Ktouboth
Daf 55b
משנה: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה.
Traduction
Si la femme divorcée avoue le payement d’une partie du douaire (et le mari prétend l’avoir payée entièrement), elle prêtera serment pour obtenir le reste (440)V.traité (Shevouot 7, 7). Si un seul témoin atteste le payement du douaire, la femme sera payée en prêtant serment qu’elle n’a pas été payée. Si la femme veut se faire payer sur les biens des orphelins, ou des biens hypothéqués, ou en l’absence du mari qui est en voyage, elle doit prêter serment avant d’être payée.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הפוגמת כתובתה. כדמפרש ואזיל במתני' דלקמן:
לא תפרע אלא בשבועה. בבבלי מפרש טעמא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דתידוק:
עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של בעל:
מנכסים משועבדים. משום דאי הוי גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ואנן טענינן בשביל לקוחות דילמא אי הות גבית מן הלוה הוה טעין אשתבע לי ובעית אשתבועי השתא נמי אשתבע ושבועות הללו אע''פ שתקנת חכמים הן אינן אלא כעין של תורה בנקיטת חפץ שכל שבועות שתקנו במשנה כעין של תורה הן:
הלכה: נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וּלְיוֹרְשַׁיי כול'. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וְהִיא שֶׁעָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ. אֲבָל אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. דּוּ מַתְנִיתָא. לֹא עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְעָתִיד לָבוֹא. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר. אֵיזֶהוּ לְשֶׁעָבַר. מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אֲפִיוּלוּ עֲשָׂאָהּ אֶפִּטְרָפּוֹס לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְהָא תַנִּינָן לֹא עָֽשְׂתָהּ אֶפִּטְרָפּוֹס אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אִם אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְעָתִיד לָבוֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר. פָּתַר לָהּ עַל רֹאשָׁהּ. וְאִין עַל רֹאשָׁהּ כְּהָדָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. לֹא סוֹף דָּבָר בִּנְכָסִים שֶׁנִּשְׁתַּלְּטָה בָהֶן בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ אֶלָּא אֲפִילוּ נְכָסִים שֶׁנִּשְׁתַּלְּטָה בָהֶן לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. פָּתַר לָהּ מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה. דָּמַר רִבִּי אַבָהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. 55b מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. שֶׁלֹּא תְהֵא מַנִיחָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ.
Traduction
R. Yona dit: la veuve est dispensée de prêter serment pour sa gestion, lorsqu’elle est devenue tutrice du patrimoine du vivant de son mari; mais lorsqu’elle l’est seulement devenue après le décès de son mari, les héritiers peuvent lui imposer le serment (438)Le mari n'a pas pu d'avance la dispenser de serment pour des biens qui seront alors aux mains des tiers. C’est ainsi que s’exprime notre Mishna (à la fin): ''Si elle n’a pas été nommée tutrice, les héritiers ne peuvent pas lui imposer de serment; mais si elle est devenue tutrice, les héritiers peuvent exiger d’elle un serment pour l’avenir (439)Règle applicable aussi à ce qui précède, que les héritiers peuvent déférer le serment pour ce qui suit le décès, non pour le passé''. Par ''le passé'', on entend l’époque qui s’est écoulée entre l’instant du décès et celui de l’ensevelissement (sur cette partie de la gestion, les héritiers n’ont pas de droits). R. Yossé dit: même pour les biens que la veuve a gérés comme tutrice, après le décès du mari, la dispense est effective, et les héritiers ne peuvent pas imposer le serment. Mais notre Mishna dit formellement le contraire: ''Si elle est devenue tutrice après le décès du mari, les héritiers peuvent lui imposer le serment pour l’avenir''? Ces mots, selon R. Yossé, s’appliquent au commencement de la Mishna (à la dispense prévue par le mari, et non applicable aux héritiers). Mais s’il s’agit de cette partie, n’est-ce pas en contradiction avec ce que R. Yona et R. Yossa ont dit tous deux plus haut (§ 5): -Non seulement pour les biens dont la femme était la maîtresse du vivant de son mari, elle est dispensée de jurer; mais encore pour ceux qui lui sont échus au décès de son mari, les héritiers ne peuvent pas lui déférer le serment? Cette dernière dispense, explique R. Yossé, s’applique à la gestion de l’époque qui s’est écoulée entre l’instant du décès et l’ensevelissement (partie sur laquelle les héritiers n’ont pas de droits); car R. Abahou a dit explicitement au nom de R. Yohanan: pour l’intervalle de temps entre le moment du décès et l’ensevelissement, les héritiers ne peuvent pas lui imposer le serment. Bar-Kappara a enseigné le motif de cette mesure: elle a été prise pour que la femme n’abandonne pas le corps de son mari et se retire chez ses parents (si elle devait être inquiétée dans sa gestion).
