Souccah
Daf 14a
הלכה: רִבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּרַשׁ. פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ אֶחָד. כַּפּוֹת תְּמָרִ֔ים אֶחָד. וַֽעֲנַ֥ף עֵץ עָבוֹת שְׁלֹשָׁה. וְעַרְבֵי נָחַ֑ל שְׁתַּיִם. וּשְׁתֵּי דְּלִיּוֹת. אַחַת שֶׁאֵינָהּ קְטוּמָה. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר. אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִין. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי. כְּמַה דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל מַרְבֶּה בַהֲדַס יַרְבֶּה בִשְׁאָר כָּל הַמִּינִין. אֲמַר לֵיהּ. מִיסְבּוֹר אַתְּ סְבַר. עָל דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל קָטוּם הָדָר. וְהָא תַנִּינָן. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִין. לֵית בַּר נַשׁ אֲמַר. אֲפִילּוּ. אֶלָּא דְהוּא מוֹדֶה עַל קַדְמִיתָא. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. 14a מַה בָא רִבִּי טַרְפוֹן לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לֵיהּ. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא סָבַר קָטוּם הִדּוּר. וְרִבִּי טַרְפוֹן סָבַר קָטוּם הִדּוּר. רִבִּי יָסָא כַד סְלַק לְהָכָא חַמְתּוֹן מְבַחֲרִין הֲדַסָּה. אָמַר. לָמָּה בְנֵי מַעֲרָבָא מְבַחֲרִין הֲדַסָּה. וְלֹא שְׁמִיעַ דְּאָמַר רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. וַֽאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל עָֽרֵיהֶם֘ וגו'. לֹא הִיא הֲדַס֙ וְלֹא הִיא עֵ֣ץ עָבוֹת. אֶלָּא הֲדַס לְסוּכָּה. וְעֵץ עָבוֹת לְלוּלָב. רִבִּי זְעוּרָה הֲוָה תְקַע לָהּ.
Traduction
R. Ismaël déduit de tout le verset précité le nombre qu’il prescrit: un fruit de bel arbre, c’est un; des branches de palmier, soit un (lulav); une branche de bois touffue, soit trois (pour les myrtes); des saules de rivière, au nombre de deux. Au besoin, on pourra prendre pour des myrtes deux tiges grimpantes (tordues), pourvu qu’il en reste une droite. Selon R. Tarfon, elles peuvent même être toutes les trois semblables (et rester valables). R. Aba b. Mamal demanda devant R. Imi: de même que R. Ismaël augmente le nombre indiqué d’abord dans la Bible pour les myrtes, pourquoi ne le fait-il pas aussi pour les autres espèces? Il ne faut pas croire, répondit R. Imi, que selon R. Ismaël une branche épointée soit belle (or, il n’exige qu’une non épointée, laquelle seule correspond au précepte biblique). Mais n’est-il pas dit dans la Mishna que, selon R. Tarfon même les 3 branches de myrte pourront au besoin être épointées? C’est vrai; mais il est d’usage d’employer seulement le terme même (64)V. ci-dessus, (1, 4), fin,. lorsqu’on commence par admettre la 1re proposition (celle d’avoir au moins une branche non épointée). —Est-ce à dire, demanda R. Hagaï, en présence de R. Yossa, que R. Tarfon renchérit encore sur l’avis de R. Ismaël, en admettant comme valable trois myrtes épointés? — Non, fut-il répondu, on a seulement voulu dire que R. Ismaël n’admet pas comme beau fruit (valable) l’épointé, tandis que R. Tarfon l’admet (sans souci du nombre). Lorsque R. Iassa vint de Babylone ici (en Palestine), il remarqua que