Souccah
Daf 17a
הלכה: כְּתִיב וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְי אֱלֹֽהֵיכֶם֭ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בְּשִׂמְחַת לוּלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בְּשִׂמְחַת שְׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מָאן דְּאָמַר. בְּשִׂמְחַת שְׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן דְּבַר תּוֹרָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים דְּבַר תּוֹרָה. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מַתְקִין עַל דְּבַר תּוֹרָה. מָאן דְּאָמַר. בְּשִׂמְחַת לוּלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן דְּבַר תּוֹרָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים מִדִּבְרֵיהֶן. 17a וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מַתְקִין עַל דִּבְרֵיהֶן. וְיֵשׁ הַתְקָנָה אַחַר הַתְקָנָה.
Traduction
Il est écrit (Lv 23, 49): Vous vous réjouirez devant l’Eternel votre Dieu pendant 7 jours (81)Cf. J., traitŽ (Rosh Hashana 4, 3) ( 59b).. Selon les uns, ce texte parle de la joie à secouer le lulav (manifestation de plaisir); selon d’autres, cette joie consistera dans la consommation des sacrifices pacifiques. Selon le premier avis, c’est une prescription biblique au 1er jour de la fête, comme à tous les suivants, de prendre le lulav et de l’agiter; on s’explique donc l’institution fixée par R. Yohanan au dehors, en raison de la prescription biblique pratiquée au Temple pendant 7 jours. Mais d’après le second avis (qui applique la joie aux sacrifices pacifiques), le devoir biblique du lulav s’applique seulement au 1er jour, et dès lors pourquoi R. Yohanan aurait-il perpétué un fait de simple ordre rabbinique? Or, il ne saurait y avoir une telle institution (82)Mme procŽdŽ en (Halla 1, 2). correspondant à un simple ordre rabbinique (donc, la joie doit consister à remuer le lulav).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' אית תניי תני דושמחתם בשמחת שלמים הכתוב מדבר שתהא נוהגת כל שבעת ימים:
מ''ד וכו'. הגירסא מהופכת ומסורסת. וניכר טעות המעתיקים מתוכה וכצ''ל מ''ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון ד''ת ושאר כל הימים ד''ת ורבן יוחנן בן זכאי התקין על דבר תורה. כלומר כמו ביום הראשון לולב דבר תורה בכל מקום כך בשאר כל הימים לולב דבר תורה במקדש דלפני ה' אלהיכם כתיב ושפיר הוא דריב''ז התקין על דברי תורה כדרך שהיה במקדש מן התורה כל ז' התקין הוא זכר למקדש גם במדינה:
מ''ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א''כ לולב ביום ראשון הוא מד''ת בכל מקום ושאר כל הימים מדבריהן הוא אף במקדש קשיא ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן דהרי במקדש עצמו לא הי' שאר כל הימים אלא מדבריהן והוא התקין אף במדינה זכר למקדש וכי יש התקנה אחר התקנה דנעשה תקנה זכר לדבר שאינו אלא תקנה מדבריהן אלא ודאי דהעיקר כהאי תנא דת''כ דבשמחת לולב הכתוב מדבר כדדריש ולא בגבולין שבעת ימים וזה לא שייך אלא בלולב דאלו שלמים מי איתא בגבולין כלל:
חֲבֵרַייָא בְעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אֲמַר תַּמָּן. וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיי שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים. אֵין שִׁבְעָה בְלֹא שַׁבָּת. וְדִכְווָתָהּ וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְי אֱלֹֽהֵיכֶם֭ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים. אֵין שִׁבְעָה בְלֹא שַׁבָּת. אֲמַר לוֹן. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן. חָלַק הָרִאשׁוֹן מֵהֶן. מֵעַתָּה בַמִּקְדָּשׁ יִדָּחֶה. בִּגְבוּלִין לֹא יִדָּחֶה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. אִילּוּ הֲוָה כְתִיב וּלְקַחְתֶּם לִפְנֵי יְי אֱלֹֽהֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר. כָּאן מִיעֵט וּבְמָקוֹם אַחֵר רִיבָה. אֶלָא וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם. מִכָּל מָקוֹם. וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְי אֱלֹֽהֵיכֶם֭ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים בִּירוּשָׁלִַם.
