Ktouboth
Daf 31b
משנה: 31b אַף עַל פִּי שֶׁאָֽמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִילוּ מֵאָה מְנָה יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּֽרְשָׁה בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. מִן הַנִּישּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל מִן הָאֵירוּסִין בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ.
Traduction
Quoiqu’on ait établi (1, 2) une somme fixe de douaire, savoir pour une vierge 200 zouz, et pour une veuve qui se remarie 100 zouz, on peut à volonté l’augmenter même jusqu’à 100 maneh (ou 100 zouz); si l’homme meurt ensuite, ou s’il répudie sa femme, que ce soit après le mariage, ou après les fiançailles et avant le mariage, la femme peut réclamer toute la somme indiquée au contrat. R. Eléazar b. Azariah dit: si le mari est mort ou s’il a répudié sa femme après le mariage, elle a droit à toute la somme inscrite au contrat; mais avant le mariage, quoiqu’après les fiançailles, elle ne reçoit que la somme obligatoire de 200 zouz pour une vierge et de 100 zouz pour une veuve qui se remarie; car si le mari a augmenté le douaire, c’était en vue du mariage.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרי' שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:
גובה את הכל. מנה או מאתים ותוספת:
שלא כתב לה. תוספ' מדעתו אלא על מנת לכונסה:
הלכה: אַף עַל פִּי שֶׁאָֽמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם כול'. כְּמָה הוּא מִתְחַייֵב לָהּ. לֹא כֵן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. הַכּוֹתֵב שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא חַייָב לוֹ וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב לִיתֵּן לוֹ. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה וְלִקָּרוֹת חַתְנוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁפָּסַק מִן הָאֵירוּסִין. פָּסִק מִן הַנִּישּׂוּאִין. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה בְתַשְׁמִישָּׁהּ שֶׁהוּא עָרֵב. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁבָּעַל. לֹא בָעַל. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה עַל קִנְייָנוֹ שֶׁהוֹסִיף. פָּסַק מִן הָאֵירוּסִין פָּסַק מִן הַנִּישּׂוּאִין וְלִקָּרוֹת חַתְנוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי כְּבָר הוּא בְּרָאוּי. תַּשְׁמִישׁ אֵין בּוֹ. קִנְייָן לֹא הוֹסִיף. מִיכָּן רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה וְלֹא תַחֲזוֹר בָּהּ. וִיכוֹלָה הִיא. לֹא כֵן תַּנֵּי. הָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ. אָמַר רִבִּי אָבִין. מֵעִיקָה הִיא לֵיהּ הוּא מַשְׁבַּק לָהּ.
Traduction
Comment se fait-il qu’en cas de séparation, la femme soit en droit ''de réclamer tout le douaire'' (même avec l’augmentation)? En quoi le mari s’était-il engagé envers elle pour le supplément? R. Yohanan et R. Simon b. Lakish n’ont-ils pas dit tous deux (221)Ci-après, (12, 1) ( 34d): Si quelqu’un écrit en faveur de son prochain un contrat de dette dans la présomption d’être son débiteur, et il se trouve qu’il ne l’est pas, il ne devra rien malgré la présence du contrat? (N’en est-il pas de même ici pour le supplément de douaire, non dû)? Il peut s’agir du cas où le mari a voulu ajouter une somme au douaire habituel pour devenir le gendre de tel ou tel homme considéré. Cette explication est admissible au cas où le mari s’est engagé à payer ce supplément dès les fiançailles; mais comment admettre ce motif si le mari a pris cet engagement après le mariage accompli (il n’est plus mû par le désir de devenir le gendre d’un tel homme)? Le mari peut avoir voulu ajouter ce supplément pour que la femme l’aime d’autant plus dans leurs relations. Cette considération est effective en cas de cohabitation; mais si celle-ci n’a pas eu lieu, comment justifier le supplément? En effet, il s’agit du cas où le mari a spécifié un supplément au moment d’acquérir la femme. En somme (résumant ces questions), on s’explique la dette du supplément au cas où le mari s’y est engagé dès les fiançailles; mais pourquoi cette dette si elle a été contractée après le mariage accompli, lorsqu’on ne peut plus invoquer le motif d’avoir voulu devenir le gendre d’un tel, et s’il n’y a eu ni cohabitation, ni supplément pour acquisition? Même après le mariage, le mari peut vouloir ajouter au douaire, afin que la femme ne regrette pas l’union. Mais le peut-elle? N’est-il pas enseigné (222)J, (Yebamot 14, 2): ''l’homme qui répudie agit toujours de plein gré'' (à lui, non d’elle)? Elle peut tant tourmenter son mari, répondit R. Abin, qu’il finirait par la répudier (voilà pourquoi il augmente le douaire).
