Guittine
Daf 37b
משנה: מִי שְׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלִי יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי רָצָה לְשַׂחֵק בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָֽמְרוּ חֲכָמִים אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל הֲרֵי זֶה גֵט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ אֵינוֹ גֵט.
Traduction
Si un mari étant tombé dans une fosse s’écrie: ''que quiconque m’entend écrive un acte de divorce à ma femme (243)Cf, (Yebamot 16, 6)'', il faudra l’écrire et le remettre à la femme. Un homme sain qui dit d’écrire un acte de divorce à sa femme a sans doute voulu plaisanter; mais si la fin indique que son intention était sérieuse dès le principe (244)Cette phrase complémentaire manque dans les éditions de la Mishna seule, l’acte sera valable; Ainsi, il est arrivé à un homme sain de donner l’ordre d’écrire le divorce à sa femme; puis, montant sur le toit, il tomba et mourut. Selon R. Simon b. Gamliel, les sages dirent à ce sujet: si l’homme est tombé seul, l’acte de divorce est valable; mais si le vent a poussé l’homme, l’acte est nul (245)Dans l'édit de Venise et celles qui suivent, ce est joint au précédent.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ואמר כל השומע את קולי. ופי' שמו ושם אשתו ושם העיר:
הרי אלו יכתבו ויתנו. דכשעת סכנה היא:
רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו:
מעשה בבריא. בבבלי מפרש חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו ה''ז גט ומעשה נמי בבריא כו':
אם מעצמו נפל ה''ז גט. דדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח והוי ליה כמפרש לים ומסוכן והלכה כרשב''ג:
אָמַר רִבִּי מָנָא. וְלֹא סוֹף דָּבָר בְּקוֹלָר שֶׁלַּסַּכָּנָה אֶלָּא אֲפִילוּ בְּקוֹלָר שֶׁלְּמָמוֹן. שֶׁכָּל הַקּוֹלָר בְּחֶזְקַת שֶׁלַּסַּכָּנָה. רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל. מַתָּנָתוֹ כְּמַתָּנַת שְׁכִיב מְרַע. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יַעֲקֹב אַרְמֵנַייָא. מַה דְהִיא צְרִיכָה לְרִבִּי שִׁמְעוֹן פְּשִׁיטָה לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הָאִשָּׁה שֶׁנֶהֶרְגָה נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶהֶרְגָה אֲסוּרָה בָהֲנָייָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. 37b בְּאוֹמֶרֶת. תִּינָּתֵן כְּבֵינָתִי לְבִתִּי.
Traduction
Quant à l’individu ayant ''le cou chargé d’un carcan'', dit R. Mena, il ne s’agit pas seulement du condamné à une peine capitale, mais aussi de celui qui est condamné à une peine pécuniaire (on lui suppose aussi l’esprit troublé), et la Mishna parle du premier, parce que celui qui est ainsi chargé est présumé être en état de danger. R. Eléazar demanda: est-ce que le don énoncé par un tel condamné équivaut à la donation faite par un malade en danger de mort? (Est-ce que son ordre équivaut à un testament écrit, ou non)? -Cela, dit R. Nahman au nom de R. Jacob Armania, fait l’objet d’une question (est douteux) d’après R. Eléazar; mais, selon R. Yossé b. Hanina, il n’y pas de doute à cet égard; car il est dit ailleurs (238)V. Erakhin 1, 5: Lorsqu’une femme est condamnée à mort, on peut jouir même de ses cheveux (faux), tandis qu’il est interdit de tirer aucune jouissance d’un animal condamné à mort. C’est que, dit R. Yossé b. Hanina, il s’agit de la donation faite par la femme avant d’être exécutée, par laquelle elle déclare vouloir donner son capuchon à sa fille (239)Cf B, Baba Batra126a.
