Shekalim
Daf 30a
משנה: בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד מִגְדַּל עֵדֶר וּכְמִידָּתָהּ לְכָל רוּחַ 30a זְכָרִים עוֹלוֹת. נְקֵבוֹת זִבְחֵי שְׁלָמִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָרָאוּי לִפְסָחִים לִפְסָחִים קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם׃ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְמַשְׁכְּנִין אֶת מוֹצְאֶיהָ עַד שֶׁהוּא מֵבִיא נְסָכֶיהָ. חָֽזְרוּ לִהְיוֹת מַנִּיחִין אוֹתָהּ וּבוֹרְחִין. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיְּהוּ נְסָכֶיהָ בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר׃ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. גּוֹי שֶׁשִּׁילַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁילַּח עִמָּהּ נְסָכֶיהָ קְרֵיבִין מִשֶׁלּוֹ וְאִם לָאו קְרֵיבִין משֶּׁל צִיבּוּר. וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים קְרֵיבִין מִשֶּׁלוֹ וְאִם לָאו קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל צִבּוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵבָה׃ עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים נֵיאוֹתִין בָּהֶן וְעַל הַפָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ. עַל הַקִּינִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִיבּוּר רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּינִּין הוא מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת׃
Traduction
Les bestiaux que l’on trouvera depuis Jérusalem jusqu’à Migdal-Eder (215)Neubauer, Géographie, p. 152., et aux mêmes distances vers les autres points cardinaux, devront être employés comme sacrifices, les mâles comme holocaustes, les femelles comme sacrifices de paix. Selon R. Juda, ce qui peut servir au sacrifice pascal (un agneau d’un an) pourra être adopté à cet usage par celui qui le trouve pendant le mois qui précède la Pâques (à ce moment, on détermine déjà la victime destinée à cet objet). En principe, on gardait en gage l’animal, jusqu’à ce que celui qui l’avait trouvé offre les libations afférentes au sacrifice. Plus tard, en raison de cette obligation, on avait soin de laisser sur place les animaux trouvés et de les fuir; le tribunal institua en conséquence la règle que les libations seraient jointes à la victime aux frais de la caisse publique. R. Simon dit: 7 règles ont été établies par le tribunal, et voici l’une d’elles: Si un païen des bords de la mer envoie un animal pour qu’on le sacrifie au Temple en holocauste (216)''Il résulte de ceci, remarque le Dr Rabbinowicz (Législation civile, etc. t. 1, p. 46, n. 1), que les sacrifices des païens étaient admis au Temple, et l'on y ajoutait parfois des libations. Cf. B. Menahot 51b; Rabba sur Lévitique, ch. 1.'', en y joignant le vin nécessaire aux libations, on offrira l’envoi complet: si ce dernier détail a été omis, on l’ajoute aux frais de la caisse commune. – De même, si un prosélyte meurt et laisse par de vers lui des sacrifices à offrir au Temple, lorsqu’il a laissé aussi les libations, on les joindra à l’offrande; si elles sont omises, on les ajoutera aux frais de la caisse commune. De même, c’est une convention juridique qu’en cas de décès du grand prêtre (jusqu’à la nomination de son successeur), l’offrande quotidienne de la dîme d’Epha aura lieu aux frais de la caisse commune; selon R. Juda, elle sera offerte aux frais des héritiers, et en tous cas elle sera présentée d’un coup en entier (et non en deux fois, par moitiés). Il a été convenu aussi que les prêtres pourront jouir du sel et du bois qui accompagnent les sacrifices pour manger leur part de consécrations, et ce ne serait pas une prévarication d’user des cendres de la vache rousse. Quant aux nids reconnus impropres après leur achat au compte de l’offrant, on les remplacera aux frais de la caisse publique; selon R. Yossé, c’est au fournisseur général de ces victimes qu’incombe la charge de les remplacer s’ils sont impropres.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר. מקום קרוב היה לירושלים וכן אם נמצאת בכמדתה לכל רוח:
זכרים עולות. דמכיון שהוא סמוך לירושלים חיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן הלכך זכרים דחזו לעולה עולות הן ונקבות דליכא לספוקי בעולה זבחי שלמים הן:
רבי יהודה אומר הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים ה''ז לפסחים והמוצא מקריבו לפסחו ואם אח''כ יבא בעליו יתן לו את דמיו:
קודם לרגל. אם הוא קודם לרגל שלשים יום שאז מתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו ואין הלכה כרבי יהודה:
בראשונה היו. ב''ד ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה הראוין לה אם לפר נסכי פר אם לאיל נסכי איל ולכבש נסכי כבש וחזרו להיות מניחין את הבהמה ובורחין כדי שלא יתחייב בנסכיה והתקינו ב''ד שיהא נסכיה באין משל צבור מתרומת הלשכה:
מתני' אמר ר''ש ז' דברים התקינו ב''ד. כדקחשיב ואזיל וזה אחד מהן שאמרנו במתני' דלעיל שהתקינו שיהא נסכיה באין משל צבור ועוד ששה דברים דלקמן:
נכרי ששלח עולתו ממדינת הים. להקריבו כדדרשינן שמקבלין מהן נדרים ונדבות וסתם נדרי נכרי עולות הן שדעתו להיות כולו לגבוה ואם שילח דמי נסכיה עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין הנסכים משל צבור. אבל אם שילח הנסכים עצמן אינן קריבין שנא' בנסכים כל האזרח יעשה ככה ולמעט הנכרים שלא יביאו הנסכים עצמן וקריבין הנסכים משל צבור:
וכן גר שמת. ואין לו יורשים והניח זבחים אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור:
תנאי ב''ד. ג''כ על כ''ג שמת שתהא מנחתו והיא מנחת חביתין של כ''ג בכל יום שמקריב מחציתה בבקר ומחציתה בן הערבים קריבה משל צבור עד שיתמנה כ''ג אחר תחתיו:
רבי יהודה אומר משל יורשים. של כ''ג היתה קריבה ועיקר פלוגתייהו תנינן בפ''ד דמנחות בסופו גבי כ''ג שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין ועלה קתני התם בסיפא לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר''ש אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשין וטעם פלוגתייהו מפרש התם וכן הכא בברייתא דר''ש דריש חק עולם דכתיב גבי מנחת כ''ג משל עולם היא קריבה כשמת הכ''ג וכשם שאם מת קודם שהקריב מחצה בבקר קריבה היא כולה משל צבור כך אף אם מת אחר שהקריב מחצה בשחרית קריבה משל ציבור ושלימה קריבה דכתיב כליל תקטר ור' יהודה ס''ל דהואיל שכבר הקריב מחצה בשחרית משלו ומת קריבה היא בין הערבים משל יורשין דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וס''ל ג''כ דבכה''ג שלימה היתה קריבה דכתיב אותה כולה ולא חציה וקאמר נמי התם דהא דר''ש דריש לה מקרא והכא הא קאמר דתקנת ב''ד היא אלא דשתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור וכיון דחזו דקא מידחקא לשכה שהיו פוחתין השקלים מן הלשכה התקינו שיגבו מן היורשים וכיון דחזו דקא פשעו בה היורשים הדר אוקמוה אדאורייתא ולענין דינא הלכה כר' יהודה דהתם דמדאורייתא קריבה משל יורשין אבל לאחר התקנה שראו שפושעים בה היורשים והתקינו שתהא קריבה משל צבור א''כ התקנה כדקאי קאי וקריבה היא משל צבור:
ושלימה היתה קריבה. בין לר''ש ובין לרבי יהודה וכדפרישית:
מתני' על המלח ועל העצים. וכן הוא תנאי ב''ד שהמלח והעצים של קודש מותר לכהנים להיות נאותין בהם לאכילת הקרבנות שאוכלין בחלקן וזהו החמישי משבעה דברים של תנאי ב''ד לפי שענין המלח והעצים שיהיו נהנין הכהנים דבר אחד הוא. ודווקא לאכילת הקדשים אבל לא ניתנו מלח המקדש באכילת חולין שלהם וכגון שאכילת חלק הקדשים אכילה מועטת היא שצריך שיהו אוכלין חולין או תרומה עמהם כדי שיהיו הקדשים נאכלין על השובע ואין כאן משום חולין בעזרה הואיל ולצורך אכילת הקדשים הוא:
ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה. זהו הששי מז' דברים של תנאי ב''ד. ובגמרא פריך הא מן התורה אין מועלין כדדרשי' מחטאת היא מלמד שמועלין בה ובה מועלין ואין מועלין באפרה ומשני שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה ועבדי מינייהו רפואה למכתן גזרו ביה מעילה וכיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא:
ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור. זה הוא השביעי מתנאי ב''ד. לפי שמחוייבי הקינין מביאין מעות ונותנין להשופר והגזברים לוקחין המעות וקונים בהם קינין והבעלים סומכין על הב''ד שישגיחו שיקריבו קיניהן ואם אירע בהן איזה פסול תנאי ב''ד הוא שיקחו אחרים מדמי תרומת הלשכה ומזכין אותם להבעלים ויוצאין ידי חובתן בהקרבתם:
רבי יוסי אומר. אין זה מתנאי ב''ד שיהו באין מתרומת הלשכה אלא כך הוא שהמספק את הקינין זהו אותו הממונה על הקינין דאמרינן לעיל בפ''ה שהוא מספק הקינין ומקבל המעות מן הגזברים הוא שחייב להחליף קינין הפסולות וצריך ליתן אחרים תחתיהן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ''ד אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרוצה ואם החמיץ היין או התליע הסולת החמיץ והתליע לו כך הוא בקינין שאם נמצאו בהן פסול או שנפסלו קודם שיקרבו נותן הוא אחרים תחתיהן והלכה כר' יוסי וכדאמר בגמ' שזהו מתנאי ב''ד:
הלכה: רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּא אָמַר. רבא בִּדְמֵיהֶן שָׁנוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם. צֵא וּמְעוֹל בַקֳּדָשִׁים. אֶלָּא הִילְּכוּ בָהֶן אַחַר הָרוֹב. אִם רוֹב זְכָרִים. עוֹלוֹת. אִם רוֹב נְקֵיבוֹת. זִבְחֵי שְׁלָמִים. וְאֵין הַשְּׁלָמִים בָּאִין מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵיבוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מוֹצִיאָן לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתַן עוֹלוֹת. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקָּֽרְבוּ עוֹלוֹת. כֵּן אַתְּ אָמַר אוֹף הָכָא. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הָאוֹבְדוֹת שֶׁיִּקָּֽרְבוּ עוֹלוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. אֵין זֶה מֵזִיד. אֲמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא תְּנַיי בֵית דִּין אֵין זֶה מֵזִיד.
Traduction
Comment se fait-il que, vu le doute à l’égard de l’animal trouvé sur la voie publique, il soit entendu d’attribuer les femelles aux sacrifices de paix. Il s'agit seulement, répond R. Oshia le grand, de déterminer quelles obligations incombent en ce cas à celui qui trouve l’animal et veut en verser le montant (217)Si c'est un mâle, auquel cas l'animal peut avoir été destiné aux holocaustes, il faut verser deux fois le montant. Cf. Jér., (Qidushin 2, 7), fin (f. 63a). B., ib. 25.. Mais, lui objecta R. Yohanan, peut-on autoriser quelqu’un à rendre une victime profane par l’échange? N’est-ce pas un prévarication? Voici donc comment il faut expliquer la Mishna: on se réglera d’après la majorité, et si la plupart des animaux sont des mâles, on suppose que ce sont des holocaustes; si la plupart sont des femelles, on présume que ce sont des sacrifices pacifiques. —Mais est-ce que ces derniers ne peuvent pas être également offerts à l’aide de mâles ou des femelles? (Comment donc pouvoir préciser que les mâles sont des holocaustes)? Voici seulement ce que l’on a voulu dire: à l’aide du rachat, on commence par restituer à l’animal son caractère profane, puis on pourra en faire un holocauste. On sait aussi que ce ne pourrait pas être un sacrifice expiatoire (qui, lorsqu’il est dû par un chef ayant commis une faute, sera un mâle); car, dit R. Zeira, comme il a été dit plus haut (4, 5): par une convention du tribunal il a été entendu que le reliquat des animaux sans objets sera employé à titre d’holocaustes; de même ici, on admet par une sorte de convention juridique que ces animaux perdus (puis retrouvés) recevront la destination de servir d’holocaustes.
