Shabbath
Daf 64a
משנה: הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ אוֹ בְשִׁינָּיו וְכֵן שְׂעָרוֹ וְכֵן שְׂפָמוֹ וְכֵן זְקָנוֹ וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַייֵב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַייָב וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:
Traduction
Celui qui s’enlève les ongles, soit l’un par l’autre, soit avec les dents ou celui qui s’arrache les cheveux, ou la moustache, ou la barbe, ou une femme qui se tresse des nattes, ou qui se teint les cils, ou se divise les cheveux sur le crâne, est coupable selon R. Eliézer. Selon les autres sages, c’est seulement défendu à titre d’opposé au repos shabatique (délit moindre). Celui qui arrache un objet d’un pot de fleurs troué (adhérent ainsi à la terre) est coupable; mais, si le pot n’est pas troué, on n’est pas coupable. R. Simon autorise l’un et l’autre cas.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הנוטל צפורניו וכו' וכן שערו שבראשו או בגופו וכו' שתלשן להשערות בידו:
וכן הגודלת. שמקלעת שער הראש:
והכוחלת. וכחול בעיניה:
והפוקסת. שמחלקת השער שבאמצע ראשה לכאן ולכאן:
ר''א מחייב חטאת. ברישא משום גזיזה וגודלת ופוקסת משום בנין וחכמים סברי אין דרך גזיזה בכך ואין דרך בנין בכך ואין דרך כותבת בכך ואינו אסור אלא לכתחלה משום שבות ודוקא בנוטל צפרנו ושערו ביד הוא דפטרי רבנן אבל בכלי מיחייב וכשיטול שתי שערות מהשער ואין חילוק בין לו בין לאחר ובין לפטורא דביד ובין לחיובא דבכלי וצפירן שפירשה רובה וכן ציצין שעל העור שפירשו רובן אם פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן בידו אבל לא בכלי ואם נטלן בכלי פטור ואם אין מצערות אותו אפי' ביד אסור ואם לא פירשו רובן אפי' מצערות אותו אסור לנטלן בידו ואם נטלן בכלי חייב:
התולש מעציץ נקוב. שהוא על הקרקע חייב דהוי כתולש ממקום גידולו שהוא יונק מן הארץ דרך הנקב ושיעורו של נקב בכדי שורש קטן:
ושאינו נקוב פטור. שאין זה מקום גידולו:
ור''ש פוטר בזה ובזה. דס''ל עציץ נקוב אינו כארץ לכל מילי ואינו אסור אלא לכתחלה ואין הלכה כר''ש:
אֶת הַחַי בַּמִּיטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּיטָּה. דְּחַייָא טָעִין גַּרְמֵיהּ. אֶת הַמֵּת בַּמִּיטָּה חַייָב. דִּבְרֵי הַכֹּל. לֹא כֵן תַּנֵּי. אַף רֵיחַ רַע כָּל שֶׁהוּא. אָמַר רִבִּי אִילָא. אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה בָהּ. וּמוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִיסּוּרֵי הֲנָייָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ 64a לְכַלְבּוֹ. תַּנֵּי. חֲצִי זַיִת מִן הַמֵּת וַחֲצִי זַיִת מִן הַנְּבֵילָה וּפַחוּת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶׁרֶץ חַייָב. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כְּבָר נִתְמָעֲטָה הָטּוּמְאָה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. בָּהַהִיא דְרִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר בְּמֵת גּוֹי וְשֶׁאֵין בּוֹ רֵיחַ רַע וְהוֹצִיאוֹ לְכַלְבּוֹ.