Pnei Moshe non traduit
ולא סוף דבר בקולר של סכנת. נפשות אלא אפילו נתפס בשביל ממון אמרינן נמי דבהול הוא ואגב טירדיה לא פריש תנו שכל הקולר בחזקת של סכנה היא:
מתנתו. של היוצא בקולר ליהרג כמתנת שכ''מ הוא או לא ונ''מ דלא בעי קנין דדברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי:
מה דהיא צריכה לרבי אליעזר גרסינן. מילתא דמיבעיא ליה לרבי אליעזר פשיטא ליה לרבי יוסי בר חנינא:
דתנינן תמן. סוף פרק קמא דערכין:
האשה שנהרגה נהנין בשערה. וכדמוקי לה רבי יוסי בר חנינא באומרת כשיוצא' ליהרג תנו כבינתי לבתי קליעת שערה ופאה נכרית שלה דכיון דאמרה מחיים תנו לאו כגופה היא ולפיכך לא נאסרה בהנאה אלמא פשיטא ליה לרבי יוסי ב''ח דלא בעי קנין דדבריה ככתובין וכמסורין הן:
כְּהָדָא. גָּנִיבָה אִיתְאַפַּק לְמִקְטְלָא. אָמַר. יָבוּן לְרִבִּי אַבּוּנָא זוּז מִן חַמְרָא דִכְפַר פַּנַּייָא. וְלָא יָבוּן לֵיהּ. חָשִׁין לְהָא דְרַב. דְּרַב אָמַר. הַיּוֹרֵשׁ כִּמְשׁוּעֲבָד. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִלְוֶה בְעֵדִים נִיגְבֵּית מִן הַמְשׁוּעֲבָד כָּךְ אֶינָהּ נִגְבֵּית מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְלָא יִתְנוֹן לֵיהּ מִשּׁוּם חוֹב יִתְנוֹן לֵיהּ מִשּׁוּם מַתָּנָה. חָשִׁין לְהָא דְרִבִּי אֶלְעָזָר. דְּרִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל. מַתָּנָתוֹ כְּמַתָּנַת שְׁכִיב מְרַע. אַייְתֵי דְּרִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי יִצְחָק עֲטוֹשָׁיָא וְתַנּוֹן לֵיהּ. כְּגִיטִּין כָּךְ מַתָּנָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בָּא. אוֹ מַה גִיטִּין אִם לֹא נָתַן בְּחַייָו לֹא נוֹתֵן. אַף מַתָּנָה אִם לֹא נָתַן בְּחַייָו לָאו שְׁמָהּ מַתָּנָה. אָמַר לֵיהּ. הָכָא אָתָא רִבִּי מַפְקַח חָכְמְתָה וּמַפְסְדָא לְרִבִּי אַבּוּנָא זוּזֵי. לֵית יְכִיל. דְּתַנִינָן תַּמָּן. תְּנוּ מְנָה לְאִישׁ פְּלוֹנִי. וּמֵת. יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן פְּלִיג יָבוּן לֵיהּ. דָּמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִלְוֶה בְעֵדִים נִיגְבֵּית מִן הַיּוֹרְשִׁין וּבִלְבַד יוֹרְשִׁין קַרְקַע. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דְתֵימַר בְּהֵן דַּהֲוָה קָאִים גַּבֵּיהּ עַד שָׁעָה דְמִית. בְּרַם אִם עֲלִיל וּנְפִיק אֲנָא אֲמַר. כְּבַר יְהִיב לֵיהּ. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי חֲנִינָה אֲמַר דְּלָא יְהִיב לֵיהּ. רִבִּי חֲנִינָה הֲוָה מִישְׁתָּעֵי אָהֵן עוֹבְדָא. לֵוִי פְרִיסָא הֲוָה עֲבַר מִן אֲתַר לַאֲתַר. נַפְקִין קְּרִיבֵיהּ דְּגָנִיבָא מֵיכוּל עִמֵּיהּ. אֲמַר. יֵיבוּן לְרִבִּי אַבּוּנָא זוּזֵיי וְאִיתְגָּרוּן לַחְמָא.
