise, lui est connue, il offrira ''son'' sacrifice, etc., le possessif son (superflu) indique que le devoir sera exclusivement accompli avec son propre sacrifice, non avec la victime désignée à cet effet par son père, ni s’il s’agit d’une transgression du même degré, ni s’il s’agit d’un degré différent. Or, on peut croire que l’on ne sera pas dispensé du devoir d’expiation pour une faute légère, en employant une victime pour faute grave que l’on veut employer à expier la faute légère, ou même une faute d’un degré semblable à celle que l’on veut expier, de même que l’on ne peut pas se raser (accomplir le cérémonial final du Naziréat) en utilisant l’animal destiné au même but par le père; mais le devoir sera dûment accompli en employant pour cela l’argent mis de côté à cet effet par le père, soit qu’il s’agisse d’une transgression du même degré, soit d’un degré différent, car il est permis de se raser en utilisant l’argent destiné au même but, lorsque celui-ci était mis de côté d’une façon indéterminée, non si cet argent a une destination spécifiée. C’est pourquoi il est dit (ibid.): ''son'' sacrifice, c.-à-d. on devra seulement l’accomplir avec son propre sacrifice, non avec la victime désignée à cet effet par le père. Lors donc que l’on se trouve avoir affaire à l’argent, on peut parler de destination indéterminée (non pour l’animal; c’est donc que, pour ce dernier, une telle règle est inapplicable).
Pnei Moshe non traduit
מעות סתומין. כלומר אין דין סתומין אלא במעות דבהו שייכא אבל אין בהמה סתומה דאיכא הכירא דכל שהיא נקבה ראויה לחטאת והאי דהוי זכר לעולה ואיל בן שתי שנים לשלמים והלכך לא מחלק במתני' בין בהמה סתומה למפורש':
ותני בברייתא כן יכול וכו'. רישא דברייתא הכי איתא בת''כ קרבנו כתיב בחטאת יחיד או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואין הוא יוצא בקרבן אביו לא מן הקלה על הקלה ולא מן החמורה על החמורה ולא מן הקלה על החמור' ולא מן החמורה על הקלה. קלה אם אביו הפריש על עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי חמורה כגון חייבי כריתות:
יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש. כלומר יכול דבבהמה הוא דאינו יוצא בקרבן אביו בכל הני דאמרן שכן אינו מגלח על בהמת אביו בנזירות דלא מצינו שמגלח על נזירו' אביו אלא בשהניח אביו מעות סתומין לנזירותו כדתנן בסוף פרקין:
אבל יצא בקרבן אביו במעות שהפריש. בכל הני דאמרן שכן מצינו שהוא מגלח על מעות נזירות אביו:
בזמן שהן סתומין. כדתנן לקמן משום דהלכה היא בנזיר כן דדוקא על מעות סתומין שהניח אביו ולא על המפורשין:
ת''ל קרבנו. זימנא אחריתא בפרשת חטאת ואם כבש יביא קרבנו:
כשהוא אצל המעות הוא מזכיר סתומין. השתא מסיק רב ששת לסייעתא דר' בא דחזינן בברייתא כשמדבר בענין מעות הוא מזכיר סתומין ובבהמה לא ש''מ דאין דין סתומה בבהמה:
בְּהֵמָה אֵין עָלֶיהָ הִילְכוֹת סְתוּמִין כַּתְּחִילָּה. יֵשׁ עָלֶיהָ הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּסּוֹף. מָעוֹת יֵשׁ עֲלֵיהֶן הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּתְּחִילָּה. וְאֵין עֲלֵיהֶן הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּסּוֹף. מָעוֹת יֵשׁ עֲלֵיהֶן הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּתְּחִילָּה. דְּתַנִּינָן. הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה. בְּהֵמָה יֵשׁ עָלֶיהָ הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּסּוֹף. דִּתְנַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. הֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵירֵשׁ. יֵשׁ עֲלֵיהֶן הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּתְּחִילָּה. דִּתְנַן. אֵילּוּ לְחַטָּאתִי וּשְׁאָר לִשְׁאַר נְזִירוּתִי. וָמֵת. מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. אֵין עֲלֵיהֶן הִילְכוֹת סְתוּמִין בַּסּוֹף. כְּשֶׁהֵבִיא מְעוֹת וְחִילְלָן עַל בְּהֵמָה. הִפְרִישׁ חֲמוֹר כְּמַפְרִישׁ מָעוֹת. הִפְרִישׁ שׁוֹר. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רִבִּי חִייָה בַּר לוּלִייָנִי תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין בְשֵׁם שַׁמַּי. חַד אָמַר. כְּמַפְרִישׁ מָעוֹת. וְחַד אָמַר. כְּמַפְרִישׁ בְּהֵמָה.
