Ktouboth
Daf 68a
הלכה: שְׁנֵי דַייָנֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם כול'. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי פִינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אַרְבַּע מְאוֹת וְשִׁשִּׁים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיָה לָהּ בֵּית סֵפֶר וּבֵית תַּלְמוּד. בֵּית סֵפֶר לְמִקְרָא וּבֵית תַּלְמוּד לַמִּשְׁנָה. וְאֵילּוּ הֵם מְמוּנִּין 68a עַל הַגֶּזֶל. לְּלַמְּדָךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא סִיפֵּקָה בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מַמְחֶה קַלְקָלָה תְלוּיָּה בוֹ. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָן. אַף נָחוּם הַמָּדִי הָיָה עִמָּהֶן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי נָתָן שְׁלֹשָׁה דַייָנֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם.
Traduction
R. Pinhas n’a-t-il pas dit au nom de R. Oshia qu’il y avait à Jérusalem 460 synagogues (553)en (Megila 3, 1), il y a le (Nb 480, dont chacune avait une salle de lecture et une salle d’études, la 1re servant à lire les textes bibliques, l’autre à expliquer la Mishna? Comment donc notre Mishna parle-t-elle seulement de 2 juges à Jérusalem? -C’est que ces 2 juges étaient préposés à la répression des crimes, et l’on doit apprendre par là que celui qui a le pouvoir d’empêcher le mal et ne s’y oppose pas, est fautif (554)Cf J, traité (Shabat 5, 4), fin. On a enseigné au nom de R. Nathan: Nathum le mède faisait aussi partie de ces juges; c’est donc que, selon R. Nathan, il y avait 3 juges criminels à Jérusalem (555)Suit un passage traduit traité (Sota 1, 4).
Pnei Moshe non traduit
גמ' לא כן כו'. אלמא דטובא הוו ומשני ואלו הם הממונין על הגזל שהיו ממונים לגזור גזירות ולמחות ביד עוברי עבירה והיינו דקאמר ללמדך כו' כלומר ולכך חשיב אלו השנים שהיו ממונים והיתה ספיקה בידם למחות והקולר תלוי בהן:
רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ גֹ מִקְרָייוֹת לִשְׁבָח. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. וְאֶיפְשַׁר כֵּן. אֲפִילוּ זוֹנָה שֶׁבַּזּוֹנוֹת אֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן. אֶלָּא שֶׁתָּלַת עֵינֶיהָ לַפֶּתַח שֶׁכָּל עֵינַיִים מְצַפּוֹת לוֹ. אָֽמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. אַל אֵצֵא רֵיקָם מִבַּיִת זֶה. דָּבָר אַחֵר. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. שֶׁפָּֽתְחָה לוֹ הָעֵינַיִם וְאָֽמְרָה לוֹ. פְּנוּיָה אֲנִי וּטְהוֹרָה אֲנִי. וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וגו'. אֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן. יַשְׁכִּיבוּן כְּתיב. אָמַר רִבִּי. שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים מֵבִיאוֹת קִינֵּיהֶן לִיטָּהֵר לְבַעֲלֵיהֶן וְהָיוּ מַשְׁהִין אוֹתָן. וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן שׁוֹכְבִין עִמָּן. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. הָדָא הִיא דּוּ מְקַנְתֵּר לוֹן. לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי. אִין תֵּימַר. עֲבֵירָה חֲמוּרָה יֵשׁ כָּאן. מַבְרִיחָן מִן הַחֲמוּרָה וּמְקַנְתְּרָן בַּקַּלָּה. וְלֹא הָֽלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מַעֲשֵׂר וְדָנִין. אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה. מַבְרַכְתָּא הָֽיְתָה עוֹבֶרֶת וְהָיוּ מַנִּיחִין צוֹרְכֵי יִשְׂרָאֵל וְעוֹסְקִין בַּפְּרַגְמַטָּיָא.
