Yoma
Daf 25a
דְּאִתְפַּלְּגוֹן. פִיטְּמָהּ בַחוּלִין. רִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה אָמַר. פְּסוּלָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. כְּשֵׁירָה. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֶה בַּר חֲנִינָה. קוֹדֶשׁ הִיא. שֶׁתְּהֵא הֲבָאֲתָהּ בַּקוֹדֶשׁ. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. קוֹדֶשׁ הִיא. שֶׁתְּהֵא בָאָה מִתְּרוּמַת הַלִּישְׁכָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֶה בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְיָא דְרִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה כִשְׁמוּאֵל וּדְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּתַנִּינָן. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת צִיבּוּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. קְטוֹרֶת. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תִּיפְתָּר בְּאוֹמָּן מִשֶּׁל בֵּית אֶבְטִינָס [שֶׁהָיָה נוֹטֵל בִּשְׂכָרוֹ קְטוֹרֶת.] וּדְרִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה כִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. מַכְתֶּשֶׁת עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּלִי שָׁרֵת לַקּוֹדֶשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹסֶה בֵּירִבִּי בּוּן. אָֽמְרָהּ רִבִּי חוּנָה קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. דָּבָר שֶׁקָּדַשׁ בְּכֶלִי נִפְדֶּה. אָמַר לֵיהּ. וְלָאו שְׁמוּאֵל הִיא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. קַל הוּא בְמוֹתָר. דְּאִתְפַּלְּגוֹן. הוֹתִירוּ תְמִידִין. שְׁמוּאֵל אָמַר. נִפְדִּין כִתְמִימִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נִפְדִּין כִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. הוֹתִירוּ שְׂעִירִים. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. 25a אִם עוֹלָה נִפְדִּית לֹא כָּל שֶׁכֵּן חַטָּאת. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּרִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי זְעוּרָא אָמַר. יִרִעוּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מְקַייְצִים בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְקַשְׁיָא. יֵשׁ חַטָּאת קְרֵיבָה עוֹלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. שַׁנְיָא הִיא. שֶׁאֶין קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר נִקָבָּעִין אֶלָּא בִשְׁחִיטָה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקְרְבוּ עוֹלוֹת.
Traduction
Or, il y a une discussion au sujet de l’encens préparé dans un ustensile profane (173)Jér., (Sheqalim 4, 3).: selon R. Yossé b. Hanina, cet encens serait impropre au service officiel; selon R. Josué b. Levi, il est valable; Selon le premier, l’expression saint, usitée pour l’encens, indique qu’il faut le présenter dans un objet consacré; d’après le second, ce terme indique seulement que la provenance doit être sacrée, en prélevant le montant du trésor public. R. Yossé b. R. Aboun dit l’avis de R. Yossé b. Hanina est conforme à celui de Samuel, et celui de R. Josué b. Levi s’accorde avec R. Yohanan; car l’on a enseigné (174)Ibid., 5).: si quelqu’un a consacré ses biens à l’entretien du culte et que, parmi eux il y ait des objets dignes de servir aux sacrifices publics, on pourra les utiliser au salaire des ouvriers (et employer le montant au culte); or, dit R. Yohanan, on entend par de tels objets l’encens (qui seul est du service public; n’en résulte-t-il pas que l’on peut le présenter à l’état profane)? Ceci ne prouve rien, dit R. Oshia, car il peut s’agir là d’un ouvrier de la maison d’Abtinos, qui acceptait pour salaire une part de l’encens qu’il avait fabriqué (à l’état sacré). L’avis de R. Yossé b. Hanina est conforme à celui de Samuel, puisque R. Houna dit au nom de Samuel: même le pilon servant à broyer l’encens était un ustensile spécialement consacré. Mais, dit R. Yossa b. R. Aboun, R. Houna n’a-t-il pas objecté devant R. Yossa qu’un objet consacré par un ustensile saint ne saurait plus être racheté? (Comment donc peut-on dire que les ouvriers le recevaient comme salaire)? Cela ne prouve rien, fut-il répondu, car cet avis a été