Guittine
Daf 7b
משנה: הָאוֹמֵר תֶּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁיחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן יַחֲזוֹר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּגִיטֵּי נָשִׁים אֲבָל לֹא בְשִׁיחְרוּרֵי עֲבָדִים לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ רַשַּׁאי וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתִּוּ אֵינוֹ רַשַּׁאי. אָמַר לָהֶן וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְייָנוֹ. הָאוֹמֵר תֶּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וָמֵת לֹא יִינָֽתְנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מְנָה לְאִישׁ פְּלוֹנִי וָמֵת יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.
Traduction
Si un individu dit à un autre: ''donne cette lettre de divorce à ma femme'', ou s’il lui dit: ''donne cet acte d’affranchissement à mon esclave'', il peut le reprendre aussi longtemps que l’écrit n’a pas été reçu par la femme ou par l’esclave; c’est l’opinion de R. Meir. Les autres docteurs disent que l’homme peut reprendre la lettre de divorce, mais non pas l’acte d’affranchissement; car on peut faire avoir une acquisition, mais non faire contracter une dette à quelqu’un en son absence (27)On suppose que celui pour qui l'on acquiert y consent d'avance. Or, l’acte d’affranchissement est évidemment avantageux pour le maître, qui, s’il le veut, n’est plus tenu de nourrir cet esclave libéré. La lettre de divorce, au contraire, est une chose désavantageuse, car la femme, comme telle, conserve le droit à la nourriture (28)La femme donc n'est pas divorcée si quelqu'un a reçu mission de recevoir pour elle l'acte de divorce, et le mari peut encore la reprendre, annulant l'acte. R. Meir dit aux autres docteurs: si le maître est un cohen, ne rend-il pas son esclave inapte à manger de l’oblation (en l’affranchissant), au même titre que la femme y devient inapte par le divorce? (N’est-ce pas une preuve d’égalité)? -Cela ne prouve rien, répliquèrent-ils: l’esclave est une acquisition du maître (29)C'est là le motif de suppression du privilège de l'oblation en cas d'affranchissement. Si quelqu’un dit de remettre un acte de divorce à sa femme, ou d’affranchissement à son esclave, puis il meurt, on ne donnera pas suite à ces actes après le décès du maître mais si celui-ci a dit de remettre un maneh (pièce d’argent) à un tel et qu'il meurt, on payera même après décès la somme promise.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אם רצה להחזיר בשניהן. קידם שיגיע ליד האשה והעבד:
יחזיר. ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן דחוב הוא להן:
וחכמים אומרים בגיטי נשים. יכול הוא לחזור שחוב הוא לה שמאבדת מזונותיה:
אבל לא בשחרורי עבדים. כדמפרשי טעמא שהרי אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי שיכול הוא לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אלא חזור על הפתחים והילכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי וכי מגרש לה מפסיד לה מזוני והל' כחכמי':
והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. בגט זה ואם עבד ישראל הוא מפסידו בשפחה כנענית ואע''ג דמתירו בבת חורין עבדא בהפקירא הוא דניחא ליה וא''כ חובה הוא לו:
מפני שהוא קנינו. כלומר הא דאוכל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קניני של כהן ובלאו הכי יכול לפוסלו מן התרומה כדמפרש בגמרא והילכך כי משחרר לי' אע''פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זה קרוי חובה וכן בעבד ישראל כי משחרר ליה ומתירו בבת חורין עדיפא ליה דזכות של שיחרור גדול מהפקירא:
לא יינתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה וכן שטר שחרור כי מטא לידי' הא מית ופקע רשותיה מיניה:
תנו מנה יתנו לאחר מיתה. דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי ואע''ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה:
אָמַר רִבִּי אָחָא. קוֹל יוֹצֵא בָּאַרְכֶּיִים. מֵעַתָּה אֲפִילוּ שְׁנֵיהֶן כּוּתִים. שֶׁהָיָה הוּא אוֹמֵר. שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין בְּדִיקְדּוּקֵי גִיטִּין. וְהָא רִבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּגִיטֵּיהֶן. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. אַתְייָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן כְּרִבִּי אֶלְעָזָר. כְּמָה דְּרִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים. כָּשֵׁר. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים כָּשֵׁר. מֵעַתָּה אֲפִילוּ נַעֲשֶׂה בְהֶדְיוֹט. הֲוֵי צוֹרְכָא לְהַהוּא דָּמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. קוֹל יוֹצֵא 7b בָּאַרְכֶּיִים. שְׁטָר יוֹצֵא בְבֵית שְׁאָן וְהָיוּ עֵדָיו עֵידֵי גוֹיִם. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר. פָּסוּל. וְחַד אָמַר. כָּשֵׁר. רִבִּי אַבָּהוּ מְפָרֵשׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. פָּסוּל. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. כָּשֵׁר. וּמַה טַעֲמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד לְיִשְׂרָאֵל מָמוֹן. וַאֲפִילוּ דְּלֵית מַפְסִיד לְדֵין מַפְסִיד לְדֵין. אָמַר רִבִּי יוּדָן. אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא לִנְעוֹל הַדֶּלֶת לִפְנֵי בְנֵי אָדָם. שֶׁלְּמָחָר הוּא מְבַקֵּשׁ לִלְווֹת וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא.