l’on faisait un choix parmi les myrtes, et il exprima son étonnement de ce que les gens d’Occident (d’ici) faisaient ce choix. —C’est qu’il n’avait pas appris l’avis de R. Simon au nom de R. Josué b. Lévi, tirant des déductions de ce verset (Ne 8, 15): ils feront connaître et transmettront une proclamation dans toutes leurs villes, disant d’aller à la montagne pour en rapporter des feuilles d’olives, ou de tel autre arbre donnant de l’huile, des feuilles de myrtes, de palmier, et du bois aux branches touffues, etc. Or, la dernière sorte désignée ici et le myrte sont évidemment semblables; seulement, celle qui est sauvage (ou irrégulière) servira à couvrir la Suka, et celle qui est de choix servira au faisceau du lulav. R. Zeira fixa cette opinion comme règle.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' ישמעאל דריש פרי עץ הדר אחד וכו'. ברייתא היא בת''כ פ' אמור:
וענף עץ עבות שלשה. ענף חד עץ חד עבות חד:
ושתי דליות אחת שאינה קטומה. דליות מל' המדל בגפנים ובמנחות פרק כל הקרבנות תנינן אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות. וכאן ג''כ דליות הן המודלו' על העצים ומדרך לקוטמן ומגביהן על העץ כדי שיתגדלו ביותר והיינו דקתני שתי דליות כלומר אף שלפעמים הן קטומות ובלבד שתהא אחת שאינה קטומה:
כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס. דסבירא ליה שלשה הדסים אע''ג דפשטיה דקרא אין משמעות אלא אחד דענף כתיב ושיהיה של עץ עבות א''כ כמו כן ירבה ג''כ בשאר כל המינין בערבה ובאינך:
אמר ליה. ר' אימי מיסבור את סבור על דרבי ישמעאל קטום הדר. וכי קסבר אתה דלר''י אף אם הוא קטום הדר הוא דמחשבת ליה מרבה בהדס הרי הוא אומר שתי דליות ואחת שאינה קטומה וא''כ הדליות קטומין הן וכדפרישית ואין כאן אלא אחת שאינה קטומה:
והא תנינן וכו'. סיומא דמילתא דר' אימי הוא וכלומר וכי תימא דדליות דקאמר לאו בקטומים מיתפרש אלא שהן מודלות בלבד והא דקתני ואחת שאינה קטומה היינו משום דסתם דליות קטומו' הן והלכך קאמר אחת וכו' כלומר אחת מהדליות צריך שיהיה אינה קטומה ואינך השתים בין כך ובין כך כמה שהן והשתא אם השתים ג''כ אינן קטומות הרי מרבה בהדס הן הא לאו מילתא היא דהא תנינן רבי טרפון וכו' ולית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא כלומר להת''ק הוא מודה דקאמר שתים דליות וקאמר אפי' שלשתן קטומים אלמא דדליות היינו קטומות והן לאו הדר נינהו והלכך אינו מרבה בהדס:
מה בא ר''ט להוסיף על דברי רבי ישמעאל. על דקאמר אפילו שלשתן קטומים הוא מדייק דהא לר' ישמעאל נמי השתים קטומות הן וא' בלבד הוא שאינו קטום א''כ לא הוה ליה לר''ט למימר אלא אפי' גם השלישי קטום ומאי אפי' שלשתן קטומים דקאמר:
א''ל ר' ישמעאל לא סבר וכו'. כלומר הא הוא דקמ''ל דפלוגתייהו אם הקטום הדר הוא או לא דלר' ישמעאל הקטום לאו הדר הוא וכשיש לו שתים קטומות צריך הוא להדר אחר א' שאינו קטום ולר''ט קטום נמי הדר הוא והלכך הוא דנקט בלישניה אפי' שלשתן קטומים דאי הוה תני אפי' השלישי נמי קטום ה''א דר''ט מודה מיהת דשלש בעינן אלא דמכשיר אפי' השלישי ג''כ קטום אבל השתא דקאמר אפי' שלשתן קטומים אשמועינן דפליג בתרתי על ר' ישמעאל דאיהו ס''ל שלשה הדסים וא' מהן אינו קטום בעינן ועלה קאמר דלא קפדינן כלל אקטום דנמי הדר הוא ולמאי דסבירא לך דשלשה בעינן אפי' שלשתן קטומין כשרין ומיהת לדידי שתי הדסים נמי סגי:
חמתון מבחרין הדסה. שהן מחפשין ובוחרין הדס הכשר מן ההדסים ואמר למה מבחרין הן בני מערבא ההדס מן ההדסים:
ולא שמיע וכו'. ומהדרי ליה וכי לא שמיע לך מה דאמר ר' סימון וכו'. שנלמד מן הכתוב הוא דיש שני מיני הדס דכתיב בנחמיה ח' ואשר ישמיעו וגו' בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב וכי לא היא הדס ולא היא עץ עבות אלא הדס שאינו עבות ונקרא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב ולפיכך מחפשין הן הדס הכשר ללולב:
ר' זעירה. כד סליק להכא ושמע זה הוה תקע לה כלומר תקע וקבע לו לזכרון לדבר הלכה זו:
Souccah
Daf 14b
משנה: אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה פָּסוּל וְשֶׁל טְהוֹרָה לֹא יִטּוֹל וְאִם נָטַל כָּשֵׁר. וְשֶׁל דְּמַאי בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין. וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּוֹל וְאִם נָטַל כָּשֵׁר׃
Traduction
Le cédrat volé, ou desséché, est impropre au service. Celui qui provient du bocage de l’Ashéra, ou d’une ville séduite par l’idolâtrie, est impropre, ainsi que celui qui provient de l’orla (1re année de plantation de l’arbre), ou de l’oblation impure (interdite à la consommation même des cohanim). Celui qui provient de l’oblation pure ne devra pas en principe être pris pour l’office, mais le fait accompli en ce cas est valable. Quant au demaï (au fruit soumis au doute), il est déclaré impropre par l’école de Shammaï; celle de Hillel en autorise l’usage. Quant à celui qui provient de la 2e dîme, à consommer dans Jérusalem seulement, on ne devra pas le prendre en principe; mais en cas de fait accompli, il est valable.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול. יבש כשתכלה הליחה שבו ואינו מוציא שום ליחה:
של ערלה פסול. לפי שאין אתה קורא לכם שיהא ראוי לכם וכן של תרומה טמאה שאין בה היתר אכילה ואינה ראויה לכם ושל תרומה טהורה לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה שלפעמים כשמחזיר הלולב במים כדתנן סוף פרקין נוטפין המים על האתרוג ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן:
ושל דמאי וכו' וב''ה מכשירין. דאי בעי מפקיר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה:
ושל מעשר שני בירושלים. שיש בו היתר אכילה ואפילו הכי לכתחלה לא מפני שמכשיר לקבל טומאה:
משנה: עָלְתָה חֲזָזִית עַל רוּבּוֹ נִיטְּלָה פִיטְמָתוֹ נִיקַּב נִקְלַף נִסְדַּק חָסַר כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. עָֽלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ נִיטַּל עוּקְצוֹ נִיקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי פָּסוּל. הַיָרוֹק כְּכַרְתָן רִבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וְרִבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:
Traduction
Si la majeure partie du cédrat se trouve couverte de pustules, ou si la pointe du bouton puqmhn se trouve enlevée, ou s’il est troué, ou pelé, ou fendu de façon qu’une parcelle manque, il est impropre pour l’office. S’il n’y a de pustules que sur la moindre partie, si la queue a été enlevée, ou s’il y a un trou qui n’entraîne pas une parcelle de diminution, il est valable. Le cédrat foncé est impropre au culte. Celui qui est vert comme le cresson pourra servir, selon R. Méir; mais R. Juda le déclare impropre.