Traduction
Aussi, ''le transport d’un mort, dans le lit, est un péché'', de l’avis de tous. Mais se peut-il que R. Simon déclare la dispense, puisqu’il a été enseigné (450)Ci-dessus, (9, 6). que le transport d’une mauvaise odeur est interdit pour la moindre parcelle? Et R. Ila ajoute que R. Simon se range à cet avis, parce qu’il reconnaît aussi qu’il y a défense pour tout objet dont on ne peut pas tirer de profit (451)Jér., (Baba Qama 1, 1) ( 2b). (et que l’on a intérêt à voir emporté)? On peut l’expliquer, répondit R. Judan, par l’hypothèse qu’il s’agit d’un mort païen, sans mauvaise odeur, que l’on a simplement mis au dehors comme pour le jeter aux chiens (ce qui n’est pas dans le cas précité des interdits de jouissance). – On a enseigné: si l’on emporte la moitié de la grandeur d’une olive d’un mort, même quantité d’une charogne, et d’un reptile un peu moins de la valeur d’une lentille, on est coupable; selon R. Simon, il y a dispense. Ce dernier fonde son avis sur ce qu’il n’y a pas la mesure légale pour l’impureté, tandis que les autres rabbins, qui prononcent la défense, supposent que c’est conforme à l’explication qui vient d’être émise par R. Judan, qu’il s’agit d’un mort païen, n’ayant pas de mauvaise odeur, etc., sans se préoccuper de la question d’impureté, mais joignant les divers objets interdits pour les jeter aux chiens: un tel transport est coupable.
Pnei Moshe non traduit
דחייא טעין גרמיה. הוא נושא את עצמו ובשאינו כפות או חולה כדפרישית במתני':
את המת במטה דברי הכל. קושיא הוא אמאי קתני הכא ר''ש פוטר הא לר' אילא לד''ה הוא חייב דהא לא כן תני בפרק דלעיל בהלכה ו' אף המוציא ריח רע כל שהוא חייב ואמר ר' אילא עלה דאף רבי שמעון מודה בה דפליג בשיעורין בריש פ' דלעיל וקסבר דלא נאמרו שיעורין דהתם אלא למצניעהן אבל מוציא ולא הצניעו מתחלה שיעורו גדול כדקאמר שם כל המשקין ברביעית ובריח רע מודה הוא דבכל שהוא מתחייב מפני שרוצה להסיר ממנו וכן מודה ר''ש באיסורי הנאה דבכל שהוא מתחייב משום דאיסוריה אחשביה שמעינן מיהת דריח רע חשיב לצורך גופו לר''ש שמתכוין לסלקו מעליו וכן איסורי הנאה ואמאי פליג הכא במוציא מת דאפילו אם אין בו ריח רע מיירי תיפוק ליה דאיסורי הנאה הוא:
אמר ר' יודן תיפתר. לר' אילא אליבא דר''ש דהכא מיירי במת עכו''ם שאין בו משום איסור הנאה ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו משום סיפא נקט לה וכן כזית מן המת וכו' ור''ש פוטר דאי ברישא במת עכו''ם שהוציא לכלבו הוי מלאכה שצריכה לגופה אף לר''ש אלא דהואיל דמפרש לדברי ר''ש אליבא דהאי דר' אילא מפרש גם להסיפא בכזית מן המת דפוטר ר''ש אפילו בהוציאו לכלבו ומשום דלדידיה לא סגי בשיעורא דכזית דס''ל כל שיעורין שאמרו חכמים לא אמרו אלא למצניעיהן והכא מיירי כשהוציאו לכלבו אבל לא אצנעיה מעיקרא לכך הלכך פוטר ר''ש:
תני. בברייתא דלאו דוקא כזית מן המת וכו' כדקתני במתני' אלא אפילו בחצי זית מהן חייב ואין לומר דהך ברייתא לענין צירוף קתני דהא קתני ופחות מכעדשה מן השרץ והרי כל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין זה עם זה כדתנינן בפ''ה דמילה:
מ''ט דר''ש דפוטר. משום שכבר נתמעטה שיעור הטומאה:
מ''ט דרבנן. כלומר אי הכי מ''ט דרבנן דברייתא דמחייבי:
כההיא דר' יודן. אלא תריץ בה כההיא דר' יודן דלעיל דמיירי בשל מת עכו''ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו והשתא ניחא אליבא דר' שמעון ואליבא דרבנן דר' שמעון אזיל לשיטתו דאפי' הוציאו לכלבו לא מיתחייב בהאי שיעורו דאפי' בכזית מהן פוטר במתניתין מכיון דלא אצנעיה מעיקרא לכך. ואין כאן לא ריח רע ולא איסור הנאה ורבנן דברייתא נמי ניחא. דמכיון שהוציאו לכלבו אחשביה ולא בעינן שיעור טומאה ומתניתין אליבא דרבנן בשלא הוציאו לכלבו הוא דבעי כזית ור' יודן דלעיל קאמר לרבותא אליבא דר''ש דאפילו בשהוציאו לכלבו נמי פוטר וטעמא כדאמרן:
Shabbath
Daf 64b
משנה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד חַייָב. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע רִבִּי עֲקִיבָה מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
Traduction
Celui qui jette un objet d’une propriété privée sur la voie publique, ou à l’inverse, de la voie publique chez un particulier, est condamnable; si c’est d’une propriété privée dans une autre, séparée par la voie publique, on est coupable selon R. aqiba. Les autres sages le permettent.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. מפורש בפ''ק בהלכה א' איזהו רה''י ואיזהו ר''ה ומהו הכרמלית ומקום הפטור:
מרה''י לרה''י ור''ה באמצע ר''ע מחייב. האי תנא דמתני' ס''ל דלמעלה מעשרה פליגי דר''ע סבר ילפינן זורק ממושיט מה מושיט למעלה מי' חייב שכך היתה במשכן שהעגלות היו גבוהות עשרה ומישיטין הקרשי' מזו לזו כדקאמר לקמן במתני' וא''כ היתה הושטה מרה''י לרה''י דרך ר''ה למעלה מי' כך הזורק למעלה מי' חייב וחכמים סברי דלא ילפינן זורק ממושיט והיינו דקתני אבתרה כיצד ולפרש מילתייהו דרבנן. ולמ''ד דמוקי פלוגתייהו במלמטה מי' ופליגי אי אמרי' קלוטה באויר ר''ה כמי שהונחה דמיא או לא אבל בלמעלה מי' לד''ה פטור בזורק איהו לא קתני כיצד בסיפא דלא שייכא אמילתייהו דרבנן דבהא כ''ע מודו וה''ק בגמ':
הלכה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד כול'. זְרִיקָה תוֹלְדַת הוֹצָאָה הִיא.
Traduction
La défense de jeter est une dérivation de celle du transport d’un lieu à un autre;
Pnei Moshe non traduit
גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע''ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ''ק דזרוקה מרה''י לר''ה היתה במשכן מ''מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע''ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע''פ שהיתה במשכן:
הלכה: ז'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁנְּטָלָן הוּא. אֲבָל אִם נְטָלָן אַחֵר מָאוּסִין הֵן. דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי אָחָא רִבִּי נָחוּם בְּשֵׁם רַב. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּטְלֶנּוּ בִקְרֶסְטֶל. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. הַגּוֹדֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם בּוֹנֶה. וְאַתְיא כְּהַהִיא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָייָה. בְּאַתְרִין צְווָחִין לַקַּלְעִיתָא בָּנִייָתָא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא מִסְתַּבְּרָא דְלָא מִשׁוּם אֲרִיג. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָא. דְּתַמָּן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָקּוֹלֵעַ שָׁלֹשׁ נֵימִין בָּאָדָם חַייָב מִשׁוּם אֲרִיג. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא טְווִי וַאֲרִיג הוּא. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. כָּאן בִּמְרוּבָּה וְכָאן בִּמְמוּעַט. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בָּאָדָם. אֲבָל בִּבְהֵמָה טָהוֹר. כְּהְדְא דְתַנֵּי. הָעוֹשֶׂה פַסִיקִיָּא לִילָבֵב לִישַּׁפֵּר לְהַדֵּיק בָּהּ אֶת הַמַּרְצוּפִין לִתְלוֹתָהּ בְּצַוָּאר בְּהֵמָה. טָהוֹר. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בִּפְשׁוּטִין. 64b אֲבָל בִּמְקוּפָּלִין בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טָמֵא. הַכּוֹחֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם כּוֹתֶבֶת. הַפּוֹקֶסֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם צוֹבַעַת.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Yossé b. Hanina: la discussion de la Mishna (10,6) a lieu lorsqu’on coupe ses ongles soi-même et on les arrange bien; mais si ce travail est fait par un autre, les ongles deviennent répugnants (et, en ce cas, R. Eliézer même ne prononce pas de culpabilité). En quel cas les autres sages le défendent-ils? Selon eux, dit R. Aha ou R. Nahum au nom de Rav, on n’est jamais coupable que lorsqu’on les coupe avec des ciseaux, couri''. R. Abahou dit au nom de R. Yossé b. Hanina: la femme qui tresse des nattes est coupable de construction; c’est ainsi que R. Yohanan dit au nom de Rabbi: dans mon village, on appelle la coiffeuse une constructrice. Il me semble au contraire, dit R. Zeira, qu’elle n’est pas coupable du fait de construire, mais de celui de tisser. N’est-il pas en contradiction avec lui-même, puisqu’ailleurs R. Zeira ou R. Hiya dit au nom de R. Yohanan que, si l’on natte seulement ensemble 3 cheveux d’un homme, on est coupable d’avoir tissé; sur quoi, R. Zeira ajoute que ce mode de dresser les cheveux n’est pas un tissu, tandis qu’ici il condamne pour ce fait la coiffeuse? C’est qu’ici elle est coupable en raison