émis par Samuel, qui dit: à l’égard des reliquats de sainteté, on est moins sévère (et cet emploi est autorisé). Or, la discussion suivante existe au sujet des reliquats des sacrifices quotidiens (175)Les agneaux achetés dans une précédente annuité mis de c™té ˆ un moment.: Selon Samuel, on peut les racheter, comme des animaux sans défaut (et les appliquer, si l’on veut, à d’autres sacrifices); selon R. Yohanan, on leur appliquera la règle des saintetés devenues impropres au service (après qu’ils ont longtemps erré et sont atteints d’un défaut, on pourra les racheter, puis appliquer le montant à une cérémonie du culte). S’il est resté un bouc d’une précédente époque (176)Si, aprs en avoir égaré un, on le retrouve plus tard, une fois l'offrande faite., d’après Samuel, puisqu’il est permis de le racheter à titre d’holocauste, c’est à plus forte raison admis pour un sacrifice expiatoire (dont le bouc est l’objet); mais, d’après l’avis de R. Yohanan, R. Zeira dit que cet animal devra rester au pacage jusqu’à ce qu’il ait un défaut (qui permette de le racheter). R. Samuel b. R. Isaac dit qu’on l’emploiera à alimenter la combustion sur l’autel lorsque celui-ci sera vide. Mais est-il permis de modifier un holocauste en sacrifice expiatoire (but primitif du bouc)? Non, dit R. Yossé; mais il y a cette distinction à établir pour les sacrifices publics (à l’opposé des particuliers), que c’est le moment de l’égorgement, non la destination, qui détermine leur emploi final (et, au présent cas, le bouc ne sert qu’à être un holocauste). R. Hanania b. Teradion ajoute que c’est une condition formulée par le tribunal supérieur, qu’au cas où il y a des reliquats de sacrifices publics, ils passent à l’état d’holocaustes. Il est dit
Pnei Moshe non traduit
דאיתפלגון. ואשכחן פלוגתא דפליגי אם צריך לפטם הקטרת בכלי קדש או לא:
קדש היא. ודריש שתהא הבאתה ופיטומה בכלי קדש וריב''ל דרש קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה משל צבור והיינו משל קדש ולא משל נדבת יחיד:
אתיא דר' יוסי ב''ח כשמואל. דלקמן דקאמר מכתשת שמפטמין בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש ודריב''ל דקחמר כשירה אם פיטמה בכלי חולין כדר' יוחנן דלקמן:
דתנינן. בפ''ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן ומפרש ר' יוחנן מה הן דברים הראויין:
קטרת. שראוין הן לקרבנות צבור ומדנותנין אותן לאומנין בשכרן ש''מ יש לה פדיון וא''כ לא קידשה בכלי שרת קדש וכדריב''ל:
א''ר הושעיה. דמהכא אין ראיה דתיפתר אומנין דקתני באומן של בית אבטינס שהן היו מפטמין את הקטרת שהיה נוטל קטרת בשכרו ומוסרה לצבור ונשארה בקדושתה כמות שהיא:
ודר' יוסי ב''ח כשמואל וכו'. כדפרישית:
אמרה. להא דר' חונה קומי ר' יוסה והקשה וכי מצינו דבר שקדש בכלי נפדה וכדפרכינן לעיל:
ולאו שמואל הוא. וכי לא אליבא דשמואל אמרינן להא ואשכחן דאמר שמואל הוא שהקילו במותר מן קרבנות צבור. משום דלב ב''ד מתנה על כך אם הוצרכו הוצרכו ומה שלא הוצרך נפדה היא. וכדאשכחן דאיתפלגון בתמידין שהותירו דסבר שמואל נפדין תמימים ור' יוחנן ס''ל דדינן כפסולי המוקדשין שצריכין לרעייה עד שיפול בהן מום:
הותירו שעירים. של יה''כ וכן שעירי ע''ז כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו הראשונים לדעתיה דשמואל אם עולה כמו התמידין שכולה לגבוה נפדית לכ''ש שעירין שהן לחטאת אבל לדעתיה דרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו כדין שאר פסולי המוקדשין:
מקיצים בה את המזבח. כשאין נדרים ונדבות מקיצין באלו המותרות של שעירים שלא יהא המזבח בטל:
וקשיא. על זה וכי יש חטאת קריבה עולה והלא לחטאת הופרשו וקיץ המזבח עולה היא:
שנייא היא. בקרבנות הצבור שאינן נקבעין אלא בשחיטה ושחיטת הסכין מושך אותן למה שהן ראויין:
ר' חנניה בן תרדיון. אמר היינו טעמא לפי שתנאי ב''ד היא על המותרות מקרבנות הצבור שיקרבו עולות לקיץ המזבח:
מְלֹא קוּמְצוֹ. יָכוֹל מְלֹא קוּמְצוֹ מְבוֹרָץ. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקֻמְצ֗וֹ. אִי בְּקֻמְצ֗וֹ יָכוֹל יִקְמוֹץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹתָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קוּמְצוֹ. הָא כֵיצַד. חוֹפֶה אֶת פַּס יָדוֹ בַּמַּחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת וּמוֹחֵק בְּאֶצְבָּעוֹ מִלְּמַעֲלָן לְמַטָּן.