Pnei Moshe non traduit
מתני' עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:
על רובו. אם הוא במקום אחד בעינן רובו אבל הוא בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול דמחזי כמנומר:
ניטלה פיטמתו. הדד שבראשו נקרא פיטמא וכעין פרח שבראש הדד נקרא שושנתא:
ניקב וכו' חסר כל שהוא. כלומר אם ניקב נקב מפולש והיינו שניקב עד חדרי הזרע מקרי מפולש. או שנקלף הקליפה חיצונה שלו אם נקלף כולו פסול או שנסדק או חסר כל שהוא פסול:
עלתה חזזית על מיעוטו ודוקא שלא במקום חוטמו אבל במקום חוטמו והיינו ממקום שמתתיל לשפע עד הפיטמא חזזית פוסל אפי' בכל שהוא:
ניטל עוקצו. זנבו כמו בעוקצי תאנים:
ניקב ולא חסר כל שהוא. היינו שאינו מפולש כדמפרש בגמרא:
אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור פסול אבל הבא מארץ כוש אורחיה הוא וכשר:
והירוק ככרתי. ככרישין:
ור' יהודה פוסל. והלכה כר' יהודה והיינו דוקא כשאינו חוזר למראה האתרוג:
הלכה: כְּתִיב פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙. עֵץ שֶׁפִּרְיוֹ הָדָר וְעֵצוֹ הָדָר. אֵי זֶה זֶה. זֶה אֶתְרוֹג. אִין תֵּימַר רִימּוֹנָא. (עֵצוֹ) [פִּרְיוֹ] הָדָר וְאֵין (פִּרְיוֹ) [עֵצוֹ] הָדָר. אִין תֵּימַר חָרוּבָא. עֵצוֹ הָדָר וְאֵין פִּרְיוֹ הָדָר. אֵי זֶה זֶה. זֶה אֶתְרוֹג. הָדָר. אָמַר רִבִּי לֵוִי. שֶׁהוּא דָר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לַחֲבֵירָתָהּ. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. תִּירְגֵּם עֲקִילַס. הָדָר הִידוֹר. אִילָן שֶׁהוּא גָדֵל עַל פְּנֵי הַמַּיִם. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙. עֵץ שֶׁפִּרְיוֹ הָדָר וְעֵצוֹ הָדָר. טַעַם פִּרְיוֹ כְטַעַם עֵצוֹ. טַעַם עֵצוֹ כְטַעַם פִּרְיוֹ. פִּרְיוֹ דוֹמֶה לְעֵצוֹ. עֵצוֹ דוֹמֶה לְפִרְיוֹ. וְאֵי זֶה זֶה. זֶה אֶתְרוֹג.
Traduction
Il est écrit (Lv 23, 40): le fruit de 1’arbre beau; l’arbre ayant de beaux fruits et une belle tige est celui qui produit le cédrat. Ce ne saurait être la grenade dont le fruit est beau, mais le bois ne l’est pas, ni le caroubier, dont le bois est de belle apparence, non le fruit. Donc, c’est bien le cédrat. Le mot rdh, dit R. Lévi, fait allusion au fruit qui séjourne rd sur l’arbre d’une année à l’autre (plusieurs années; ce qui a lieu pour le cédrat). R. Tanhouma dit (67)Midrash Rabba, ˆ Lv ch. 30. qu’Aquilas a traduit le mot en question par udwr (eau), pour indiquer qu’il doit s’agir d’en arbre croissant près de l’eau (c’est spécial au cédrat). On a enseigné que R. Simon b. Yohaï interprète ce verset (ibid.): vous prendrez pour vous un fruit d’arbre beau; c’est-à-dire le fruit et le bois de l’arbre devront être beaux, le goût du fruit sera le même que celui du bois, et leur apparence à tous deux sera semblable: toutes analogies applicables au cédrat seul.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב פרי עץ הדר וכו' הדר הידור שכן בלשון יוני קורין למים אידור וזהו אתרוג שגדל על פני המים כלומר על כל מים שמשקין אותו:
הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ אוֹמֵר. בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת לוּלָב. לְאַחֵר. לַעֲשׂוֹת לוּלָב לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא נוֹטְלוֹ מָהוּ אוֹמֵר. בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב. נִתַפַּלֵּל בּוֹ אוֹמֵר. בָּרוּךְ שֶׁהָחֱייָנוּ וְקִייְמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. וּמְבָרֵךְ עָלָיו כָּל שָׁעָה שֶׁהוּא נוֹטְלוֹ. כֵּיצַד מְבָֽרְכִין עַל נֵר חֲנוּכָּה. רַב אָמַר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצוַת [הַדְלָקַת] נֵר חֲנוּכָּה. הַכֹּל מוֹדִין בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר. עַל נְטִילַת לוּלָב. מַה פְלִיגִין. בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עַל נְטִילַת לוּלָב. רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. עַל מִצְוַת זְקֵינִים. מַה אָמַר רַב בְּלוּלָב. מָה אִם חֲנוּכָּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶן הוּא אוֹמֵר. עַל מִצוַת נֵר חֲנוּכָּה. לוּלָב שֶׁהוּא דְּבַר תּוֹרָה לֹא כָל שֶׁכֵּן. מַה אָמַר רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בַחֲנוּכָּה. מַה אִם לוּלָב שֶׁהוּא דְּבַר תּוֹרָה אוֹמֵר. עַל מִצְוַת זְקֵינִים. חֲנוּכָּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶן לֹא כָל שֶׁכֵּן. לֹא צוֹרְכָא דִילֹא 14b מַה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּחֲנוּכָּה.