du grand nombre de cheveux nattés, tandis qu’ailleurs il s’agit seulement d’un peu. Même R. Yohanan, qui traite ce faible nattage de tissu, ne parle que des hommes, et en ce cas le travail est sérieux, susceptible d’impureté; mais s’il s’agit de poils d’animaux (ou pour eux), l’œuvre restera pure. Ainsi, l’on a enseigné: si l’on confectionne une ceinture nattée (non tissée), soit pour garantir le cœur de la bête, soit pour l’orner, soit pour y consolider le bât, soit pour la suspendre au cou de la bête, elle restera pure (c’est un simple ornement); ce n’est vrai, toutefois, que si cette natte est unie, mais lorsqu’elle est double et peut servir à contenir des objets, elle est susceptible d’impureté à titre d’objet utile, qu’elle serve à l’homme ou à l’animal. – La femme qui se teint les cils est coupable comme si elle écrivait (puisqu’elle dessine autour de l’œil); celle qui divise les cheveux sur le crâne accomplit une sorte de teinture, en marquant la raie.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה פליגין. ר''א וחכמים בשנטלן הוא לעצמו לצפרניו ולשערו דבהא ר''א מחייב אבל אם נטלן אחר אפי' לר''א פטור מפני שמאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו ליטלן:
דברי חכמים ר' אחא וכו'. כלומר ולדברי חכמים קאמר ר' אחא בשם רב דלעולם אינו חייב בין לו בין לאחר עד שיטלנו בקרוסטל הוא גניסטרא דדוקא בכלי הוא דמחייבי אבל ביד לעולם פטור:
באתרין. במקומנו קורין לקלעיתא בנייתא שהיא כדרך בנין:
אמר ר' זעירא לא מסתברא. דאין זה בונה אלא משום אריג הוא שהקליעה כאריגה היא:
מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר. על מה ששנו תמן בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב עליו משום אריג ואמר ר' זעירא עלה וכי לא טווי ואריג היא שהרי בתחלה מחליקן באצבעותיו והוי כטוה וליחייב שתים:
והכא הוא אומר הכין. בתמיה דאין בקליעה אלא משום אריגה:
כאן במרובה. שקולע הרבה וצריך לחלקן ומיחייב נמי משום טוויה לר' זעירא וכאן שאינו קולע אלא מעט בראשי השערות ואין בזה אלא משום אורג:
הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור. אהא דקאמר הקולע שלש נימין באדם דהוי אריג קאי ומפרש לה מאי באדם לצורך אדם כגון שעושה לתלות בצואר בתו וכיוצא בזה דהוי כאריג לענין שבת ומשום דזה מיקרי אריג לענין טומאה כדתנינן בפכ''ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות וכו' מוסיף עליו השק שהוא מטמא משום אריג ועלה קאמר דוקא בשארג הנימין לתלות בצואר אדם אבל אם לתלות בצואר בהמה טהור כהדא דתני וכו':
פסיקיא. רצועה רחבה מהאריג:
ללבב. ללבב ולחבר או לשפר או להדוק בה את המרצופין של עור או לתלותו בצואר בהמה טהור דכל משמשי כלים ושל בהמה טהורין מלקבל טומא':
הדא דאת אמר. דבשל בהמה טהורין. בפשוטין ולא עשאן בכפליים ואינן עומדות אלא לבהמה אבל במכופלין בין עשאן לאדם בין עשאן לבהמה טמאין משום שכשהם מכופלין ראוין הן לתלות גם על האדם שהן עשויין לנוי ואפי' עשאן מתחלה לבהמה מקבלין טומאה:
משום צובעת. דכשפוקסת שערה צובעת אותן. א''נ דמפרש לפוקסת על פניה היא מלשון פרכוס והמעברת שרק על פניה ה''ז משום צובעת כדאמרי' לעיל פ' כלל גדול:
מה פליגין. ר''ש ורבנן בתולש מעציץ נקוב בשלא תלש מכנגד הנקב שבו אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר''ש מודה דכנגד הנקב יונק הוא מקרקע וחשיב כמחובר:
יִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן אָמַר. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁלֹּא תָלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב. אֲבָל אִם תָּלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. הָיָה כוּלּוֹ בָאָרֶץ וְנֶקֶב חוּץ לָאָרֶץ. אַשְׁכְּחַת אֲמַר. מַה דִצְרִיכָא לְרִבִּי יִרְמְיָה פְּשִׁיטָה לְיִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן. אִילֵּין אִינּוּן. וְהָא אִית לָךְ חוֹרָנִייָן. עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַייָב וּמִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר. רִבִּי יוּסֵה אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי חֲנַנְיָה מַטֵּי בָהּ בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הַתּוֹרָה רִיבָת בְּטָהֳרַת זְרָעִים. מַה טַעַם. וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל כָּל זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ וגו'.