Traduction
Il arriva à R. Ismaël, le jour du marché à Sephoris, de décider qu’il soit pourvu à la nourriture d’une femme dont le mari était en voyage d’outre-mer. Pourquoi la décision fut-elle prise au jour du marché? -C’est que Rabbi, ayant entendu parler de la femme, dit: qui peut affirmer que son mari ne lui a rien envoyé, ou ne lui a pas laissé de quoi se nourrir? C’est aux passants (qui fréquentent le marché) à le faire savoir. R. Ila dit que Rav demanda: Rabbi est-il d’avis que, dans notre Mishna (où tous sont d’avis d’accorder à la femme la nourriture, sauf serment), il n’est pas question de femme mariée, mais d’une veuve? En effet, Samuel et R. Simon b. Lakish disent tous deux que notre Mishna parle d’une veuve. R. Abin dit que l’on a enseigné autrement à la maison d’étude de Rabbi: Lorsqu’un mari est parti pour un voyage d’outre-mer, et sa femme réclame le droit à la nourriture, on le lui accorde (quoique mariée, sans autre enquête). Les compagnons d’étude ont supposé que, d’après celui qui attribue notre Mishna au cas où une femme mariée demande la nourriture, le serment imposé au commencement signifie qu’elle jure n’avoir reçu aucun envoi, et le serment de la fin équivaut à une dénégation d’enfouissement, ou de prélèvement par ruse, du douaire; d’après celui qui dit qu’il s’agit là d’une veuve, le serment imposé au commencement signifie que le défunt n’a pas laissé d’argent pour la nourrir, et celui de la fin équivaut à nier avoir enfoui ou prélevé par ruse son douaire. Selon Samuel, frère de Berakhia, au contraire, la veuve jure d’abord n’avoir pas renoncé au douaire en faveur des orphelins.
Pnei Moshe non traduit
שלשה מקריות לשבח. מפורש לעיל בפ''ק דסוטה ואיידי דקאמר כל מי שהוא ספיקה בידו למחות מייתי לה הכא כדאמרינן בבני עלי:
מַעֲשֶׂה בְרִבִּי ישְׁמָעֵאל שֶׁפָּסַק מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה בְשׁוּקֵי בְּצִיפּוֹרִי. מַה בְשׁוּקֵי מִשּׁוּקֵי. שָׁמַע רִבִּי וָמַר. מָאן אָמַר לֵיהּ שֶׁלֹּא שִׁילַּח לָהּ. מָאן אָמַר לִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. עָֽבְרִין יָֽדְעִין. רִבִּי הִילָא אָמַר. רִבִּי בָּעֵי. מִיסְבַּר סְבַר רִבִּי דְּלֵית מַתְנִיתָא בְאֵשֶׁת אִישׁ אֶלָּא בְאַלְמָנָה. אָמַר. שְׁמוּאֵל וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. בְּאַלְמָנָה הִיא מַתְנִיתָא. אָמַר רִבִּי אָבִין. תַּנֵּי דְבֵית רִבִּי כֵּן. מִי שֶׁיָּצָא לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת. הֲווֹן בְּעֵי מֵימַר. מָאן דָּמַר. בְּאֵשֶׁת אִישׁ הִיא מַתְנִיתָא. כַּתְּחִילָּה שֶׁלֹּא שִׁילַּח לָהּ. בַּסּוֹף שֶׁלֹּא הִטְמִינָה וְשֶׁלֹּא הֶעֱרִימָה. מָאן דָּמַר. בְּאַלְמָנָה הִיא מַתְנִיתָא. כַּתְּחִילָּה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. בַּסּוֹף שֶׁלֹּא הִטְמִינָה וְשֶׁלֹּא הֶעֱרִימָה. אָמַר שְׁמוּאֵל אַחֲוָה דְרִבִּי בְּרֶכְיָה. בְּשֶׁלֹּא מָחֲלָה לִיתוֹמִין עַל כְּתוּבָּתָהּ.