Traduction
En préparant le faisceau du lulav (65)J., traitŽ (Berakhot 9, 4). Cf. casuistique de Simon b. Tsemah Duran, II, n¼Ê205. pour son propre usage (pour l’employer à la célébration de la fête des Tabernacles), on récitera la formule de bénédiction: ''Soit loué celui qui nous a sanctifiés par ses commandements et nous a ordonné de préparer le lulav.'' Si on le prépare pour autrui, la formule finale sera: ''... de faire le lulav en son nom divin.'' En le prenant au jour de fête, on dira: ''Soit loué, etc. et nous a ordonné de prendre le lulav.'' Au moment de réciter les prières officielles en le tenant, on ajoutera: ''Soit loué celui qui nous a fait vivre, nous a fait subsister et nous a fait atteindre ce moment''; et à chaque fois qu’on le reprend, on récite la formule de bénédiction. – Quelle formule dit-on en allumant les lumières de la fête de Hanuka (des Macchabées)? Rav l’énonce ainsi: ''Soit loué celui qui nous a sanctifiés par ses commandements et nous a ordonné d’allumer la lumière de Hanuka.'' Tous s’accordent à reconnaître qu’au1erjour de la fête des Tabernacles, il faut, en prenant le lulav, dire la formule ''... de prendre le lulav''; la discussion porte sur ce qu’il y a à dire aux jours suivants: selon R. Yohanan, on emploiera la même formule, ''de prendre le lulav''; selon R. Josué b. Lévi, ce sera: ''qui nous a ordonné les préceptes des anciens'' (afin de constater que c’est un simple précepte rabbinique). On peut faire des déductions par à fortiori pour ce que le préopinant dit au sujet du lulav: si pour les lumières de la fête de Hanuka, instituées par ordre des rabbins, on dit la formule ''le précepte de la lumière de Hanuka'' (sans qu’il soit question des anciens sages); il en sera à plus forte raison de même pour le lulav, qui est d’ordre biblique. Selon R. Josué b. Lévi au contraire, on raisonnera à l’inverse: si pour le lulav qui est d’ordre biblique, on termine, à partir du second jour de fête, par la formule ''le précepte des anciens''; il faudra à plus forte raison employer cette formule pour la Hanuka, qui est tout entière d’ordre rabbinique. En effet, la question (le doute) porte seulement sur le point de savoir ce que R. Yohanan prescrit de réciter à la fête de Hanuka (laquelle est d’ordre rabbinique, et que, d’autre part, pour le lulav, il prescrit la formule générale, même au 2e jour).