Pnei Moshe non traduit
גמ' רבי הושעיה רבה אמר לבא בדמיהן שנו. וכך הוא בפ''ב דקידושין בסוף הלכה ז' דגריס לה התם סוגיא זו. ומשום דקשיא ליה וכי זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו הא שלמים באין זכרים ונקבות ומכיון דאיכא לספוקי נמי בזכרים שמא זבחי שלמים הן היאך מקריבין לעולה ולהקטיר את האברים הלכך מפרש דלא שיקריבו הן עצמיהן קתני אלא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וה''ק שאם בא זה המוצאה לעשות תקנה ולקבל עליו חוב כל דמים שיש בספק אלו הבהמות ורוצה להוציאן לחולין כך הוא דבזכרים דחיישינן שמא עולות הן ויביא ב' דמים של שווין ויאמר אם זה עולה תהא הבהמה מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיה לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו ומעות אחרים יהיה לעולות נדבה ובדמים הללו יביא הקרבנות ויקריבן לנדבה:
א''ל ר' יוחנן אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים. בתמיה שהרי בהמה תמימה שהוקדשה למזבח אסור לחללה וזה שבא להימלך כיצד יעשה וכי יאמרו לו עמוד וחטא בשביל שתזכה שיעבור במזיד למעול בקדשים ולחללן כשהן תמימין וכדי שיזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:
אלא הילכו בהן אחר הרוב. אלא דהיינו טעמא דזכרי' יקרבו עולות וקס''ד השתא דהן עצמן קרבין קאמר:
אם רוב זכרים עולות. לשון מסורס הוא וכלומר אם זכרים הן רוב זכרים עולות הן ואם נקבות רוב נקבות שלמים הן:
ואין השלמים וכו'. ואכתי קשיא וכי שייך כאן לילך אחר הרוב וכי אין שלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות וא''כ זכרים הוו כפלגא עולות ופלגא שלמים כהאי ספיקא ואמאי יקרבו עולות:
כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. כלומר דה''ק אלא כיצד הוא ימתין עד שהוא מוציאן לחולין והיינו עד שיוממו ויכול להוציאן לחולין (ומייתי שתי בהמות ומחללן על אלו ויאמר אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה תהא עולת נדבה) וחוזר ועושה אותן עולות. כלומר ובהדמים שמוכרן יעשה בדמים אלו להקריב עולות. וחסר כאן הקושיא דגריס בקידושין שם וקשיא יש חטאת קריבה עולה וכלומר דאע''ג דזכרים הן מ''מ איכא חטאת נשיא דזכר הוא ושמא חטאת הוא והיאך אתה אומר שהדמים יקח בהן עולות:
אמר ר' זעירה. דלא קשיא דכמה דאת אמר תמן לעיל בפ''ד בהלכה ה' דתנאי ב''ד הוא על המותרות שיקרבו בדמיהן עולות כן את אמר אף הכא כך דתנאי ב''ד הוא על האובדות שיקרבו בדמיהן עולות:
אין זה מזיד. בתמיה דאכתי במזיד הוא בחלול לכתחלה ושיהא דמיהן לעולות אמר ליה מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד ומותר לעשות תקנה זו ולהביא בדמיהן עולות:
Shekalim
Daf 30b
אָמַר רִבִּי יָסָא. 30b עַד דַּאֲנָא תַמָּן שְׁמָעִית קָל רַב יְהוּדָה שְׁאַל לִשְׁמוּאֵל. הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ [וָמֵת]. אֲמַר לֵיהּ. יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. יִפְּלוּ לִנְדָבָה
Traduction
⁠—Mais, objecta R. Yossé à R. Jacob b. Aha, n’est-ce pas produire sciemment un échange d’attributions (de convertir ce qui est peut être un sacrifice de paix en un holocauste)? Non, fut-il répondu, ce n’est pas une infraction volontaire, puisque la convention juridique l’autorise –
Pnei Moshe non traduit
גמ' עד דאנא תמן וכו'. כל זה כתוב הוא לעיל פרק ג' בהלכה ה' עד רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה ושם פרשתי והובא זה ג''כ לעיל בריש פרקין:
עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל. [רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר.] חוֹצֶה אוֹתָהּ וְאַחַרְכָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. רִבִּי שִֽׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מְקַדְּשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ חוֹצֶה אוֹתָהּ. מַתְנִיתא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד. פָּתַר לָהּ. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ מָעוֹת יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִֽׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִין קְרֵיבִין וּשְׁנֵי חֲצָיִין אֲבֵידִין. וְתַנֵּי עֲלָהּ. מֶחֱצָה זֶה רִאשׁוֹן מֶחֱצָה שֵׁינִי תוּעֲבַר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. עִשָּׁרוֹן מְקַדֵּשׁ. כְּשֶׁהַכֹּהֵן מִתְקָּרֵב תְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה מֵבִיא עֲשִׁירִית שֶׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְיָדוֹ. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָחָד כֹּהֵן הֵדְיוֹט שֶׁעָֽבְדוּ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלָּהֶם עֲבוֹדָתָם כְּשֵׁירָה. רִבִּי מָנָא בָעֵי מֵימַר. בּוֹ בַיּוֹם נִתְקָרֵב כַּתְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה. בּוֹ בַיּוֹם נִתְמַנֶּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. מֵבִיא שְׁתַּיִם. אַחַת לְחִינּוּכוֹ וְאָחַת לְחוֹבַת הַיּוֹם.
Traduction
(218)Suit une phrase reproduit du présent traité 2, 5 (p. 274, n° 1), et ci-dessus, § 1.. Au sujet de la dixième d’épha du grand prêtre (dont la seconde moitié, en cas de décès, doit être prise d’une provenance nouvelle), R. Yohanan est d’avis de le couper en deux parts, puis de passer à la consécration; selon R. Simon b. Lakish au contraire on le consacre d’abord, puis on le partage. Est-ce que la Mishna (219)(Menahot 4, 5). ne s’oppose pas à l’avis de R. Yohanan lorsqu’elle dit qu’en cas de décès du grand prêtre au milieu du jour, il faudra offrir à nouveau un dixième d’épha, le partage en deux, en prendre une moitié pour l’autel et laisser perdre l’autre moitié (consacrée d’avance)? Ceci ne prouve rien, fut-il répondu, puisque même l’argent formant le reliquat de la dépense faite pour acheter le dixième d’épha devra être jeté à la mer (quoique non consacré). N’y a-t-il pas une Mishna en opposition avec l’avis de R. Simon b. Lakish, disant (à la fin): ''par suite du renouvellement de l’offre du prêtre, il se trouve que deux moitiés sont offertes (la première de celle du matin et l’une de la nouvelle), comme il y a deux moitiés perdues (la deuxième de l’offre du matin et l’une de la nouvelle); à quoi il a été ajouté (220)Tossefta au même traité, ch. 7.: pour les deux parts perdues, la seconde la première offre et une moitié de la nouvelle, il faut attendre l’arrivée d’un défaut intrinsèque (comme p. ex. le retard), puis les brûler'' (pourquoi cette combustion, s’il n’y a pas eu consécration préalable)? On peut expliquer que cet avis est conforme à celui de R. Ismaël, qui dit: La mesure même du dixième (la remise de la farine dans ce vase) produit la consécration (et, pour brûler le reste, il faut attendre la survenue d’un défaut ultérieur). Lorsque le prêtre va pour la première fois remplir l’office sacerdotal (221)Torath Cohanim section Caw, ch. 3., il offre le dixième d’épha à ses frais et le sert lui-même sur l’autel. Soit le grand prêtre, soit le prêtre simple, appelés à officier, bien que, n’ayant pas encore offert ce don de leurs deniers, peuvent pourtant les devoirs du culte. R. Mena demanda (222)B. Menahot 73a.: si le jour même où un prêtre est appelé pour la première fois à officier, il est nommé aussitôt pontife, devra-t-il apporter deux fois l’offrande de la dîme d’épha, 1° à titre d’installation au service sacerdotal, 2° pour l’offre quotidienne du pontife? —Non, parce qu’il est dit (Lv 6, 14): … des gâteaux cuits au four; l’expression biblique (''tu cuiras'') se réfère à l’avenir, non au passé, et il ne saurait être question de cuisson faite le matin (avant sa nomination).