Pnei Moshe non traduit
גמ' והוא שעשת אפיטרופא בחיי בעלה. דוקא על עסק שעשת בחיי בעלה יכול לפוטרה אף מיורשיו:
אבל אם עשת אפיטרופא לאחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה גרסינן. דעל מה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתה אינו יכול לפוטרה מיורשיו שכבר הנכסים ברשותן הן:
דו מתניתא לא עשת אפיטרופא וכו'. כלומר דרבי יונה מפרש דסיפא דקתני אם נעשית אפיטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא והיינו במה שעוסקת לאחר מיתת בעלה אמצעיתא נמי קאי שאפילו היכא דפטרה גם מיורשיו לא פטרה אלא במה שנעשית אפיטרופא בחיי בעלה:
ואין משביעין אותה לשעבר. כלומר השתא ע''כ הא דקתני לשעבר לאו על עסק שבחיי בעלה קאי דפשיטא דהא גם מיורשיו פטרה ואיזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה דאע''ג שעל אפיטרופא שנעשית לאחר מיתה היורשין משביעין אותה היינו דוקא במה שעוסקת לאחר קבורה אבל במה שעוסקת משעת מיתה עד שעת קבורה אין היורשין משביעין אותה כדלקמן:
ורבי יוסי אמר. אפי' במה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתת בעלה מהני פטורו שפטרה מן היורשין ואין משביעין אותה:
והא תנינן וכו' אם עשת אפטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא. וקשיא לרבי יוסי:
פתר לה. רבי יוסי על ראשה על הרישא קאי והיא מתני' דלעיל היכא שלא פטרה אלא מעצמו אבל לא מיורשיו דאז היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שנעשית לאחר מיתת בעלה:
ופריך ואין על ראשה כהדא ר' יונה ורבי יוסי וכו'. כלומר ואם על רישא קאי קשיא הא קאמרי לעיל אפילו בנכסים ששלטה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי והא דלא פריך נמי דרבי יונה אדר' יונה דהא לדידיה אמציעתא נמי קאי ואפילו היכא דפטרה גם מיורשיו ס''ל דמשביעין אותה על העתיד לבא והיכי קאמר לעיל אפי' נכסים ששלטה בהן לאחר מיתה אין היורשים משביעין אותה ואפילו היכא דלא פטרה אלא מדנפשיה משום דאיכא למימר לר' יונה לא קשיא מידי דהא דקאמר לעיל בנכסים ששלטה לאחר מיתה אין היורשין משביעין אותה היינו משעת מיתה עד שעת קבורה כדמפרש לה לשעבר במתני' וקמ''ל התם דאע''ג דלא פטרה אלא מדנפשי' אין משביעין אותה אבל אליבא דר' יוסי אכתי לא אסיק אדעתיה סתמא דהש''ס דמודה לר' יונה בהא ולדידיה איכא למימר לשעבר דקאמר בחיי בעלה הוא והילכך מקשי ליה דידיה אדידיה:
ומשני פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה. כלו' הא דקאמרי לעיל דאין היורשין משביעין אותה בנכסים ששלטה משעת מיתה עד שעת קבורה דבהא כ''ע לא פליגי כדאמר ר' אבהו בשם ר''י וכדתני בר קפרא טעמא שלא תהא מניחתו מוטל בביזיון והולכת לבית אביה ולא פליגי ר' יונה ורבי יוסי אלא במה שנעשית אפטרופא לאחר קבורה דלר' יונה היורשין משביעין אותה אפי' פטרה גם מיורשין ולר' יוסי אין משביעין אותה:
הלכה: הָֽלְכָה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ כול'. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּעֵין שְׁבוּעַת תּוֹרָה יָֽרְדָה לָהֶן. כְּתוּבָּה הוּחְזְקָה בְיָדָהּ לְגַבּוֹת. כְּמִי שֶׁגָּבָה. וְהוּא כָתוּב עִם הַשְּׁטָר שֶׁלְּמָאתַיִם פָּרוּעַ. וְהִיא אוֹמֶרֶת מְנָה. לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה.