Traduction
Ainsi, un voleur sur le point d’être mené au lieu du supplice, prescrivit (avant l’exécution) que l’on donnât à R. Abina de l’argent à provenir du vin qu’il avait au village de Panéas (selon ce docteur donc, il n’est pas douteux que la donation faite par le condamné à mort soit effective et valable). Pourtant, on ne donna pas cet argent à R. Abina, par souci de l’avis exprimé par Rav. Or, Rav dit que l’héritage ressemble aux biens hypothéqués (240)Cf, (Gitin 3, 7), et, comme le paiement d’un prêt verbal fait par devant témoins n’est pas exigible sur les biens hypothéqués, de même on ne saurait le réclamer sur l’héritage. -Pourquoi, si l’on ne pouvait pas le lui donner à titre de dette, ne pas le lui donner à titre de don? -C’est que l’on a égard à ce qu’a dit R. Eléazar, qui a posé la question de savoir si la donation d’un homme condamné à mort équivaut à celle d’un malade en danger (et, par suite de ce doute, on a supposé que l’argent n’est pas acquis au destinataire). Les disciples de R. Zeira vinrent auprès de R. Isacc Atoushia et lui transmirent cet enseignement: la règle du condamné est à l’égard du divorce la même que pour le don (il suffit d’avoir donné l’ordre de remise, pour que le destinataire bénéficie de l’acquisition). -Mais, objecta R. Aba, s’il y a lieu d’établir une analogie avec les règles du divorce, on devrait dire ceci: puisque l’acte de divorce serait nul s’il était postérieur au décès du mari (sans portée), de même le don non remis par le possesseur en son vivant ne devrait pas servir comme tel au destinataire? -Mon maître, lui fut-il répliqué, par de telles paroles tu sembles faire saillir une mesure d’ordre de ta sagesse, qui fasse perdre de l’argent à R. Abina; pourtant cette perte est inadmissible, car il a été enseigné (241)ibid, 1, 6 fin (p 263): Si quelqu’un a dit de remettre un maneh à un tel, puis meurt, on paiera même après le décès la somme promise. Lorsque les parents du supplicié apprirent que R. Yohanan est d’un avis contraire, ils firent remettre l’argent à R. Abina; car R. Abahou dit au nom de R. Yohanan le paiement d’un prêt verbal fait par devant témoins est exigible sur les biens des héritiers, pourvu qu’ils aient un sol en héritage. R. Yossé dit: la règle rappelée précédemment (d’exécuter après le décès de quelqu’un l’ordre qu’il avait laissé avant sa mort, de remettre un maneh à un tel) est applicable au cas où l’on a assisté le mourant jusqu’après qu’il ait expiré; mais si l’on est entré et sorti un instant, il est à craindre que la dite somme ait été déjà remise par le défunt. Il résulte du fait suivant survenu à R. Hanina que les parents (précités) n’ont pas cru devoir remettre cet argent à R. Abina. R. Hanina racontait le fait de la donation laissée par le condamné devant R. Levi de Prissa, en se rendant d’une localité à l’autre; et comme les parents du voleur se rendaient auprès des rabbins pour manger avec lui, le rabbin leur dit qu’ils devraient remettre l’argent en question à R. Abina. Mais les parents se mirent à contester cet (avis (preuve qu’ils ne l’avaient pas suivi). – (242)Suit une page traduite en (Pea 3, 9) Commencement
Pnei Moshe non traduit
כהדא. מעשה בגניבה שהוציאוהו ליהרג למלכות ואמר יתנו לרבי אבינא מעות מיין דכפר פניא שהיה לו:
ולא יבון ליה. וקאמר הש''ס שלא נתנו לו משום דחשו להא דרב דאמר בפ' גט פשוט היורש כמשועבד דין היורשין כדין הלקוחות דמלוה ע''פ אין נגבית מהן:
ופריך ולא יתנו לו משום חוב אבל יתנו לו משום מתנה. דמתנת שכ''מ היא:
חשו להא דר''א. דר''א מסופק הוא אם כמתנת שכ''מ הוא או כמתנת בריא הוא ולא נקנה לו:
אייתי דרבי זעירא. תלמידי ר''ז הביאו לרבי יצחק ותנון לי' ברייתא:
כגיטין כן מתנה. כמו גט של היוצא בקולר כך המתנה מה גט כיון דאמר כתבו אע''ג דלא אמר תנו נותנין אף מתנה כיון דאמר תנו אע''ג דלא קנו מיניה:
או מה גיטין. אם לגיטין מדמית לה מה גט אם לא נתנו לה בחיים לאו כלום הוא דהא אין גט לאחר מיתה וצריך שיתנו לה בעודו בחיים אף מתנה כן והכא הרי לא ניתן לו מחיים:
הכא אתא רבי. על רבי בא אמר דבא כאן להוציא דין מחכמתו ולהפסיד לרבי אבינא זוזי:
לית יכיל. ואעפ''כ אין אתה יכול להפסידו דהא תנינן תמן סוף פ''ק תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה דמוקמינן התם בשכ''מ ונותנין:
כרבי שמעון. כלומר וכרבי שמעון שזורי דמתניתין דאמר אף המסוכן אלמא דמדמי שכ''מ והיוצא בקולר להדדי:
דרבי יוחנן פליג יבון ליה. כלומר השתא דסלקא לן דמתניתין היוצא בקולר כמתנת שכ''מ היא וא''כ מן הדין ליתן לרבי אבונא מאי אמרת דכתוב הוא ואין נגבית מן היורשין כרב לעיל אע''פ כן יתנו לו דהא ר' יוחנן פליג התם ואמר מלוה ע''פ נגבית מן היורשים אם ירשו קרקע דס''ל שעבודא דאורייתא וה''נ מיירי שירשו קרקע והנכון דגרסינן כד שמעין דר' יוחנן פליג יבון ליה כלומר כששמעו הקרובים דר''י פליג וס''ל דמלוה ע''פ נגבית מן היורשין נתנו לו לר' אבינא וע''ז שייך שפיר הא דבתרה מילתיה דר' חנינא אמרה דלא יהבין לי'. וטעות המדפיס הוא שהיה כתוב כד ונתחלף לו הד' בר' והדפיס כרבי והרבה כמו זה נמצא בספרי דפוס הירושלמי:
הדא דתימר. לפרושי מתני' דהאומר תנו מנה קאי דוקא באם היה עומד עליו עד שעה שמת וראינו שלא נתנו לו אי נמי אמילתיה דר' יוחנן מיתפרשא:
ברם אם עליל ונפיק. אבל ראינו יוצא ונכנס. כלומר שלא עמדו עליו ואין אנו יודעין ודאי שלא נתן לו חוששין שמא כבר נתן לו קודם שמת:
מילתיה דר''ח. ממעשה של ר''ח שמעינן שלא נתנו לו יורשי גניבה לר' אבינא דר''ח היה מספר המעשה בלוי פריסא משם מקום והיה עובר בדרך ממקום למקום ויצאו קרובים של גניבה לטעון ולהתלוות עמו על הדרך ואמר להם ייבון כלומר מפני מה אין אתם ניתנים לר' אבינא המעות:
ואיתגרון לחמא. והתגרו והתריסו נגדו ללחום עמו בדברים:
תַּנֵּי. אַף הַחוֹלֶה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן. מַה בֵין מְסוּכָּן מַה בֵין חוֹלֶה. חוֹלֶה כְדֶרֶךְ הָאָרֶץ. וּמְסוּכָּן כָּל שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחוֹלִי. דֶּרֶךְ הָאָרֶץ הַקְּרוֹבִים נִכְנָסִין אֶצְלוֹ מִיַּד וְהָרְחוֹקִים לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי אֵילּוּ וְאֵילּוּ נִכְנָסִין אֶצְלוֹ מִיַּד. דֵּלֹמָא. רִבִּי הוּנָא רִבִּי פִינְחָס רִבִּי חִזְקִיָּה סָֽלְקוֹן מְבַקְּרָא לְרִבִּי יוֹסֵי בָּתָר תְּלָתָא יוֹמִין. אָמַר לוֹן. בִּי בָעִיתוֹן מְקַייְמָה מַתְנִיתָא.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
תני אף החולה. לאו דוקא מסוכן קתני במתני' אלא אף החולה ומיירי נמי שהוא מסוכן מחמת חליו אלא שלזה שקפץ עליו חליו קראוהו מסוכן כדמפרש ואזיל:
דרך הארץ. של ביקור חולים:
דלמא. מעשה הי' שנכנסו ר' הונא ור' פינחס ור' חזקיה לבקר את ר' יוסי אחר ג' ימים:
בי בעיתון מקיימא מתניתא. בתמיה בי אתם רוצים לקיים האי ברייתא שלא לבקר מקודם ג' ימים ומפני שהיו חביריו אמר להם כן שדינם כדין הקרובים ומיודעים:
Guittine
Daf 38a
משנה: אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלֹשָׁה כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵילּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים כְּתוֹבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה שָׁלַח חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים כְּתוֹבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין שֶׁאֲפִילוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלֵם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי צָרִיךְ שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כּוּלְּכֵם כְּתוֹבוּ אֶחָד כּוֹתֵב וְכוּלָּן חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה גֵט בָּטֶל.
