Guittine
Daf 2b
עַד שֶׁיֹּאמַר. בְּפָנַי נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם. עַד שֶׁיֹּאמַר. נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וְנֶחְתַּם לִשְׁמָהּ. בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַכִּיר שְׁמוֹתָן שֶׁל עֵדִים בִּשְׁעַת חֲתִימָתָן. אָמַר לוֹן. גּוֹיִם לוּקְיָן חֲתוּמִין עָלָיו. 2b וְאַתֶּם אוֹמְרִין אָכֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. כָּל הַגִיטִּין הַבָּאִין מִמְּדִינַת הַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁמוֹתָן כְּשֵׁם גּוֹיִם הֲרֵי אֵילּוּ כְשֵׁירִין מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ שְׁמוֹתָן כִּשְׁמוֹת הַגּוֹיִם. לֹא אָמַר אֶלָּא שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ. הָא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא. מַאי כְדוֹן. רִבִּי בֵּבַי בְשֵׁם רִבִּי אִסִּי. עַד שֶׁיִּכְתּוֹב. בְּמָקוֹם יְהוּדָאִיקֵי. אִם אֵין שָׁם יְהוּדָאִיקֵי. בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אִם אֵין שָׁם בֵּית הַכְּנֶסֶת מְצָרֵף עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם. אָמַר רִבִּי אָבִין. נוֹחַ לִי לְקַייְמוֹ בְּחוֹתְמָיו וְלֹא לְצָרֵף עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם. מָאי כְדוֹן. אֲפִילוּ בַחֲנוּתָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל.
Traduction
Il devra certifier, dit la Mishna, que l’acte a été écrit et signé en sa présence'', le même jour (7)ci-après, (2, 2). Il devra attester aussi que cet acte a été écrit et scellé en vue de cette femme. On demanda devant R. Yohanan: faut-il (après coup) reconnaître les noms des témoins pour ceux qui ont signé (et confirmé) l’acte? Certes, répondit-il, puisque sur cet acte des noms de païens et de loups lucoi sont consignés, il est indubitable que la formalité de reconnaître les noms est exigible (sous peine d’invalidité). Un enseignement confirme l’avis de R. Yohanan (8)Tossefta à ce traité, ch 6: tous les actes qui viennent d’une province d’outre-mer, quoique contresignés par des noms qui ressemblent à ceux des païens, sont valables, parce que les Israélites qui séjournent hors de Palestine portent des noms similaires à ceux des païens. C’est dit seulement pour ceux du dehors, non pour ceux qui habitent à l’intérieur de la Palestine. Comment donc faut-il s’y prendre pour se prémunir à cet égard? R. Bivi au nom de R. Assa répond que l’acte de divorce devra être écrit au greffe de la justice (judicatus, pour qu’il n’y ait pas d’erreur dans les signatures des témoins); à défaut de quoi, on réunira à cet effet dix individus. R. Abin dit: il doit suffire d’astreindre celui qui donne le divorce à le faire confirmer par des contreseings, sans exiger encore l’assistance de dix hommes. En somme, quelle règle fixe R. Abin? Il suffit, selon lui, de l’écrire dans n’importe quelle boutique d’un Israélite.