Traduction
R. Zeira dit: c’est d’une façon analogue au serment légal (dû en d’autres cas) que les sages ont procédé ici; car, en réalité, la femme n’est pas considérée comme munie du douaire (441)Puisqu'après avoir juré la femme touche le montant, ce n'est pas un serment légal, dont la suite ordinaire est de ne rien faire percevoir; seulement on la considère (par mesure rabbinique) comme le réclamant, et à partir de ce moment naît entre eux le différend, en ce que le mari argue avoir payé le douaire complet de 200 zouz, tandis que la femme réplique n’avoir perçu que la moitié; elle prêtera serment pour obtenir le reste.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כעין שבועת תורה ירדו להן. חכמים ירדו בתקנה זו כעין של תורה וכלומר דלא תימא דהוי כמודה מקצת שהוא אומר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא נתקבלתי אלא מנה ושבועה מדאורייתא היא קמ''ל דאינה אלא תקנת חכמים כדמפרש ואזיל. וה''ג כמו שהוא בשבועות. וכתובה לא הוחזקה בידה לגבות אלא כמי שגבת מיכן והילך והוא כתובעה עם השטר וכו' ושם כתוב נפרעת שלא בשבועה וטעות הוא והעיקר כמו שהגהתי כאן וה''פ דרבי זעירא מסיק למילתיה שאין כאן שבועה דאורייתא שהרי כתובה לא הוחזק בידה לגבות כלומר שעדיין לא גבתה ועכשיו נשבעת ונוטל' ואנן קי''ל דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן ולא נשבעין ונוטלין:
אלא כמי שגבת. כלומר אלא שחכמים עשו אותה כמו שגבתה כבר ומיכאן והילך התביעה ביניהם שהוא תובעה עכשיו נפרעת ממני שטר של מאתים פרוע ובחנם היית גובה הכל והיא אומרת מנה ונמצא שהיא עכשיו כנשבעת ונפטרת והילכך לא תיפרע אלא בשבועה והיינו דקאמר שעשו אותה כעין שבועת תורה. וכגוונא דאמר בבבלי סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דמודה מקצת הויא ודחי לה רבא דמדאורייתא נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטל' אלא מדרבנן וכדפרישית במתני':
תַּנֵּי הַפּוֹגֶמֶת. לֹא הַפּוֹחֶתֶת כְּתוּבָּתָהּ. כֵּיצַד. הָֽיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת מְנָה. נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. מַה בֵין פּוֹגֶמֶת וּמַה בֵין פּוֹחֶתֶת. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. פּוֹגֶמֶת בָּא מַשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֹתַיִים. פּוֹחֶתֶת לֹא בָא מַשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֹתַיִים.
Traduction
On a enseigné (442)Cf J, traité (Sanhedrin 8, 6): La femme qui conteste la réception partielle du douaire ne sera payée qu’en prêtant serment; mais celle qui accuse une réduction sur le montant primitif du douaire (sans en avoir rien touché) le devra sans prêter serment. Voici un exemple de ce cas: si, sur le douaire qui d’ordinaire est de 200 zouz, la femme reconnaît s’être contentée d’une inscription de moitié au contrat, le montant réclamé par elle sera payé sans qu’elle doive jurer. Pourquoi cette distinction entre les deux modes de réclamation? -C’est que, répond R. Hanina, au 1er cas il y a une sorte de transaction entre le mari et la femme, qui reconnaît une partie de l’acquittement; tandis qu’au 2e cas (la femme ne reconnaissant rien), il n’y a pas de transaction entre eux (sauf la réduction dès le principe).
