Yoma
Daf 2b
כָּתוּב וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָֽסְע֛וּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַֽעֲקָ֖ן מֽוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַֽהֲרֹן֙. וְכִי בְמוֹסֵירָה מֵת אַֽהֲרֹן. וַהֲלֹא בְהֹר הָהַר מֵת. הָדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן [הֹ֥ר הָהָ֛ר] עַל פִּ֥י יְי וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם. אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עֲנָנֵי הַכָּבוֹד וּבִקְשׁוּ הָכְּנַעֲנִים לְהִתְגָּרוֹת בָּם. הָדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ עֲרָד֙ יוֹשֵׁב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל. מָהוּ דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים. כִּי מֵת 2b הַתַּייָר הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה תָר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ. וּבָאוּ וְנִתְגָּרוּ בָם. וּבִקְשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַחֲזוֹר לְמִצְרַיִם וְנָֽסְעוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן שֶׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת. וְרָץ אַחֲרָיו שִׁבְטוֹ שֶׁלְּלֵוִי וְהָרַג מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנֶה מִשְׁפָּחוֹת. אַף הֵם הָֽרְגוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע. לָֽעַמְרָמִי֙ לַיִּצְהָרִ֔י לַֽחֶבְרוֹנִ֖י לָֽעָזִּֽיאֵלִֽי׃. אֵימָתַי חָֽזְרוּ. בִּימֵי דָוִד. הָדָא הוּא דִכְתִיב יִֽפְרַח בְּיָמָ֥יו צַדִּ֑יק וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד בְּלִ֥י יָרֵֽחַ. אָֽמְרוּ. מִי גָרַם לָנוּ לַדָּמִים הַלָּלוּ. אָֽמְרוּ. עַל שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ חֶסֶד עִם אוֹתוֹ הַצַּדִּיק. וְיָֽשְׁבוּ וְקָֽשְׁרוּ הֶסְפֵּידוֹ וְגָֽמְלוּ לַצַּדִּיק חֶסֶד. וְהֶעֱלָה עֲלֵיהֶן הַמָּקוֹם כְּאִילּוּ מֵת שָׁם וְנִקְבַּר שָׁם וְגָֽמְלוּ לַצַּדִּיק חֶסֶד.
Traduction
Il est dit (Dt 10, 6): Les fils d’Israël décampèrent des puits des fils de Yaaqan, pour aller à Mosséra, où mourut Aaron. Or, est-ce bien là qu’Aaron mourut (14)Midrash Rabba sur Nb N¡ 19, Jér., (Sota 1, 10) ( 17c), o tout le passage se retrouve., non plutôt à Hor la montagne, comme il est dit (Nb 33, 38): Aaron, le grand prêtre, monta sur Hor la montagne, selon l’ordre divin, et y mourut? Seulement, dès le décès d’Aaron, les nuages d’honneur qui accompagnaient Israël au désert disparurent (15)B., Rosh Hashana 3a., et les Cananéens voulurent en profiter pour chercher querelle à Israël; c’est ainsi qu’il est dit (ib. 40, et 21, 1): Le cananéen, roi d’Arad, habitant du midi, apprit l’arrivée d’Israël, et par ces régions (ou Atarim), il l’attaqua. Or, par ''Atarim'' on entend le grand guide (16)Jeu de mots entre hb. Atarim et Tayyar, explorateur. Cf. mme Midrash, ib., et les vers. Chald. qui leur avait montré le chemin. Les ennemis survinrent donc, leur susciter des embûches; de sorte qu’Israël, découragé, voulut retourner en Egypte, et déjà ils avaient fait 8 étapes en ce sens rétrograde. La tribu de Levi surgit alors (17)Mekhilta sur (Ex 14) n¡ 1., courut après les fuyards, en tua 8 familles, lesquelles à leur tour, tuèrent 4 des lévites. De ces 4, on retrouve plus tard les traces, sous les noms de famille des Amram, des Ichars, des Hébron, et des Ouziel (1Ch 23, 12); elles furent reconstituées à l’époque de David, comme il est dit (Ps 72, 7): De son temps le juste fleurit, et la paix durera jusqu’à ce que la lune cesse de luire. Lors du retour à Mosséra, Israël dit: la cause première de tant de sang versé, consiste en ce que nous n’avons pas assez reconnu le mérite de ce juste (Aaron); aussi, ils s’assirent à terre, recommencèrent l’éloge funèbre du défunt, témoignèrent en l’honneur du juste des mérites qu’il avait; Dieu leur en sut autant de gré que si Aaron avait été mort et enterré là (de sorte que Mosséra fut honoré de cette dénomination).