Traduction
Les compagnons d’études demandèrent en présence de R. Yona (au sujet de l’interdit de prendre le lulav pour l’office au Shabat): puisque du verset qui traite des sacrifices à offrir pendant la fête de Pâques, vous offrirez les sacrifices à l’Eternel pendant 7 jours (ibid. 36), on conclut qu’un espace de 7 jours comprend forcément un samedi, et l’on en déduit que ces sacrifices sont autorisés même en un tel jour; de même on devrait déduire de la prescription biblique du lulav, disant de vous réjouir devant l’Eternel votre Dieu 7 jours, qu’elle implique aussi forcément un samedi (83)Rabba ˆ (Nb) ch. 14., et que la cérémonie lui est aussi applicable en ce jour? Il y a cette différence, leur répondit-il, que pour le lulav il est dit au préalable: vous le prendrez le 1er jour; ceci indique qu’il y a une distinction à établir entre le 1er jour et les autres (et qu’au 1er seul on enfreindra le repos shabatique, le cas échéant). S’il en est ainsi, cette prédominance sur le Shabat devrait exister seulement au Temple, non au dehors? —C’est que, répond R. Yona, si le texte disait: vous prendrez devant l’Eternel, au 1er jour, on eût constaté une restriction (et l’office du 1er jour n’eût prédominé le repos shabatique qu’au Temple); mais au contraire il y a une sorte d’extension en ce qu’il est dit: vous prendrez pour vous en ce jour, savoir partout la règle sera la même; enfin, la recommandation de se réjouir devant Dieu 7 jours est applicable à Jérusalem seul.
Pnei Moshe non traduit
חברייא בעון קומי ר' יונה. הקשו לפני ר' יונה על הא דנקטינן דאין לולב דוחה שבת בשאר כל הימים אפי' במקדש אלא ביום הראשון בלבד כדתנן בריש פ' דלקמן לולב וערבה ששה ושבעה ואמאי ונימא היך דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים דכתיב בחג הפסח דאין שבעה בלא שבת לימד על כל מוספי מועדות שדוחין את השבת וה''נ ודכותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים דבלולב משתעי נימא ג''כ אין שבעה בלא שבת וידחה שבת במקדש אף בשאר כל הימים:
א''ל שנייא היא גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן מדהוציא ביום הראשון מכלל שבעת הימים ש''מ ללמד לחלק הראשון משאר הימים שאם יום הראשון הוא שחל להיות בשבת דוחה שבת אבל לא בשאר הימי':
מעתה במקדש ידחה. שבת ביום הראשון שחלקו הכתוב מכלל שבעת ימים דושמחתם שנאמר בו לפני ה' אלהיכם אבל בגבולין לא ידחה אף ביום ראשון ואנן קיי''ל דאף בגבולין לולב דוחה שבת ביום הראשון בזמן המקדש כדתנן לקמן:
אילו הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלהיכם. ביום הראשון שפיר הייתי אומר כאן מיעט בגבולין שאין דוחה שבת אף בראשון ובמקום אחר ריבה כלומר אם אינו בשבת ריבה אף לגבולין שיהא נוהג בראשון אלא השתא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם א''כ דרשינן מכל מקום דמדחלק הכתוב לראשון ללמד שראשון הוא שדוחה שבת דוחה הוא מכל מקום ואף בגבולין וקרא דושמחתם דכתיב לפני ה' אלהיכם שבעת ימים היא שנאמר בירושלים בלבד דהיינו מקדש:
חֲבֵרַייָא אָֽמְרִין. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵה. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דוֹחָה לְמִצְוָה בְלֹא תַעֲשֶׂה. אֲמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי. לָא מִן הָדָא אֶלָּא מִן הָדָא דַאֲמַר רִבִּי אִילָא וּתְנַיי תַמָּן. כָּךְ הָיָה הַמִּנְהַג בִּירוּשָׁלִַם. אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוּלָבוֹ בְיָדוֹ. קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל וְלוּלָבוֹ בְיָדוֹ. נִכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וְלוּלָבוֹ בְיָדוֹ. לָשֵׂאת אֶת כַּפָּיו וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ. הִנִּיחוֹ בָאָרֶץ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. אָמַר רִבִּי אָבוּן. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָייָה. תַּנֵּי. מְטַלְטְלִין עֲצֵי בְשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן לְחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. עֲרָבָה מוּתָּר לְהָנִיף בָּהּ לְחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. אַף בְּסַכִּין שֶׁלְמִילָה כֵן. אַף בְּמַצָּה כֵן. מִן מַה דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵה. אֲפִילוּ פִירֵשׁ חוֹזֵר אֲפִילוּ עַל הַצִּיצִין שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. הָדָא אָֽמְרָה. אֲף בְּסַכִּין שֶׁלְמִילָה כֵּן. אֲף בְּמַצָּה כֵן.
