Ktouboth
Daf 39a
הלכה: מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעֲלָהּ כול'. 39a רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חַד אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל. וְחָרָנָא אָמַר. בְּמַחֲלוֹקֶת. וְלָא יְדַעְנָא מָאן אֲמַר דָּא וּמָאן אֲמַר דָּא. מִסְתַּבְּרָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הוּא דוּ אֲמַר. בְּמַחֲלוֹקֶת. דּוּ פָתַר לָהּ בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ. וְתַנִּינָן. וְאִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. מַעֲשֵׂה יָדַיִים שֶׁהֵן כִּמְצִיאָה. אָתָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. הֲווֵיי דַּעֲוָון דַּעֲוָון אִית לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.
Traduction
R. Hiskia dit au nom de R. Imi que R. Yohanan et R. Simon b. Lakish discutent sur l’attribution de la Mishna: d’après l’un, elle exprime l’avis de tous; d’après l’autre, elle exprime des avis en discussion (entre R. Meir et R. Yohanan le cordonnier). L’on ignore par qui chacune de ces attributions a été énoncée. Il y a lieu de croire qu’à R. Simon b. Lakish appartient l’opinion d’adopter l’énoncé de la Mishna selon une discussion; car plus haut (V, 6), au sujet de l’excédant laissé par la femme qui se subvient par son travail, le même R. Simon expose qu’il y a discussion sur le reliquat de 5 selà, et il admet que (selon R. Meir) si le mari pourvoit à la nourriture de la femme, même sans lui donner d’argent à part pour ses menus besoins, il a le droit de consacrer le reliquat. Or, il a été enseigné ensuite (§ 11): ''Si le mari ne lui donne pas d’argent en espèces pour ses menus besoins, il n’a pas de droit sur ce que la femme gagne par son travail''. De même ici, c’est dans la même hypothèse que notre Mishna accorde au mari le reliquat sur le gain du travail manuel de la femme, au même titre que la trouvaille faite par elle (ce qui est l’avis de R. Meir seul, à l’opposé de R. Yohanan; donc, c’est la thèse en discussion). Au contraire, dit R. Jacob b. Imi au nom de R. Simon b. Lakish, notre Mishna se conforme à l’avis de tous (sans discussion (284)C'est ainsi que plus haut, (5, 6), d'après la 2e explication, la discussion porte sur le point de savoir si l'on peut consacrer un objet non encore présent, non sur le reliquat du gain de la femme. Il y a donc diverses manières d’expliquer l’avis de R. Simon b. Lakish.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מסתברא. וקאמר הש''ס תסתיים דר''ל הוא דאמר במחלוקת ומוקי למתני' כר''מ כדמפרש ואזיל. דו פתר לה במעלה לה מזונות וכו'. דר''ל מוקי למתני' בפרקין דלעיל הלכה ה' המקדיש מעשה ידי אשתו כו' המותר ר''מ אומר הקדש ור''י הסנדלר אומר חולין ומפרש לה ר''ל התם דבמותר מחמש סלעין פליגי ולר''מ תיקלי מותר תחת המזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף והילכך אם מעלה לה מזונות אע''פ שאין נותן לה מעה כסף יכול הוא להקדיש המותר ולר''י הסנדלר איפכא:
ותנינן ואם אינו נותן לה וכו'. כדפרישית שם:
מעשה ידים שהן כמציאה. כלומר מציאתה ומעשה ידיה לבעלה דקתני במתני' במותר מעשה ידיה הוא דדמייא למציאה דלא שכיחא ומפרש נמי למתניתין דהכא במעלה לה מזונות מיירי והילכך מציאתה ומותר מעשה ידיה לבעלה והיינו כר''מ ולא כר''י הסנדלר ותסתיים דר''ל אמר במחלוקת:
אתא ר' יעקב. וקאמר בשם ר''ל ד''ה היא מתני' דלא מוקי לפלוגתייהו דר''מ ור''י הסנדלר בהכי אלא כהאי מ''ד בפרקין דלעיל דפליגי התם אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם או לא ודכ''ע מעשה ידיה תחת מזונות ומותר תחת מעה כסף ומתני' אפי' במעלה לה מזונות לבד מיתוקמה ומציאה טעמא אחרינא אית בה משום איבה כדאמר לקמן וד''ה היא:
הוי דעון דעון אית לר''ש בן לקיש. כלומר ש''מ דדיעות חלוקות הן ואמוראי נינהו אליבא דר''ל וכדאמר התם אהאי פלוגתא דמר מוקי לה הכי אליביה דר''ל ומר הכי:
Ktouboth
Daf 39b
משנה: הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת חֲתָנוֹ אָֽמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן וְלָךְ אֵי אֶפְשִׁי לִיתֵּן.
