Yoma
Daf 15b
משנה: קְטוֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָֽיְתָה קְרֵיבָה בֵּין דָּם לָאֵיבָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָֽיְתָה קְרֵיבָה בֵּין אֵיבָרִים לַנְּסָכִים. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אַיסְטְנֵיס מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן׃
Traduction
L’offre de l’encens au matin avait lieu entre l’aspersion du sang et la combustion des membres; au soir, cette opération avait lieu entre la présentation des mêmes membres et les libations. Si le grand pontife était un vieillard, ou un homme délicat, asqenh'', on chauffait pour lui de l’eau (la veille), que l’on joignait le lendemain à l’eau froide du bain, pour l’attiédir.
Pnei Moshe non traduit
קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים. לאו דוקא דהא קתני להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים אלמא קטרת בין דם לנרות קריבה ולא בין דם לאברים אלא עכשיו לא בא התנא לומר סדר הקרבות זו אחר זו איך היו ולא רצה לומר אלא שלא היו זריקת דם והקרבת האברים רצופים זו אחר זו שהרי הקטורת מפסקת ביניהם וה''ה נמי שהטבת הנרות היתה ביניהם לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים:
או איסטניס. מצונן:
מחמין לו חמין. מעיה''כ:
ומטילין לתוך הצונן. ביה''כ לתוך חקק הבנין בבית הטבילה כדי שתפיג ותסיר צינתן:
פיסקא. קטרת של שחר וכו' כתיב בתמיד בבקר וכו'. נתחלפו השיטות בכאן בטעות דמוכח וכצ''ל כתיב בתמיד בבקר וכתיב בקטרת בבקר יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר אחד. כלומר בקטרת. כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובתמיד לא כתיב אלא את הכבש אחד תעשה בבקר והלכך קטרת קודם לאברי התמיד:
הלכה: כָּתוּב בְּתָמִיד בַבּוֹקֶר וְכָתוּב בָּעֵצִים בַבּוֹקֶר. יִקָדּוֹם דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בַבּוֹקֶר [אֶחָד]. מֵעַתָּה אֲפִילוּ לְדָמוֹ. אָמַר רִבִּי הִילָא. תַּֽעֲשֶׂ֣ה. הִקְדִּים בּוֹ מַעֲשֶׂה. כָּתוּב בַבּוֹקֶר בְּתָמִיד. וְכָתוּב בַּקְּטוֹרֶת בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. יִקָדּוֹם דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בַבּוֹקֶר. מַה נָן קַייָמִין. אִם לָאֵיבָרִין. וַהֲלֹא כְּעֵצִים הֵן. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין. אֲפִילוּ לְדָמוֹ. כָּתוּב בָּעֵצִים בַבּוֹקֶר בַבּוֹקֶר. וְכָתוּב בַּקְּטוֹרֶת בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מֵהֶן יִקָדּוֹם. מִי מַכְשִׁיר אֶת מִי. עֵצִים מַכְשִׁירִין אֶת הַקְּטוֹרֶת. אַף הֵם יְקַדְּמוּ אֶת הַקְּטוֹרֶת. אִיתָא חֲמִי. עֵצִים קוֹדְמִין אֶת הַדָּם וְהַדָּם קוֹדֵם לַקְּטוֹרֶת. וְתֵימַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי הִילָא. לֹא. עַל שֶׁלֹּא זָכִיתִי בוֹ מִן הַדִּין. שֶׁהָעֵצִים מַכְשִׁירִין אֶת הַקְּטוֹרֶת. וְאַצְרַכְתְּ הָדָא מַתְנִיתָא. הֲווֹן בָּעֵי מֵימַר. מִי מַכְשִׁיר אֶת הַקְּטוֹרֶת. גְּחָלִים. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מַעֲלֶה עָשָׁן.