Traduction
(Lv 2, 2): une poignée pleine. Ce n’est pas qu’un excédant doive dépasser, puisqu’il est écrit d’autre part (ib. 6, 8): une poignée; et ce n’est pas à dire qu’il suffit d’en prendre du bout des doigts, puisqu’il y a le mot pleine (précité). Voici donc comment l’on opérera: on plongera le creux de la main (la paume) dans la poêle, ou le vase profond contenant la farine, puis on l’égalisera du haut en bas (avec le pouce et le petit doigt, on essuie l’excédant).
Pnei Moshe non traduit
מלא קומצו וכו'. ברייתא היא בת''כ פ' ויקרא כתיב במנחה וקמץ משם מלא קומצו יכול מלא קומצו מבורץ שיהא מבצבץ מכל צד ויוצא:
ת''ל בקומצו. בפ' צו כתיב והרים ממנו בקומצו דמשמע שלא יותיר מקומצו:
אי בקומצו. אי דדייקת בקומצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו בלבד דכל כמה דקמיץ פחות טפי עדיף ת''ל וכו':
במחבת ובמרחשת. שהן מיני טיגון ונאפות תחלה וחוזר ופותתן וקומץ ובירוציהן יותר מקמיצת מנחת הסולת צריך שיהא מוחק באצבעותיו בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:
Yoma
Daf 25b
תַּמָּן אַתְּ אָמַר. מְלֹא קֻמְצוֹ בְּקֻמְצ֗וֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר מְלֹא קוּמְצוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מַה לְהַלָּן קוֹמֶץ הֶחָסֵר פָּסוּל וְהָכָא קוֹמֶץ הֶחָסֵר פָּסוּל. 25b חָפְנַיִם מָהוּ שֶׁיּיֵעָשֶׂה כִכְלִי שָׁרֵת לְקַדֵּשׁ. אַחֵר מָהוּ שֶׁיַּחְפּוֹן וְיִתֵּן לְתוֹךְ חָפְנָיו. מָהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה מִידָּה לְחָפְנָיו. בְּכָל חָפְנַיִם מְשַׁעֲרִין אוֹ אֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא בְחָפְנָיו. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁאַל. חָפַן וָמֵת. אָחֵר מָהוּ שֶׁייִכָּנֵס בְּחָפְנָיו. אִין תֵּימַר. חָפְנַיִם עָשׂוּ אוֹתָן כִּכְלִי שָׁרֵת שָׁרֵת לַקּוֹדֶּשׁ. הָדָא אָֽמְרָה. חָפַן וָמֵת אֵין אָחֵר נִכְנַס בְּחָפְנָיו. אֵין אַחֵר חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חָפְנָיו. וְעוֹשִׂין מִידָּה לְחָפְנָיו. וְאֵין מְשַׁעֲרִין בְּכָל חָפְנַיִם. אִין תֵּימַר. חָפְנַיִם לֹא עָשׂוּ אוֹתָן כִּכְלִי שָׁרֵת לַקּוֹדֶּשׁ. הָדָא אָֽמְרָה. חָפַן וָמֵת. אָחֵר נִכְנַס בְּחָפְנָיו. אַחֵר חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹךְ לָפְנָיו. וְאֵין עוֹשִׂין מִידָּה לְחָפְנָיו. וּמְשַׁעֲרִין בְּכָל חָפְנַיִם.
Traduction
Mais ne peut-on pas objecter que, pour l’offrande de farine, cette précision est exigible, en raison de l’emploi des deux expressions, ''une poignée pleine'' et ''une poignée'', tandis qu’à l’égard de l’encens, il y a seulement le terme ''la poignée pleine''? On le déduit par analogie, répond R. Jacob b. Aha ou R. Simon au nom de R. Josué b. Lévi: pour l’un comme pour l’autre, la poignée défectueuse est impropre au culte. Est-ce que le reliquat de la poignée défectueuse est impropre au culte. Est-ce que le reliquat de la poignée est considéré comme s’étant trouvé dans un vase sacré et devient saint en même temps. En outre, est-ce qu’un autre cohen peut prendre la poignée et la placer dans la main de celui qui encense? De même, est-il permis d’adopter une mesure de poignée, sans prélever directement. Peut-on utiliser pour cette mesure la poignée de n’importe qui, ou faut-il que ce soit seulement la main du cohen qui offre aussi l’encens? C’est ainsi que R. Josué b. Levi a demandé (4, 3): si le cohen qui a pris la poignée meurt, est-ce que son suppléant pourra utiliser cette même poignée? Or, si l’on considère la prise de poignée comme un vase sacré communiquant la sainteté à ce qu’elle contient, il en résulte qu’elle a un caractère spécial de sainteté, n’autorisant pas qu’un autre cohen, en cas de décès, entre dans cette première poignée (émise), ni qu’un autre fasse le prélèvement pour lui remettre en mains, ni d’établir une mesure anticipée pour la poignée, ni de mesurer avec n’importe quelle autre main. Si au contraire la poignée n’est pas considérée comme un ustensile communiquant la sainteté à son contenu, tout ce qui vient d’être dit sera autorisé.
