Ktouboth
Daf 23a
משנה: נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ לְאָבִיהָ וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. עָֽמְדָה בְבֵית דִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאָב. מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בְּבֵית דִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלְּעַצמָהּ.
Traduction
Si une jeune fille a été séduite, ou violée (164)''D'ordinaire, le Talmud désigne une '''' femme violée '''' par le mot anoussah; ici, la Mishna emploie le terme biblique tefoussah (Deuter 22, 28), prise, avant la 2e majorité'', tout ce que l’accusé doit payer pour la honte, le dommage, l’amende, et pour la douleur en cas de viol, appartient au père de la fille; et si le tribunal s’est prononcé avant la mort du père, le montant revient à celui-ci. Si le père est mort en ce moment, l’argent appartiendra aux frères de la fille, qui héritent du père. Si le père est mort avant la condamnation de l’accusé, l’argent appartient à la fille.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נערה. והצער בתפוסה. באנוסה ולישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה ונמי לאביה הוא:
עמדה בדין. דהאב אינו זוכה עד שתעמוד בדין עם הבועל:
מת האב. אח''כ הרי הן של אחין דכבר זכה בהן האב:
הרי הן של עצמה. דכיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואין אדם מוריש זכות בתו לבנו כדיליף בגמרא מקרא:
מתני' מת האב. משעמד' בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:
הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן האב:
הלכה: הָאוֹמֵר פִּיתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי כול'. רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל. מָהוּ שֶיְּשַׁלֵּם דְּמֵי הַעֶבֶד מִפִּי עַצְמוֹ. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. כָּל שְׁלֹשִׁים קְנָס אוֹ יוֹתֵר מִדָּמָיו קְנָס. 23a אִין תֵּימַר. כָּל שְׁלֹשִׁים קְנָס. [אֵין] מְשַׁלֵּם. אִין תֵּימַר. יוֹתֵר מִדָּמָיו קְנָס. (אֵינוֹ) מְשַׁלֵּם. תַּמָּן תַּנִינָן. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא הֵמִית. מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. [פָּטוּר]. אָמַר רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר שֶׁהֵמִית עֶבֶד מוּכֶּה שְׁחִין. אָמַר לוֹ. אָמוּר דְּבַתְרָהּ. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת בְּנִי. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא הֵמִית. מַשְׁבִּיעָךְ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. חַייָב. וּפָֽתְרָהּ בְּמוּכֶּה שְׁחִין וִיהֵא פָטוּר. אָמַר רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר כְּמָאן דָּמַר. וְנָתַן פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ. שֶׁלַּמַּזִּיק. אָמַר לֵיהּ. וְאִין כְּמָאן דְּאָמַר. וְנָתַן פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ. שֶׁלַּמַּזִּיק. כּוּלּוֹ קְנָס. מָהוּ שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ. צֵא יְדֵי שָׁמַיִם. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהִפִּיל שֶׁן טֵבִי עַבְדּוֹ. אָתָא גַבֵּי דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ. טֵבִי עַבְדִּי מָצָאתִי עִילָּה לְשַׁחְרְרוֹ. אָמַר לֵיהּ. וּמַה בְיָדָךְ. וְאֵין קְנָסוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין וּבְעֵדִים. וְיֹאמְרוּ לוֹ. צֵא יְדֵי שָׁמַיִם. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין אוֹמְרִין לוֹ צֵא יְדֵי שָׁמַיִם. רִבִּי גַמְלִיאֵל בֵּירִבִּי אֲבִינָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל כְּמָאן דָּמַר. מוּתָּר לְשַׁחְרְרוֹ. אָמַר לֵיהּ. כָּליגַּרְמָהּ אָֽמְרָה שֶׁאָסוּר לְשַׁחְרְרוֹ. דִּי לֹא כֵן הָיוּ לוֹ לְשַׁחְרֵר מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה.