Traduction
Isaac b. Orion dit: la discussion de la Mishna entre R. Simon et les autres rabbins a lieu lorsqu’on n’a pas arraché de racine située en face du trou de ce pot; car, si l’on arrache une telle racine, R. Simon reconnaît aussi la culpabilité, vu qu’elle est en ce cas comme adhérente à la terre. R. Jérémie demanda s’il y a aussi discussion au cas où le pot entier se trouve posé à terre, mais le trou seul (vis-à-vis duquel est la racine) serait en dehors de ce contact. Est-ce qu’en ce cas, de non adhérence, tous n’admettent pas la dispense? Il se trouve qu’au cas où R. Jérémie pose la question du doute, elle est simplifiée selon R. Isaac b. Orion (452)''Selon lui, tout dépend de la situation du trou: s'il est près de la terre, la racine sera comme adhérente, et il et défendu de l'arracher; s'il est en dehors, c'est un point discutable entre R. Simon et les autres.''. Il y a encore d’autres cas de divergence pour le pot troué – (453)Suit leur énoncé, déjà cité (Kilayim 7, 8)..
Pnei Moshe non traduit
ר' ירמיה בעי. בדינא דעציץ נקוב היה כולו עומד בארץ והנקב שלו הוא כנגד חוץ לארץ מהו אי אמרינן דעיקר יניקה היא ממה שכנגד הנקב וא''כ כיונק מח''ל ופטור ממעשרות או דילמא מכיון דכולו עומד בארץ מלבד מקום הנקב בתר כולו שדינן ליה ומיחייב במעשרו':
אשכחת אמר. נמצינו למידין דמאי דמספקא ליה לר' ירמיה פשיטא ליה ליצחק בר אוריון דהא קאמר מה שהיא כנגד הנקב אף ר''ש מודה אלמא לדידיה מקום הנקב הוא העיקר:
אילין אינון והא אית לך חורנין. עיקרא דהאי מילתא לעיל בסוף פ''ז דכלאים איתמר ואגב דקחשיב ליה נמי להתולש דתנינן ליה הכא מייתי נמי להא. דהתם גרסי' על המתני' עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ר''ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ומייתי לה התם להתוספתא דפ''ד דכלאים אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד ועלה הוא דקאמר דכר''ש הוא דאתא ברם כרבנן אות לך חורנין יש דברים אחרים ג''כ ביניהן כדקחשיב ואזיל עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים. כדתנן בפ''ג דעוקצין וד''ה היא ובהא אף ר''ש מודה:
ר' יוסה אמר לה סתם. להא דלקמן ור' חנינא משיבה בשם ר' שמואל בר יצחק דמפרש טעמא דר''ש דמודה לחלק לענין הכשר זרעים דעציץ נקוב במחובר הוא ואינו מכשיר ואע''ג דלכל מילי לדידיה כתלוש מחשביה משום שהתורה רבתה טהרה בזרעים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ודרשינן בדרך שאדם מוציא לזריעה והיינו בתלוש ואהני הני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהוא דכשהוא נקוב חשיב כמחובר לענין זה:
הדרן עלך פרק המצניע
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source