Pnei Moshe non traduit
תמן את אומר וכו'. כלומר הניחא בקמיצת מנחה דאתה דורש מלא קומצו ובקומצו שלא יותיר ולא יחסיר:
והכא את אמר מלא קומצו. כלומר והכא בחפינת קטרת דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו בלבד וא''כ נימא דהוי כמאן דדרשת מלא קומצו דמנחה דלא שמעינן שלא יחסיר ושלא יותיר אלו לא כתיב עוד בקומצו והשתא מנלן בחפינת קטרת כן:
מה להלן וכו'. דכתיב כאן מלא קומצו וכתיב בחפינה מלא חפניו מה להלן קומץ החסר פסול אף הכא קומץ החסר פסול וכלומר דילפינן מלא מלא שלא יחסיר ושלא יותיר בחפינה כמו בקמיצת המנחה:
חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. אם חפנים דינן ככלי שרת לקדש מה שנתון בתוכן ושוב אינו נפדה כדין מה שנתקדש בכלי שרת או לא:
אחר מהו וכו'. עוד מיבעיא לן אם יכול כהן אחר לחפון ליתן לתוך חפניו של המקטיר וכן מהו שיעשה מדה כמלא חפניו ויתן לחפניו וכן מספקא לן אם בכל חפנים משערין ולא בעינן חפניו של המקטיר בדוקא או אין משערין אלא בחפניו של המקטיר:
ר' יהושע בן לוי שאל וכו'. עוד מספקא לן כהאי דשאל ריב''ל בפ' דלעיל בהלכה ג' חפן ומת וכו'. והשתא פשיט ליה דכל אלו הבעיות בתרייתא בבעיא קמייתא תליין דאם תאמר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש מה שנתון לתוכן א''כ חפנים הראשונים דוקא הן ואם חפן ומת אין אחר נכנס תחתיו בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של הראשון ואם יכנס אחר בחפניו ילכו הראשונים לאיבוד שכבר קידשו בכלי שרת ואין להם פדיון וכן תפשוט שאין אחר חופן ונותן לתוך חפניו לפי שהחפנים של המקטיר הן שעשו אותן ככלי שרת ולא של אחר וכן תפשוט שעושין מדה לחפניו שאם חופן במדה ג''כ החפינה בכלי שרת היא ואין הפרש בין חופן בכלי שרת ובין בחפניו שהן ככלי שרת וכן תפשוט שאין משערין בכל חפנים אלא בחפניו של המקטיר דוקא שהן הוא שעשו אותן ככלי שרת אבל אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת וכו' דהשתא חפנים שלו לאו דוקא הן א''כ הדא אמרה וכו' ואין עושין מדה לחפניו משום דהשתא מיהת מלא חפנים בעינן ולא של מדה שהרי לאו מטעמא שהן ככלי שרת דומין אלא גזירת הכתוב הוא שיהו מלא חפנים בחפינה וכן משערין החפינה בכל החפנים דלא קפיד אלא על מלא חפנים בלבד:
הַגָּדוֹל לְפִי גוֹדְלוֹ. אֲפִילוּ כְּבֶן קִמְחִית שֶׁהָֽיְתָה יָדוֹ מַחֲזֶקֶת כְּאַרְבָּעַת קַבִּין. וְהַקָּטָן לְפִי קוֹטְנוֹ. אֲפִילוּ כְּבֶן גַּמְלָא שֶׁלֹּא הָֽיתָה יָדוֹ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא כִשְׁנֵי זֵיתִים.
Traduction
A chacun selon sa mesure, dit la Mishna, qu’elle soit grande ou petite'', fut-elle aussi grande que la main de Ben Qamhit, dont la main pouvait contenir quatre cabs, ou aussi petite que celle de Ben-Gamla, qui pouvait tenir seulement l’équivalent de deux olives.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source