Traduction
Sur ce qu’il est dit (3,9), ''il ne payera pas selon son dire'', R. Isaac demanda (161)V J, (Shevouot 5, 7) ( 36c): Est-ce que le meurtrier paye d’après son dire la valeur intrinsèque de l’esclave tué (hormis l’amende en plus)? Mais que demande-t-on là? (s’il y a dispense de l’amende, comment condamner le meurtrier à payer les 30 sicles)? Voici comment la question est posée: les 30 selâ de paiement fixés par la Bible pour la mort de l’esclave forment-ils l’amende (fût-ce la valeur de l’esclave), ou bien nomme-t-on ainsi ce qu’il faut payer au-delà du montant dû? Or, s’il est entendu que tous les 30 sicles prescrits forment l’amende, il ne sera pas tenu de les payer; s’il est tenu, au contraire, de payer au-delà pour l’amende, il faudra la payer? C’est qu’il a été enseigné (162)Ibid: Si l’un dit ''ton bœuf a tué mon esclave'', et l’adversaire s’en défend; le 1er lui défère le serment, et le second accepte en disant Amen, celui-ci est dispensé de tout paiement du dommage (parce qu’on ne doit pas d’amende pour son propre dire; c’est donc que le total des 30 sicles est une amende). Ceci ne prouve rien, dit R. Hagaï devant R. Yossé, car il peut s’agir du cas où le bœuf a tué un esclave frappé de lèpre (de peu de valeur; en ce cas, tous les 30 sicles formeraient l’amende). On peut invoquer ce qui suit, répliqua R. Yossé: ''Si l’un dit ''ton bœuf a tué mon fils'', et l’adversaire s’en défend; le 1er lui défère le serment, et le second l’accepte en disant Amen; celui-ci est pourtant condamnable. Or, s’il y a lieu de justifier le commencement en supposant le cas d’un esclave lépreux, pourquoi ne pas le supposer aussi pour la fin, et dispenser de l’amende le propriétaire du bœuf? On peut expliquer cette fin, répond R. Hagaï devant R. Yossé, en adoptant l’avis de celui qui déduit des mots chacun donnera le montant du rachat de son âme (Ex 30, 12), le devoir de payer l’équivalent de celui qui a frappé (163)V (Baba Qama 4, 6) (il faut donc payer, même en cas de non-valeur de l’être frappé). Toutefois, puisque l’on adopte ce dernier avis, et que, par suite, toute la somme à payer est de l’amende, est-ce qu’en cas d’aveu de l’amende (ce qui, strictement, entraîne la dispense) on dira au débiteur de la payer, par acquit de conscience vers le Ciel? On peut résoudre cette question à l’aide de ceci: Il est arrivé à R. Gamliel de faire tomber la dent de son esclave Tobie, et il alla chez R. Josué, en lui disant avoir trouvé un prétexte pour l’affranchir (il s’en réjouissait). ''Cela ne te sert à rien, lui dit R. Josué (puisque tu en as fait l’aveu); l’amende n’est applicable que par voie juridique, sur attestation du dommage causé''. Or, pourquoi ne pas lui dire de s’acquitter pourtant de l’amende, par acquit de conscience? C’est donc qu’on ne le dit pas. R. Gamliel (amôra) chez R. Abina demanda devant R. Mena: est-ce à dire par ceci que R. Gamliel adopte l’avis de pouvoir affranchir les esclaves? -Non, répondit R. Mena, tout ce récit prouve précisément que c’est interdit; sans quoi R. Gamliel eût affranchi Tobie dès le principe (sans chercher un prétexte).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מהו שישלם דמי עבד מפי עצמו. כלומר דמיבעיא ליה הא דתנן במתני' אינו משלם ע''פ עצמו אם דוקא הקנס שהוא יותר מדמי שויו הוא דאינו משלם אבל דמי שויו של עבד משלם ע''פ עצמו דלאו בכלל קנס הן כדמפרש ואזיל:
מה צריכה ליה. מאי קא מיבעיא ליה הא קנס של עבד שלשים סלע הן ואם הוא פטור מהקנס מאי משלם ומפרש דהכי קמיבעי ליה:
כל שלשים קנס. אם כל השלשים סלע הקצובין בתורה נקראים קנס ואפילו דמי שויו:
או יותר מדמיו קנס. אין נקרא קנס אלא מה שחייבתו התורה לשלם יותר מדמי שויו של העבד:
ה''ג אין תימר כל שלשים קנס אינו משלם אין תימר יותר מדמיו קנס משלם וכן הוא בשבועות. דאם תאמר שאין קרוי קנס אלא היותר על דמיו משלם דמי שויו ע''פ עצמו דאינו נפטר בהודאתו אלא מהקנס:
תמן תנינן. בסוף פ' שבועות הפיקדון:
המית וכו' פטור. כלומר דפשיט ליה הבעיא מדקתני התם פטור וטעמא משום דאינו משלם קנס ע''פ עצמו וכל היכא דכי אודי לא מיחייב כי כפר ליה נמי לאו ממונא כפר ליה והילכך פטור על השבועה אלמא דכל שלשים סלע קנסא הוו דאל''כ אכתי כי הוי מודי מדמיו לא איפטר ואישתכח דממונא כפר ליה:
תיפתר שהמית עבד מוכה שחין. שלא היה יפה כלום ובהאי ודאי כל השלשים קנס הן:
אמור דבתרה. א''כ אמור הסיפא המית שורך את בני וכו'. לא מצאתי ברייתא זו ואולי באיזה תוספתא היא ונשנית על המתני':
ופתרה במוכה שחין ויהא פטור. ואם רישא במוכה שחין סיפא נמי תוקמי במוכה שחין ואמאי חייב הא אינו שוה כלום:
אמר רבי חגיי קומי רבי יוסי. ובשבועות גריס אמר רבי זעירא קומי ר' מנא ושם גריס על קושית רבי יוסי שהשיב לו לית יכול דתנינן המית בן חורין נותן את שויו:
תיפתר כמ''ד. בפרק שור שנגח ד' וה' דפליגי שם תנאי וכן בבבלי שם חד אמר ונתן פדיון נפשו דכתיב גבי כופר נפשו של מזיק וחד אמר נפשו של ניזק ולמ''ד נפשו של מזיק אע''פ שאינו שוה כלום הוא משלם ולעולם במוכה שחין איירי:
ואין כמ''ד נפשו של מזיק. כלומר דדחי לה הש''ס דא''כ כולו קנס הוא ואמאי קתני בסיפא חייב:
מהו שיאמרו לו צא ידי שמים. על מודה בקנס קאי אע''ג דמדינא פטור אם אומרים לו שישלם כדי לצאת ידי שמים:
נישמעינה. לזה מן הדא:
מעשה וכו' מצאתי עילה לשחררו. שהיה ר''ג שמח בדבר לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו ובבבלי פ' מרובה דף ע''ד גריס סימא את עין טבי עבדו:
ומה בידך. אין בדבריך כלום מפני שהודית מפי עצמך ואין קנסות. להתחייב אלא בב''ד ובעדים:
ויאמרו לו צא ידי שמים. אי ס''ד דצריך לצאת ידי שמים בקנסות מפני מה לא אמרו כן לר''ג אלא ש''מ שאינו צריך:
ר''ג כמ''ד מותר לשחררו. אם ר''ג פליג אהא דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה וקסבר מותר לשחרר דקס''ד הא דקאמר מצאתי עילה לשחררו משום דקסבר מותר אלא שחביריו לא הניחו לו ולפיכך קאמר מצאתי עילה עכשיו:
כל גרמה אמרה. כל עצמה של זו המעשה שמעינן מינה דקסבר אסור לשחרר דאם לא כן היה לו לשחררו משעה הראשונה קודם שהפיל שינו והרי לא היה מי שמוחה בידו:
סליק פירקא בס''ד
הלכה: נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה כול'. מָאן תַּנָּא נַעֲרָה. רִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרַבָּנִין אֲפִילוּ קְטַנָּה.
Traduction
D’après qui est-il exclusivement question d’une jeune fille nubile? D’après R. Meir; car, selon les autres sages, la règle est la même pour une enfant.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מאן תנא נערה. כלומר דמדייק דלא קתני בתולה אלא לאשמעינן נערה דוקא ולא קטנה ורבי מאיר היא דאמר בפרקין דלעיל קטנה אין לה קנס:
וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. בָּאֲנוּסָה. וּדְלֹא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הָאוֹנֵס מִן הַצַּעַר.
Traduction
''Et pour la douleur causée en cas de viol''; ceci est contraire à l’avis de R. Simon, d’après lequel celui qui viole est dispensé de payer pour la douleur causée (165)Ci-dessus, (3, 5).