Traduction
Pour le sacrifice quotidien (Ex 29, 39), il est dit: le matin, et ce terme est dit aussi au sujet de l’encens à brûler sur l’autel (Ex 30, 7); il est juste que ce dernier objet, pour lequel l’expression au matin est dite deux fois, précède l’objet dont il n’est dit qu’une fois au matin (et la combustion des membres du sacrifice quotidien devra suivre l’encens). Puisqu’il en est ainsi, l’action de verser le sang de ce sacrifice devrait aussi précéder l’encens? Non, répond R. Ila, comme pour le sacrifice quotidien, il est dit (ib.): tu feras, ce précepte d’agir fait allusion à l’aspersion du sang (qui devra précéder l’encens). D’autre part, il est écrit une fois ''au matin'' pour le sacrifice quotidien, et deux fois ''au matin'' pour ranger le bois de l’autel (Lv 6, 5); ce dernier donc devra précéder l’autre. Or, dans quel but cet ordre à observer a-t-il été prescrit? Ce ne saurait être en vue d’opérer cette œuvre avant l’offre des membres du sacrifice, puisque pour les faire fumer, il faut avant tout que le bois brûle; on a donc voulu prescrire que l’action de ranger le bois devra précéder celle de l’aspersion du sang. Comme la répétition du terme au matin a eu lieu aussi bien pour le rangement du bois que pour l’encens, on ignore à première vue lequel de ces deux objets devra précéder l’autre; mais comme il est indispensable de recourir au bois pour approprier la combustion de l’encens, le rangement du bois aura lieu auparavant. -Mais, fut-il objecté, on sait que l’action de verser le sang quotidien précédera celle de ranger le bois (en vertu de l’expression tu feras précitée); et puisque la combustion de l’encens précède l’aspersion (ainsi qu’il vient d’être dit), comment peut-on dire que le rangement du bois précédera l’encens (96)Le commentaire Pné-Mosché l'explique ainsiÊ: sachant que l'action de ranger le bois précde celle de verser le sang, et cette dernire ayant lieu avant de bržler l'encens, il est inutile d'invoquer le motif de l'appropriation par le bois pur les faire passer avant l'encensÊ; cette priorité n'est-elle pas évidente, par les termes du texte bibliqueÊ? (à moins de déclarer que l’aspersion du sang suivra le rangement du bois)? Il n’en est pas ainsi, répond R. Ila, ce n’est pas pour n’avoir pas pu tirer cette déduction d’une autre règle, mais c’est en raison de l’appropriation de l’encens par le bois, que ce dernier doit précéder; voilà pourquoi il a fallu qu’un enseignement le dise formellement. Les compagnons d’étude avaient supposé que l’appropriation de l’encens (pour la combustion) a lieu par les charbons. -Non, dit R. Eléazar, c’est l’herbe faisant monter la fumée (qu’il importe d’y joindre) qui constitue cette aptitude.
Pnei Moshe non traduit
מעתה נימא אפי' לדמו של תמיד יוקדם הקטרת ואנן תנינן קטרת של שחר קריבה בין דם לאברים. ומשני ר' הילא תעשה כתיב בתמיד הקדים בו מעשה וזהו זריקת דמו שיהא קודם לקטרת וכאן גרסי' מה שכתוב בספרי דפוס לעיל. כתיב בבקר בתמיד וכתיב בעצים בבקר בבקר. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וכדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין. כלומר לענין מאי בא הכתוב ללמדנו להקדים מערכת העצים לתמיד אם קודם לאברין של תמיד והלא בעצים הן נקטרין ופשיטא שמערכת העצים קדמה אלא כי אנן קיימין הכתוב שבא ללמדנו אפילו לדמו של תמיד יוקדם מערכת העצים:
כתיב בעצים וכו' וכתיב בקטרת וכו' ואיני יודע איזה מהן יוקדם מי מכשיר את מי. אלא ממה שהעצים מכשירין את הקטרת אתה למד שאף הם יקדמו את הקטרת והכי שנויה הברייתא בת''כ:
איתא חמי וכו' ותימר הכין. בתמיה בא וראה הלא כבר למדנו שהעצים קודמין לדם התמיד והדם קודם לקטרת והשתא למה לך האי טעמא דהעצים מכשירין את הקטרת להקטיר עליהן תיפוק ליה דע''כ העצים קודם לקטרת מן הכתוב:
אמר ר' הילא וכו'. כלומר דהא לא קשיא דאי לאו האי טעמא דהברייתא הוה אמינא מנא לך הא גופה דהעצים קודם לקטרת דהא בתרווייהו כתיב בבקר בבקר ואי משום שהעצים קודמין לדם ודם לקטרת אימא הואיל ובקטרת כתיב שני פעמים בבקר ובאינך חד יוקדם הקטרת לן ואי משום דכתיב תעשה גבי תמיד מהאי לא הוה ידעינן דלמוקדם לדם אתי למאי דס''ד דבבקר בבקר להקדים לקטרת קודם הכל קאתי ומעתה לא על שלא זכיתי בו מן הדין אחר אלא ע''י טעם זה שהעצים מכשירין את הקטרת היא דלמדנו שהעצים קודם לקטרת ולפיכך ואצרכת הדא מתניתא לומר כך:
הוון בעי מימר. מילתא באפי נפשה היא שהיו בני בית המדרש בעי למימר שמי מכשיר את הקטרת גחלים כלומר שאין לך מכשיר אחר אלא גחלים מעצי המערכה שניה של קטרת וכשנותן הקטרת ע''ג הגחלים שוב א''צ לדבר אחר כך היו סבורין בני בית המדרש:
א''ר אלעזר. לא היא אלא מעלה עשן צריך שיתן בתוכה מלבד הסממני הקטרת והמעלה עשן הוא המכשיר להעלות עשן הקטרת:
כָּתוּב קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽהּ׃ רִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. חַד אָמַר 15b נְכוֹסָה. וְחוֹרָנָה אָמַר. נְסוֹחָה. מָאן דְּאָמַר. נְכוֹסָה. מִן הָדָא. הֵבִיאוּ לֹו אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ. מָאן דְּאָמַר. נְסוֹחָה. מַגְלִייָנָא. מֵחוֹמֶר קֹרַ֥צְתִּי גַם אָֽנִי׃
Traduction
Le terme ≈rq, usité ici est tiré de ce verset (Jr 46, 20): La destruction vient du Nord. R. Hanina et R. Josué b. Levi traduisent diversement ce terme: d’après l’un, il désigne l’égorgement; d’après l’autre, il indique l’action de l’enlever de sa place. Le premier avis se fonde sur ce que le contexte de la Mishna indique; le second s’appuie sur ce verset (Jb 33, 6): moi aussi j’ai été enlevé (formé) de l’argile (95)Cf. Mishna (Toharot 1, 7)..
Pnei Moshe non traduit
חד אמר נכוסה. מלשון שחיטה ואחרינא אמר נסוחה ומלשון נסוח ממקומו ונגלה:
מגליינא. כלומר נעקר ונגלה ממקומו וכמענה אליהוא מחומר קרצתי נבראתי ונגליתי א''נ נסוחה מגליינא מלשון נתוח וחתוך במגל הוא וכן קרץ מצפון החותך בא וזה ג''כ מענה אליהוא מחומר נקרצתי נחתכתי ובלשון המשנה מקרצות נושכות זו בזו ואין בין הני לישני אלא פי' המלה:
Yoma
Daf 16a
משנה: הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקּוֹדֶשׁ הָֽיָתָה. פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פָּשַׁט קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו׃ בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּילּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִינְדְּווָן שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז דִּבְרֵי רֵבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּשַּׁחַר הָיָה לָבוּשׁ פִּילּוּסִים שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מְנָה. וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה הַכֹּל שְׁלשִׁים מְנָה. אֵילּוּ נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ׃
Traduction