Traduction
Si le père de la femme a fixé une dot pour son gendre, puis le gendre meurt (et son frère veut épouser la veuve en vertu du lévirat), les sages autorisent le père à arguer qu’il se refuse à fournir au frère du défunt la dot promise.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ומת חתנו. ונפלה לפני יבם:
יכול הוא שיאמר. או חלון או יבם ואפילו היה אחיו עם הארץ והוא ת''ח יכול הוא לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן:
משנה: פָּֽסְקָה לִכְנוֹס לוֹ אֶלֶף דֵּינָר הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדּוֹ בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר מְנָה. כְּנֶגֶד הַשּׁוּם הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ. שׁוּם בִּמְנָה וְשָׁוֶה מְנָה אֵין לוֹ אֶלָּא מְנָה. שׁוּם בִּמְנָה הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד דֵּינָר. בְּאַרְבַּע מֵאוֹת הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמַה שֶׁהֶחָתָן פּוֹסֵק הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ.
Traduction
Si la femme doit apporter en dot une somme de mille dinars, le mari, par contre, inscrira au contrat 1500 dinars (1/3 en plus (289)Car, dit Rashi, il peut gagner avec l'argent qu'elle apporte. Si elle apporte des effets que l’on estime valoir une certaine somme, le mari inscrira au contrat 1/5 de moins (290)Les parents, par gloriole, aiment à hausser la valeur de l'apport. Mais si les effets valent réellement autant que l’estimation faite (même d’après l’appréciation de gens étrangers), le mari n’inscrira que la somme réelle au contrat. Lorsque celui-ci devra contenir la mention d’objets par un maneh, l’estimation devra être de 31 sela et un dinar; pour une remise de 400 maneh, la remise réelle sera de 500, en comptant chaque fois 1/5 en moins.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הוא פוסק כנגדו בט''ו מנה. אלף דינר הן עשרה מנה וכשבא החתן לקבל עליו ולכתוב בכתובה אם הכניסה לו הכלה דינרין בעין כותב שליש יותר שהן ט''ו מנה מפני שהוא משתכר בהן:
וכנגד השום. ואם הכניסה לו בגדים ותכשיטין שצריכין שומא:
הוא פוסק פחות חומש. שאם הכניסה לו שום של אלף זוז אינו מקבל עליו אלא ח' מאות לפי שדרך הבאים לשום הבגדים ונכסים של כלה לשום אותן יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:
שום מנה ושוה מנה. כלומר אם לא שמו נכסי הכלה ותכשיטין אלא כמו שהן שוים בשוק:
אין לו אלא מנה. לא יכתבו בשטר הכתובה אלא מנה כמו ששמו ואין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמאוהו בבית החתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראוין להשתכר מיד:
שום במנה היא נותנת ל''א סלע ודינר. שום שהוא מקבלה במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותו בבית החתונה שלשים ואחד סלע ודינר שהוא מנה וחומשו:
ובארבע מאות. שום שיקבל עליו החתן לכתוב ד' מאות היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים שם:
ומה שהחתן פוסק. ואם שמו הם תחילה והכניסה לו בין שום קטן בין שום גדול הוא כותב בשטר פחות חומש ובבבלי מפרש דכל הני בבי דקתני לאשמעינן לא שנא בשומא רבה כגון כנגד השום דקתני ברישא כנגד אלף זוז ול''ש בשומא מועטת כגון הא דקתני שום במנה היא נותנת ל''א סלע ודינר לעולם פוחתין חומש בשטר הכתובה ממה ששמו אותם בבית החתונה ובין אם שמו אותם תחילה ואחר כך באין לכתוב הכתובה שאז צריך לפחות בשטר הכתובה החומש מן השומא ששמו בבית החתונה כדקתני מה שהחתן פוסק כו' ובין אם הוא כתב מתחילה הכתובה שאו צריך שתהיה השומא בתוס' חומש ממה שכתוב בכתובה כדקתני ובארבע מאות שום היא נותנת חמש מאות:
הלכה: הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת חֲתָנוֹ כול'. וְלֹא דְבָרִים שֶׁהֵן קוֹנִין בָּאֲמִירָה הֵן. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. פּוֹסֵק לְשֵׁם כְּתוּבָּה עַל מְנָת לבנים. וְכֵינִי. הַפּוֹסֵק מְעוֹת לְבִתּוֹ קְטַנָּה כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן. הָא לִגְדּוֹלָה לֹא. אָמַר רִבִּי אָבוּן. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיתֵּן גֵּט.