Pnei Moshe non traduit
עשירית האפה של כ''ג. דתנינן בסוף פ''ד דמנחות שלא היתה באה חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים דכתיב מחציתה בבקר וגו' משמע מחצה משלם הוא מקריב. ופליגי הכא אימתי מקדשה בכלי שרת דר' יוחנן אומר חוצה אותה בתחלה ואח''כ מקדשה ור''ל סבירא ליה מקדשה כשמביא העשרון שלם ואח''כ חוצה אותה:
מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' כמו שהבאתי במתני' ומדקתני שהמחצה אבד ש''מ דטעמא הוי הואיל וכבר הוקדשה קודם שחלקה לחצאין ואי אפשר עכשיו להקריבה לפיכך אבד דהואיל וקדשה בכלי שרת הרי היא כקדושת הגוף ואין לה פדיון וקשיא לר' יוחנן:
פתר לה שכן אפי' מעות הולכות לים המלח. כלומר לעולם לא קדשה והא דתנינן שהמחצה אבד היינו טעמא דלא יהא אלא כמפריש מעות לעשירית האיפה שלו וניתותרו דאמרינן לעיל שהולכות לים המלח ואע''פ שאין בהמעות קדושת הגוף וה''נ באותה המחצה:
מתני' פליגא על ר''ש בן לקיש. דהשתא דייקינן מהסיפא וקשיא עליה דר''ל דקתני התם אם אחר שהקריב מחצה בשחרית מת ומינו כהן אחר לא יביא חצי עשרון וכו' כמו שהבאתי במתני' ותני עלה בתוספתא דמנחות פ''ז מחצה זה הראשון שנשאר ומחצה זה שני תעובר צורתן וכו' ואי אמרת מקדשה בתחלה בכלי שרת א''כ קדשה לה קדושת הגוף בתחלה ועכשיו נפסלה ה''ז כפסולו בגוף הקדש וקיי''ל כל שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה ומיד יוצא לבית השריפה אלא ש''מ דלא קדשה וקשיא לר''ל:
פתר לה. ר''ל דאתיא כרבי ישמעאל בחדא ברייתא דס''ל עשרון הוא מקדש כלומר לא צריך כלי שרת אחר לקידוש המנחה אלא העשרון שמביא בו הוא מקדשו ליקרב ומכיון דלא קדשה קדושת הגוף טעון עיבור צורה:
כשהכהן וכו'. ברייתא באנפי נפשה היא דאף הכהן הדיוט ביום שמתקרב תחלה לעבודה מביא וכו' ותוספתא היא בפ''ג דמכלתין:
רבי מנא בעי מימר. הואיל דכך הוא א''כ כ''ג שבו ביום נתחנך בתחלה לעבודה ובו ביום עצמו נתמנה להיות כ''ג צריך להביא שתים אחת לחינוכו שנוהג אף בכהן הדיוט ואחת לחובת היום שלו:
תּוּפִינֵי. בִּשְׁעַת הֲבָאָה תוּפִינֵי וְאֵין בַּשַּׁחֲרִית תּוּפִינֵי. וְהָא תַנִּינָן. הֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִיתִּין לַעֲשׂוֹת חֲבִיתִּן׃ אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. לַעֲשׂוֹת חַמִּין לְרַכְּכָם. תּוּפִינֵי. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מְטַגְּנָהּ וְאַחַר כָּךְ אוֹפֶה אוֹתָהּ. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. אוֹפֶה אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ. תּוּפִינֵי. תּוּאֲפִינָה נָא. רִבִּי אָמַר. תּוֹפְנָהּ רַכָּה. רִבִּי דוֹסָא אָמַר. תּוֹפְנָהּ נוֹיי. אַתְייָן אֵילֵּין פְּלֻגְווָתָה כְּהִינֵּין פְּלֻגְווָתָה. מָאן דְּאָמַר. תּוֹפְנָהּ נוֹי. כְּמָאן דְּאָמַר. מְטַגְּנָהּ וְאַחַר כָּךְ אוֹפֶה. מָאן דְּאָמַר. תּוֹפְנָהּ רַכָּה. כְּמָאן דְּאָמַר. אוֹפֶה אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ.