Pnei Moshe non traduit
תני הפוגמת. דוקא פוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת שהיא נפרעת שלא בשבועה:
היתה כתובתה מאתים. והוא אומר התקבלת כתובתיך:
והיא אומרת מנה. לא התקבלתי כלום אלא שמודה אני שמתחלה לא היתה כתובתי אלא מנה:
פוגמת בא משא ומתן בנתיים. כלומר יש כאן עכ''פ הודאה במה שנשא ונתן לה במקצת וכמודה במקצת היא אבל פוחתת לא בא משא ומתן בנתיים שהרי לדבריה לא נתן לה כלום אלא שפוחתת כתובתה מעיקרא היא:
רִבִּי יִרְמְיָה בְעָא. כְּמַה דְאַתְּ אֲמַר תַּמָן. עֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְדִכְוָותָהּ. וְעֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְחוּתָה לֹא תִפְחוֹת אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. בְּשָׁעָה שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְחוּתָה בְעֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת שְׁנַיִם. וְאֵין עֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת שְׁנַיִם.
Traduction
R. Jérémie demanda: comme il est dit ici: ''Si un seul témoin atteste le payement, la femme ne sera payée qu’après avoir prêté serment'', dira-t-on de même qu’en cas d’attestation par un seul témoin, comme en principe le douaire a été réduit de moitié, elle ne sera payée qu’après avoir prêté serment? Il y a cette distinction à noter, dit R. Yossé, que si un témoin atteste la réduction, on ne croit pas l’assertion d’un seul contraire à celle de deux (affirmant l’opposé), et un témoin ne peut pas infirmer le dire de deux autres.
Pnei Moshe non traduit
כמה דאת אמר תמן. כמו דאמרינן במתני' עד אחד מעידה שהיא פרוע' לא תפרע אלא בשבועה ואימא נמי דכוותה בעד אחד מעידה שהיא פחותה דלא תפרע אלא בשבועה:
א''ר יוסי. שאני גבי פחותה דלא מהימן עד אחד לחייבה שבועה שהרי השטר לפנינו בשני עדים ובשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה הוי כהכחשה ואין עד אחד מכחיש את השנים אבל בפרעון לאו הכחשה היא:
תַּנֵּי. יוֹרֵשׁ שֶׁפָּגַם אָבִיו שְׁטָר חוֹבוֹ הַבֶּן גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בְּזֶה יָפֶה כֹחַ הַבֶּן מִכֹּחַ הָאָב. שֶׁהַבֶּן גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. וְאָב אֵינוֹ גוֹבֶה אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת יוֹרֵשׁ. שֶׁלֹּא פָקַדְנוּ אַבָּא. שֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא. שֶׁלֹּא מָצִינוּ שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁלָּאַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָרוּעַ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה בְעָא. מַתְנִיתָא דְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן טָעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. הָבִיאוּ בַעֲלִי וַאֲנִי שׁוֹתָה. בְּרַם הָכָא. בְּדִין הָיָה אֲפִילוּ אָבִיו לֹא יִשְׁבַּע. תַּקָּנָה תִיקְּנוּ בוֹ שֶׁיִּשְׁבַּע. בּוֹ תִיקְּנוּ. בִּבְנוֹ לֹא תִיקְּנוּ. כֵּיוָן שֶׁמֵּת הֶעֱמַדְתָּה אֶת בְּנוֹ עַל דִּין תּוֹרָה.
