משנה: הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ אוֹ בְשִׁינָּיו וְכֵן שְׂעָרוֹ וְכֵן שְׂפָמוֹ וְכֵן זְקָנוֹ וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַייֵב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַייָב וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:
Pnei Moshe (non traduit)
ור''ש פוטר בזה ובזה. דס''ל עציץ נקוב אינו כארץ לכל מילי ואינו אסור אלא לכתחלה ואין הלכה כר''ש:
ושאינו נקוב פטור. שאין זה מקום גידולו:
התולש מעציץ נקוב. שהוא על הקרקע חייב דהוי כתולש ממקום גידולו שהוא יונק מן הארץ דרך הנקב ושיעורו של נקב בכדי שורש קטן:
ר''א מחייב חטאת. ברישא משום גזיזה וגודלת ופוקסת משום בנין וחכמים סברי אין דרך גזיזה בכך ואין דרך בנין בכך ואין דרך כותבת בכך ואינו אסור אלא לכתחלה משום שבות ודוקא בנוטל צפרנו ושערו ביד הוא דפטרי רבנן אבל בכלי מיחייב וכשיטול שתי שערות מהשער ואין חילוק בין לו בין לאחר ובין לפטורא דביד ובין לחיובא דבכלי וצפירן שפירשה רובה וכן ציצין שעל העור שפירשו רובן אם פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן בידו אבל לא בכלי ואם נטלן בכלי פטור ואם אין מצערות אותו אפי' ביד אסור ואם לא פירשו רובן אפי' מצערות אותו אסור לנטלן בידו ואם נטלן בכלי חייב:
והפוקסת. שמחלקת השער שבאמצע ראשה לכאן ולכאן:
והכוחלת. וכחול בעיניה:
וכן הגודלת. שמקלעת שער הראש:
מתני' הנוטל צפורניו וכו' וכן שערו שבראשו או בגופו וכו' שתלשן להשערות בידו:
אֶת הַחַי בַּמִּיטָָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָָּה. דְּחַייָא טָעִין גַּרְמֵיהּ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַייָב. דִּבְרֵי הְכֹּל. לֹא כֵן תַּנֵּי. אַף רֵיחַ רַע כָּל שֶׁהוּא. אָמַר רִבִּי אִילָא. אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה בָהּ. וּמוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִיסּוּרֵי הֲנָייָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ 64a לְכַלְבּוֹ. תַּנֵּי. חֲצִי זַיִת מִן הַמֵּת וַחֲצִי זַיִת מִן הַנְּבֵילָה וּפַחוּת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶׁרֶץ חַייָב. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כְּבָר נִתְמָעֲטָה הָטּוּמְאָה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. בָּהַהִיא דְרִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
כההיא דר' יודן. אלא תריץ בה כההיא דר' יודן דלעיל דמיירי בשל מת עכו''ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו והשתא ניחא אליבא דר' שמעון ואליבא דרבנן דר' שמעון אזיל לשיטתו דאפי' הוציאו לכלבו לא מיתחייב בהאי שיעורו דאפי' בכזית מהן פוטר במתניתין מכיון דלא אצנעיה מעיקרא לכך. ואין כאן לא ריח רע ולא איסור הנאה ורבנן דברייתא נמי ניחא. דמכיון שהוציאו לכלבו אחשביה ולא בעינן שיעור טומאה ומתניתין אליבא דרבנן בשלא הוציאו לכלבו הוא דבעי כזית ור' יודן דלעיל קאמר לרבותא אליבא דר''ש דאפילו בשהוציאו לכלבו נמי פוטר וטעמא כדאמרן:
מ''ט דרבנן. כלומר אי הכי מ''ט דרבנן דברייתא דמחייבי:
מ''ט דר''ש דפוטר. משום שכבר נתמעטה שיעור הטומאה:
תני. בברייתא דלאו דוקא כזית מן המת וכו' כדקתני במתני' אלא אפילו בחצי זית מהן חייב ואין לומר דהך ברייתא לענין צירוף קתני דהא קתני ופחות מכעדשה מן השרץ והרי כל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין זה עם זה כדתנינן בפ''ה דמילה:
אמר ר' יודן תיפתר. לר' אילא אליבא דר''ש דהכא מיירי במת עכו''ם שאין בו משום איסור הנאה ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו משום סיפא נקט לה וכן כזית מן המת וכו' ור''ש פוטר דאי ברישא במת עכו''ם שהוציא לכלבו הוי מלאכה שצריכה לגופה אף לר''ש אלא דהואיל דמפרש לדברי ר''ש אליבא דהאי דר' אילא מפרש גם להסיפא בכזית מן המת דפוטר ר''ש אפילו בהוציאו לכלבו ומשום דלדידיה לא סגי בשיעורא דכזית דס''ל כל שיעורין שאמרו חכמים לא אמרו אלא למצניעיהן והכא מיירי כשהוציאו לכלבו אבל לא אצנעיה מעיקרא לכך הלכך פוטר ר''ש:
את המת במטה דברי הכל. קושיא הוא אמאי קתני הכא ר''ש פוטר הא לר' אילא לד''ה הוא חייב דהא לא כן תני בפרק דלעיל בהלכה ו' אף המוציא ריח רע כל שהוא חייב ואמר ר' אילא עלה דאף רבי שמעון מודה בה דפליג בשיעורין בריש פ' דלעיל וקסבר דלא נאמרו שיעורין דהתם אלא למצניעהן אבל מוציא ולא הצניעו מתחלה שיעורו גדול כדקאמר שם כל המשקין ברביעית ובריח רע מודה הוא דבכל שהוא מתחייב מפני שרוצה להסיר ממנו וכן מודה ר''ש באיסורי הנאה דבכל שהוא מתחייב משום דאיסוריה אחשביה שמעינן מיהת דריח רע חשיב לצורך גופו לר''ש שמתכוין לסלקו מעליו וכן איסורי הנאה ואמאי פליג הכא במוציא מת דאפילו אם אין בו ריח רע מיירי תיפוק ליה דאיסורי הנאה הוא:
דחייא טעין גרמיה. הוא נושא את עצמו ובשאינו כפות או חולה כדפרישית במתני':
הלכה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד כול'. זְרִיקָה תוֹלְדַת הוֹצָאָה הִיא.
Pnei Moshe (non traduit)
ללבב. ללבב ולחבר או לשפר או להדוק בה את המרצופין של עור או לתלותו בצואר בהמה טהור דכל משמשי כלים ושל בהמה טהורין מלקבל טומא':
הדא דאת אמר. דבשל בהמה טהורין. בפשוטין ולא עשאן בכפליים ואינן עומדות אלא לבהמה אבל במכופלין בין עשאן לאדם בין עשאן לבהמה טמאין משום שכשהם מכופלין ראוין הן לתלות גם על האדם שהן עשויין לנוי ואפי' עשאן מתחלה לבהמה מקבלין טומאה:
משום צובעת. דכשפוקסת שערה צובעת אותן. א''נ דמפרש לפוקסת על פניה היא מלשון פרכוס והמעברת שרק על פניה ה''ז משום צובעת כדאמרי' לעיל פ' כלל גדול:
מה פליגין. ר''ש ורבנן בתולש מעציץ נקוב בשלא תלש מכנגד הנקב שבו אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר''ש מודה דכנגד הנקב יונק הוא מקרקע וחשיב כמחובר:
גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע''ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ''ק דזרוקה מרה''י לר''ה היתה במשכן מ''מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע''ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע''פ שהיתה במשכן:
פסיקיא. רצועה רחבה מהאריג:
הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור. אהא דקאמר הקולע שלש נימין באדם דהוי אריג קאי ומפרש לה מאי באדם לצורך אדם כגון שעושה לתלות בצואר בתו וכיוצא בזה דהוי כאריג לענין שבת ומשום דזה מיקרי אריג לענין טומאה כדתנינן בפכ''ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות וכו' מוסיף עליו השק שהוא מטמא משום אריג ועלה קאמר דוקא בשארג הנימין לתלות בצואר אדם אבל אם לתלות בצואר בהמה טהור כהדא דתני וכו':
כאן במרובה. שקולע הרבה וצריך לחלקן ומיחייב נמי משום טוויה לר' זעירא וכאן שאינו קולע אלא מעט בראשי השערות ואין בזה אלא משום אורג:
והכא הוא אומר הכין. בתמיה דאין בקליעה אלא משום אריגה:
מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר. על מה ששנו תמן בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב עליו משום אריג ואמר ר' זעירא עלה וכי לא טווי ואריג היא שהרי בתחלה מחליקן באצבעותיו והוי כטוה וליחייב שתים:
אמר ר' זעירא לא מסתברא. דאין זה בונה אלא משום אריג הוא שהקליעה כאריגה היא:
באתרין. במקומנו קורין לקלעיתא בנייתא שהיא כדרך בנין:
דברי חכמים ר' אחא וכו'. כלומר ולדברי חכמים קאמר ר' אחא בשם רב דלעולם אינו חייב בין לו בין לאחר עד שיטלנו בקרוסטל הוא גניסטרא דדוקא בכלי הוא דמחייבי אבל ביד לעולם פטור:
גמ' מה פליגין. ר''א וחכמים בשנטלן הוא לעצמו לצפרניו ולשערו דבהא ר''א מחייב אבל אם נטלן אחר אפי' לר''א פטור מפני שמאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו ליטלן:
משנה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד חַייָב. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע רִבִּי עֲקִיבָה מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. מפורש בפ''ק בהלכה א' איזהו רה''י ואיזהו ר''ה ומהו הכרמלית ומקום הפטור:
מרה''י לרה''י ור''ה באמצע ר''ע מחייב. האי תנא דמתני' ס''ל דלמעלה מעשרה פליגי דר''ע סבר ילפינן זורק ממושיט מה מושיט למעלה מי' חייב שכך היתה במשכן שהעגלות היו גבוהות עשרה ומישיטין הקרשי' מזו לזו כדקאמר לקמן במתני' וא''כ היתה הושטה מרה''י לרה''י דרך ר''ה למעלה מי' כך הזורק למעלה מי' חייב וחכמים סברי דלא ילפינן זורק ממושיט והיינו דקתני אבתרה כיצד ולפרש מילתייהו דרבנן. ולמ''ד דמוקי פלוגתייהו במלמטה מי' ופליגי אי אמרי' קלוטה באויר ר''ה כמי שהונחה דמיא או לא אבל בלמעלה מי' לד''ה פטור בזורק איהו לא קתני כיצד בסיפא דלא שייכא אמילתייהו דרבנן דבהא כ''ע מודו וה''ק בגמ':
יִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן אָמַר. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁלֹּא תָלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב. אֲבָל אִם תָּלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. הָיָה כוּלּוֹ בָאָרֶץ וְנֶקֶב חוּץ לָאָרֶץ. אַשְׁכְּחַת אֲמַר. מַה דִצְרִיכָא לְרִבִּי יִרְמְיָה פְּשִׁיטָה לְיִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן. אִילֵּין אִינּוּן. וְהָא אִית לָךְ חוֹרָנִייָן. עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַייָב וּמִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר. רִבִּי יוּסֵה אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי חֲנַנְיָה מַטֵּי בָהּ בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הַתּוֹרָה רִיבָת בְּטָהֳרַת זְרָעִים. מַה טַעַם. וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל כָּל זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' ירמיה בעי. בדינא דעציץ נקוב היה כולו עומד בארץ והנקב שלו הוא כנגד חוץ לארץ מהו אי אמרינן דעיקר יניקה היא ממה שכנגד הנקב וא''כ כיונק מח''ל ופטור ממעשרות או דילמא מכיון דכולו עומד בארץ מלבד מקום הנקב בתר כולו שדינן ליה ומיחייב במעשרו':
אשכחת אמר. נמצינו למידין דמאי דמספקא ליה לר' ירמיה פשיטא ליה ליצחק בר אוריון דהא קאמר מה שהיא כנגד הנקב אף ר''ש מודה אלמא לדידיה מקום הנקב הוא העיקר:
אילין אינון והא אית לך חורנין. עיקרא דהאי מילתא לעיל בסוף פ''ז דכלאים איתמר ואגב דקחשיב ליה נמי להתולש דתנינן ליה הכא מייתי נמי להא. דהתם גרסי' על המתני' עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ר''ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ומייתי לה התם להתוספתא דפ''ד דכלאים אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד ועלה הוא דקאמר דכר''ש הוא דאתא ברם כרבנן אות לך חורנין יש דברים אחרים ג''כ ביניהן כדקחשיב ואזיל עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים. כדתנן בפ''ג דעוקצין וד''ה היא ובהא אף ר''ש מודה:
ר' יוסה אמר לה סתם. להא דלקמן ור' חנינא משיבה בשם ר' שמואל בר יצחק דמפרש טעמא דר''ש דמודה לחלק לענין הכשר זרעים דעציץ נקוב במחובר הוא ואינו מכשיר ואע''ג דלכל מילי לדידיה כתלוש מחשביה משום שהתורה רבתה טהרה בזרעים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ודרשינן בדרך שאדם מוציא לזריעה והיינו בתלוש ואהני הני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהוא דכשהוא נקוב חשיב כמחובר לענין זה:
הדרן עלך פרק המצניע