Traduction
– Si un mari et sa femme sont partis pour un voyage d’outre-mer et qu’elle revient seule, en déclarant son mari mort, elle a droit, ou à la nourriture, ou à la prise du douaire (556)Tossefta à ce traité, ch 10; si elle dit avoir été répudiée par le mari, elle a droit à être nourrie sur le montant du douaire. Elle y a droit en tous cas: si elle est mariée, elle doit être nourrie par le mari; si elle n’est plus mariée, le douaire y pourvoit. Si, au retour du mari d’un voyage d’outre-mer, la femme lui demande de rembourser ce qu’elle a dû emprunter pour se nourrir, et le mari s’y refuse en disant que le travail manuel de la femme a dû suffire, on le croit; dès qu’il y a une décision du tribunal (même contraire), elle reste valable. Cette règle-ci, dit R. Jérémie, s’applique au cas où le travail manuel de la femme ne lui suffit pas pour vivre. Pourquoi alors est-il dit d’abord d’ajouter foi au mari? C’est conforme à l’avis de celui qui dit (557)Ci-dessus, (7, 1): la nourriture de la femme n’est pas due légalement (et malgré l’insuffisance, le mari n’y est pas contraint), comme il a été enseigné (558)J, traité (Maasserot 3, 1): le tribunal n’ordonnera pas de nourrir la femme avec des produits de la 7e année agraire; mais elle peut alors se nourrir, à côté de son mari, des mêmes produits que lui. R. Yossé dit: au cas où le travail de la femme lui suffit, on le croit. Alors, à quoi bon la décision du tribunal? Pour le cas où il a été accordé au-delà des besoins de la femme (le mari est tenu aussi de le payer).
Pnei Moshe non traduit
שפסק מזונות לאשה. דקסבר פוסקין מזונות לאשת איש אם הלך בעלה למדה''י:
מה בשוקי. כלומר מה נפקא לן מינה אם היה ביומא דשוקי או לא וקאמר משום דרבי היה מתמיה ע''ז וכדלקמן:
מאן אמר ליה. לר' ישמעאל שלא שילם לה בעלה או שלא הניח לה כשיצא:
עברין ידעין. כלומר והשתא ה''ט דקאמר ביומא דשוקי משום דמצוים עוברים ושבים ויודעין מזה אם שלח לה או הניח לה:
רב בעי מסבר סבר רבי. אם סבר רבי דלית מתניתא מיירי באשת איש אלא באלמנה אמר דהא במתניתא לא פליגי חנן ורבנן אלא בשבועה אבל כ''ע מודו דפוסקין לה מזונות ולרבי דס''ל אין פוסקין מזונות לאשת איש א''כ מתני' לא. מיתוקמא אלא באלמנה והא במתני' סתמא קאמר:
שמואל ור''ל תריהון אמרין באלמנה היא מתני'. כלומר אין ודאי באלמנה מיתוקמא. וכן אמר בבבלי דף ק''ז תרגמ' רבינו שמואל בבבל כששמעו בו שמת:
תני דבית רבי כן. כמו תניא אידך הוא כלומר בבית מדרשו של רבי כן תנו במתני' מי שיצא למדה''י דמשמע מיד שיצא הוא למדה''י ואשתו תובעת מזונות פוסקין לה דס''ל פוסקין מזונות לאשת איש:
הוון. בני הישיבה בעי מימר דמאן דמוקי למתני' באשת איש מפרש דבתחילה ובסוף דקתני שבתחילה נשבעת שלא שילח לה וכלומר אף במקום דליכא למיחש שהניח לה צררי כגון בקטנה דאין דרך למיתפס צררי לקטנה מ''מ נשבעת היא שלא שילח לה ובסוף כשתגבה כתובתה נשבעת שלא הטמינה ושלא הערימה:
ומ''ד באלמנה. ולא שייך שלא שילח לה נשבעת שלא הניח לה ונ''מ באלמנה קטנה דלא שייכא בה להניח א''כ לא צריכה שבועה בתחלה:
אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה. דלא היא אלא אלמנה לעולם נשבעת בתחלה שלא מחלה ליתומים על כתובתה דהמוחלת כתובתה אין לה מזונות:
Ktouboth
Daf 68b
משנה: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ חָנָן אָמַר אִיבֵּד אֶת מָעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְדוֹלִים וְאָֽמרוּ יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רִבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶן. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי יָפֶה אָמַר חָנָן הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.