On conduisait le pontife à la cellule de Parwa (99)C'est le nom d'un magicien (conservé ainsi), disent les commentaires., salle de bain située dans le sanctuaire (le 2e bain devant avoir lieu en une place sainte). On étendait un drap de lin entre lui et le peuple. Il se lavait les mains et les pieds (avant de toucher seulement aux vêtements), et puis se déshabillait. Selon R. Meir, après s’être déshabillé (après ce contact), il se lavait les mains et les pieds, puis descendait se baigner, remontait et s’essuyait. On lui apportait le costume blanc, qu’il revêtait, puis il se lavait les mains et les pieds. Le matin, il portait des vêtements de Pélusium, d’une valeur de douze maneh, et l’après-midi des vêtements des Indes (100)Neubauer, Géogr., p. 385., estimés 800 zouz. Tel est l’avis de R. Meir. Selon les autres sages, il avait le matin un costume d’étoffe de Pélusium, coûtant 18 maneh, et l’après-midi un autre de douze maneh, soit en total une valeur de 30 maneh. Si à cette somme (prise du trésor sacré), il veut en ajouter encore, il le pourra, en prenant de son bien personnel.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הביאוהו לבית הפרוה. מכשף אחד ששמו פרוה בנאה ונקראת על שמו וי''מ שחפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כ''ג והרגישו הכהנים בהחפירה ומצאוהו וקראו אותה הלשכה על שמו:
ובקדש היתה. לפי שטבילה זו עם שאר הטבילות חוץ מן הראשונה צריכות שיהו במקום קדוש דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש:
ר''מ אומר פשט. תחלה ואח''כ מקדש דס''ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בחליפת הבגדים תרווייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונה הם:
הביאו לו בגדי לבן. כתונת ומכנסים ואבנט ומצנפת האמורים בפ' אחרי מות שכל עבודות הפנימיות היו בהן ועבודות חיצוניות כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן בכל השנה ובין כל חילוף וחילוף מהבגדים טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הקיתון של זהב:
לבש וקידש ידיו ורגליו. הכל מודים בקידוש השני שלובש ואח''כ מקדש דאמר קרא בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה:
בשחר היה לובש פילוסין. בגדי בוץ דקין ויפים הבאים מארץ רעמסס תרגום ירושלמי לרעמסס פילוסא:
ובין הערבים. שהוא לובש בגדי לבן להוצאת כף ומחתה היו הינדוון מארץ הודו או מכוש ושניהם נקראו הינדיאה והודו נקרא הינדיאה רבה:
הכל שלשים מנה. הא דכללינהו לאשמועינן דשלשים מנה סך הכל לומר לך שאם פיחת לאותן של שחרית משמונה עשר מנה וריבה לאותן של ערבית לית לן בה אלא שיהא סך הכל שלשים מנה מיהו של שחרית יותר חשובים משל ערבית משום דכתיב בלבישת בגדים של שחרית ארבעה זימני בד חד לגופיה וחד מלשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי ורביעי למידרש בד המובחר שבבד:
אלו נוטל מן ההקדש. מתרומת הלשכה ואם רצה להוסיף על שלשים מנה מוסיף משלו ובלבד שיהא מקדיש התוספת וימסרנה לצבור ואח''כ יעשה בה הכתנת:
נֶאֱמַר בְּתָמִיד בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם וְנֶאֱמַר בֵּקְטוֹרֶת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּיִ֭ם. סְמַךְ לַנֵּרוֹת. (וְלֹא) [תֹּאמַר] בַּנֵּרוֹת מֵעֶ֥רֶב וְעַד בּוֹקֶר. יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּיִ֭ם סְמַךְ לַנֵּירוֹת לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם. מֵעַתַּה אֲפִילוּ לִּנְסָכִין. אָמַר רִבִּי הִילָא. 16a תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי הִילָא. הָכָא אַתְּ אָמַר. תַּֽעֲשֶׂ֣ה. הִקְדִּים בּוֹ מַעֲשֶׂה. וָכָא אַתְּ אָמַר. תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. אָמַר רִבִּי הִילָא.כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּעִנְייָנוֹ. תָּמִיד שֶׁלָשַׁחַר בִּכְלַל מְאוּחָר הָיָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר תַּעֲשֶׂה. הִקְדִּים בּוֹ מַעֲשֶׂה. תָּמִיד שֶׁלָבֵּין הָעַרְבָּיִם בִּכְלַל מוּקְדָּם הָיָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. וַהֲיָה רִבִּי זְעוּרָה מְקַלֵּס לֵיהּ וְצָווַח לֵיהּ בְּנֵיהָ דְאוֹרַיְתָא.