Traduction
Les compagnons d’études firent observer que l’avis de la Mishna, déclarant la dispense en cas de transport du lulav hors de la maison un samedi, doit émaner de R. Yossâ; d’après lui, le précepte affirmatif (d’avoir à prendre le lulav) l’emporte sur le précepte négatif (sur la défense d’interrompre le repos shabatique). —Non, leur dit R. Yossé, ce n’est pas là le motif de la dispense; mais cela tient à ce qu’a dit R. Ila, selon l’enseignement qui s’exprime ainsi: L’usage était établi à Jérusalem d’aller à la synagogue le lulav en main (même le samedi); on fait la lecture du shema et l’on récite les prières avec le lulav en main; on peut continuer à le garder en main pour aller visiter un malade. Toutefois, pour étendre les mains en donnant la bénédiction sacerdotale, ou s’il s’agit de lire dans le livre de la Loi (ce qui nécessite des mains libres pour rouler ce livre), on peut remettre le lulav à son prochain; mais une fois qu’on l’a déposé à terre, il n’est plus permis d’y toucher en ce jour. Cette dernière mesure prouve, dit R. Aboun, que dès lors les objets constituant le faisceau du lulav sont considérés comme rejetés de la pensée, parce qu’il est interdit d’en tirer aucune jouissance (sans quoi, il serait permis d’y toucher dans tout autre but que l’office divin). Or, on a enseigné: il est permis le samedi de déplacer des bois odoriférants pour faire sentir la bonne odeur à un malade; et les rabbins de Césarée ajoutent qu’il est permis en ce jour d’utiliser une branche de saule (de ce faisceau) pour éventer un malade. —Y a-t-il une dispense analogue si, par oubli, on porte au dehors en ce jour 1e couteau de la circoncision, ou les pains-azymes à consommer le soir de Pâques? —Certes, puisque R. Yohanan rapporte au nom de R. Yossa que, même après s’être retiré, l’opérateur peut revenir, fût-ce pour enlever seulement des filaments de prépuce, qui n’empêchent pas la valeur de la circoncisions (84)Cf J., (Shabat 19, 4) fin Ê; (Pessahim 6, 5).; cela prouve qu’il en sera de même pour le couteau de la circoncision, ou les pains-azymes (il y aura dispense en cas de transport le samedi).
Pnei Moshe non traduit
גמ' חברייא אמרין דברי ר' יוסי וכו'. טעמיה דר' יוסי במתני' דפוטר בשכח והוציאו לרה''ר משום שמצות עשה דוחה למצוה שהיא בל''ת וה''נ מצות לולב דוחה שבת בין לענין המצוה עצמה ובין להמתעסק בה ומתוך כך הוציא לרה''ר:
אמר לון ר' יוסי זה ר' יוסי אמורא הוא חבריה דר' יונה בכל מקום לא מן הדא טעמא פוטר ר' יוסי דמתני' אלא מן הדא דאמר ר' אילא וכך שנייה בבבל כך היה מנהג בירושלים וכו' וכל כך למה מפני שמחבבין את המצוה ומתוך כך טרוד בה הרבה ולפיכך פוטר ר' יוסי הואיל ושכח מחמת טירדא דמצוה:
זאת אומרת שהוא אסור בהניי'. מדקתני הניחו אסור לטלטלו משום דלא חזי אלא למצותו ואסור להשתמש בו לשום הנאה אחרת כגון לסמוך בו איזה דבר וכיוצא בו והלכך אחר שיצא בו בי''ט אין לטלטלו:
מטלטלין עצי בשמים וכו'. קמ''ל אפי' לחולה שאין בו סכנה אלא שנותנין לו להריח לעשות לו נחת:
ערבה מותר להניף בה. על החולה בשבת ובערבה של מצוה קאמר:
אף בסכין של מילה כן וכו'. עיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ' ר''א דמילה בסוף הלכה ד' דמייתי התם לדר' יוסי דמתני' דהכא דפוטר אם שכח והוציא מחמת טירדא דמצוה. ושואל הש''ס התם אם אמרי' אף בסכין של מילה כן שאם שכח מחמת טירדא והוציאו בשבת לר''ה פטור הוא לר' יוסי וכן במצה ששכח והוציאה לר''ה בשבת ופשיט ליה מן מה דאמר ר' יוחנן התם דלר' יוסי אפי' פירש חוזר על הציצין אע''פ שאינן מעכבין את המילה אלמא אפי' דבר שאינו מן המצוה גופה ושאינו מעכב בה הוי כמצוה עצמה לר' יוסי הואיל וניתנה שבת לדחות היום אצל עיקר המצוה ואם כן ה''ה במכשירי מצוה כן ואף במצה כן לר' יוסי דכל היכא ששכח מחמת טירדא פטור כעל המצוה עצמה:
Souccah
Daf 17b
משנה: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. סוּכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה: לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה׃ עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת עֲרָבָה שִׁבְעָה וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:
Traduction
On prend le lulav et les branches de saule, soit 6 jours (sur 7), soit 7 jours pleins (si ce devoir l’emporte sur le Shabat); la récitation complète du Hallel et la manifestation de la joie (85)Consommation de sacrifices pacifiques. ont lieu 8 jours; la libation d’eau, 7 jours; le jeu de flûte, pendant les 5 jours de demi-fête, ou 6 (s’il n’y a pas de samedi dans ce nombre). (2)En tte se trouve un long passage reproduit du traitŽ (Eruvin 1, 1), Pour la prise du lulav, il y a bien 7 jours, car lorsque le 1er j. de la fête se trouve être un samedi, il l’emporte sur le repos shabatique, soit au total 7; mais non s’il coïncide avec un autre jour, soit un reste de 6 jours. Par contre, pour la branche de saule, il y a 7 jours, savoir si le dernier, plus spécialement consacré à cet effet, coïncide avec le Shabat, auquel cas il prédomine, non si c’est en un autre jour; alors il reste 6 jours.