Pnei Moshe non traduit
ודלא כרבי שמעון. דקתני הצער באנוסה:
דר''ש וכו'. בפירקין דלעיל הלכה ה':
Ktouboth
Daf 23b
עַד כְּדוֹן דְּבָרִים הַבָּאִים מַחְמַת הַבִּיאָה. חָבַל בָּהּ. 23b סִימֶּה אֶת עֵינָהּ. קָטַע אֶת יָדָהּ. שִׁיבֵּר אֶת רַגְלָהּ. לְמִי הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ אוֹ לְאָבִיהָ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נוֹתֵן לְאָבִיהָ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. נוֹתֵן לְעַצְמָהּ. מִיסְבַּר סְבַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שֶׁמַּעֲשֶׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ עַד שֶׁתִּבְגּוֹר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִבְּגוּרָה וָאֵילָךְ. רִבִּי אָבִין בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. עַד שְׁעַת בּוֹגְרָהּ פְּלִיגִין. אֲבָל מִבּוֹגְרָהּ וָאֶילַךְ כָּל עַמָא מוֹדֵיי שֶׁהֵן שֶׁלְּעַצְמָהּ. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. הָחוֹבֵל בְּבִתּוֹ וּבְנוֹ שֶׁלַּחֲבֵירוֹ. שֶׁלִּבְנוֹ יִתֵּן מִיַּד. וְשֶׁלְּבִתּוֹ יֵעָשֶׂה בָהֶן סְגוּלָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְּרִבִי יוּדָה אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. אִית מַתְנֵי. רֵישָׁא וְסֵיפָא מְסַייֵעַ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ קְטַנָּה נִיזְקָהּ שֶׁלָּהּ וּפָטוּר מִן הַבּוֹשֶׁת וּמִן הַפְּגָם. אֲחֵרִים שֶׁחִיבְּלוּ בָהּ נִיזְקָהּ שֶׁלָּהּ וְהַשְּׁאָר יֵעָשֶׂה בָהֶן סְגוּלָה וּבוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ שֶׁלְּאָבִיהָ.
Traduction
Jusqu’ici, on sait seulement, quelles sommes sont payables au père par suite d’une cohabitation illégale; mais si quelqu’un a blessé la fille, ou lui a crevé un œil, ou lui a cassé une main, ou lui a brisé une jambe, à qui devra-t-il payer le dédommagement? Est-ce à elle, ou à son père? Selon R. Yohanan, il payera au père; selon R. Simon b. Lakish, il payera à la fille. C’est donc que Resh Lakish professe l’avis de lui faire bénéficier à elle les produits de ses travaux (ses profits), jusqu’à la 2e majorité; selon R. Yohanan, c’est seulement après cette époque que ses revenus lui sont payés à elle. R. Abin dit au nom de R. Ila: la discussion porte seulement sur les années qui s’écoulent jusqu’au moment de la 2e majorité; mais à partir de cette époque, tous s’accordent à reconnaître que les revenus de la jeune fille sont payables à elle-même. Il y a 2 enseignements, dont l’un confirme la 1re opinion, et l’autre la 2e opinion. Un enseignement confirme l’avis de R. Yohanan en disant (166)Tossefta à Baba Qama ch 9, dont nous adoptons ici le texte (un peu différent de la version talmudique): Si quelqu’un blesse le fils ou la fille de son prochain, pour la fille, il paiera de suite; pour le fils, on établira un bien en usufruit; s’il a blessé un de ses propres enfants mineurs, fille ou garçon, le père est dispensé de toute amende, et pour ceux de sa fille, il paiera de suite (c’est donc que le revenu de tout mineur appartient au père). R. Judan père de R. Juda et de R. Mathnia dit: il y a un autre enseignement (ib.) dont le commencement et la fin sont conformes à l’avis de R. Simon b. Lakish, car il est dit: Si quelqu’un blesse sa fille mineure, le montant à payer pour la blessure causée revient à elle; il est seulement dispensé de payer pour la honte et le dommage (qui reviennent sans conteste au père). Si d’autres l’ont blessée, le paiement à cet effet lui sera remis à elle; quant au reste à lui payer, on constituera un capital dont elle aura l’usufruit.