Pnei Moshe non traduit
עד שיאמר. אמתני' קאי דצריך השליח שיאמר ג''כ שנכתב ונתחתם ביום כלומר שנחתם בו ביום שנכתב דהא תנן לקמן בפ''ב נכתב בלילה ונחתם בלילה כשר אלא באותו יום שנכתב קאמר ומשום מוקדם וכן צריך שיעיד בפירוש שנכתב ונחתם לשמה:
בעא קומי ר' יוחנן. אם צריך נמי שיהא מכיר שמותן של העדים בשעת חתימתן וכלומר אם אנו רואין עכשיו לפנינו שמות העדים כשמו' העכומ''ז אי ניחוש דילמא עכומ''ז נינהו וצריך שיכירן ולהעיד בפנינו או לא והאי בעיא בא''י קאי כדמוכח מדלקמן:
אמר לון עכומ''ז לוקין. כמו קלין ופסולין ודוגמתו אין עיקרא הוא דלקי מן דאשה בעשרה יוחסין הל' ד' כלומר עכומ''ז פסולין חתומין עליו שאנו רואין שמותן כשם העכומ''ז:
ואתם אמרין אכין. בתמיה שאתם מסופקים ורוצים להכשיר אע''פ שאינו מכירן ומאי קא מיבעיא לכו:
מתניתא. ברייתא מסייע לר' יוחנן דקתני כל הגיטין הבאין ממדינת הים כו' ולא מכשרינן אלא בחוצה לארץ כדקאמר טעמא דשכיחי ישראל בח''ל ששמותם כשם העכומ''יז ולא חיישינן שמא עכומ''ז הן אבל בא''י דלא שכיחי שיהו שמותן כשם עכומ''ז לא דמספקינן להו דילמא עכומ''ז הן יפסול:
מאי כדון. אכתיבת הגט קאי היאך נוהגין במקום כתיבתו דלא ליפוק חורבא מיניה:
במקום יהודאיקי. במקום מושב הדיינים. בב''ר ולוט ישב בשער סדום אותו היום מינוהו ארכי יודקי ראש הדייני'. וטעמא כדי לפרס' הדבר ולא אתי למיטעי נמי בשמות העדים:
אם אין שם. מקום קבוע למושב הדיינים כותבין בבית הכנסת:
מצרף עשרה בני אדם. כדי לפרסם הדבר:
נוח לו לקיימו בחותמיו. כלומר אי דמצרכת ליה לטרוח ולהביא עשרה בני אדם משום חששא ושיכירו שמות העדים נוח לו להתקיים בחותמיו ולא למיטרח למיכנף עשרה בני אדם:
מאי כדון. ומאי הוי עלה:
אפי' בחנותן של ישראל. שרי ולא חיישינן למידי:
Guittine
Daf 3a
וְלֹא אָמַר. נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וְנֶחְתַּם לִשְׁמָהּ. נֵימַר מַה דִשְׁאִיל אֲמוֹרָא. אָמַר לֵיהּ. וְיֵידָא דְאָמַר רָבִין בַּר רַב חִסְדָּא. אַייתֵי גִיטָא וּנְתָנוֹ לָהּ. וְלֹא אָמַר לָהּ. בְּפָנַיי נִכְתַּב וּבְפָנַיי נֶחְתַּם. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לֵיהּ. טְלֵיהוּ מִמֶּנָּה וֶאֱמוֹר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. בְּפָנַיי נִכְתַּב וּבְפָנַיי נֶחְתַּם. 3a וְרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר. אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ בִּשְׁעַת מַתָּנָה. שֶׁהוּא גִיטֵּיךְ. דְּרִבִּי יוֹחָנָן ייָבֹא מִן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְלֹא מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר שֶׁאִם אָמַר לָהּ בִּשְׁעַת מַתָּנָה. שֶׁהוּא גִיטֵּיךְ. שֶׁאֵינוֹ גֵט. וְהָכָא אֲפִילוּ אִם אָמַר לָהּ בִּשְׁעַת מַתָּנָה. שֶׁהוּא גִיטֵּיךְ. אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. בְּפָנַיי נִכְתַּב וּבְפָנַיי נֶחְתַּם. אֶלָּא מִיסְבּוֹר סְבַר רִבִּי יוֹחָנָן דְּאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר. הִתְקַבַּלְתִּי גִיטִּי מִשְּׁלוּחֵי בַעֲלִי. וְהָא תַנִּינָן. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מֵבִיאָה גִיטָּהּ. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא מִשְּׁלוּחֵי הַבַּעַל קִבְּלָה. מַאי כְדוֹן טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן. כְּדֵי לְהַחֲזִיקָהּ גְּרוּשָׁה בִּפְנֵי שְׁנַיִם.