Traduction
⁠—Mais n’a-t-on pas enseigné (223)Michna, (Tamid 1, 2)., qu’avant le jour ceux qui étaient chargés de cette cuisson se disposaient pour cette œuvre? On ne les avisait pas, répond R. Hiya b. Aha (224)(Rosh Hashana 1, 10)., mais l’on apportait l’eau chaude d’avance, afin qu’elle soit toute prêtre pour faire le mélange au moment opportun. Par la dite expression, R. Yassa u nom de R. Hanina entend que l’on presse la pâte dans la forme enduite d’huile, qu’ensuite l’on fait cuire; selon R. Aha au nom de R. Hanina, on la fait d’abord cuire, puis on l’enduit d’huile. Quant à la cuisson même, elle aura lieu à moitié, dit Rabbi, en vue de la beauté de l’objet; selon R. Dossa, la cuisson sera douce (tendre). Cette dernière discussion est conforme à la première: celui qui est d’avis de poursuivre la beauté de la cuisson est le même qui déclare exiger la cuisson avant d’enduire la gâteau à l’huile (le rendant ainsi beau et brillant); l’autre opinion, de produire une cuisson douce, est professée par celui qui prescrit d’enduire le gâteau avant de le cuire.
Pnei Moshe non traduit
תופיני. כתיב במנחת כ''ג מרבכת תביאנה תופיני מנחת פתים וגו' ודריש מדכתיב תופיני סמוך לתביאנה ללמד בשעת הבאה תופו אותה ולא מאפוי' בשחרית:
והא תנינן. בתמיד פ''ק הממונה בא ודופק עליהם וכו' נטל את המפתח וכו' ושתי אבוקות של אור בידם וכו' עד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אלמא באותו פעם עושין החביתין לעשות חמין לרבוכה לא שעושין החביתין בשחרית אלא העמידו אותן להכן חמין לרבוכה וכשיגיע זמן חביתין שהוא אחר עשיית המנחה עושין אותה:
תופיני. פליגי בה בשם רבי חנינה האיך היא נעשית:
מטגנה. בשמן במחבת ואח''כ אופה אותה בתנור ואידך קאמר בשם ר''ח דבתחלה אופה אותה:
תופיני. ואשכחן נמי דפליגי באפיה עצמה דחד אמר תופיני תאפנה נא אפויה חציה ולא גמר אפיה ורבי ס''ל תאפנה רכה ורבי דוסא אמר לשון נוי הוא כדלקמן כלומר שיאפנה נאה:
אתיין אלין פלגוותא. שנים מהן תליא פלוגתתן באילין פלגוותא דלעיל דמאן דאמר תופיני נוי סבירא ליה כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה והיינו נוי שאחר שמשוחה בשמן אופה אותה ומ''ד תופינה רכה כמ''ד אופה וכו' והיינו שמחמת האפיה תהא רכה ולא מחמת השמן וא''כ אופה אותה בתחלה ואח''כ מטגנה. והיותר נראה דאיפכא צ''ל מ''ד תופנה נוי כמ''ד אופה ואח''כ מטגנה דאז נאפא יותר בנוי כשעדיין לא ניתנה בשמן ומ''ד תופנה רכה כמ''ד מטגנה ואח''כ אופה דבשעת אפייתה כבר נתרככה מחמת השמן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source