Traduction
Les documents qui émanent d’une juridiction de non-juifs sont valables''; car; dit R. Aha, le bruit de contrats ainsi rédigés se répand bientôt. Puisque R. Simon autorise tous actes de ce genre, admet-il aussi que deux Cuthéens comme signataires sont valables? -Non, selon lui, un tel acte serait impropre, puisqu’il les déclare ignorants des formalités de rédaction (supposant qu’un signataire israélite ne visera l’acte qu’après un Cuthéen savant). -Mais R. Simon ne déclare-t-il pas valables les divorces de païens? -C’est que, dit R. Aba au nom de R. Zeira, l’avis de R. Simon est conforme à celui de R. Eléazar: comme R. Eléazar est d’avis qu’un acte de divorce est valable même non confirmé par des signatures de témoins, de même R. Simon dit qu’il peut ne pas y avoir de signatures (les témoins présents à la livraison suffisent). Si donc il faut au moins des témoins présents à la remise, l’acte devrait être valable même s’il est rédigé par un non-compétent? Il faut donc admettre aussi le motif émis plus haut par R. Jacob b. Aha, à savoir que le bruit de contrats rédigés par des non-juifs se répand bientôt (voilà pourquoi en ce cas seul l’acte émanant de païens est valable). Lorsqu’un contrat est rédigé à Bet-Shean et qu’il est contresigné par des témoins non-juifs, selon R. Yossé, il fait l’objet d’une discussion entre R. Yohanan et R. Simon b. Lakish: l’un déclare cet acte sans valeur; l’autre le déclare valable. R. Abahou dit explicitement qui professe chacun de ces avis: R. Yohanan le déclare impropre, et R. Simon b. Lakish le déclare valable. R. Simon b. Lakish a pour motif de ne pas faire perdre d’argent au prêteur israélite. Mais, dans les questions financières, ce qui n’est pas au préjudice de l’un ne l’est-il pas au préjudice de l’autre? (Si ce n’est au détriment du créancier, c’est à celui du débiteur)? C’est, dit R. Judan, pour ne pas fermer la porte (26)Ci-après, (5, 1) ( 46c) aux emprunteurs (en leur refusant des actes contresignés par des païens); car, au moment de l’emprunt, il se peut que l’on ne trouve pas d’autres témoins signataires que des païens.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' אחא. אמתני' קאי דקתני כל השטרות העולין בערכאות של עכומ''ז כשירין משום דקול יוצא בארכיים כלומר שטרות הנעשין בערכאות שלהם יש להן קול כמו שאר שטרות היוצאין ולפיכך כשירין הן וכדמסיק לקמן:
מעתה אפי' שניהן כותים. לר''ש הוא דבעי דר''ש מכשיר בערכאות אפילו בגיטי נשים אע''פ שחותמיהן עכומ''ז ומי נימא דפליג ר''ש נמי ארישא וס''ל כר''ג דמכשיר אפילו בשניהם כותים כדמסיק הבעיא לקמן:
שהיה הוא אומר. כלומר לא כי אלא ר''ש פוסל בשניהם כותים דס''ל שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ולא מכשיר אלא בחד וכטעמיה דת''ק דאי לאו דכותי חבר כו' כדלעיל:
ופריך והא ר''ש מכשיר בגיטיהן. של עכומ''ז החתומין עליהן ואע''פ שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ומי גרע כותים מעכומ''ז:
וקאמר ר' בא. דהיינו טעמיה דר''ש בסיפא דאתייא כר''א דאמר לקמן בפ' המגרש אע''פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר כן ר''ש כו' כלומר דהכא נמי בעדי מסירה מיירי שנמסר לה בפני עדי ישראל והילכך מכשיר הוא בגיטי נשים אבל ברישא מודי הוא לת''ק דשני כותים פסולין בלא עדי מסירה:
מעתה. דבעדי מסירה מיירי א''כ אפילו נעשה בהדיוט ליתכשר לר' שמעון:
הוי. כלומר על כרחך דאכתי צריכא נמי לטעמא דאמר ר' יעקב בר אחא משום דקול יוצא בערכאות והילכך דוקא בערכאות הוא דמכשר ואע''ג דהאי טעמא לא שייכא בגט דהא אפי' נעשה כתיקון פסול הוא משום דלא שייכי בגיטין ועיקר טעמא הוא משום עדי מסירה ישראל וא''כ מה לי הדיוט מה לי ערכאות דאיכא למימר דגזרינן גיטי נשים אטו גיטי ממין ובגיטי ממון ודאי פסול בהדיוט אפי' בעדי מסירה משום שלא יבאו לטעות הואיל בערכאות כשר אף בלא עדי מסירה דאית להו קלא ויאמרו הכשירו בערכאות והכשירו בהדיוט מה בערכאות שלא בעדי מסירה אף בהדיוט שלא בעדי מסירה והילכך גזרו בהדיוט לעול' שלא לסמוך על עדי מסירה:
שטר. היה יוצא בבית שאן והיו עדיו עדי עכומ''ז בהדיוט:
ר' אבהו מפרש. מי הפוסל ומי המכשיר:
שלא להפסיד לישראל ממון. להמלוה:
ואפילו דלית מפסיד לדין מפסיד לדין. בתמיה וכי היכי שייך בדיני ממונות משום הפסד ממון ישראל שאם אין אתה מפסיד להמלוה מפסיד אתה להלוה:
אלא. היינו טעמא שלא לנעול את הדלת בפני הלווין כשאתה פוסל עדי עכומ''ז:
שלמחר הוא מבקש ללות והוא אינו מוצא. ללות דלפעמים לא ימצאו עדים אלא עכומ''ז ונמצא אתה נועל דלת בפני לוין:
Guittine
Daf 8a
הלכה: הָאוֹמֵר תֶּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי כול'. כָּל אָתָר אַתְּ אָמַר. תֵּן כְּהוֹלִךְ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. תֵּן כִּזְכֵה. כֵּינִי מַתְנִיתָא. זְכֵה גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי. זְכֵה שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי. לְשָׁם מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְפָנָיו. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. חוֹבָה הוּא בֵין לַזֶּה בֵּין לַזֶּה. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. זְכוּת הוּא לָעֶבֶד וְחוֹבָה הִיא לָאִשָּׁה. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא אָמַר. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָיָה עַבְדּוֹ שֶׁלְּקָצִין. הֲרֵי חוֹבָה הוּא לָעֶבֶד. חֲבֵרַייָא אָֽמְרוּ. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָֽיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁלְּמוּכֵּי שְׁחִין. הֲרֵי זְכוּת הוּא לְאִשָּׁה. לֵית לָךְ אֶלָּא כְהָדָא. אִילּוּ הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ מָכוּר. 8a וְהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ שֶׁמָּא מְגוּרֶשֶׁת הִיא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קִנְייָנוֹ. אָמַר רִבִּי אָבִין. קִנְייָנוֹ הוּא אֶלָּא שֶׁהוּא פוֹסְלוֹ מִן הַתְּרוּמָה.