Pnei Moshe non traduit
גמ' במה הוא מתחייב לה. הא דתני במתני' גובה את הכל באיזה דבר הוא מתחייב לה התוספ' שתוכל לגבות וקס''ד דלא נתחייב לה בקנין אלא בדברים בעלמא. וה''ג לא כן ר''י ור''ל תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. וכן הוא בפ' הנושא והכא לא נתחייב בתוספ' ואמאי חייב ליתן ואפילו כתב לה אינו כלום דהוי כנותן שט''ח לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב:
ומשני רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני. לפעמים הוא מוסיף לה מפני כבוד אביה ומשפחתה ורוצה הוא ליתן לה כמה וכמה שתתחתן עמו ובההיא הנאה גמר ומקני לה:
עד כדון. עד כאן שייך האי טעמא בשפסק לה התוספת מן האירוסין קודם שנשאה וכלומר בשעת אירוסין:
פסק מן הנשואין. מאי איכא למימר אם פסק לה אחר שנשאה במה הוא מתחייב עכשיו דכבר נעשה חתנו של פלוני:
ומשני רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. לו ומחמת חיבת הביאה גמר ומקני לה:
עד כדון כשבעל. ושייך האי טעמא:
לא בעל. עדיין והוסיף לה במה מתחייב ומתני' קתני מן הנשואין סתם גובה את הכל ואפי' לא בעל:
רוצה הוא ליתן כמה על קנינו שהוסיף. כלומר דבאמת מיירי שהוסיף לה בקנין ונתחייב לה בזה:
פסק מן האירוסין וכו'. כלומר כחוזר על הקושיא הוא והניחא דמשכחת לה בשפסק מן האירוסין אי נמי כשהוסיף לה בקנין כדשנית אלא אם פסק מן הנשואין ולקרות חתנו כו' אין כאן וכן תשמיש אין בו ואשלא בעל קאי וכן אם קנין לא הוסיף במה הוא מתחייב והיינו דעיקר הקושיא דמתני' סתמא קתני אם רצה להוסיף דמשמע אפילו בלא קנין:
ומשני מיכאן. כלומר אפילו לאחר מכאן והיינו לאחר נשואין איכא טעמא דרוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה:
ויכולה היא. בתמיה לא כן תני ביבמות פרק י''ד האיש אינו מוציא אלא לרצונו אבל לא לרצונה:
מעיקא היא ליה. אע''פ שאין הדבר תלוי ברצונה שתחזור בה ממנו מ''מ היא מצערת לו הרבה עד שיתרצה הוא ומשבק לה בגט ולפיכך הוא רוצה להתחייב בכמה ולהוסיף לה כדי שלא תחזור בה:
Ktouboth
Daf 32a
תַּנֵּי. כְּשֵׁם שֶׁהַבַּעַל פּוֹסֵק כָּךְ הָאָב פּוֹסֵק אֶלָּא שֶׁהַבַּעַל מְזַכֶּה בִּכְתָב וְהָאָב אֵינוֹ מְזַכֶּה אֶלָּא בִדְבָרִים. וּבִלְבַד דְּבָרִים שֶׁהֵן נִקְנִין בָּאֲמִירָה. הֵיךְ עֲבִידָא. גִּידּוּל בְּשֵׁם רַב. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ. כָּךְ וְכָךְ. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ. כָּךְ וְכָךְ. כֵּיוָן שֶׁקִּידְּשָׁהּ זָכָת בֵּין הַבָּנוֹת. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר יוֹסֵף. 32a אַשְׁכָּח גִּידּוּל רְבִיתָה וָמַר זְעִירְתָא. אֶלָּא כֵינִי. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ. כָּךְ וְכָךְ. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ. כָּךְ וְכָךְ. כֵּיוָן שֶׁקִּידְּשָהּ זָֽכְתָה הַבַּת בֵּין הַבָּנוֹת וְהַבֶּן בֵּין הַבָּנִים. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. וְהָדָא הִיא זְעִירְתָא. לֹא נִמְצָא קוֹנֶה אִשָּׁה בִּמְטַלְטְלִין בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאֵין אָדָם קוֹנֶה שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וּמָה בֵין אֵין אָדָם קוֹנֶה קַרְקַע וְכַמָּה מְטַלְטְלַין בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. שֶׁכֵּן אָדָם קוֹנֶה שְׁתֵּי קַרְקָעוֹת בְּשָׁוֶה פְרוּטָה וְאֵין אָדָם קוֹנֶה שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְרוּטָה.