Traduction
Est-ce que la dot promise ne fait pas partie des objets que l’on acquiert à la suite d’une promesse (291)Cf ci-dessus, (5, 1)? (Pourquoi donc le beau-frère par lévirat ne peut-il pas contraindre le père de la veuve de tenir sa promesse de dot pour lui)? -C’est que, répond Bar-Qapara, on fixe une dot en vue d’un mariage à réaliser (et en cas de décès du destinataire, le père ne doit plus rien). On a enseigné de même (292)Tossefta à ce traité, dern Chap: Si un père a promis une dot à sa fille mineure et qu’ensuite il veut se soustraire à sa promesse, on le force de payer. Est-ce à dire qu’envers une fille majeure le père n’est plus contraint d’exécuter sa promesse? -Non, dit R. Aboun, on veut dire par là que le mari n’ayant pas fait l’acquisition (et le père ne remettant pas la dot), il est tenu de délivrer à cette fille un acte de divorce pour la libérer.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא דברים שהן קונין באמירה הן. בתמיה הא הפוסק מעות לחתנו דברים הנקנין באמירה הן כדרב גידל בריש פרקין דלעיל וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא היבם מוציא בדין מידו:
תני בר קפרא פוסק לשם כתובה ע''מ לכנוס. כלומר סתם הפוסק לחתנו דעתו ע''מ לכנוס הוא וכיון שלא כנס אינו חייב לתת לאחיו:
וכיני. ותניא נמי הכי דאינו קונה בפסיקה אא''כ כנס וכדמפרש רבי אבין:
הפוסק. בתוספתא פ' בתרא דמכילתין קתני הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לו את הרגל כופין אותו ליתן וקס''ד דעל האב קאי והילכך קמתמה הא לגדולה לא אמאי:
א''ר אבון. מאי כופין אותו ליתן דקאמר כופין הבעל ליתן גט דעדיין לא קנה בפסיקה עד שלא כנס וכיון שאין לאב מה ליתן כופין אותו לפוטרה:
לְמִי נִצְרְכָה. לְרִבִּי מֵאִיר. אַף עַל גַּב דִּלְרִבִּי מֵאִיר עֲבִיד יַד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ זָכַת אִשָּׁה זָכָה בַעֲלָהּ. מוֹדֶה שֶׁאֵין עָלֶיהָ אֶלָּא אוֹכֶלֶת פֵּירוֹת בִּלְבָד. תַּמָּן תַּנִינָן. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵילּוּ שֶׁלּוֹ. שֶׁהוּא יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָן לִמְלָאכָה אֲחֶרֶת. מַה טַעַם אָֽמְרִינָן. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים הֲרֵי אֵילּוּ שֶׁלָּהֶן. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָן לִמְלָאכָה אֲחֵרֵת. הָתִיבוֹן. הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָהּ לִמְלָאכָה אֲחֵרֵת וְאַתְּ אָמַר. מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעַם אַחֵר יֵשׁ בְּאִשָּׁה. מָהוּ טַעַם אַחֵר בְּאִשָּׁה. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. מִפְּנֵי קְטָטָה. רִבִּי יוֹסֶי לֹא אָמַר כֵן. אֶלָּא שֶׁלֹּא תְהֵא מַבְרַחַת מִשֶּׁלְּבַעֲלָהּ וְאוֹמֶרֶת. מְצִיאָה מָצָאתִי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֵר מַתָּנָה. קוֹל יוֹצֵא לְמַתָּנָה וְאֵין קוֹל יוֹצֵא 39b לִמְצִיאָה. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁמָּֽצְאָה בְעֵדִים. זוֹ מִפְּנֵי זוֹ. אָמַר רִבִי יוֹחָנָן. בְּשֶׁאֵין טְפוּלִין לָאֲבִיהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ טְפוּלִין לָאֲבִיהֶן מְצִיאָתָן שֶׁלּוֹ.