Traduction
Un individu a émigré, et un étranger a nourri sa femme; en ce cas, l’étranger ne peut rien réclamer d’après Hanan; mais d’après les fils des grands prêtres, il peut se faire rembourser, en affirmant par serment la somme de ses dépenses. R. Dossa b. Horkinos confirme l’avis de ces derniers. R. Yohanan b. Zacaï au contraire approuve ce que Hanan dit, car cet étranger équivaut à celui qui aurait mis son argent sur le front d’un cerf (où il se perdra très probablement).
Pnei Moshe non traduit
מתני' איבד את מעותיו. משום דאמר ליה לא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה והיא תובע' את הבעל וישלם ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח ורוצה להוציא ממנו נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש:
הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר מזומן הוא להפסד כמו המניח מעותיו על קרן הצבי שהוא קל לרוץ והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:
הלכה: מִי שֶׁהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם כול'. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בָּעֵי. הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר חוֹבוֹ לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. תַּפְלוּגְתָא דְּחָנָן וּבנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. טַעֲמוֹן דִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים. תַּמָּן לֹא עָֽלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ בְּרָעָב. בְּרַם הָכָא מְפַייֵס הֲוֵינָא לֵיהּ וְהוּא מְחֵיל לִי. הַגַּע בְּעַצְמָךְ דַהֲוָה גַבֵּיהּ מַשְׁכּוֹן. מְפַייֵס הֲוֵינָא לֵיהּ וְהוּא יְהַב לִי מַשְׁכּוֹנִי. עַד כְּדוֹן בְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵינוֹ דוֹחֵק. וַאֲפִילוּ בְּבַעַל חוֹב שֶׁהוּא דוֹחֵק. שְׁמָעִינָן מִן הָדָא. וְשׁוֹקֵל אֶת שִׁקלוֹ. וְלֹא שָׁקַל אֵין ממַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. הָדָא אָֽמְרָה. וַאֲפִילוּ בְּבַעַל חוֹב שֶׁהוּא דוֹחֵק. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. דְּתַנִּינָן. וּמַקְרִיב עָלָיו קִינֵּי זָבִין וְקִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. לֹא בְּשֶׁלֹּא̇ נָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם. [וָכָא בְּשֶׁלֹּא יַכְנִס לְתוֹךְ יָדָיו כְּלוּם.]
Traduction
R. Aba b. Mamal demanda (559)J, traité (Nedarim 4, 2) ( 38c): le cas d’un homme qui paie une créance pour son prochain est-il soumis à la discussion exprimée par la Mishna entre Hanan et les fils des grands prêtres? (D’après ces derniers, peut-il se faire rembourser)? -Non, dit R. Yossé; car, dans la Mishna, les fils susdits arguent (en faveur de l’étranger) qu’on n’a jamais pu supposer vouloir laisser la femme mourir de faim; tandis qu’au présent cas, on peut admettre parfois la renonciation du créancier à sa dette, par suite d’accord avec le débiteur (tant pis pour l’étranger qui est intervenu sans avis). Que répondre pourtant s’il est resté un gage du débiteur chez le créancier (signe du maintien de la dette)? Il est encore admissible que, par l’accord survenu entre eux, le créancier rendra le gage. Cette explication est compréhensible à l’égard d’un créancier qui ne harcèle pas le débiteur de s’acquitter; mais, même pour un créancier pressant, l’étranger ne peut pas exiger le remboursement, d’après la déduction à tirer de cette Mishna (560)Ibid: ''Si quelqu’un s’est interdit par vœu de ne jouir en rien de son prochain, celui-ci peut pourtant se charger de remettre son 1/2 sicle (que l’autre soit à la caisse communale), ou payer pour lui sa dette, etc.'' Or, est-ce qu’à défaut de remise du 1/2 sicle, le préposé au trésor sacré ne saisirait pas un gage pour garantir cette dette? Cela prouve donc que, même pour un cas de créance pressante, l’étranger ne peut pas exiger le remboursement (sans quoi, ce serait contrevenir à l’interdit de jouissance formulé au préalable). Ce qui prouve qu’il en est ainsi, c’est qu’il est dit ensuite (ibid.): ''Il pourra offrir pour lui les nids d’oiseaux dus par les hommes guéris de la gonorrhée, ou les femmes guéries de ce mal, ou ceux que doivent les femmes relevant de couches, ou les sacrifices du péché, ou ceux du doute'' (ce sont aussi des dettes urgentes, puisque le défaut de sacrifice est une cause d’ajournement du pardon); or, c’est parce que l’individu qui a émis le vœu d’interdit n’a rien remis aux mains de son prochain (sur lequel porte l’interdit), que celui-ci a pu offrir le dit sacrifice; de même ici, celui qui avance le montant de la dette pour autrui n’avait rien reçu en mains (aussi ne peut-il pas exiger le remboursement).