Traduction
Pour le sacrifice quotidien (Ex 30,39), il est dit: entre les deux soirs, ainsi que pour l’encens (Ex 30, 8); cette dernière expression indique que l’encens devra être offert au moment voisin de celui où l’on allume les lampes au Temple, dont il est dit: du soir au matin (Ex 27, 21), de façon que le nettoyage des lampes soit le dernier acte au soir. Aussi, l’objet dont il a été dit: entre les deux soirs, à propos des lumières (ou l’encens), aura lieu après celui dont il a été dit purement: entre les deux soirs (après le quotidien du soir). Puisqu’il en est ainsi (que l’encens devra être présenté aussi près que possible des lumières), pourquoi n’est-il pas offert après les libations (au lieu de l’être avant)? C’est que, répond R. Ila, pour ces dernières on a employé le terme tu feras; cette action donc devra être reculée autant que possible. Comment se fait-il, demanda R. Aboun b. Hiya devant R. Ila, que plus haut (pour démontrer la priorité du sang du sacrifice quotidien) le mot faire est une allusion à la priorité, tandis qu’ici le même mot est, au contraire, un indice de retard? Chacune de ces interprétations, répond R. Ila, est justifiée par l’ensemble du sujet:pour le sacrifice quotidien du matin, on aurait pu croire que l’on peut ajourner l’aspersion de son sang après l’offrande de l’encens; l’expression tu feras a donc en vue une divergence spéciale, à savoir de lui assigner la priorité. Par contre, pour le sacrifice quotidien du soir, on cherche en thèse générale à avancer les opérations; c’est seulement en raison de l’expression tu feras que l’on conclut, pour les libations, le devoir de les accomplir en dernier lieu. Aussi, R. Zeira enthousiasmé du savoir de R. Ila, proclamait son talent et l’appelait un des constructeurs de la loi.
Pnei Moshe non traduit
נאמר בתמיד וכו' ונאמר בקטרת וכו'. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ונאמר גבי נרות מערב עד בקר שאין לך עבודה אחרת אחר הנרות של בין הערבים א''כ למדנו מכאן ג''כ שהקטרת של בין הערבים היא אחר תמיד של בין הערבים לפי שיואחר דבר וכו':
מעתה. נימא שהקטרת מאוחר אפי' לנסכין תמיד של בין הערבים:
תעשה. כתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למדך הכתוב איחר בו מעשה אחר הקטרת לפיכך שנינו קטרת של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים:
הכא את אמר וכו'. לעיל דפריך אימא יוקדם קטרת של שחר אפי' לדם התמיד ושנית תעשה כתיב בתמיד הקדים בו. מעשה והכא דריש את תעשה לאיחר בו מעשה:
אמר ר' הילא. כך הוא הדבר לפי שכל מדרש ומדרש בעניינו הוא נדרש דתמיד של שחר בכלל מאוחר היה דאי לאו קרא דתעשה ה''א שאפי' דם התמיד מאוחר לקטרת וא''כ כשבא הכתוב ללמוד ע''כ להקדים בו מעשה הוא בא אבל כאן בתמיד של בין הערבים איפכא דאי לאו קרא בכלל מוקדם הוא שאפי' הנסכין יוקדמו לקטרת הלכך כשבא הכתוב לאיחר בו מעשה הוא שבא ללמוד:
והוה ר' זעירא מקלס ליה. לר' הילא על טעם לשבח הזה:
וצווח ליה. והיה קורא עליו בניה דאורייתא אלו הם מהבונים את התורה בשבח טעמים:
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. עֲשָׁתוֹת שֶׁלְבַּרְזֶל הָיוּ מַרְתִּיחִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּיּפּוּרִים וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנִין כְּדֵי שֶּׁתָּפוּג צִינָּתָן. וְלֹא נִמְצָא כִמְכַבֶּה בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים. אֶלָּא מִיסְבּוֹר סְבַר רִבִּי יוּדָה שֶׁאֵין אָבוֹת מְלָאכוֹת בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים. אֶלָּא רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. לֹא כֵן סְבַר מֵימוֹר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. נֵימַר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. אֶלָּא מִיסְבּוֹר סְבַר רִבִּי יוּדָה שֶׁאֵין תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. אֶלָּא כֵינִי. רִבִּי יוּדָה סְבַר מֵימוֹר שֶׁאֵין תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. וְרַבָּנִן סָֽבְרִין מֵימַר. תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. וְיֵחַם לֹו חַמִּין. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אֶבְיוֹן רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי אִינָייָנִי בַּר סוֹסַיי. טָעֲמָא דְהָדֵין תַּנָּייָא. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים. רְאִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל טוֹבֵל בְּמַים שְׁאוּבִין בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים.