Traduction
D’après qui notre Mishna a-t-elle besoin de dire que ''sur l’héritage de la femme, le mari mange les revenus (285)On le sait déjà par une règle analogue, ci-dessus, (4, 6)''? D’après R. Meir; car, bien que, selon lui (286)''J, traité (Qidushin 1, 3) ( 60a); (Nedarim 11, 2) ( 41d)'', la faculté d’un esclave égale celle d’un maître, et quand la femme a acquis un bien le mari le possède également, il reconnaît toutefois que, sur le bien arrivé à la femme (après son mariage) par voie d’héritage, le mari mange seulement les revenus. On a enseigné ailleurs (287)(Baba Metsia 1, 5): ''La trouvaille du fils ou de la fille mineurs, de l’esclave et de la servante cananéens (païens), et celle de la femme, appartiennent au maître, par la raison qu’il dispose de ses esclaves et qu’il aurait pu les employer à un autre travail (comme de chercher les trouvailles)''. Pourquoi y est-il dit que la trouvaille des enfants majeurs et celle d’un esclave et d’une servante hébreux leur appartiennent? Parce que le maître ne peut plus changer le travail pour lequel ils se sont engagés (et dont le salaire leur revient). Cependant, fut-il objecté, le mari ne peut pas imposer un autre travail à sa femme (elle a une certaine indépendance); pourquoi donc ce qu’elle trouve appartient-il au mari? A l’égard de la femme, répond R. Yohanan, c’est une autre raison que celle de la possession. Et quel est le motif? Il s’agit, répond R. Hagaï, d’éviter une discussion entre les époux à ce sujet. R. Yossé donne une autre raison: c’est d’empêcher qu’elle fuie son mari (après lui avoir détourné un objet) sous prétexte qu’elle a fait une trouvaille (si celle-ci lui restait). Mais n’y a-t-il pas à craindre qu’elle déclare, en ce cas, avoir reçu un don d’un autre? Le bruit d’un don se répand (on le sait), non celui d’une trouvaille (288)Il n'y a de crainte qu'à ce sujet. Ne peut-il pas se présenter un cas où la femme fait une trouvaille devant témoins? (Pourquoi alors ne pas la lui laisser)? En ce cas aussi, c’est au mari, par suite de la crainte exprimée pour une trouvaille faite par la femme seule. Quant à la règle de laisser aux enfants majeurs leur trouvaille, R. Yohanan l’applique s’ils ne sont pas associés (attablés) chez leur père; mais lorsqu’ils vivent en commun, leur trouvaille appartient au père.