Traduction
On a enseigné (443)V.B, traité Shevouot 48: lorsque le père (par son engagement antérieur) rend l’encaissement d’une dette compliqué pour l’héritier, le fils peut cependant réclamer le montant sans prêter serment; et en cela le fils a une supériorité sur le père, puisque le fils réclame le montant sans serment préalable, tandis que le père ne pourrait l’encaisser qu’en jurant y avoir droit. R. Eléazar dit: malgré cela, le fils devra prêter le serment d’héritage, savoir, ''que notre père ne nous a rien ordonné (à ce sujet), qu’il ne nous l’a pas dit et que nous n’avons pas trouvé d’acte parmi les papiers de notre père, constatant que ce contrat est payé''. R. Oshia demanda: Faut-il attribuer notre Mishna à l’école de Shammaï, qui dit (en cas de décès subit du mari d’une femme soupçonnée d’adultère): ''Elle peut retirer son douaire, sans boire l’eau d’épreuve (444)(Sota 4, 3)''? (De même ici, on devrait admettre comme dûment payable le contrat que l’héritier a en main sans jurer)? Il y a cette différence, répondit R. Yossé, en ce que l’école de Shammaï fait valoir l’objection possible de la femme, d’être toute prête à boire l’eau d’épreuve (445)J, ibid, 1, commenc si on lui rend son mari (il y a un changement dont elle n’est pas cause); tandis qu’ici, en stricte justice, le père même ne devrait pas être tenu de jurer pour encaisser le montant du contrat de dette, et par mesure rabbinique il a été convenu qu’en raison d’un engagement antérieur le serment est imposé; par suite, il est exigible du père, non du fils. Aussi, à la mort du père, on rétablit pour le fils l’ordre légal.
Pnei Moshe non traduit
הבן גובה שלא בשבועה. דהא דקי''ל אין אדם מוריש לבניו ממון שיש עליו שבועה דוקא בשהיה עליו שבועה מן הדין אבל בפוגם שטרו שהיא גופה אינה אלא מתקנת חכמים בכה''ג לא אמרי' אין אדם מוריש וכו' כדמסיק לקמן וכן אמרינן בבבלי שבועות דף מ''ח:
ונשבע שבועת יורש. אעפ''כ שבועת היורשין עליו שלא פקדנו וכו':
מתניתא דב''ש. בתמיה האי ברייתא לא אזלא אלא כב''ש דתנן בפ''ד דסוטה מתו בעליהן עד שלא שתו בש''א נוטלת כתובה אע''פ שאינה שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא ושמא זינתה ואין לה כתובה משום דקסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקת בעל השטר הן והבאים להוציא ממנה עליהם להביא ראיה וקס''ד דה''נ טעמא הוא הואיל והשטר בידו וכעומד ליגבות הוא:
אמר רבי יוסי. דלא דמי כלל דהתם טעמא דב''ש מפני שהיא אומרת הביאו לי בעלי ואני שותה שאני מוכנת ואין המניעה ממני אבל הכא טעמא אחרינא איכא וכ''ע מודים בה שהרי בדין היה שאפי' אביו לא ישבע אלא שתקנה תיקנו חכמים שישבע משום דפרע דייק וכו' ובו תיקנו ולא בבנו דכיון שמת וליכא טעמא דרמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק העמידוהו על דין תורה שגובה בלא שבועה:
Ktouboth
Daf 56a
56a נִתְחַייֵב אָבִיו שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וּמֵת אֵין בְּנוֹ גוֹבֶה. דִּלֹ כֶן מָה אֲנָן אָֽמְרִין. וְיֵשׁ אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָתוֹ לִבְנוֹ. אָמַר רִבִּי אָבִין. אַתְּ אָמַרְתְּ. פָּגַם אָבִיו שְׁטָרוֹ בְּבֵית דִּין אֵין בְּנוֹ גוֹבֶה. רַב חִסְדָּא בְּעָא. בְּגִין דַּהֲלַךְ אִילֵּין תַּרְתֵּי פְסִיעָתָא הוּא מַפְסִיד. אִילּוּ פְגָמוֹ חוּץ לְבֵית דִּין אַתְּ אֲמַר. גּוֹבֶה. מִפְּנֵי שֶׁפְּגָמוֹ בְּבֵית דִּין אַתְּ אֲמַר. אֵינוֹ גוֹבֶה.