Pnei Moshe non traduit
גמ' הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא. אם נימא דפלוגתא דחנן ובני כ''ג היא כדפליגי במתני' ולחנן איבד מעותיו ולבני כ''ג חייב לשלם לו:
אמר רבי יוסי. לא היא דבהא אפילו בני כ''ג מודו דאינו חייב לשלם לו דטעמייהו דבני כ''ג תמן במתני' מפני שלא עלתה על דעת שתמות אשתו ברעב ומחויב הוא לפרנסה ולפיכך חייב לשלם:
ברם הכא. בבעל חוב יכול הלוה לומר מפייס הייתי למלוה והוא מחיל לי ומי הרשך לשלם לו:
הגע עצמך דהוה גביה. מלוה משכון ובעל כרחו היה משל' לו:
ומשני מ''מ יכול הוא לומר הייתי מפייס לו שיתן לי גם המשכון לידי:
עד כדון. לא שמענו שהוא פטור אלא בב''ח שאינו דוחק את הלוה לפרוע כדקאמר מפייס הוינא ליה:
ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק. אם נימא נמי דאפ''ה אינו משלם לחבירו שפרע בשבילו:
שמעינן מן הדא. דתנן בפ''ד דנדרים המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ושוקל את שקלו מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור יכול לשקלו בשבילו:
ולא שקל אין ממשכנין אותו. בתמיה דהרי הגזבר יכול למשכן אותו בשביל שקלו וכב''ח דוחק הוא ואפ''ה קתני דרשאי המדיר לשקול את שקלו:
הדא אמרה ואפי' בב''ח שהוא דוחק. פטור מלשלם לחבירו דכמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא דאי לאו הכי הא קא מהני ליה להמודר:
תדע לך שהוא כן. ועוד ראיה ממה דתנינן התם שהמדיר מקריב עליו קיני זבים כו' לא בשלא נתן לתוך ידו כלום כלומר לאו דטעמא משום דהמדיר לא נתן לתוך ידו של המודר כלום והיכא דלא מטי הנאה מהמדיר לידיה דהמודר לאו כלום הוא:
וכא. וה''נ טעמא הוא דהא לא נתן לידו כלום והילכך אפילו בב''ח דוחק פטור מלשלם לחבירו:
הֲרֵי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָת וְאָֽמְרָה. מֵת בַּעֲלִי. תִּזּוֹן וְתִיטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. גֵּירְשָׁנִי בַעֲלִי. תִּזּוֹן מִכְּתוּבָּתָהּ. מַה נַפְשָׁךְ. אִם הִיא אֵשֶׁת אִישׁ מִשֶׁלְּבַעֲלָהּ הִיא נִיזּוֹנֶת. אִם אֵינָהּ אֵשֶׁת אִישׁ מִכְּתוּבָּתָהּ הִיא נִיזּוֹנֶת. הֲרֵי מִשֶּׁבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת וְאָמַר. יֵצְאוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִמְזוֹנוֹתֶיהָ. שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם פָּֽסְקוּ בֵית דִּין מַה שֶׁפָּֽסְקוּ פָֽסְקוּ. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. בְּשֶׁאֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְדֵי מְזוֹנוֹת. כְּהָדָא שׁוֹמְעִין לוֹ. כְּמָאן דָּמַר. אֵין מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה מִדְּבַר תּוֹרָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. אֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לְאִשָּׁה מְזוֹנוֹת 68b מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אֲבָל נִיזּוֹנֶת הִיא עִם בַּעֲלָהּ בַּשְּׁבִיעִית. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בְּשֶׁיֵּשׁ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְדֵי מְזוֹנָהּ. כְּהָדָא מַה שֶׁפָּֽסְקוּ פָֽסְקוּ. תִּיפְתָּר בְּשֶׁפָּֽסְקוּ יֶתֶר.