Traduction
Si un mari dit à 2 individus de remettre l’acte de divorce à sa femme (sans parler de l’écrire), ou s’il dit à 3 de l’écrire, puis de le remettre à sa femme, ils pourront l’écrire (eux-mêmes) puis le remettre. S’il dit à 3 de remettre l’acte à sa femme (sans parler de l’écrire), ceux-ci pourront charger d’autres de l’écrire et le remettre, parce qu’il les a constitués en tribunal. Tel est l’avis de R. Meir. Voici la règle rapportée (249)''Ou: '''' envoyée '''', selon le texte jérusalémite'' de prison par R. Hanania habitant d’Ono: Je sais par tradition que si un mari dit à 3 individus de remettre l’acte de divorce à sa femme, ceux-ci peuvent charger autrui de l’écrire et le remettre, parce que le mari les a érigés en tribunal. Sur ce, R. Yossé dit: nous avons répondu au messager chargé de cette nouvelle, que nous avons aussi une tradition, en vertu de laquelle, lors même qu’un mari dit au tribunal supérieur à Jérusalem de remettre l’acte de divorce à sa femme, ceux-ci devront au besoin apprendre à l’écrire eux-mêmes, puis le rédiger et le remettre. Si un mari s’adressant à dix individus les charge d’écrire (250)Terme hormis au texte jérusalémite et donne l’acte de divorce à sa femme, l’un écrira et 2 signeront comme témoins; mais s’il les charge tous de l’écrire, après que l’un d’eux l’aura écrit, tous signeront. Aussi, en cas de décès d’un seul d’entre eux, l’acte est déclaré nul.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע''ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו וכתבו בעצמן ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב ולא לעדים לחתום דלאו ב''ד שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו והן הן שלוחיו והן הן עדיו:
או לשלשה כתבו גט ותנו. אע''פ שהן ראוין לעשות ב''ד כיון דבהדיא אמר להן כתבו לאו ב''ד שוינהו אלא עדים ויכתבו בעצמן ויתנו:
אמר לשלשה תנו. ולא אמר להן כתבו הרי אלו יאמרו לעדי' אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב''ד:
מבית האסורין. משמו של רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין:
נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש:
ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבו הן בעצמן:
הלכה: מִי שְׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר כול'. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. לִימְּדָנוּ רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. תַּמָּן תַּנִינָן. מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַת קוֹל. וָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. רִבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. 38a הָדָה דְתֵימַר בַּשָּׂדֶה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִילוּ לֹא רָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. וְהָתַנִּינָן. מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר. וְאָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁל אָדָם. אָמַר רִבִּי אָבִין. הַמַּזִּיקִין הָיוּ מְצוּיִין בַּבּוֹרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן מְצוּיִין בַּשָּׂדוֹת.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר רבי חנינה כו'. בפרק האשה בתרא ושם מפורש:
סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דָּחַתּוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אִם עַל אָתָר נָפַל הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם לְאַחַר זְמָן נָפַל אֵינוֹ גֵט. וְהָהֵן עַל אָתָר וְלֹא סָפֵק הוּא. הָדָא אָֽמְרָה. סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דָּחִייַתּוּ הְרֵי זֶה גֵט.