Traduction
– Si le père se trouve déjà dans l’obligation de prêter serment par devant le tribunal (446)Si p ex un emprunteur meurt avant le prêteur, le créancier doit affirmer sa créance par serment aux fils de l'emprunteur, puis il meurt, le fils ne peut pas le réclamer; sans quoi, il n’y aurait pas lieu de dire qu’il arrive parfois qu’un père lègue le serment à son fil (lui transmet cette obligation). Ceci prouve, dit R. Abin, que si un père a entaché son contrat par devant justice (par suite d’un serment), le fils ne pourra pas réclamer le montant. Mais, observer R. Hisda, il n’est pas juste que pour avoir fait deux pas on perde une créance; or, si un contrat est entaché pour une cause en dehors du tribunal (autre que celle d’un serment), le créancier peut réclamer le montant;pourquoi ne le pourrait-il plus si le contrat est entaché par le fait provenant du tribunal? (c’est donc au cas d’une autre cause de défectuosité que le fils ne peut plus réclamer une créance du père).
Pnei Moshe non traduit
נתחייב אביו שבועה בב''ד. בעלמא קאי כגון שמת לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ומת איך בנו גובה כדמפרש טעמא דאם לא כן מה אנן אמרין ויש אדם מוריש שבועה לבנו בתמיה:
את אמרת. כלומר לדידך אפילו בפוגם שטרו בב''ד נמי אין בנו גובה דהא נתחייב שבועה בב''ד והיותר נראה דגרסינן זאת אומרת כלומר דקס''ד דרבי אבין דפוגם שטרו נמי בכלל:
רב חסדא בעא. על הא דרבי אבין וכי בשביל שהלך זה שני פסיעות אלו לב''ד יהא מפסיד בתמיה דבפוגם חוץ לב''ד ומת את אמר בנו גובה ומפני שפגמו בב''ד יהא נפסד אלא לא אמרו כלל בפוגם שטרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא במילי אחריני דוקא כדאמרן:
הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּיָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה כול. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. אֵין פּוֹרְעִין מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִשְׁטָר שֶׁהָרִיבִּית אוֹכֶלֶת בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. אַף לִכְתוּבַּת אִשָּׁה. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה. מָאן חָשׁ לִמְזוֹנוֹת. רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. בְּמִגְבָּה הַדָּבָר תָּלוּי. מַאי כְדוֹן. מִפְּנֵי חִינָא. מִפְּנֵי שֶׁיְּהוּ הַכֹּל קוֹפְצִין עְלֶיהָ לִישָּׂאֶנָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. אַף לִגְזֵילָה וְלִנְזִיקִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אַף אֲנָן נַמֵּי תַנִּינָן תַּרְתֵּיהוֹן. לִגְזֵילָה מִן הָדָא. אִם הָיָה דָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֵרָיוּת חַייָב לְשַׁלֵּם. לִנְזִיקִין מִן הָדָא. אֵין נִפְרָעִין מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוֹרִית. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֵין נִפְרָעִין מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִין לִנְזִיקִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוֹרִית. וְהָא תַנֵּי. עָמַד הַבֶּן תַּחַת הָאָב הַנִיזָּקִין שָׁמִין בַּעִדִּית וּבַעֲלֵי הַחוֹב בַּבֵּינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בַּזִיבּוֹרִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. כָּאן בְּיָתוֹם גָּדוֹל. כָּאן בְּיָתוֹם קָטוֹן.