Pnei Moshe non traduit
מתני' לולב וערבה ששה ושבעה. לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:
ההלל. נגמר כל שמונה משא''כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע''ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
סוכה. לישב בסוכה:
וניסוך המים. בתמידי החג בשחרית שבעה:
והחליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו''ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י''ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י''ט ראשון להיות בשבת:
לולב שבעה כיצד וכו'. דדוקא יו''ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
ושאר כל הימים ששה. שאם חל י''ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע''ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי''ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א''י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע''ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר''ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
ערבה שבעה כיצד וכו'. דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
גמ' ר' זעירא ור' אילא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ק דשביעית בהלכה ו':
ערבה. של מקדש הלמ''מ:
משנה: 17b מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזֶרֶת לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. כָּל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְנַעְנֵעַ חַייָב בַּלּוּלָב:
Traduction
La femme, en recevant le lulav de la main de son fils ou de son mari, peut le remettre à l’eau, même le samedi. Selon R. Juda, le samedi on peut seulement le remettre à l’eau, et le jour de fête on peut ajouter de l’eau pour le rafraîchir; enfin, aux jours de demi-fête, il est permis de la renouveler complètement. Dès qu’un enfant a assez d’intelligence pour savoir agiter le lulav, il est astreint à ce devoir.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מקבלת אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת. בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:
למים. שלא יכמושו:
בשבת מחזירין. שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ''ש שאין מחליפין:
וביו''ט מוסיפין. אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:
ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:
חייב. בלולב לחנכו מדברי סופרים:
הלכה: יוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ חַייָב בְּלוּלָב. יוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַייָב בַּצִּיצִית. יוֹדֵעַ לְדַבֵּר אָבִיו מְלַמְּדוֹ לְשׁוֹן תּוֹרָה. יוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו אוֹכְלִין עַל יָדָיו תְּרוּמָה. אֶת גּוּפוֹ אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טָהֳרוֹת. אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵינוֹ עוֹמֵד עַל הַדּוּכָן עַד שֶׁיִּתְמָלֵא זְקָנוֹ. רִבִּי אוֹמֵר. וְכוּלְּהֵם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַעֲלָה. שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ אֶת הַֽלְוִיִּ֗ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְנַצֵּחַ֭ עַל מְלֶ֥אכֶת בֵּֽית יְי.
Traduction
Lorsque l’enfant est capable d’agiter le lulav, il est tenu de remplir ce devoir; et de même lorsqu’il sait s’envelopper d’un talit, il est tenu de porter aux coins les franges appelées Cicit (Nb 15, 38); lorsqu’il sait parler, son père lui apprend la langue sainte dans laquelle est conçue la Loi; dès qu’il sait avoir des mains propres, on peut accepter de ses mains de l’oblation à manger; dès qu’il a le corps toujours propre, on peut manger, sans crainte d’impureté, ce que son corps a touché. Cependant, il n’est pas encore admis à officier en public, ni à donner la bénédiction sacerdotale, ni à se placer sur l’estrade pour diriger le chant, jusqu’à ce qu’il ait le menton couvert de barbe. Pour tous, dit Rabbi, l’âge légal est à partir de 20 ans et au-dessus, comme il est dit (Esd 3, 8): Ils firent lever les Lévites à partir de l’âge de 20 ans et au-dessus pour presser l’ouvrage de la maison de l’Eternel.
Pnei Moshe non traduit
גמ' יודע. הקטן לנענע חייב בלולב וכו':
לשמור את ידיו בנקיות. וליטול ידיו:
את גופו. בטהרה ובנקיות:
וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה כמו שנאמר ויעמידו וגו' ואע''פ שנתמלא זקנו עד שיהא בן עשרים:
הדרן עלך לולב הגזול
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source