Traduction
On a enseigné (97)Tossefta ˆ ce, ch. 1; B., Sanhedrin 18b. que R. Juda dit: on faisait chauffer à blanc de grosses tiges de fer dès la veille de Kippour, pur les plonger dans l’eau froide du bain, afin de l’attiédir. Est-ce qu’ainsi l’on ne produit pas d’extinction au jour du Kippour? Or, R. Juda penserait-il que les travaux capitaux (comme celui d’éteindre),interdits au jour du Shabat, ne sont pas applicables au Kippour? C’est qu’en cela il partage l’avis de R. Simon (qu’un travail dont on ne profite pas directement n’entraîne pas de culpabilité). Mais n’a-t-on pas dit (98)(Shabat 2, 5). que R. Yossé et R. Simon partagent le même avis? Il eut donc fallu dire que R. Yossé, R. Juda et R. Simon adoptent tous trois le même avis? Il faut admettre que, selon R. Juda, la chaleur au 2e degré (ce qui est chauffé) n’est pas l’égal du feu (et l’extinction en ce cas n’est pas un acte grave). Est-ce à dire qu’en raison de cette opinion émise à R. Juda, il faut attribuer aux autres sages un avis opposé, disant que le produit du feu équivaut au feu lui-même et que, pour ce motif, ils prescrivent de chauffer de l’eau chaude la veille, au lieu de rougir des fers? Pourquoi alors, selon eux ne pas chauffer tout le bain la veille, au lieu d’une simple addition d’eau chaude? C’est que dit R. Josué b. Abyin, ou R. Simon au nom de R. Anyané b. Soussi, on a recours à ce procédé, pour que l’on ne puisse pas dire avoir vu le grand pontife prendre un bain officiel, le jour du Kippour, dans de l’eau puisée (c’est interdit).
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ק:
עששות. חתיכות עבות:
ולא נמצא כמכבה ביה''כ. כשמטיל אותן לתוך הצונן:
אלא מסבור סבר ר' יהודה שאין אבות מלאכות. נוהגות ביה''כ בתמיה:
אלא ר' יודה ור''ש אמרו דבר אחד. ר''ש בפ' במה מדליקין דס''ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ופריך לא כן סבור מימר התם בהלכה המכבה את הנר וכו' דר' יוסי שם ור''ש אמרו דבר אחד ולדידך נימר ר' יוסי ור' יודה ור''ש אמרו דבר אחד:
אלא. דהיינו טעמא דמיסבור סבר ר' יהודה שאין תולדת האש כאש והעשתות הללו אינו אלא תולדת האש ואינו מתחייב משום מכבה כבאש עצמו:
אלא כיני וכו'. כלומר אלא דא''כ כן צריך אתה לומר דר' יהודה היא דס''ל שאין תולדת אש כאש ורבנן דמתני' דקאמרי מחמין לו חמין ומטילין וכו' משום דסברי תולדת אש כאש והלכך חמין דוקא ולא עשתות של ברזל ומיהו אכתי קשיא ויחם לו חמין כלומר הכל חמין מעי''כ ויטבול בהן ביה''כ ולמה הצריכו שיטיל אותן לתוך המקוה צונן:
טעם דהדין תניא. במתני' שלא יאמרו ראינו כ''ג טובל במים שאובים ביה''כ ויכשירו אף הכל מים שאובים לטבילה לפיכך היו מטילין אותן לתוך המקוה צונן עד שיחומו דזה ודאי לאו שאובין נינהו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source