מַתְנִיתָא. הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ וכל. מַתְנִיתָא בְּשֶׁאָֽמְרָה. אֵי אֶיפְשִׁי בָּזוֹ אֶלָּא בָזוֹ. אֵי אֶיפְשִׁי בָּזוֹ אֶלָּא בָזוֹ. בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ. מָאן תַּנָּא וָוִין. רִבִּי יוּדָה. בְּרַם כְּרִבִּי מֵאִיר אוֹ בָזוֹ אוֹ בָזוֹ אוֹ בָזוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ברם כר''מ. דאמר התם ולא לך ולך אינן חייב אלא אחת דלא קאי שבועה על כל א' דכל חד וחד באפי נפשי' קאי וה''נ אפילו אמר בזו ובזו כל חדא וחדא בפני עצמה הויא והוי כמו שאמר או בזו או בזו ואם יש באחת מהן שוה פרוטה הוא דמקודשת:
מאן תנא ווי''ן ר' יודה. פלוגתא דר' מאיר ור' יודה בפ''ה דשבועות והובא לעיל ריש פרק ד' דנזיר ובכמה מקומות דפליגי גבי חמשה שהיו תובעין אותו פקדון לר' יהודה אינו חייב שבועה לכל אחד וא' עד שיאמר שבועה ולא לך ולא לך דבהא אמרינן שבועה על כל אחד ואחד קאי אבל אם אמר לא לך לא לך בלא ווי''ן אינו חייב אלא אחת וכמו דאמרי' התם אם אמר בווי''ן קאי שבועה על כלן ה''נ אם אמר התקדשי בזו ובזו קאי התקדשי על כלן ואם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין הן:
מתני'. דקתני התקדשי לי בתמרה זו. וקאמר הש''ס וכל מתני' מיירי בשאמר' אי אפשו בזו אלא בזו והלכך צריך שתהיה באחת מהן שוה פרוטה אבל אם לא אמרה אי אפשי בזו אלא בזו מצטרפין הן לשוה פרוטה ולא ס''ל להאי ש''ס דהתקדשי התקדשי משוי להו לפרטא וכדמסיק דמתני' ר' יהודה היא:
קִידְּשָׁהּ לַדַּעַת וּכְנָסָהּ שֶׁלֹּא לַדַּעַת מָהוּ שֶׁתֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. רַב אָמַר. אוֹכֶלֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא. טַעֲמָא דְרַב מִכֵּיוָן שֶׁקִּידְּשָׁהּ לַדַּעַת חַזָּקָה שֶׁכְּנָסָהּ לַדַּעַת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. טַעֲמָא דְרַב שֶׁכֵּן מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה אֲרוּסָה בַת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מָנָא כְּרַב מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעֲלָהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן כְּרַב מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. מֵתָה מִי יוֹרְשָׁהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מָנָא כְּרַב בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן כְּרַב. מֵתָה אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ. 24b אָתָא רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן כְּרַב. מֵתָה בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. קִידְּשָׁהּ שֶׁלֹּא לַדַּעַת וְהִכְנִיסָהּ שֶׁלֹּא לַדַּעַת מָהוּ שֶׁתֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. שְׁמוּאֵל אָמַר. אוֹכֶלֶת. אִיתָא חֲמִי. אִילּוּ קִידְּשָׁהּ לַדַּעַת וּכְנָסָהּ שֶׁלֹּא לַדַּעַת שְׁמוּאֵל אָמַר. אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. וְהָכָא אָמַר. אוֹכֶלֶת. שְׁמוּאֵל עֲבַד לָהּ כִּיתוֹמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמואל עבד לה כיתומה. שאני הכא דנעשית לה מעשה יתומה בחיי האב דבשלמא התם דנתקדשה לדעתו וניסת שלא מדעתו איכא למימר דמירתח רתח בשתיקה זו ואין דעתו להתרצות אבל אם הקידושין ג''כ היו שלא לדעתו ושתק אמרי' מדשתק כולי האי אפשר דנתרצה הוא ושתיקה כהודאה היא:
איתא חמי. בא וראה דמה אילו קידשה לדעת הואיל וכנסה שלא לדעת קאמר שמואל לעיל דאינה אוכלת והכא דקידושין נמי שלא לדעת הוו וקאמר דאוכלת בתמיה:
אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בהדיא דלרב מתה בעלה יורשה דאפילו לטעמיה דקאמר דכארוסה מחשבינן לה לענין מעשה ידיה הוא דקאמר שמא יבא האב וימחה אבל לענין ירושה לא שייך לומר כן והרי בחזקת נשואה הוא כל זמן שלא מיחה האב:
בעלה יורשה. דהא לא חיישינן שמא לא נתרצה האב ואשתו גמורה היא ובעלה יורשה ולרבי יוסי ברבי בון דקאמר טעמא דכארוסה הויא ואבי' יורשה:
מתה. קודם שבא האב ומיתה מי יורש':
מעשה ידיה. איכא בינייהו דעל דעתיה דרבי מנא אליבא דרב דמסתמא אמרינן שיתרצה האב בנשיאיה וא''כ נשואין גמורין הן כל זמן שלא מיחה האב ומעשה ידיה לבעלה:
מה נפק מן ביניהון. להני תרי טעמי אליבא דרב:
ר' יוסי בר' בון. קאמר היינו טעמיה דרב שכן משנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא אלא שחכמים אמרו אין האשה אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה כדמפרש טעמא בפרק אע''פ גזיר' שמא ימצא בה סימפון וכיון דכאן אינו אלא משום ספק שמא לא יתרצה האב בנשואיה אוקמוה אדאוריית' דלא תיהוי אלא ארוסה ואוכלת בתרומ' דהרי אין כאן חשש סימפון:
טעמא דרב מכיון שקידשה לדעת. אביה חזקה שכנסה לדעת כלומר אמרינן דמסתמא מתרצ' האב בנשואיה ולא חיישינן שמא יבא וימחה:
ושמואל אמר אינה אוכלת. דשמא יבא האב וימחה ונמצאת למפרע זרה הויא:
רב אמר אוכלת. כל זמן שלא בא האב ומיח':
מהו שתאכל בתרומה. אם כהן הוא דקי''ל בכתובות אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו הואיל וחופתה שלא לדעת אביה היא אם מאכילתה בתרומה או לא:
על דעתיה דרבי יוסי בר' בון. אליבא דרב דקאמר טעמיה משום דכארוס' היא א''כ מעשה ידיה לאביה דחיישינן שמא לא יתרצה האב אלא דלענין תרומה אוקמוה אדאורייתא:
רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. הִתְקַדְּשִׁי לִי בְסֶלַע זוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אוֹכֶלֶת (בתרומה) בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. אוֹף רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מוֹדֶה בָהּ. מַה בֵינָהּ לְמִלְוָוה. מִלְוָוָה לֹא נִיתְּנָה לְשֵׁם קִידּוּשִׁין. קִידּוּשִׁין לְכָךְ נִיתְּנוּ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְהָא תַנִּינָן. הָֽיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה. מֵעַתָּה אֲפִילוּ לֹא נִשְׁתַּייֵר שָׁם שָׁוֶה פְרוּטָה תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת. פָּתַר לָהּ עַל רֹאשָׁהּ. וְאִין עַל רֹאשָׁהּ בְּדָא תַנִּינָן. הָ‍ֽיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. 25a דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא. דְּתַנֵּי. הִתְקַדְּשִׁי לִי בְפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדָךְ. וְהָֽלְכָה וּמְצָאַתּוּ שֶׁנִּגְנָב אוֹ שֶׁאָבַד. אִם נִשְׁתַּייֵר שָׁם שָׁוֶה פְרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בְּמִלְוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדָךְ. וְהָֽלְכָה וּמְצָאָתָהּ שֶׁנִּגְנְבָה אוֹ שֶׁאָֽבְדָה. אֲפִילוּ לֹא נִשְׁתַּייֵר שָׁם שָׁוֶה פְרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי מֵאִיר. מִלְוָוה כְפִקָּדוֹן. אִם נִשְׁתַּייֵר שָׁם שָׁוֶה פְרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רִבִּי לָ‍ֽעְזָר. אַתְיָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כְּרִבִּי מֵאִיר. כְּמַה דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. כָּל הַמְשַׁנֶּה מִדַּעַת הַבְּעָלִים נִקְרָא גוֹזְלָן. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר הָכָא. כָּל הַמְשַׁנֶּה מִדַּעַת הַבְּעָלִים נִקְרָא גוֹזְלָן. דְּהוּא פָתַר לָהּ בְּמִלְוָה שֶׁהַלַּוֶוה אָמַר לוֹ. קַח לִי חִטִּים. וְלָקַח לוֹ שְׂעוֹרִים. וְקַשְׁיָא. וּמְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. רִבִּי יוֹסֵי בְּעָא. נִיחָא אָדָם נוֹתֵן שָׁוֶה פְרוּטָה עַל דֵּינָר שֶׁמָּא נוֹתֵן שָׁוֶה פְרוּטָה עַל שָׁוֶה פְרוּטָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵין מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. אָמַר רִבִּי מָנָא. מָאן דְּאָמַר. מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. בִּגְזֵילָה שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַצִּילָהּ מִיָּדוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֵין מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. בִּגְזֵילָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָאן דְּאָמַר. מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. בִּגְזֵילָה שֶׁנִּתְייָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה. וּמָאן דְּאָמַר. אֵין מְקַדְּשִׁין בִּגְזֵילָה. בִּגְזֵילָה שֶׁלֹּא נִתְייָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אתיא דרשב''א ברבי מאיר. ה''פ ר' אלעזר מפרש להא דרשב''א לאו בסתם מלוה מיירי דבהא לא פליג דמלוה עדיפא מפקדון כדמפר' טעמא לקמן דמלוה להוצאה ניתנה וכלו' דמסתמא לא היה דעתו שיהא המעות בעין שהרי להוצאה ניתנה ובודאי לא קדשה אלא בההיא הנאה דמחיל לה גבה והלכך אפי' לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת חבל בפקדון דעתו הי' לקדשה בדבר שהוא בעין דלאו להוצאה ניתנה והלכך עד שנשתייר שם שוה פרוטה והא דר' שמעון בן אלעזר עביד מלוה כפקדון במלוה באה מחמת מכר מיירי וכר' מאיר אתיא:
כמה דר' מאיר אמר. בפרק הגוזל עצים הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו דמכיון ששינה מדעת בעלים נקרא גזלן וקנייה בשינוי ותני עלה התם בהאי תלמודא הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע דהואיל ושינה מדעת בעלים קניי' בשינוי והלכך הריוח לאמצע והכי מיקי לה נמי בבבלי שם דף ק''ב וכרבי מאיר:
דהוא פתר לה במלוה שהלוה אמר לו קח לי חטים. כלומר ר' אלעזר מפרש להא דר' שמעון בן אלעזר נמי בכה''ג שהאשה והיא הלוה שבתחלה נתנה לו מעות ליקח חטים והוא לקח שעורים והרויחו והריוח לאמצע ועכשיו נעשה לו מלוה עלי' מחצי הריוח שמגיע לו ובזה הוא שקדשה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי בידך דבכה''ג בעינן שישתייר שוה פרוטה שהרי מלוה זו לאו להוצאה ניתנה והאי מלוה כפקדון דמיא והיינו טעמיה דר' שמעון בן אלעזר:
וקשיא. סתמא דהש''ס מקשה על זה וכי מקדשין בגזילה שהרי גזלן הוא ששינה מדעתה ואותו ריוח המגיע לו בגזילה באת לידו ואין מקדשין בגזל:
. ר' יוסי בעא. על זה קושיא אחריתא וה''פ שהרי ע''כ לפי אוקימתא זו אכתי צריכין לטעמא דהמקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא הך מלוה לא דמיא לסתם מלוה דנימא דעתו היה לקדשה בההיא הנאה דמחיל לה גבה שהרי לאו להוצאה ניתנה ולפקדון נמי לא דמיא דהתם מקדשה בדבר שמסר בידה ובש''פ שנשתייר הימנו אבל הכא הרי לא מסר בידה כלום ובמה הוא מקדשה אם לא בחוב שיש לו עלי' והרי אינו בעין וע''כ בפרוטה זו שנשתייר הוא מקדשה וא''כ הוי ליה כמלוה ופרוטה ומקודשת דאמרינן דעתה אפרוטה והיינו דבעי עלה:
ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר. כלומר דרך הוא לשלם במעט מעט לחוב גדול אבל לא לחוב קטן אם יש לו אצל זה עוד חוב גדול וה''נ כן היכי אמרינן מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה והלא בהני קידושין שנתרצית לו כמשלמת לו חוב שיש לו עלי' ובודאי דעתה לשלם חוב הגדול שעליה ולא חוב הקטן דשמא אדם נותן ש''פ בשביל חוב ש''פ שעליו והוא חייב לו עוד חוב גדול מזה בתמיה:
אית תניי תני מקדשין בגזילה. ול''ק קושיא קמייתא דכמ''ד מקדשין בגזילה מיתוקמא:
א''ר מנא. ולא פליגי וה''ג מ''ד מקדשין בגזילה בגזילה שאינו יכול להוציאה מידו בדין וכממונו דגזלן הוי ומקדשין בו ומ''ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שהוא יכול להצילה מידו וכממונו דנגזל הוי אף על פי שעדיין ביד הגזלן הוא:
רבי יוסי ברבי בון. מפרש דמר מיירי בלאחר יאוש ומר בלפני יאוש וממונא דנגזל הוי:
דתני כו'. מפורש לעיל בפ''ק:
אמר ר' אלעזר דרבי שמעון בן אלעזר היא. לעולם אסיפא קאי ולא כדקא ס''ד מעיקרא דמדמית לה להתקדשי לאחר ל' יום ולא בעינן נשתייר שוה פרוטה דשאני התם דיהיב לה כל הקידושין כאחת ובדיבור אחד והואיל וגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן שלא יחולו הקידושין לגמרי עד לאחר ל' יום וכי מתאכלי ברשותה מתאכלי אבל הכא שמחלק דבורו ואמר בזו ובזו ובזו גלה דעתו שאינו רוצה שיתחילו הקדושין כלל עד גמר כולן ועד שתקבל את כלן וכשהיא אוכלת ראשונה חזרה עליה מלו' ואינה מקודשת עד שיהא באחת מהן והיינו באחרונה שוה פרוטה וכרשב''א דס''ל מלוה כפיקדון ועד שנשתייר שם שוה פרוטה:
ואין על ראשה. קאי בדא תנינן היתה אוכלת בתמיה דמאי איריא אוכלת אפילו מנחת נמי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:
פתר לה על ראשה. הא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי התקדשי לי בזו כו' דהתם בעינן עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אבל בסיפא דכולן מצטרפין לקדושי' אפילו אכלה ראשונה ראשונה לא בעינן שישתייר שוה פרוטה:
אמר רבי אלעזר. ל''ג הכא עד לקמן:
והא תנינן היתה אוכלת ראשונה. וקס''ד דדמיא להאומר התקדשי לאחר ל' יום שהרי כולן מצטרפין הן לקדושין ועד שתקבל כולן הוא דחלו הקדושין ומעתה אפי' לא נשתייר שם שוה פרוטה תהא מקודשת ואמאי צריך שיהא באחת מהן שוה פרוטה הא כי אכלה מדנפשה קא אכלה וכמו דהתם אם נתאכלו המעות בתוך ל' יום שאע''פ שלא נשתייר מהן כלום מקודשת:
מה בינה למלוה. מלוה לא ניתנה מעיקרא לשם קדושין ובשעה שמקדשה לא יהיב לה מידי אבל הני קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה ואפילו לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת היא דברשותא דידה קא מתאכלי:
אוף ר' שמעון בן אלעזר מודה בה. ר' שמעון בן אלעזר דס''ל לקמן דבמלוה נמי בעינן עד שישתייר שם שוה פרוטה מודה הוא הכא דאע''פ שלא נשתייר שוה פרוטה מקודשת:
התקדשי לי בסלע זו לאחר ל' אוכלת בתוך שלשים יום. והיא אכל' מעות הקידושין בתוך שלשים ה''ז מקודשת לכי מטא זימנא אף על פי שנתאכלו המעות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source