רִבִּי סִימוֹן מְפַקֵּד לְאִילֵּין דִּמְחַשְּׁבִין. יְהָבוּן דַּעְתֵּכוֹן דְּלָא תַעַבְדּוּן לֹא תְקִיעֲתָא בְשַׁבָּתָא וְלֹא עֲרֻבְתָא בְשַׁבָּתָא. וְאִין אַדְחַקְתּוֹן עַבְדּוּן תְּקִיעֲתָא וְלָא תַעַבְדּוּן עֲרֻבְתָא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' סימון מפקד. היה מצוה לאלו שמחשבין לעשות קביעת החדשים בשנה תנו דעתיכם שלא תעשו להיות חל בשבת לא תקיעתא דר''ה ולא ערבה דשביעתא לפי שאינן דוחות את השבת ואם אתם דחוקים לכך לפי חשבון הקביעות מוטב תעשו יום תקיעתא בשבת ולא תעשו ערבה לפי שהערבה תתבטל לגמרי בשנה זו משא''כ בקביעתא דר''ה שאם לא תעשה היום יעשה למחר ביום השני:
הלכה: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה כול'. רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי אִילָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עֲרָבָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּדְלֹא כְאַבָּא שָׁאוּל. דְּאַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר. עֲרָבָה דְבַר תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל שְׁתַּיִם. עֲרָבָה לְלוּלָב וַעֲרָבָה לַמִּקְדָּשׁ. רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּדְלֹא כְרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. נִיסּוּךְ הַמַּיִם דְּבַר תּוֹרָה. בַּשֵּׁינִי וְנִסְכֵּיהֶֽם. בַּשִּׁישִּׁי וּנְסָכֶֽיהָ׃ בַּשְּׁבִיעִי כְּמִשְׁפָּטָֽם. מֵ''ם יוֹד מֵ''ם מַיִם. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. 18a וְעַכְשָׁיו לָמָּה הֵן חוֹרְשִׁין בִּזְקֵינוֹת. אָמַר לֵיהּ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּיתְנָה הֲלָכָה לְכָךְ נִיתְנָה. שֶׁאִם בִּיקְשׁוּ לַחֲרוֹשׁ יַחֲרוֹשׁ. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי חוֹנִייָא דִּבְרַת חַווְרָן. עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם וְעֶשֶׂר נְטִיעוֹת מִיסּוּד הַנְּבִיאִים הֵם. מַה וּפְלִיג. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם לֵוִי. כָּךְ הָֽיְתָה הֲלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָחוּהָ וְעָֽמְדוּ הַשְּׁנִיִים וְהִסְכִּימוּ עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנִים. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנּוֹתְנִין נַפְשָׁם בֵּית דִּין עָלָיו סוֹפוֹ לְהִתְקַייֵם בְּיָדָן כְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְסִינַי. וְאַתְיָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי מָנָא. כִּ֠י לֹֽא דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙. וְאִם רֵק הוּא. מִכֶּ֔ם. לָמַּה. שֶׁאֵין אַתֶּם יְגֵיעִין בּוֹ. כִּי ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם. אֵימָתַי הוּא חַיֵּיכֶם. בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם יְגֵיעִים בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרִבִּי חִייָה בַּר בָּא. בַּבְלַייָא. תְּרֵין מִילִּין סַלְקוּן בִּידֵיכוֹן. מַפְשִׁיטּותָא דְתַעֲנִיתָא וַעֲרוּבְתָא דְּיוֹמָא שְׁבִיעִייָא. וְרַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. אַף הָדָא מַקְזָתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אף הדא מקזתה. אף המנהג של הקזה באיזה יים מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרי' בשלהי פרק מפנין ומבבל הוא שנתפשט המנהג:
וערובתא דיומא שביעייא. מנהג ערבה שנוהגין ביום שביעי של חג ומבבל נתפשט הוא המנהג שהיו עושין כן זכר למקדש:
מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפישוט ידים ורגלים שהיו נוהגין כך בתענית צבור כדקאמר שם שלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:
תרין מילין סלקון בידיכון. אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קיבלנו המנהג שלכם. וגרסי' להא גם בפ''ד דע''ז בהלכה א':
והסכימו וכו' ללמדך וכו' סופו להתקיים בידם. שיסכימו לדבר כמו שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:
ואתיא כהאי דאמר ר' מנא וכו'. שכשאתם יגיעים בדבר תורה תבואו על האמת ויתקיים בידכם וגרסי' להא פ''ק דפיאה ובסוף פרק ח' דכתובות ובכמה מקומות:
ודלא כאבא שאול וכו'. לעיל בלולב הגזול בהלכה ג':
ערבה וניסוך המים. בחג:
ודלא כר''ע וכו'. דדריש מרמיזא דקראי שהיא ד''ת ממש:
ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. התם בשביעית קאי על המתני' עשר נטיעות וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה שהוא ג''כ הלכה למשה מסיני ואם כך הוא דבנטיעות ילדות היא הלכה למה חורשין עכשיו באילנות זקנות בערב שביעית כדתנינן שם:
בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה וכו'. כלומר שבתחלה נאמרה הלכה כך שאם ביקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרושו ולא ימחו בידם:
ר' בא וכו'. ושואל הש''ס מה ופליג. אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל''מ היא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח''כ שכחוה ועמדו השניים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:
משנה: מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד. כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבָּיִת וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מִיָּדָן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּג הָאִצְטְבָה וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה וּמְלַמְּדִין אוֹתָן לוֹמַר כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְיָדוֹ הֲרֵי הוּא לוֹ מַתָּנָה. מַשְׁכִּימִין וּבָאִין הַחַזָּנִין מְזָֽרְקִין לִפְנֵיהֶן וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁהָיוּ בָאִין לִידֵי סַכָּנָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ומלמדין. ב''ד את כל העם לומר שאם יבא לולב שלי ליד חברי הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:
והזקנים. שדואגים שלא ידחפו אותם למחר כשיבאו לקחת איש לולבו מניחין את שלהן בלשכה שהיתה שם:
מוליכין את לולביהן להר הבית. מערב שבת והחזנין שמשין שהיו שם לצרכי הצבור מקבלין מהן וסודרין אותו על גג ובנוסחת הבבלי על גב האיצטבא שהיה ברחבה של הר הבית אצטבאות מוקפות לנוח ולישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים:
מתני' מצות לולב. בי''ט ראשון שחל בשבת כיצד:
בַּר קַפָּרָא אָמַר. וְגָבְהָן אַחַת עֶשְׂרֶה אַמָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין לִצְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ. רִבִּי זְעוּרָא שְׁלַח שְׁאִיל לְרִבִּי דָנִיאֵל בְּרֵיהּ דְּרַב קַטִּינָא. שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ טְעוּנָה בְרָכָה וְנִיטֶּלֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר. אֲתַא רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי בְשֵׁם רַב חוּנָה וְאָמַר טַעֲמָא. טְעוּנָה בְרָכָה וְנִיטֶּלֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְיֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר לֹא שָׁמַעְתִּי. תַּמָּן אָֽמְרִין. רַב שֵׁשֶׁת וְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב. חַד אָמַר. שְׁלֹשָׁה בַדֵּי עָלִין. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֲפִילוֹ בַד אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמעת מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'. ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ''א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:
מתני' אמרה כן כו'. כדפרישית במתני':
כהדא וכו'. שאמר לבנו אם היום י''ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י''ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו''ט ובין שהוא למחר:
לדבית רב. לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי''ט לא תהוין יהבין מתנה בי''ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי''ט בלבד דא''כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
רב מפקיד. הא דלקמן:
הלכה: מָהוּא מוֹצָא. מַמְצִייָא. אָמַא רִבִּי תַּנְחוּמָא. קָלוֹנִייָא הֲוָה שְׁמָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מהו מוצא ממציא וכו'. כדפרי' במתניתין:
ויאות. ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:
אמר ר' אלעזר. לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
תמן את אמר וכו'. כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
וחכמים אומרים אין הפקר אנסים הפקר. חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
גמ' ר' יעקב דרומייא בעי. אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ''ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ''י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג''כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ''ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א''כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