הלכה: ז'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁנְּטָלָן הוּא. אֲבָל אִם נְטָלָן אַחֵר מָאוּסִין הֵן. דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי אָחָא רִבִּי נָחוּם בְּשֵׁם רַב. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּטְלֶנּוּ בִקְרֶסְטֶל. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. הַגּוֹדֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם בּוֹנֶה. וְאַתְיא כְּהַהִיא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָייָה. בְּאַתְרִין צְווָחִין לַקַּלְעִיתָא בָּנִייָתָא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא מִסְתַּבְּרָא דְלָא מִשׁוּם אֲרִיג. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָא. דְּתַמָּן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָקּוֹלֵעַ שָׁלֹשׁ נֵימִין בָּאָדָם חַייָב מִשׁוּם אֲרִיג. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא טְווִי וַאֲרִיג הוּא. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. כָּאן בִּמְרוּבָּה וְכָאן בִּמְמוּעַט. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בָּאָדָם. אֲבָל בִּבְהֵמָה טָהוֹר. כְּהְדְא דְתַנֵּי. הָעוֹשֶׂה פַסִיקִיָּא לִילָבֵב לִישַּׁפֵּר לְהַדֵּיק בָּהּ אֶת הַמַּרְצוּפִין לִתְלוֹתָהּ בְּצַוָּאר בְּהֵמָה. טָהוֹר. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בִּפְשׁוּטִין. 64b אֲבָל בִּמְקוּפָּלִין בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טָמֵא. הַכּוֹחֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם כּוֹתֶבֶת. הַפּוֹקֶסֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם צוֹבַעַת.
Pnei Moshe (non traduit)
ללבב. ללבב ולחבר או לשפר או להדוק בה את המרצופין של עור או לתלותו בצואר בהמה טהור דכל משמשי כלים ושל בהמה טהורין מלקבל טומא':
הדא דאת אמר. דבשל בהמה טהורין. בפשוטין ולא עשאן בכפליים ואינן עומדות אלא לבהמה אבל במכופלין בין עשאן לאדם בין עשאן לבהמה טמאין משום שכשהם מכופלין ראוין הן לתלות גם על האדם שהן עשויין לנוי ואפי' עשאן מתחלה לבהמה מקבלין טומאה:
משום צובעת. דכשפוקסת שערה צובעת אותן. א''נ דמפרש לפוקסת על פניה היא מלשון פרכוס והמעברת שרק על פניה ה''ז משום צובעת כדאמרי' לעיל פ' כלל גדול:
מה פליגין. ר''ש ורבנן בתולש מעציץ נקוב בשלא תלש מכנגד הנקב שבו אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר''ש מודה דכנגד הנקב יונק הוא מקרקע וחשיב כמחובר:
גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע''ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ''ק דזרוקה מרה''י לר''ה היתה במשכן מ''מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע''ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע''פ שהיתה במשכן:
פסיקיא. רצועה רחבה מהאריג:
הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור. אהא דקאמר הקולע שלש נימין באדם דהוי אריג קאי ומפרש לה מאי באדם לצורך אדם כגון שעושה לתלות בצואר בתו וכיוצא בזה דהוי כאריג לענין שבת ומשום דזה מיקרי אריג לענין טומאה כדתנינן בפכ''ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות וכו' מוסיף עליו השק שהוא מטמא משום אריג ועלה קאמר דוקא בשארג הנימין לתלות בצואר אדם אבל אם לתלות בצואר בהמה טהור כהדא דתני וכו':
כאן במרובה. שקולע הרבה וצריך לחלקן ומיחייב נמי משום טוויה לר' זעירא וכאן שאינו קולע אלא מעט בראשי השערות ואין בזה אלא משום אורג:
והכא הוא אומר הכין. בתמיה דאין בקליעה אלא משום אריגה:
מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר. על מה ששנו תמן בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב עליו משום אריג ואמר ר' זעירא עלה וכי לא טווי ואריג היא שהרי בתחלה מחליקן באצבעותיו והוי כטוה וליחייב שתים:
אמר ר' זעירא לא מסתברא. דאין זה בונה אלא משום אריג הוא שהקליעה כאריגה היא:
באתרין. במקומנו קורין לקלעיתא בנייתא שהיא כדרך בנין:
דברי חכמים ר' אחא וכו'. כלומר ולדברי חכמים קאמר ר' אחא בשם רב דלעולם אינו חייב בין לו בין לאחר עד שיטלנו בקרוסטל הוא גניסטרא דדוקא בכלי הוא דמחייבי אבל ביד לעולם פטור:
גמ' מה פליגין. ר''א וחכמים בשנטלן הוא לעצמו לצפרניו ולשערו דבהא ר''א מחייב אבל אם נטלן אחר אפי' לר''א פטור מפני שמאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו ליטלן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source