Pnei Moshe non traduit
למי נצרכה לר''מ. מתניתין דקתני וירושתה הוא אוכל פירות ומשנה יתירא היא דהא תנינן בפ''ד ניסת יתר עליו הבעל שהוא אכול פירות בחייה אלא לר''מ הוא דאצטריך:
אע''ג דלר''מ. בפ''ק דקידושין ובהרבה מקומות היה עושה יד עבד כיד רבו ויד האשה כיד בעלה ומה שזכתה האשה זכה בעלה וה''א דירושתה שנפלה לה כשהיא תחתיו זוכה הוא בכלן קמ''ל דמודי הוא ר''מ שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ואי ממתני' דהתם לא שמעינן לה אלא בנכסים שהיו לה מקודם לכן ולא הכניסה בנדונייתה הילכך איצטריך לאשמעינן אפי' בשנפלו לה אחר שניסת:
תמן תנינן. בשנים אוחזין. שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת. אעבדו ושפחתו הכנענים קאי מפני שהן ברשותו ויכול הוא לשנותן ממלאכתן ואם הוא רוצה יצוה אותם ללקט מציאות והילכך מציאתן שלו:
מה טעמא אמרו מציאת וכו'. אעבדו ושפתתו העברים קאי שאין יכול לשנות ממלאכתן ששכרן להן שאינם משועבדים לו:
התיבון. על זה הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת אלא למה שהיא חייבת לעשות כדאמרינן בפרקין דלעיל כופה לעשות בצמר אבל לא למלאכה אחרת ואפ''ה את אמר מציאתה שלו:
טעם אחר יש באשה. ולא משום שהיא ברשותו:
מפני קטטה. משום איבה:
לא אמר כן. אלא היינו טעמא שלא תהא מברחת ותגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי:
הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה. כלומר אכתי איכא למיחש שתהא מברחת ותאמר אחר נתן לי זה הממון במתנה ומה הועילו חכמים בתקנתן:
קול יוצא למתנה. אם היה נותן לה אחר איזה מתנה היה מפורסם אבל אין קול יוצא למציאה והילכך משום מציאה בלבד הוא דאיכא למיחש שלא תהא מברחת:
הגע עצמך שמצאה. מציאה בעדים ומפני מה תיקנו גם בזה דמציאתה שלו הרי אין כאן חשש שתהא מברחת שהרי העדים יודעים כמה היא המציאה שמצאה:
זו מפני זו. כלומר לא תיקנו מציאה בעדים שתהא שלו אלא משום מציאה שלא בעדים ולא פלוג רבנן:
בשאין טפולין לאביהן. הא דקאמר מציאת בנו ובתו הגדולים שלהן דוקא בשאין טפולין וסמוכין על שלחן אביהן אבל בסמוכין על שלחן אביהן שלו וכן קאמר בבבלי התם לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא בסמוך על שלחן אביו קטן הוא:
הוֹרֵי רִבִּי יִצְחָק בְּהֵן דְּמַשְׁבִּיק אִינְתְּתֵיהּ וְלָא מְמָרֵק לָהּ פּוֹרְנָהּ. שֶׁהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שָׁעָה שֶׁהוּא מְמָֽרְקָהּ.
Traduction
– R. Isaac a enseigné que l’homme qui a répudié sa femme sans lui avoir encore restitué le douaire complet (qu’il lui doit) devra la nourrir jusqu’à ce qu’il ait achevé de payer son dû.
Pnei Moshe non traduit
בהן דמשבק אנתתיה. המגרש את אשתו ולא גמר לשלם לה כל כתובתה שהוא חייב להעלות לה מזונות עד שעה שהוא גומר לפרוע כל הכתובה:
רִבִּי רְדִיפָה רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי בּוּן בַּר כָּהֲנָא. דְּלָא מְחַסֵּר לָהּ. בְּסֶתֶר לָמָּה הוּא נוֹטֵל. מִפְּנֵי צַעֲרוֹ שֶׁמִּצְטָעֵר עִמָּהּ.
Traduction
– R. Redifa ou R. Aha au nom de R. Aboun b. Cahana dit qu’en cas de honte ou de dommage, le paiement revient en tout (ou en majeure partie) à la femme, non par faveur, mais parce qu’elle l’a subi; cependant, si c’était à couvert (caché), le mari reçoit une part, parce qu’il participe aussi (moralement) à la souffrance de la femme.
Pnei Moshe non traduit
דלא מחסד לה. מלשון חסד הוא כלומר טעמא דמחני' מפרש דמחלק בין בזמן שהוא בגלוי או בסתר מפני שבסתר אין הבושת גדול כ''כ והילכך לה שני חלקים:
למה נוטל. אפילו חלק אחד דהא בסתר אין לו בושת אלא שלה הוא הצער ומשני מפני צערו שמצטער עמה דהרי אע''פ כן יש לו ג''כ צער שמצטער עמה אף שבסתר הוא אלא שאינו גדול כ''כ כמו בגלוי והילכך הוא נוטל חלק אחד:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source