Traduction
En tous lieux il est dit que l’action de faire ''donner'' un acte par quelqu’un équivaut à l’envoi; pourquoi donc est-elle traitée ici (30)Cf (Baba Metsia 1, 2) à l’égal d’une mise en possession (qui est confirmée ensuite par les termes: ''On peut faire acquérir quelqu’un même en son absence'')? En effet, il faut rectifier ainsi les premiers de la Mishna: ''fais acquérir cet acte de divorce à ma femme'', ou ''fais acquérir cet acte d’affranchissement à mon esclave''. Cette version est confirmée par les termes suivants de la Mishna: ''on peut faire avoir une acquisition à quelqu’un (le mettre en possession), même en son absence, mais non lui faire contracter une dette sans le lui faire savoir''. R. Meir n’établit pas de distinction entre l’acte de divorce et celui d’affranchissement; car, selon lui, le maître est également tenu de nourrir l’un et l’autre (il a donc la faculté de revenir sur sa parole). Selon les autres sages, au contraire, l’entretien de l’esclave par le maître est une faveur de ce dernier (lorsqu’il ne le fait plus travailler), tandis que la femme a le droit de réclamer la nourriture qui lui est due. R. Hiya b. Aba objecta au nom de R. Yohanan: comment, selon les rabbins, la question de nourrir l’esclave est-elle mise en doute, puisqu'il peut arriver qu'un esclave ait pour maître un homme riche, qui dès lors a pour devoir de nourrir l’esclave? De même, dirent les compagnons, R. Yohanan posa une objection contre la Mishna dans le sens inverse: ne peut-il arriver qu’un femme s’aperçoivent être mariée à un lépreux, auquel cas c’est pour elle un avantage de devenir libre par le divorce? Donc, le motif réel n’est pas celui qui a été invoqué (de la simple faveur envers l’esclave et de l’obligation envers la femme, puisque l’inverse a lieu parfois), mais voici la raison des rabbins (réfutant le raisonnement de R. Meir, qui dit que ''si le maître est un Cohen, il rend son esclave inapte par l’affranchissement, à manger de l’oblation''): celui qui vend son esclave sans le savoir accomplit une vente effective, tandis que la répudiation ne peut pas avoir lieu sans que la femme le sache. Cela ne prouve rien, dirent-ils, l’esclave est une acquisition du maître''. C’est son bien, dit R. Abin, mais le maître le rend inapte à manger de l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כל אתר את אמר תן כהולך. כלומר דמקשה הש''ס הא בעלמא אמרינן תן כהולך הוא ולאו כזכי דמי כדאמרי' בשנים אוחזין דף י' גבי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשנתינו דתנן התם אמר תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משום דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכן אמר שם בהאי תלמודא הלכה ב' אלמא תן לאו כזכי דמי:
והכא את אמר תן כזכה. דמפרש טעמא מפני שזכין לאדם שלא בפניו ומשני כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי וכן זכה גט זה לעבדי דבאמת מיירי דאמר זכה והילכך לחכמים בשחרורי עבדים זכות הוא לו וקנה אבל אם אמר תן לאו כלום הוא:
לשון מתניתא אמרה כן. והכי מוכח מלישנא דמתני' דקתני לפי שזכין אלמא בלשון זכיה מיירי:
רבי מאיר אומר. השתא מפרש טעם פלוגתייהו במתני' דר''מ ס''ל חובה הוא בין לאשה בין לעבד והילכך בשניהם יחזיר ורבנין כו' כדפרישית במתני':
הגע עצמך. לרבנן דקאמרי לעולם זכות היא לעבד והגע עצמך אם היה עבדו של קצין ושר והרי חובה הוא לו דלא ניחא ליה ליפיק מיניה:
חברייא אמרי. דהכא נמי בעי ר' יוחנן על דקאמרי דחובה היא לאשה לעולם הגע עצמך אם היתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה שתצא ממנו:
לית לך אלא כהדא. כלומר לא תימא דטעמייהו משום דזכות לעבד וחובה לאשה לחוד הוא דהא זימנין איפכא משכחת לה אלא ה''ק רבנן לר''מ דקאמר דחובה הוא לעבד שפוסלו מן התרומה וע''ז השיבו לו:
אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו. שלא מידיעתו שמא אינו מכור הוא והילכך לא שייך ביה לקרות חובה משום שפוסלו מן התרומה דליבעי דעתו של עבד דהא אי בעי מוכרו לישראל בלא ידיעתו ופוסלו מן התרומה כל היכא דאיתיה:
והמגרש את אשתו שלא מדעתה. כלומר שלא בידיעתה דאע''ג דאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום ידיעתה בעינן שצריך שתדע שמגורשת ממנו:
שמא מגורשת היא. בתמיה דהא כל זמן שלא קיבלה גיטה ודאי אינה מגורשת והילכך אינו יכול לזכות לה גט בלא ידיעתה:
מפני שהוא קנינו א''ר אבין קנינו הוא כו'. כלומר דר' אבין מפרש ומסיים מילתייהו דרבנן דאכילתו בתרומה הוא מפני קנינו והרי יכול לפוסלו מן התרומה בלתי ידיעתו דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כדאמרן:
הָאוֹמֵר. טַבִּי עַבְדִּי עָשִׂיתִי בֶּן חוֹרִין. עוֹשֶׂה אֲנִי אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין. הֲרֵי זֶה בֶן חוֹרִין. זָכָה. רִבִּי אִינַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וּבִלְבַד בִּשְׁטָר. יֵעָשֶׂה בֶן חוֹרִין. רִבִּי אוֹמֵר. זָכָה. וַחֲכָמִים. לֹא זָכָה. תְּנוּ שְׁטָר שִׁיחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי. וָמֵת. רִבִּי אוֹמֵר. לֹא זָכָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. זָכָה. כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לְקַייֵם דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. בִּסְתָם חֲלוּקִין. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּאוֹמֵר. שִׁחְרְרוּ. אַף רִבִּי מוֹדֶה. אִם בְּאוֹמֵר. כִּתְבוּ וּתְנוּ. אַף רַבָּנִין מוֹדוּ. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַייָמִין. בְּאוֹמֵר. תְּנוּ. רִבִּי אוֹמֵר. הָאוֹמֵר. תְּנוּ. כְּאוֹמֵר. כִּתְבוּ וּתְנוּ. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. הָאוֹמֵר. תְּנוּ. כְּאוֹמֵר. שִׁחְרְרוּ.