Pnei Moshe non traduit
עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה. עד כאן לא שמענו דזכתה התורה לאב אלא הני דחשיב במתני' שהן מחמת הביאה וטעמא שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין:
חבל בה. אחר או סימא וכו' למי הוא משלם דהכא לא שייך האי טעמא דהא אי בעי חבל בה לא מצא חביל דאין אדם רשאי לחבול בבתו ועובר בה כעובר על חובל בחבירו משום לא יוסיף פן יוסיף:
רבי יוחנן אומר לאביה. כדמפרש במאי פליגי:
עד שתבגור. כמו עד לא עשה ארץ (משלי ח) כלומר אפילו קודם שתבגור מעשה ידיה שלה הילכך חבלה נמי שלה והיינו השבת שבטלה ממלאכה וכן הא דאפחתה מכספה:
מבגורה ואילך. מעשה ידיה שלה אבל מקודם מעשה ידיה לאביה הילכך חבלה נמי לאביה:
כ''ע מודיי שהן של עצמה. חבלה שהרי יצאת מרשות האב ומעשה ידיה שלה:
מתניתא כו'. תניא כוותיה דר''י ותניא כוותיה דר''ל כדמפרש ואזיל מתני' מסייע לר''י כו' וה''ג כמו שהוא בתוספתא החובל בבנו ובתו של חבירו של בתו נותנין לו מיד ושל בנו עושה לו בהן סגלה בבניו ובבנותיו קטנים של עצמו פטור מן הכל. של בתו יתן לו מיד דזכי ליה רחמנא אבל בבנו לא זכי ליה מידי:
סגלה. בפרק החובל מפרש מאי סגלה ס''ת וכן פליגי התם ר''י ור''ל בהאי פלוגתא דלעיל:
בבניו ובנותיו הקטנים שלו פטור. דחבלה שלו הוא וכרבי יוחנן:
אית מתני'. יש עוד ברייתא אחרת ורישא וסיפא דהתם מסייע לר''ל:
החובל בבתו קטנה ניזקה. דאפחתה מכספה שלה דלא זכתה לו התורה אלא דברים שהן מחמת ביאה והיינו כר''ל:
ופטור מן הבושת ומן הפגם. דבזה לא פליגי מידי שהוא של אב דהא אי בעי מסר לה וכו':
והשאר. השבת יעשה בהן סגלה עד שתגדיל והיינו נמי כר''ל דמעשה ידיה שלה:
מַה חֲמִית מֵימַר כֵּן. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. וְנָתַן לַנַּעֲרָה. וְנָתֵן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. הָא כֵיצַד. עָֽמְדָה בַדִין עַד שֶׁלֹּא מֵת אָבִיהָ אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. מֵת אָבִיהָ אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתֵן לְעַצְמָהּ. עָֽמְדָה בַדִין עַד שֶׁלֹּא בָֽגְרָה אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. מִשֶּׁבָּֽגְרָה אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לְעַצְמָהּ.
Traduction
Pour la honte et le dommage, est-il dit, le montant appartient au père, etc.''. Pourquoi à la suite, la Mishna distingue-t-elle entre la mort du père survenue après la sentence juridique, ou avant cet énoncé? C’est que, enseigne R. Simon b. Yohaï, le texte biblique dit tantôt: Il donnera à la jeune fille (167)La concordance de la Bible n'indique pas de verset ainsi conçu, et tantôt: Il donnera au père de la jeune fille (Dt 22, 29), en vue de 2 circonstances diverses: Si la sentence juridique a été prononcée avant la mort du père, il y a lieu d’appliquer l’expression ''il remettra au père de la fille''; si la sentence n’a été prononcée qu’après la mort du père, on appliquera la précepte ''de donner à la fille''.
Pnei Moshe non traduit
מה חמית מימר כן. על המתני' קאי מה ראית לחלק בין מת האב משעמדה בדין ובין מת עד שלא עמדה:
ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. כלומר דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה והוי מצי למיכתב ונתן לאביה אלא למידרש הכי פעמים שאתה נותן לנערה עצמה ופעמים שאתה נותן לאבי הנערה הא כיצד כשעמדה בדין עד שלא מת מצינו לקיים ונתן לאבי הנערה:
מת אביה. מקודם העמדה בדין לעצמה וכן עד שלא בגרה כו':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source