משנה: מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד. מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלִַם וְנִקְרָא מוֹצָא וְיוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְתָֽקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָֽקְעוּ. בְּכָל יוֹם מְקוּפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים אָנָּא יי' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא יי' הַצְלִיחָה נָא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא. אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא. אוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד שהם שני שמות שבשם של ע''ב הנקובין בויסע ויבא ויט ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ו' ואחרונה של אמצעי הלילה ה' וראשונה של אחרון ויט ו' וכן בזה הסדר כולן. ושם הל''ז הוא אני. א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ועוד אמרו אני והוא על דרך עמו אנכי בצרה מי שאני והוא בצרה הושיעה נא וכך אמרו בגמרא כאן:
מורביות. ענפים גדולים ובגמרא אמרו שגבוהין אחת עשרה אמה כדי שיהו ראשיהן כפופין על גבי המזבח שהמזבח גבהו ט' אמות מהארץ מלבד הקרנות אמה והיו מעמידין על היסוד וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות שהיסוד הוא גובה אמה כדתנן בפ''ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זה היסוד ומפני שהסובב שלמעלה הימנו בולט הוא אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר כ''א ב' אמות בקירוב ואותן ב' אמות היה כפופין למעלה:
מתני' מצות ערבה כיצד וכו' ונקרא מוצא. בגמרא אמרו ממציא כלומר מוצאת הוא ממס המלך בשביל הערבה שניטלת משם והיו קוראין אותה בראשונה קלוניא על שם כך וקלוניי''א שם של חירות וחפשית הוא:
רַב מְפַקֵּד לִדְבֵית רַב אֲתִי. רַב הַמְנוּנָא מְפַקֵּד לַחֲבֵרַייָא. כַּד תַּהֲווֹן יְהָבִין מַתָּנָה בְיוֹמָא טָבָא לָא תַהֲווֹן יְהָבִין לָהּ אֶלָּא לְדַעַת גְּמוּרָה. כְּהָדָא. רַב הוּנָא יְהַב אֶתְרוֹגָא מַתָּנָה לִבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אִין יוֹמָא טָבָא יוֹמָא דֵין הֲרֵי הוּא לָךְ מַתָּנָה. וְאִין לְמָחָר הֲרֵי הוּא לָךְ מַתָּנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמעת מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'. ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ''א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:
מתני' אמרה כן כו'. כדפרישית במתני':
כהדא וכו'. שאמר לבנו אם היום י''ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י''ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו''ט ובין שהוא למחר:
לדבית רב. לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי''ט לא תהוין יהבין מתנה בי''ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי''ט בלבד דא''כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
רב מפקיד. הא דלקמן:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִייָא בָעֵי. מַתְנִיתָא דְלֹא כְרִבִּי דוֹסָא. דְּרִבִּי דוֹסָא אָמַר. בְּשַׁחֲרִית אָדָם צָרִיךְ לוֹמַר. כָּל מַה שֶׁיְּלַקְּטוּ הָעֲנִייִם הַיּוֹם מִבֵּין הַעֳמָרִין הֶבְקֵר הֲרֵי הוּא הֶבְקֵר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִים. 18b תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. אָמַר רִבִּי לָעְֽזָר. תַּמָּן עַל דַּעְתּוֹ הוּא מַבְקִר. בְּרַם הָכָא עַל כָּרְחוֹ הוּא מַבְקִר. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל. וְיֵאוּת. תֵּדָע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. שֶׁכְּבָר חִילּוּפָיו בְיָדוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מהו מוצא ממציא וכו'. כדפרי' במתניתין:
ויאות. ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:
אמר ר' אלעזר. לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
תמן את אמר וכו'. כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
וחכמים אומרים אין הפקר אנסים הפקר. חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
גמ' ר' יעקב דרומייא בעי. אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ''ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ''י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג''כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ''ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א''כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source