Pnei Moshe non traduit
כתיב ובני ישראל נסעו וגו'. גרסי' להא בסוף פ''ק דסוטה עד ונקבר שם שגמלו לצדיק חסד וע''ש:
רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וּמִכְנָסַיִים מְעַכְּבִין. מַה טַעֲמָא. זֶה וָזֶה עֲשִׂייְה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וְעָשִׂ֜יתָ לְאַֽהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה. כָּל הָאָמוּר בַפָּרָשָׁה מְעַכֵּב. וְאַתְייָא כַּיי דָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר. אֲפִילוּ קְרִיַית הַפָּרָשָׁה מְעַכֶּבֶת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל הַמְעַכֵּב לַדּוֹרוֹת מְעַכֵּב כָּאן. [וְכָל שֶׁאֵין מְעַכֵּב לַדּוֹרוֹת אֵינוֹ מְעַכֵּב כָּאן]. מָה אִית לָךְ. סְמִיכָה וּשְׁיֵרֵי דָמִים שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין לַדּוֹרוֹת מְעַכְּבִין כְּאן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. צִיץ וּמִצְנַפְתּוֹ שֶׁלְאַהֲרֹן קוֹדֵם לָאַבְנֵטִים שֶׁלְבָּנִים. יְהוּדְה בְּרִיבִי אוֹמֵר. וְחָֽגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו. אָמַר רִבִּי אִידִי. הָדָא דְאַתְּ אָמַר לְמִצְוָה. אֲבָל לְצִיווּי וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אוֹתָם בַּמָּֽיִם׃. וְאַחַר כָּךְ וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת הַכֻּתֹּ֗נֶת. וְאַחַר כָּךְ וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת אַֽהֲר֗ן וְאֶת בָּנָיו וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙.
Traduction
R. Yossé b. Hanina dit: l’omission du dixième d’épha que tout cohen est tenu d’offrir à sa réception, ou des caleçons qu’il doit porter, met obstacle à la validité de son service officiel; parce qu’à l’égard de ces deux objets, la Bible emploie la même expression ''agir'' (Ex 16, 36), et (Ex 27, 42) Selon R. Hanina, de ce qu’il est dit (Ex 29, 38): tu procéderas ainsi pour Aaron et ses fils, on conclut que tout ce qui est énoncé dans cette section est indispensable. C’est conforme à ce qu’a dit R. Samuel b. Nahman au nom de R. Jonathan: de la conjonction et, qui précède les mots voici la parole (ib. 1), on déduit que même l’omission de la lecture de cette section biblique est un obstacle au service officiel. R. Yohanan dit: les détails, qui dans les générations futures mettent obstacle à l’office du cohen, étaient aussi une cause d’empêchement lors de l’inauguration mosaïque, non d’autres. Aussi, l’imposition des mains (consécration du cohen par le pontife) et le versement du reliquat de sang au fondement de l’autel (ib. 12), qui dans l’avenir ne s’opposent pas à l’accomplissement du culte, n’étaient pas non plus un obstacle lors de l’inauguration mosaïque (tandis que, selon R. Hanina, ces objets énoncés dans ladite section étaient un obstacle). R. Hanina dit: le frontal et la tiare d’Aaron devaient être placés avant la ceinture des fils. Au contraire, dit R. Juda b. Rabbi, le verset dit textuellement (ib. 9): tu les ceindras de ceintures, Aaron et ses fils (donc c’était ensemble). Toutefois dit R. Idi, c’est là une simple recommandation générale; mais, lors du premier revêtement cérémonial, l’ordre fut adopté comme suit (Lv 8, 6-13): Moïse fit approcher Aaron et ses fils et les lava dans l’eau; puis: il mit sur lui la tunique; puis: Moïse fit approcher Aaron et ses fils, et il les revêtit de tuniques.