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Yanaï (447)''(Gitin 5, 2) ( 46d); cf J, traité (Sanhedrin 8, 10)'': le tribunal n’exige un paiement immédiat sur les biens des orphelins que lorsqu’un contrat (signé par le père à un païen) est grevé d’intérêts (ce serait une perte pour eux d’attendre). Selon d’autres, on exige aussi d’eux le remboursement du douaire à la femme. C’est dit R. Yanaï, pour leur éviter désormais les frais d’entretien de la veuve. R. Mathnia ajoute: celui qui a souci de cette question de nourriture doit être R. Simon, qui dit (448)Ci-après, (11, 3): cette question dépend du moment où la veuve réclame son douaire (fut-il en partie payé, elle n’a plus droit à être nourrie). Mais alors pourquoi les autres rabbins n’en ont-ils pas un égal souci? -C’est que, disent-ils, on tient compte de la bonne grâce que la veuve inspirera à d’autres hommes, et si on lui rend de suite le douaire, c’est à qui se hâtera le plus d’aller l’épouser. Selon d’autres, ce qui est dû par suite de vol, ou de dommage, incombe aux orphelins (sera payé par eux). En effet, dit R. Yossé, nous avons aussi appris que ces deux points sont dus: pour le vol, on le sait de ce qu’il est dit (449)Baba (Qama 10, 1): ''pour un vol commis par le père (mort depuis ce temps), les enfants sont tenus de le restituer s’il s’agit d’un immeuble''; pour le dommage on le sait de ce qu’il est dit (450)(Gitin 5, 2): ''on ne paiera à l’aide des biens d’orphelins, qu’en prenant des terrains inférieurs''; or, il faut rectifier ainsi cette Mishna: On paiera sur leurs biens pour dédommagement, en prenant des terrains inférieurs. -Mais n’est-il pas dit aussi: Si le fils se trouve succéder au père, on rembourse d’abord les dommages sur les meilleurs biens, puis les créanciers sur les biens moyens, enfin le douaire de la veuve sur les derniers? -Ceci s’applique, répond R. Yossé b. R. Aboun, à un orphelin majeur, non au mineur.
Pnei Moshe non traduit
מנכסי יתומין וכו' אין פורעין מנכסי יתומין. אין ב''ד נזקקין לפרוע מנכסיהם אלא בשטר שהרבית אוכלת בו שהיה אביהם חייב לעכו''ם ברבית ומשום רווחא דיתמי וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כדמוקי לה בערכין דף כ''ב:
אף לכתובת אשה. אם יש עליהן לפרוע כתובת אשה כדמפרש רבי ינאי טעמא מפני מזונות שכל זמן שאין פורעין לה הכתובה ניזונת היא מן הנכסים והוי נמי רווחא דיתמי:
מאן חש למזונות. כלומר שחוששין אנו בכל צדדי תקנות לפטור מזונות האשה מנכסי היתומים ר''ש היא:
דר''ש אומר במגבה הדבר תלוי. לקמן פרק אלמנה ניזונת גבי אלמנה המוכרת למזונות קאמר ר''ש משגבתה כתובתה במקצת שוב אין לה מזונות:
מאי כדון. ומה טעם לרבנן דלא חשו כ''כ משום מזונות:
מפני חינה. שימצאו הנשים חן בעיני האנשים כדמפרש ואזיל מפני שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה אם יהיה לה ממון:
אף לגזילה ולנזקין. נפרעין מנכסי היתומי':
לגזילה מן הדא. דתנן בהגוזל בתרא שאם הניח להם אביהם נכסים שיש להן אחריות חייבין לשלם מהן גזילת אביהן:
לנזיקין מן הדא. דתנן בפרק הניזקין אין נפרעין כו' וכדמפרשינן התם כיני מתני' כן הוא הא דקאמר מן נכסי היתומים מן הזיבורית על נזיקין הוא דקאמר דאע''ג דדין הנזיקין מן העדית מנכסי יתומין אף הן אין נפרעין אלא מן הזיבורית:
והא תני עמד הבן תחת האב. לכל הדינין הבן עומד תחת האב לשלם לניזקין בעדית כו' אלמא אף מן היתומין גובין הנזיקין מעדית:
כאן ביתום גדול. מן העדית ביתום קטן מן הזיבורית. אבל בבבלי גיטין דנ''ט מסיק לה דבין מגדולי' בין מקטני' מן הזיבורית:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source