Traduction
On a enseigné: comme la mari peut s’engager envers la femme par une somme supérieure au douaire habituel, de même le père peut s’y obliger, avec cette seule différence que l’engagement du mari pour un supplément devra être écrit au contrat, tandis que celui du père suffit s’il est énoncé verbalement, pourvu qu’il s’agisse d’objets qu’il est possible de faire acquérir par la parole. Voici comment, dit R. Guidal au nom de Rab: On a entendu p. ex. le père déclarer qu’il donne à son fils tant ou tant d’argent, et à sa fille une telle somme; alors, après être mariée, celle-ci a le droit de prélever (avec préciput), ce que son père lui a légué de son vivant. Se peut-il, observa R. Hiya b. Joseph, que R. Guidal croyant avoir trouvé un fait notable nous dise une chose insignifiante (que la fille a droit au legs de son père)? Voici donc comment R. Guidal devait s’exprimer: si le père a destiné au fils tant ou tant, et à la fille tant ou tant, dès que celle-ci est mariée, elle a droit à ce qui lui revient au milieu des autres filles (avec préciput), ainsi que le fils au milieu des autres fils (223)Bien qu'il ne soit pas mis en possession par le mariage, comme la femme l'est, il acquiert en vertu de la transmission verbale. Mais, répliqua R. Zeira, la 1re version serait-elle insignifiante? (Et n’est-ce pas déjà un fait nouveau de savoir que la fille acquiert le legs paternel dès qu’elle se marie)? Car on ne saurait admettre que l’on acquiert les biens immeubles avec la femme pour l’équivalent d’un prouta (somme minime) donné lors du mariage, comme il est admis que pour cette monnaie on se saurait acquérir (224)(Qidushin 2, 6) 2 femmes? Et ce n’est pas à dire que ce point soit semblable à celui de l’acquisition d’une terre faite par un homme avec plusieurs biens mobiliers pour le montant d’un prouta; car, pour cette somme, il est permis d’acquérir plusieurs terre, mais non 2 femmes (l’opinion de R. Guidal a donc de l’importance).
Pnei Moshe non traduit
כשם שהבעל פוסק. יותר על כתובתה ומתחייב בזה:
כך האב פוסק. ומתחייב:
אלא שהבעל מזכה בכתב. אם הוסיף לה צריך לכתבה:
והאב אינו מזכה אלא בדברים. כלומר אינו צריך לזכות בכתב אלא אפילו בדברים בעלמא סגי:
ובלבד דברים שהן נקנין באמירה. דוקא פסיקה בשעת השידוכין שאז נקנין באמירה כדמפרש ואזיל:
היך עבידא. כהאי דאמר גידול בשם רב כמה אתה נותן וכו' מימרא דרב גידל בבבלי פרק הנושא דף ק''ב והן הן הדברים הנקנין באמירה כלומר שלא ניתן לכתוב:
אשכת גידול רביתא ואמר זעירתא. בתמיה מצינו גידול הגדול ואמר דבר קטן א''נ מצא גידול דבר גדול שהיה לו לומר דבר היותר חידוש ולא אמר אלא דבר קטן שאין בו חידוש דפשיטא היא ולא צריך לטעמא שהן דברים הנקנין באמירה אלא דטעמא דמכיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות ובאותה שוה פרוטה שנקנית היא לו נקנין לו גם המטלטלין שפסק אביה ליתן:
אלא כיני. כך היה צריך לגידול להשמיענו כמה אתה נותן כו' כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים כלומר שגם הבן קנה מה שפסק לו אביו דאע''ג דלא שייכא ביה האי טעמא שיהיו נקנין לו פיסוק הדמים והמטלטלין עם קידושיה שהרי הוא לא נקנה לה ולא מקבל ממנה אלא היא נקנית ואפ''ה זכה משום דדברים הנקנין באמירה הן וכך היה לו לגידול לומר:
והדא היא זעירתא. בתמיה וכי זה לאו דבר חידוש הוא אפי' אצל הבת דעל כרחך לאו טעמא הוא מפני שנקנין לו המטלטלין עם האשה:
לא נמצא קונה אשה במטלטלין בשוה פרוטה. כלומר דאי לטעמא דידך לא נמצאת אומר דקונה אשה עם המטלטלין באותה שוה פרוטה שקידשה והא אנן קי''ל דאין אדם קונה שתי נשים בשוה פרוטה כדתנן בפ''ב דקידושין המקדש שתי נשים בש''פ אינן מקודשות:
ומה בין אין אדם. בתמיה וכי אין אדם כו' כלומר וכי תימא דמה בין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלין בשוה פרוטה דהא קי''ל נכסים שאין להן אחריו' נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכן נימא נמי דקונה מטלטלין עם האשה בשוה פרוטה:
שכן. לא אם אמרת בקרקע ומטלטלין התם היינו טעמא דבפרוטה אחת יכול לקנות כמה קרקעות ביחד ומש''ה נמי ניקנין המטלטלין עם הקרקעות בש''פ:
ואין אדם קונה שתי נשים בש''פ. תאמר במטלטלין עם האשה שהרי אין אדם קונה שתי נשים בש''פ ולא מצית לדמות אשה לקרקע וא''כ אפילו מטלטלין הוי אמינא דלא ליקנו בהדה אי לאו דאשמעינן גידול דזכתה ומטעמא שהן הדברים הנקנין באמירה ולאו מילתא זעירתא היא דקמ''ל גידול:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source