Pnei Moshe non traduit
עשירית האיפה. שהכהן הדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום והיא הנקראת חביתין:
ומכנסיים. בבגדי כהונה מעכבין במלואים דאע''ג דלא כתיבי לא בצואה בפ' תצוה ולא בעשייה בפ' צו מ''מ מעכבין הן:
מ''ט זה וזה עשייה. כתיב בהו. בעשירית האיפה כתיב יעשה אותה ובמכנסיים ועשה להם מכנסי בד והואיל ובפ' צוואה כתיב וזה הדבר אשר תעשה מרבינן כל מידי דכתיב בהו עשייה:
אמר רבי חנינה. מהיכן למדנו עיכובא מדכתיב שם ועשית לאהרן ולבניו ככה וככה עיכובא היא א''כ כל האמור בפרשה הוא דמעכב ולא ס''ל לרבות דברים שאינם אמורים בפרשה:
ואתייא. הא דר' חנינה דלא מרבינן אלא מענין הפרשה וזהו כדדריש ר' שמואל בשם ר' יונתן זה הדבר היה צריך לכתוב וכתיב וזה הדבר לרבות שאפי' קריית הפרשה של צוואה מעכבת שכך מצינו דדברים שנצטוה משה בפ' תצוה וזה הדבר אשר תעשה להם וגו' אמר לבני ישראל בהתחלת ימי מלואים כדכתיב בפ' צו ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אלמא דלא מרבינן שארי דברים שלא הוזכרו בפרשה:
אמר ר' יוחנן כל המעכב לדורות וכו'. ומפרש מה אית לך דממעט ר' יוחנן מהא דר' חנינה דאמר כל האמור בפרשה מעכב:
סמיכה. דכתיבא שם וסמך אהרן וגו' וכן שירי דמים דכתיב ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ואלו אינן מעכבין לדורות אין מעכבין כאן. לר' יוחנן אין מעכבין במלואים ולר' חנינה מעכבין הן במלואים:
ציץ ומצנפתו של אהרן וכו'. סדר לבישת בגדיהם מפרש ולמיסבר קראי לפי שבפ' תצוה כתיב ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וגו' ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת וגו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וגו' דמשמע שבתחלה הלבישו לאהרן בגדיו ולא חגר אותו באבנט עד שהלביש בניו כתנות ואח''כ חגר אבנט לאהרן ולבניו מבלי הפסק בגד אחר בין האבנטים ובפ' צו בעשייה כתיב ויקרב משה את אהרן וגו' ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל וגו' ואח''כ המצנפת והציץ ואח''כ כתיב ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם אבנט הא כיצד הלכך פליגי הכא ולפרש דלא ליקשו קראי אהדדי ר' חנינה ס''ל דקראי דבפ' צו לדוקא שבתחלה הלביש לאהרן הכתונת וחגרו באבנט ואח''כ המעיל והחשן ומצנפת וציץ ואח''כ הלביש בניו הכתונת וחגר אותם באבנט. והא דכתיב בצואה והלבשת את אהרן וגו' וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו לאו למימרא כמשמען אלא שלא הקפיד כ''א בלבישת הבגדים כולם של אהרן בתחלה וחגרו גם באבנט כמו שנאמר בעשייה ושיהא קודם לאבניטן של בניו וכלומר דהא דכתיב וחגרת אותם אהרן ובניו היינו שיהא כבר אהרן חגור באבנט אחר שהלבישו הכתונת ואח''כ הלבישו שאר הבגדים ואחר כך לבניו הכתונת והאבנט והיינו דקאמר ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטין של בנים כלומר דהעיקר שיהא אהרן כבר חגור באבנט קודם לגמר הבגדים והכל יהא קודם לאבניטן של בנים וכך הבין משה וכך עשה:
יהודה ברבי אומר וחגרת אותם וגו'. כלו' בפירוש דקרא הוא דפליג וס''ל דהאי קרא כמשמעותו מתפרש והיה נראה שילביש בתחלה לאהרן את בגדיו ולא יחגור אותו באבנט עד שילביש לבניו הכתונת ואח''כ יחגור לאהרן האבנט ואח''כ לבניו מבלי הפסק בבגד אחר בין האבנטים. ומשום דאכתי קשיא ולמה לא עשה משה כן הלכך מסיים אמר ר' אידי וכו' והיינו כדר' אידי דהדא דאת אמר למצוה אבל לציוי ויקרב וגו' וכלומר לא לדוקא נאמר ולציווי שלא יפסיק בבגד אחר בין האבנטים אלא למצות האבנטים הוא דנאמר שמצוה שיהו חגורים באבנט אהרן ובניו ולא לציווי לסדר הלבישה אלא לציווי הסדר הוא כאשר עשה משה ויקרב וכו' וכדאיתא. א''נ יש לפרש דר' חנינה ויהודה ברבי פליגי בסדר הלבישה דמר דייק לשון הציווי ומר דייק לשון העשייה ובאבנט כדלעיל ור' אידי מפרש דכי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי אתה אומר דקרא דתצוה למצוה הוא דנאמר וכדפרישית דמצוה שיהו חגורים באבנט אבל לציוי סדר הלבישה כאשר עשה משה כך הוא נאמר לו ציווי סדר הלבישה:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי. פָּשֻׁט הוּא לָן שֶׁבְּחָלוּק לָבָן שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה בִּכְהוּנָה גְדוֹלָה. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר יוּדָן וְתַנֵּי לָהּ. כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּילּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה גְדוֹלָה וְלֹא שָׁרַת שְׁכִינָה עַל יָדָיו. וְכֵיוָן שֶׁלָּבַשׁ אַהֲרֹן בִּגְדֵי כְהוּנָה גְדוֹלָה וְשִׁימֵּשׁ שָׁרַת שְׁכִינָה עַל יָדָיו. מַה טַעַם. כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְי נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃
Traduction
R. Eliézer b. R. Yossé dit: nous savons pertinemment que Moïse remplit les hautes fonctions sacerdotales en simple surtout blanc (18)Midrash Rabba ˆ Lv n¡ 11Ê; B., Avoda Zara 34a.. En effet, dit R. Tanhoum b. Judan, il a été enseigné (19)Torath Cohanim, section Schmini.: pendant tous les 7 jours de l’inauguration du sanctuaire, Moïse avait rempli les fonctions sacerdotales, sans que la providence divine résidât auprès de lui: dès qu’Aaron revêtit le costume de grand prêtre (ce qui prouve que Moïse ne l’avait pas revêtu) et entra en fonctions, la providence vint résider auprès de lui (et le guider). Aussi, est-il dit (Lv 9, 4): car, en ce jour, Dieu vous a apparu (apparition due à la célébration du culte d’Aaron).
Pnei Moshe non traduit
פשט הוא לן. מקובלים אנחנו מפי השמועה שבחלוק לבן שמש משה בכהונה גדולה כל שבעת ימי המלואים ולא בבגדי כהונה:
ותני לה. הכי בברייתא דת''כ:
כי היום. שישמש אהרן בבגדי כהונה גדולה ה' נראה אליכם:
Yoma
Daf 3a
רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִנָה בָעֵי. 3a עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הֵיאַךְ קְרֵבָה. (חֶצְייָם) [חֶצְייָהּ] קְרֵיבָה אוֹ שְׁלֵימָה קְרֵבָה. מִן מַה דִכְתִיב וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד. [מְלַמֵּד] שֶׁלֹּא בָא עִמּוֹ אֶלָּא לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. הָדָא אָֽמְרָה. חֶצְייָם קְרֵבָה. אִין תֵּימַר. שְׁלֵימָה קְרֵבָה. נִיתְנֵי. עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְעַל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר יוּדָן. וְלֹא בָעֲבוֹדוֹת שֶׁבִּפְנִים אֲנָן קַייָמִין. כְּבָר לִימְּדוֹ עֲבוֹדוֹת שֶׁבַּחוּץ.