Traduction
Si quelqu’un dit (31)J, (Baba Batra 8, 8) (f16c): ''de mon esclave Tobie je fais un affranchi'', ou ''je vais en faire un affranchi'', ou ''que celui-ci soit pour affranchi'', l’esclave aura pris possession de lui-même. Toutefois, ajoute R. Inia, au nom de R. Yohanan, il faut que l’une de ces formules soit mise sur un contrat (qu’elle y figure par écrit). Si le maître dit: ''un tel deviendra affranchi'' (au futur), selon Rabbi, l’esclave s’acquiert dès à présent; selon les autres rabbins, l’acquisition n’aura pas lieu de suite. On a enseigné: Si quelqu’un, après avoir dit ''cet acte d’affranchissement est fait en vue de mon serviteur'', meurt, selon Rabbi, l’esclave n’acquiert pas de suite sa liberté; selon les autres sages, il l’acquiert; pourtant, selon Rabbi, il faut au besoin contraindre les héritiers à accomplir l’ordre du mort. R. Zeira dit: la discussion porte sur le cas où l’ordre de remise est indéterminé; or, de quelle hypothèse s’agit-il? Si le maître a dit formellement: ''affranchissez-le'', il va sans dire que Rav reconnaît aussi le devoir d’obéir à cet ordre, et que l’esclave prend possession de lui-même; lorsqu’au contraire le maître a dit d’écrire le contrat de libération et de le lui remettre, les rabbins admettent que l’acquisition finale se fera en vertu de l’acte (lequel n’a plus lieu d’être après le décès du maître); Il faut donc admettre qu’il s’agit de l’ordre indéterminé de remise: selon Rabbi, un tel ordre équivaut à celui de faire écrire le contrat pour le remettre plus tard; selon les autres rabbins, cet ordre implique l’affranchissement (de suite, sans contrat).
Pnei Moshe non traduit
האומר טבי עבדי. לאו דוקא אלא איש פלוני עבדי ונקט לטבי שהוא מפורסם לעבד בש''ס וברייתא זו הובאה בבבלי השולח דף מ':
עשיתי בן חורין כו'. כלומר אם אמר באחד מן הלשונו' הללו זכה העבד:
ובלבד בשטר האי האומר דקתני כותב הוא שכותב לו אלו הלשונות בשטר ומוסר לו אבל באמירה בעלמא לא מהני:
יעשה בן חורין. משמע לשון עתיד ובבבלי התם גריס אעשנו ר' אומר זכה דהכי משמע אעשנו בן חורין עכשיו בשטר זה שאני מוסר לו:
וחכ''א לא זכה. שאין זה אלא הבטחה שמבטיחו לעשותו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר:
תנו שטר שיחרור זה לעבדי ומת ר' אומר לא זכה כו'. ובתוספתא גריס איפכא וכח''א לא זכה דאין שטר לאחר מיתה אבל כופין את היורשין לשחררו ולקיים דברי המת ולגי' האי תלמודא צ''ל דהא דקאמר כופין את היורשין אדברי רבי קאי:
בסתם חלוקין. כדמפרש ואזיל שלא אמר אלא תנו סתם דבמה אנן קיימין אם באומר בפי' שחררו אפילו רבי מודה דזכה ואם באומר כתבו ותנו אפי' רבנן מודו דלא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:
אלא. ע''כ כן אנן קיימין באומ' תנו סתם ולר' כאומ' כתבו ותנו ולא כלום הוי ולרבנן האומ' תנו לא נתכוין בשטר אלא שחררו קאמר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source