Pnei Moshe non traduit
העושה לולב לעצמו וכו'. תוספתא בפ''ו דברכות והובא לעיל בפרק הרואה בהלכה ג':
כל שעה שהוא נוטלו. כלומר אם לא בירך מתחלה קודם שנטלו מברך עליו אחר כך כל שהוא נוטלו:
על מצות הדלקת נר חנוכה. כלומר אע''פ שהוא מדבריהם שייך לומר על מצות ואשר צונו לשמוע דברי חכמים מלא תסור וגו' אשר יאמרו לך תעשה:
הכל מודים. ר' יוחנן וריב''ל דלקמן מודים ביום טוב הראשון שהוא מן התורה אף בגבולין מברך וצונו על נטילת לולב ובשאר כל הימים הוא דפליגי לרבי יוחנן מברך ג''כ על נטילת לולב ולריב''ל על מצות זקנים כדי שידעו שהוא מדבריהם:
מה אמר רב בלולב. ביום טוב שני וקאמר דנלמד מדבריו בק''ו מה אם חנוכה שעיקרה הוא מדבריהם קאמר רב שאומר על מצות נר חנוכה לולב שעיקרו דבר תורה לכ''ש שמברך אפי' בי''ט שני וצונו על נטילת לולב:
מה דאמר ריב''ל בחנוכה. וקאמר דנלמד מק''ו מדבריו בלולב ביו''ט שני שאף על פי שעיקרו דבר תורה אפילו הכי מברך על מצות זקנים חנוכה שעיקרה מדבריהן לכ''ש:
לא צורכה דאלא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה. לא קא מיבעיא לן אלא אליבא דר' יוחנן מה אמר בחנוכה מי נימא דוקא בלולב שעיקרו מד''ת הוא אומר על נטילת לולב ביו''ט שני אבל חנוכה שעיקרה מדבריהן אינו אומר אלא על מצות זקנים או דילמא לא שנא דלר' יוחנן על כל מדבריהן מברכין כמו בשל תורה וקיימא בספיקא אליבא דר' יוחנן:
רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִייָא בָעֵי. מַתְנִיתָא דְלָא כְבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. וְשֶׁלְדְּמַאי בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְשֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל כָּשֵׁר׃
Traduction
R. Jacob Drômia (du sud) observa (68)B., traitŽ Berakhot 47Ê; J., (Eruvin 3, 2) Ê; B., ib., 17. que la Mishna qui autorise l’emploi de fruits douteux pour poser l’éroub ne doit pas être conforme à l’avis de Shammaï, puisqu’il est dit ici ''le demaï (douteux) est déclaré impropre par l’école de Shammaï; celle de Hillel en autorise l’usage, etc.'' (Shammaï prescrit-il d’employer seulement ce qui peut de suite être consommé, ou est-il moins sévère pour l’éroub? La question n’est pas résolue).
Pnei Moshe non traduit
ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב''ש. גרסינן להא לעיל פ''ג דעירובין בהלכה ב' ואמתני' דהתם קאי דתני מערבן בדמאי וכו' ובעי ר' יעקב מי נימא דההיא מתני' דלא כבית שמאי דתנינן הכא ושל דמאי וכו' דסבירא להו לבית שמאי מידי דחזי ליה השתא בעינן וא''כ נמי אין מערבין בו או דילמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו שמערבין בדמאי:
חִייָה בְרֵיהּ דְּרַב מְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם וָפַעַם. רַב חוּנָה לֹא מְבָרֵךְ אֶלָּא פַעַם אַחַת בִּלְבַד. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַב וֹסֵף. טַעֲמֵיהּ דְּרַב חוּנָה. דְּמַאי מִדִּבְרֵיהֶן וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים מִדִּבְרֵיהֶן. מַה דְמַיי אֵין מְבָֽרְכִין עָלָיו אַף שְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֵין מְבָֽרְכִין עָלָיו.
Traduction
Hiya, fils de Rav, récitait la formule générale chaque fois (chaque jour) où il prenait le lulav (selon l’avis de son père). R. Houna ne la récitait qu’une fois (au 1er jour). R. Houna dit au nom de R. Joseph qu’il se fonde sur l’analogie qui existe entre le prélèvement sur les fruits soumis au doute (66)B., traitŽ (Shabat 9, 23)a. et la cérémonie du lulav aux jours suivants de la fête des Tabernacles, tous deux d’ordre rabbinique; or, comme pour le prélèvement douteux; en l’opérant on ne récite pas de formule, il en sera de même pour la cérémonie du lulav après le 1er jour de fête.
Pnei Moshe non traduit
חייה בריה דרב מברך. על הלולב כל פעם ופעם בין ביום טוב ראשין ובין ביום טוב שני ובשיטתיה דרב אביו:
רב הונא לא מברך אלא פעם אחת בלבד. כשנוטלו ביום טוב ראשון אבל בשאר כל הימים לא היה מברך עליו כמו שאין מברכין על הדמאי שהוא מדבריהן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source