Traduction
R. Yohanan b. Hanina demanda: est-ce qu’au 8e jour de la consécration le pontife Aaron (nommé seulement en ce jour) a offert la dîme d’épha par deux moitiés (le matin et le soir), ou le tout ensemble, au soir? On peut résoudre cette question par ce qu’il est dit (ib. 23): Le verset, Moïse et Aaron vinrent dans la tente d’assignation, prouve que Moïse accompagna seulement son frère, pour lui enseigner la façon de confectionner l’encens (non l’épha). Il en résulte donc qu’Aaron a offert l’épha en deux fois; car, s’il l’avait offert en entier (en une fois), il eût été question de l’enseignement donné par Moïse pour l’encens de l’épha. Ceci ne prouve rien, dit R. Tanhoum b. Judan, et Aaron l’a offert en ce jour d’un seul coup, au complet; mais il n’en est pas question dans le dit enseignement, parce qu’il s’agit là seulement d’indiquer les offices à remplir dans l’intérieur du sanctuaire, étant admis que Moïse avait déjà enseigné ceux qui doivent être accomplis au dehors (comme l’épha).
Pnei Moshe non traduit
עשירית האיפה. של יום השמיני היאך קרבה חצייה וכו' משום דכתיב בה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ותנן בפרק ד' דמנחות חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד וכו'. והשתא הבעיא הוא ביום השמיני שלא נתחנך אהרן עד שהקריב קרבנו וקרבן העם וזה היה אחר קרבן תמיד של שחר כדכתיב ויקרב אהרן אל המזבח וגו' ויקרב את קרבן העם וגו' ויקרב את המנחה וגו' ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר וא''כ בעולת הבקר שבכל יום קרבו חביתין אחר מנחת הבקר כדשנינו בסדר המערכה אפשר שלא הוקרב הואיל ועדיין לא נתחנך אהרן ולא הקריבו החביתין עד בין הערבים שהרי זה ככהן העומד אחר התמיד של שחר וצריך להביא עשרון שלם אלא שבשאר כהן העומד בין הערבים דינו שחציו קרב וחציו אבד הואיל וכבר קרב חצי עשרון בשחרית וכאן אי נימא שלא הוקרבו החביתין בשחרית א''כ עשרון שלם מביא והיא קריבה שלימה או דלמא הואיל ומ''מ יום החינוך היה היתה קריבה חציה בשחרית ואע''פ שעדיין לא הוקרבו קרבנות היום וחצייה בין הערבים כדין עשירית האיפה שבכל יום והיינו דבעי חציה קריבה או שלימה קרבה:
מן מה דכתיב. ביום השמיני אחר שהוקרבו כל הקרבנות ואחר שבירך אהרן את העם ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ודרשו בברייתא דמלואים מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטרת דכתיב לעיל מיניה וירד מעשות החטאת מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה א''כ הדא אמרה חצייה קריבה כדין חביתין של כל יום ויום מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכבר הקריב אהרן חצי של בקר דאם תאמר שלימה קרבה ומטעמא משום דאכתי לא קרבה כלל בשחרית וכדפרישי' א''כ ניתני שבא ללמדו על מעשה הקטרת ועל עשירית האיפה שעדיין לא קרבה כלל היום אלא ש''מ דחצייה קרבה כבר מקודם אחר מנחת הבקר:
אמר ר' תנחום. מהא ליכא למישמע מידי דכי ולא עבודות שבפנים אנן קיימין. בתמיה דהרי אל אהל מועד כתיב ושם מעשה הקטרת אבל עשירית האיפה שקרבה על מזבח החיצון כבר לימדו על עבודות שבחוץ בכל שבעת ימי המלואים וכן היום בשאר עבודות שבחוץ והלכך לא תני הכא עשירית האיפה ואיכא למימר דשלימה היתה קריבה:
מִילּוּאִים מָה הָיוּ. קָרְבַּן יָחִיד [אוֹ] קָרְבַּן צִיבּוּר. מִן מַה דִכְתִיב וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת יְדֵיהֶ֖ם עַל רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ הָדָא אָֽמְרָה. קָרְבַּן יָחִיד. וְהָא תַנֵּי. קָרְבַּן צִיבּוּר. אָמַר רִבִּי אִידִי. נִתְנַדְּבוּ צִיבּוּר וּמְסָרוּם לָהֶם. מִילּוּאִים מֵאֵיכָן לָֽמְדוּ. מִן הַקָּרְבָּנוֹת אוֹ מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אִין תֵּימַר. מִן הַקָּרְבָּנוֹת. הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם. אִין תֵּימַר. מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. אִין תֵּימַר. מִן הַקָּרְבָּנוֹת. לַיְלָה אַחֲרוֹן אֵין לוֹ יוֹם. אִין תֵּימַר. מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. יוֹם רִאשׁוֹן אֵין לוֹ לַיְלָה
Traduction
Comment a-t-on considéré les sacrifices offerts lors de la consécration, comme particuliers ou comme publics (spéciaux à Aaron, ou en vue de tout Israël)? Puisqu’il est dit (ib., 8, 18): Aaron et ses fils imposèrent leurs mains sur la tête du bélier, cela prouve que le sacrifice était considéré comme particulier (pour lequel seul l’imposition a lieu). Mais n’a-t-on pas dit que cette cérémonie était publique? C’est le public, répondit R. Idi, qui a offert les sacrifices livrés aux sacrificateurs (comme leurs biens propres). Pour les 7 jours que, lors de la consécration, les cohanim durent passer devant la tente d’assignation (ib. 35), se réglait-on d’après une journée de sacrifice, ou d’après une de la création? Si c’est une journée de sacrifice, on compte pour la nuit celle qui suit le jour où l’offre a eu lieu; si c’est une journée d’après la création, la nuit précède le jour; si c’est une journée de sacrifice, la dernière nuit n’a pas été suivie de jour (le temps à passer en cet endroit était écoulé); si c’est une journée comme celle de la création, le premier jour n’a pas été précédé de la nuit qui lui est afférente? (Question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
מילואים מה היו. כל מה שקרב בימי המלואים מה היו אם קרבן יחיד או משל ציבור היו. ופשיט לה מן מה דכתיב ויסמכו וגו' ואין סמיכה אלא בבעלים הדא אמרה קרבן יחיד היו:
והתני. בברייתא בהדיא קרבן צבור היו. וקאמר ר' אידי אין משל צבור נתנדבו ומסרו להם שיהא כשלהם:
מלואים מאיכן למדו וכו'. לפי שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ושואל הש''ס מתי כלו אלו שבעת ימים דאי לענין התחלה ודאי מיום הראשון נחשב לא מלילה שלפניו שהרי פרישתן ביום היה כדמוכחי קראי אלא לענין אימתי כלו הוא דשואל דמהיכן נלמד אם מן הקרבנות דקי''ל בקדשים הלילה הולך אחר היום או ממעשה בראשית שהיום חחר הלילה כדמפרש ואזיל אין תימר וכו' והשתא אם תאמר מן הקרבנות נלמד והתחילו ימי המלואים מיום הראשון ולא מהלילה שלפניו א''כ לילה אחרון של שבעה אין לו יום שלאחריו שכבר כלו ימי המלואים ובתחלת יום השמיני היו יכולין לצאת מפתח אהל מועד אבל כל אותו לילה שלאחר יום שביעי עדיין לא היו יכולין לצאת שהלילה הולך אחר היום אבל אין תימר ממעשה בראשית נלמד א''כ יום ראשון אין לו לילה כלומר ודאי יום הראשון לא היה לו לילה דפרישתן ביום היה אלא לילה אחרון אחר השבעה היו יכולין לצאת שכבר כלו שהרי אחר יום הראשון התחילו למנות מן הלילה של יום השני ויום השני שהוא יומם ולילה וכן כולם ונמצאו בסוף יום השביעי כלו ימי הפרישה. וגופה דהבעיא לא איפשיטא ולקמן פליגי אם היו ישיבתן כל הלילה מבלי הפסק או לא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source