Traduction
Si un homme se trouvant au-delà des mers envoie des présents à ses fils, les filles y ont aussi droit (ce sont tous ses enfants); mais si un moribond donne l’ordre de faire remettre des présents à ses fils (seuls héritiers légaux), les filles n’y participeront pas.
Pnei Moshe non traduit
הרי שיצא כו' תזון ותטול כתובתה. כלומר או תזון או רצתה תטול כתבתה:
תזון מכתובתה. אין לה מזונות אלא כנגד כתובתה דמה נפשך יהבינן לה אם אשת איש היא ששקר אומרת גירשני א''כ משל בעלה ניזונת ואם אינה א''א כו':
ואשתו תובעת מזונות. ופליגי רבי ירמיה ור' יוסי לקמיה בפירושא דמילתא:
ואמר יצאו כו. כלומר כשיצאתי למדה''י אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו:
ואם פסקו ב''ד. לה מזונות קודם שבא מה שפסקו פסקו:
ר' ירמיה אמר. הא דקאמר ואשתו תובעת מזונות בשאין מעשה ידיה כדי מזונותיה ותובעת ממנו המותר וכגון שלותה ותובעת לשלם:
ופריך כהדא שומעין לו. בתמיה אמאי הא לא ספקה:
כמ''ד אין מזונות לאשה מד''ת. והילכך אין מוציאין ממנו אע''ג דלא ספקה:
כהדא דתני כו'. מפורש לעיל ריש פרק המדיר:
רבי יוסי. מוקי לה בשיש במעשה ידיה למזונותיה ופריך כהדא מה שפסקו פסקו בתמיה הא לא צריכה:
תיפתר בשפסקו יתר. כלומר לדברים יתירים דלא ספקי לה מעשה ידיה:
הֲרֵי שֶׁהָיָה נָתוּן בִּמְדִינַת הַיָּם וְאָמַר. יִינָּתֵנוּ אֵילּוּ לְבָנָיו. בְּנוֹתָיו בִּכְלָל. אִם (בַּשְּׁבִיעִית) [בִּשְׁעָת מִיתָא] אָמַר. יִינָּתֵנוּ אֵילּוּ לְבָנָיו. אֵין בְּנוֹתָיו בִּכְלָל.
Traduction
R. Zeira ou R. Hananel dit au nom de Rav, ou R. Zeira au nom d’Aba b. Jérémie: les 2 sentences de Hanan servent de règle (sont adoptées), ainsi que les 7 sentences dites par Admon. R. Aba b. Zabda dit au nom de R. Isaac b. Haqoula: partout où l’on trouve l’enseignement disant que R. Gamliel a vu (favorablement) les paroles d’Admon, celles-ci sont adoptées comme règle.
Pnei Moshe non traduit
ואמר יינתנו אילו לבניו. שלח להן מתנות ואמר סתם לבניי הבנות בכלל:
ה''ג אם בשעת מיתה אמר. לא נתכוין אלא לזכרים הראוין לירש ואין הבנות בכלל:
רִבִּי זְעִירָא רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם אַבָּא בַּר יִרְמְיָה. שְׁנֵי דְבָרִים אָמַר חָנָן הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. שִׁבְעָה דְבָרִים אָמַר אַדְמוֹן אֵין הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק בַּר חֲקוּלָה. בְּכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁנִינוּ אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל. רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
בכל מקום ששנינו כו'. וכן מסיק לה בבבלי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source