Traduction
⁠— (246)En tête est un passage traduit en (Yebamot 13, 6) Lorsqu’il y a doute sur le point de savoir si l’homme est tombé seul (spontanément), ou poussé par le vent, quelle sera la règle? on peut connaître la réponse à l’aide de cet enseignement (247)Tossefta à ce traité, ch 4: Selon R. Simon b. Gamliel, si l’homme est tombé aussitôt après être monté sur le toit, l’acte de divorce est valable (le décès de l’homme a été spontané); mais si l’homme n’est tombé qu’un peu de temps après, le divorce n’est pas valable. Or, même en cas de chute immédiate il peut y avoir doute sur l’effet du vent, et pourtant l’acte de divorce est valable; ceci prouve qu’en cas de doute général sur la chute de l’homme, et la question de savoir si le vent l’a poussé, l’acte sera valable.
Pnei Moshe non traduit
ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו. מהו:
נישמעינה. בזה מן הדא דתני בתוספתא:
אם על אתר. אם מיד נפל ה''ז גט שאני אומר מעצמו נפל. כן היא גי' הרשב''א ז''ל ובספרים שבידינו חסר הרישא בתוספתא ע''ש:
וההן על אתר. והרי האי על אתר ספק הוא דהא אע''פ כן לא נודע לנו בבירור שמעצמו נפל ואפ''ה אמרינן ה''ז גט ש''מ דהיכא שנפל מיד אפי' ספק הוא שמא הרוח דחתו הרי זה גט:
שְׁחָטָהּ לִזְרוֹק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר. אֵין הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. הָתִיב רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי קוֹמֵי רֵישׁ לָקִישׁ. וְהָתַנִּינָן. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. קַל וְחוֹמֶר הַדְּבָרִים. מַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּמּוּקְדָּשִׁין וכו'. וּפִיגּוּל וְנוֹתָר הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. אָמַר לֵיהּ. פִּיגּוּל וְנוֹתָר אִין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לִזְרוֹק אֶת דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וְלִקְטוֹר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה אֵין הַמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. שְׁחָטָהּ וְזָרַק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה וְהִקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְקַיְסָרִין וְלֹא אָֽמְרוּ לֹא לְאִיסּוּר וְלֹא לְהֵיתֵר. רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת לֹא חָשׁוּ. אִין תֵּימַר חָשׁוּ. הָיָה לָהֶם לְהוֹרוֹת אִיסּוּר. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁחָשׁוּ. אִין תֵּימַר לֹא חָשׁוּ. לֹא הָיָה לָהֶן לְהוֹרוֹת.