Traduction
⁠—Si le messager n’a pas déclaré avoir vu libeller et signer le divorce en ce jour, ou que cet acte a été rédigé pour cette femme, quelle sera la valeur de l’acte? -On peut déduire la réponse, à l’aide de la question analogue posée par un amora précédent, en cette circonstance; R. Abin b. R. Hisda dit que quelqu’un apporta un acte de divorce et le remit à la femme, sans lui déclarer avoir vu libeller et signer cet acte; on demanda alors à R. Yohanan si la valeur de l’acte n’est pas entachée de ce fait? Il faut, dit R. Yohanan, reprendre l’acte à la femme, puis le lui présenter à nouveau en disant devant deux témoins (au moment de la remise) l’avoir vu libeller et signer (de même ici, pour la question du jour et de la destination personnelle, il est indispensable que le messager l’atteste, sous peine de nullité). Cet avis de R. Yohanan est conforme à celui que R. Simon b. Eléazar exprime plus loin (8, 2): selon lui, il est indispensable, pour la validité du divorce, qu’au moment de le remettre à la femme on le lui déclare. -Mais comment peut-on comparer R. Yohanan à R. Simon b. Eléazar? Ce dernier ne reconnaît-il pas qu’il suffit, pour la validité, avoir dit à la femme que c’est son acte de divorce, au moment de le lui remettre; tandis qu’ici (selon R. Yohanan) cela ne suffirait pas, et le messager doit encore attester devant deux personnes avoir vu libeller et signer l’acte? -C’est qu’en réalité la différence entre eux subsiste: plus loin, où R. Simon b. Eléazar prescrit seulement de déclarer à la femme que c’est son divorce en le lui remettant, il s’agit de cette remise faite par le mari lui-même; mais ici il s’agit de la remise par l’intermédiaire d’un envoyé, et R. Yohanan est alors d’avis que la femme n’est pas digne de foi en ce qu’elle déclare avoir reçu le divorce par un messager de son mari (voilà pourquoi l’attestation de la remise est exigible devant deux témoins, pour que la femme soit libre de se remarier). -Mais n’est-il pas dit plus loin (2, 7): ''la femme même est recevable (libre) de présenter son divorce pour se remarier''? Or, n’est-il pas à craindre qu’elle l’ait reçu de son mari par un envoyé? (Pourquoi donc dire qu’on ne la croit pas)? Et par quel motif R. Yohanan prescrit-il l’attestation de la remise devant deux témoins? -C’est seulement pour faire valoir la présomption de répudiation devant deux témoins.
Pnei Moshe non traduit
ולא אמר כו'. בעיא היא אם לא אמר השליח בפ''נ ובפ''נ וביום ולשמה כדמצרכינן לעיל מהו:
נימר. ונשמע זה ממה דשאיל לאמורא קדמאה כעין בעיא זו:
ויידא. ואיזה הוא דאמר רבין כו' ושאל לר' יוחנן וא''ל שיטלוהו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ''נ ובפ''נ מפני שצריך לומר בשעת נתינה דוקא ואם כן ניפשוט נמי מינה שצריך ליטלו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר ג''כ שנכתב ונחתם ביום ולשמה דאפי' בדיעבד מעכב:
ור' יוחנן. וקאמר הש''ס הא דר' יוחנן כרשב''א אתייא דאמר לקמן פ' הזורק הלכה ב' גבי הא דתנן אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וקאמר רשב''א עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בשעת המתנה הא גיטיך דנתינה הראשונה לאו כלום הוא:
דרבי יוחנן ייבא מן רשב''א. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס שרוצה לדמות הא דר''י לדרשב''א דמי לא מודה רשב''א שאם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטיך דסגי בהא:
שאינו גט. בתמיה כלומר שמא אינו גט הוא הא ודאי גט הוא וטפי לא בעינן לר' שמעו בן אלעזר:
והכא לר' יוחנן הא קאמרת שאפי' אם אמר לה אחר כך בשעת מתנה הא גיטיך לאו כלום הוא עד שיאמר לה בפני שנים בפ''נ ובפ''נ:
אלא. ע''כ דלא דמי כלל להא דרשב''א דשאני התם דהבעל הוא בעצמו נותן לה והילכך בהא גיטיך סגי דהא נתן לה מתחילה בפני ב' עדים אלא שנתן לה בתורת שט''ח וכשאומר עכשיו זהו גיטיך שפיר אבל הכא גבי שליח היינו טעמא דר' יוחנן דמיסבר סבר שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי מיד שליח בעלי ואם לא יאמר לה בפני שנים לא תהא נאמנת אח''כ להנשא בגט זה:
והא תנינן. לקמן פ''ב האשה עצמה מביאה גיטה ואמאי נאמנת ניחוש לומר שמא משליח הבעל קיבלה והא קאמרת שאינה נאמנת:
מאי כדון. ומ''ט דר''י וקאמר כדי להחזיקה גרושה בפני שנים והילכך צריך שיתן לה בפני שנים ולא משום חששא אחרינא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source