Traduction
A l’animal, on n’applique pas la règle de la destination indéterminée pour le commencement (au moment de l’offrir), mais il peut en être question à la fin (lorsque, par suite d’un défaut, on l’échange contre une valeur équivalente). Pour l’argent, au contraire, la règle de la destination indéterminée est applicable au commencement, et elle ne l’est pas à la fin. Ainsi, quant à l’argent, elle l’est pour le commencement, comme il a été enseigné (dans notre Mishna): ''S’il a de l’argent destiné aux offres ultérieures d’une façon indéterminée, cet argent devra échoir à la caisse des offrandes volontaires''. Pour l’animal, cette règle est applicable à la fin, comme il a été enseigné (117)Ci-après, (6, 8) (10).: ''Selon l’avis de R. Simon b. Gamliel, lorsqu’on a offert trois victimes (en vue d’un cérémonial final d’un Nazir) sans destination spéciale, celle qui peut servir de sacrifice d’expiation sera présentée comme telle, une autre servira d’holocauste, et la dernière sera le sacrifice pacifique''. Pour l’argent au contraire, ladite règle s’applique au commencement, car il a été dit (118)Tossefta à Méila, ch. 1.: Après décès de celui qui a désigné ''telle victime comme sacrifice d’expiation, les autres animaux devant servir au reste du Naziréat'' (vaguement), ce serait une prévarication d’user de tous les animaux (sacrés en totalité), non d’en disposer par partie. Enfin, ladite règle n’est pas applicable pour l’argent à la fin; lorsqu’on a échangé l’argent sacré contre une victime, cet argent redevient libre pour tous. La mise de côté d’un âne (qui ne peut servir de sacrifice) équivaut à la destination d’argent (pour le final du Naziréat). Au cas où l’on a fixé à cet effet un bœuf (qui ne peut non plus servir au final du Naziréat), il y a discussion entre R. Yossé b. R. Aboun et R. Hiya b. Julianos au nom de Saméi: l’un estime cette fixation à l’égal de la mise de côté d’une somme d’argent; d’après l’autre, elle équivaut à la destination d’un animal pouvant servir à toute autre sacrifice.
Pnei Moshe non traduit
בהמה אין עליה הילכות סתומין בתחלה. מילתא באנפי נפשה היא הא דאמרן אין לבהמה דין סתומה בתחילה בשעת הבאה היא אבל יש עליה הילכות סתומין בסוף כשהוממה ובמעות איפכא הוי כדמפרש ואזיל. ה''ג מעות יש עליהן הילכות סתומין בתחילה דתנינן היו לו כו' כמו שהגהתי בעמוד ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות:
בהמה אין עליה הלכות סתומין בתחל' דתנן רשב''ג חומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תיקרב לחטאת וכו'. כדתנינן לקמן בפרק ו' משום דניכרין וכמפורשין הן:
מעות אין עליהן הילכות סתומין בסוף דתנן אלו לחטאתי. בברייתא שהובאה לעיל והיינו בסוף דכשהפריש והבדיל מהן דמי חטאת דמיו אין עליהן דין סתומין דלא יפלו לנדבה כדאמרינן לעיל:
בהמה יש עליה הילכות סתומין בסוף כשהביא מעות וחיללן על בהמה. אם הוממה והביא מעות וחיללן עליה יש עליה דין סתומין כדין מעות:
הפריש חמור. דאין ראוי להקרבה ואין עליו אלא קדושת דמים כמפריש מעות הוא ויש לו דין סתומין לענין שאם מת הנזיר יפלו המעות לנדבה וכן הבן מגלח עליו:
הפריש שור. ואין שור ראוי לקרבן נזירות דאין הנזיר מביא שור בהא פליגי רבי יוסי ורבי חייה אליבא דשמי:
כמפריש מעות. הואיל ואינו עומד להקרבה בשביל הנזיר:
וחד אמר כמפריש בהמה. דהא מיהת ראוי לקרבן בעלמא הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source