Traduction
De même, si l’on a égorgé un animal (régulièrement) avec l’intention d’en répandre aux idoles le sang (irrégulièrement) et d’encenser sa graisse dans le même but étranger, selon R. Yohanan, cette pensée illégale suffit à rendre le sacrifice impropre; selon R. Simon b. Lakish, une telle pensée (abstraite) ne rend pas le sacrifice impropre. -Mais, objecta R. Jacob b. Idi devant Resh Lakish, n’est-il pas enseigné (248)(Hulin 2, 9): Par raisonnement a fortiori, dit R. Yossé, cette pensée doit être une cause d’interdit, car si la pensée illégale suffit seule parmi les consécrations à provoquer l’inaptitude, il en sera certes de même pour les causes d’interdit à l’égard des objets profanes (et l’on se réglera d’après celui qui égorge la victime); or, la pensée de le consommer ailleurs, ou trop tard, rendra le sacrifice impropre? Certes, répondit Resh Lakish, en ces deux derniers cas de défectuosité, la pensée vicieuse a rendu la victime impropre à son objet mais le fait de l’avoir égorgée avec l’intention de répandre du sang devant les idoles, ou de leur encenser la graisse, n’est pas une cause directe de défectuosité (sans qu'il puisse y avoir un report de pensée fâcheuse sur une première opération). D’une victime on répandit le sang (vaguement), puis on encensa la graisse à l’idolâtrie, ce fait survint à Césarée, et après consultation faite, le cas ne fut pas résolu, ni permis, ni défendu. Ceci prouve, dit R. Hanina au nom de R. Hisda, que l'on n'a pas tenu compte de l’opinion finale (de R. Simon b. Gamliel dans notre Mishna, qui dit que la fin fait préjuger la pensée précédente); car, si l’on y avait égard, les sages auraient prononcé en ce cas la défense. Au contraire, dit R. Yossé au nom de R. Hisda, cette abstention même des sages prouve qu’ils ont eu égard à ladite opinion; et s’il est vrai qu’ils ne se sont pas prononcés pour l’affirmative, c’est par respect pour l’opinion de R. Simon (pour ne pas le froisser).
Pnei Moshe non traduit
שחטה לזרוק דמה לע''ז. אגב דלקמן נקטה:
המחשבה פוסלת. דמחשבין מעבודה לעבודה:
אין המחשבה פוסלת. דאין מחשבין מעבודה לעבודה:
והתנינן. בפ''ב דחולין תנן השוחט לנכרי ר''א פוסל שסתם מחשבת נכרי לע''ז א''ר יוסי ק''ו הדברים ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד דבעלים לא פסלי במחשבה כ''א דוקא הכהן מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אחר השוחט. והתם מפרש לה דאין המחשבה פוסלת בחולין דקאמר היינו בארבע עבודות לא פסלה כמו דפוסלת במוקדשין דאלו לא פסלה כלל ליכא למימר דהא מצינו זביחה דע''ז מיתסרא:
ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. כלומר הרי דמצינו דהמחשבה פוסלת בפיגול ונותר מעבודה לעבודה ונימא נמי במחשב לע''ז כן. ונותר דקאמר לאו דוקא דנותר לא שייך במחשבה ואגב גררא דפיגול נקט לה. א''נ פיגול קרי ליה הכא למחשבת חוץ למקומו ונותר למחשבת חון לזמנו:
א''ל פיגול ונותר אין. ודאי בפיגול ונותר המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אבל אם שחטה לזרוק כו' אין המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דס''ל לר''ל דלא ילפינן חוץ מפני':
ה''ג שחטה וזרק דמה והקטיר חלבה לע''ז. שחטה וזרק סתם ואח''כ הקטיר חלבה לע''ז ובמחשבו' לע''ז אינן פוסלין אלא ב' עבודות שחיטה וזריקה:
זאת אומרת לא חשו. להא דרשב''ג דמתני' דס''ל הוכיח סופו על תחלתו דאין תימר חשו היה להם להורות איסור דה''נ הוכיח סופו על תחלתו דבשעת שחיטה וזריקה כבר הי' דעתו לע''ז:
רבי יוסי אמר אדרבה זאת אומרת שחשו לדרשב''ג דאין תימר לא חשו לא היה להן להורות. בתמיה כלומר מפני מה לא הורו בה היתר כחכמים אלא חשו משום כבודו דרשב''ג ולא אמרו בה היתר ולא איסור משום כבודם דחכמים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source