הלכה: כָּתוּב תּוֹעֵבָה בְנִידָּה. וְכָתוּב תּוֹעֵבָה בָעֲבוֹדָה זָרָה וְכָתוּב תּוֹעֵבָה בִשְׁרָצִים. כָּתוּב תּוֹעֵבָה בְנִידָּה. כִּ֤י כָּל אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבוֹת הָאֵ֑לֶּה וגו'. תּוֹעֵבָה בָעֲבוֹדָה זָרָה. וְלֹֽא תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל בֵּיתֶ֔ךָ וגו'. תּוֹעֵבָה בִשְׁרָצִים. לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל תּֽוֹעֵבָֽה: אֲבָל אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ לְאֵי זֶה מֵהֶן הוּקְשָׁה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. לְתֽוֹעֵבָה שֶׁבְּנִידָּה הוּקְשָׁה. מַה הַנִּידָּה מְטַמֵּא בְמַשָּׂא. אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמָּא בְמַשָּׂא׃ אוֹ מַה הַנִּידָּה מְטַמָּא בְאֶבֶן מְסַמֵּא. אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמָּא עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסַמֵּא. רִבִּי זְרִיקָן בְשֵׁם רַב יְהוּדָה וְאִית דְּאָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. מוֹדֶה רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים שֶׁאֵין עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא עַל גַּבֵּי אֶבֶן מְסַמֵּא. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. לְתֽוֹעֵבָה שֶׁבִּשְׁרָצִים הוּקְשָׁה. מַה הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְהֵיסֵט אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְהֵיסֵט. אוֹ מַה הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְכַעֲדָשָׁה. אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמָּא בְכַעֲדָשָׁה. רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וַ֖יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל̇וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים: מַה הַמֵּת מְטַמֵּא בִכְזַיִת אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמָּא בִּכְזַיִת. אוֹ מַה הַמֵּת עַד שֶׁיַכְנִיס רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ. אַף עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיַכְנִיס רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ. נְתִיצָה נְתִיצָה מִבַּיִת הַמְנוּגָּע. מַה בַּיִת הַמְנוּגָּע עַד שֶׁיַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. אַף עֲבוֹדָה זָרָה עַד שָׁיַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. זֹאת אוֹמֶרֶת 57b שֶׁאֵין טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה מְחוּוֶרֶת. דִּלֹא כֵן מַקִּישָׁהּ לַקַּלִּים וְאֵינָהּ מַקִּישָׁהּ לַחֲמוּרִין. אָמַר רִבִּי מָנָא. מָחוּוֶרֶת הִיא. וְלָמָּה הוּא מַקִּישָׁהּ לָמֵת לְשֶׁרֶץ. לְלַמֵּד מֵהֶם לַקַּלִּים שֶׁבָּהּ. הָדָא דָאַתְּ אָמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה שְׁבוּרָה. אֲבָל בִּשְׁלֵימָה אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. דְּאָמַר רִבִּי חוּנָה רִבִּי חָמָא בַּר גּוֹרִיוֹן בְּשֵׁם רב. הַבַּעַל רֹאשׁ גְּוִייָה הָיָה וּכְאָפוּן הָיָה. וַיָּשִׂ֧ימוּ לָהֶ֛ם בַּ֥עַל בְּרִ֖ית לֵֽאלֹהִֽים׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דא''ר חונה וכו'. אשכחן בע''ז בעל דצורתו בראש הגויה היה ובאופן מהאופנים קטנים שהן פחותין מכזית למדנו זה שהיה בראש הגויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית אלהים והכי אמרי' בע''ז שם:
הדא דאת אמר. דמיהת ע''ז צריכה שיעור בכזית דוקא בע''ז שבורה אבל בשלימה מטמאה אפי' בכל שהוא:
א''ר מנא מחוורת היא וכו'. כלומר דלא היא דמהכא לא תפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע''ז מחוורת היא מן התורה והא דקשיא לך אי הכי אימא נקיט לחומרא לא מצית אמרת הכי דבהדיא גלי לן קרא דנקיט טומאתה לקולא ולא לחומרא דלמה הוא מקישה למת ולשרץ אלא ללמד מהם דנקיט לקלים שבה וכלומר דאי ס''ד דלחומרא נקיט א''כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה''א דאפי' באבן מסמא מטמאה הא ליתא דאי הכי השתא נמי דכתיבא היקשא דמת מנא לך דאינה מטמא באבן מסמא דאי משום דאיתקש למת ומת אינו מטמא באבן מסמא הא איתקשא נמי לנדה דהרי השתא לחומרא קיימינן והיא גופא קשיא דאם באת להחמיר א''כ נחמיר בכל ולא תילף לכזית ממת אלא כל מה דמצית להחמיר נחמיר ונילף מנדה דמטמאה באבן מסמא ומשרץ דמטמאה בכעדשה ועל כרחך דילפינן מדחזינן דאיתקש נמי למת והאי הקישא דמת למה לי. ואם תאמר דהיקישא דמת נמי לחומרא הוא דאתא דתטמא באהל כמו המת הא ודאי לא מצית אמרת דהא אית לן ג''ש מבית המנוגע דעד שיכניס ראשו ורובו וכ''ת עוד דילמא היקישא דמת אתא למעוטי אבן מסמר דלא נקיט לנדה דאי אמרת הכי א''כ ממילא שמעינן דהיקישא דמת אתא לגלויי לן להוציא משמעות היקישות מהחומרא וא''כ ממילא ש''מ להוציא ההיקש מהשרץ לחומרא דלא נילף לכעדשה אלא לכזית מהמת והשתא למאי הלכתא איתקשא לשרץ אלא ע''כ דלא תטמא במשא אלא במגע:
א''ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת ע''ז מחוורת מן התורה. ואין טומאתה אלא מדרבנן דאם לא כן קשיא אליבא דרבנן דמאי חזית דאת מקישה לקלים ואינה מקישה לחמורים דרבנן מקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא איפכא דנקיט לחומרא למת דתטמא במשא ולשרץ דתטמא בכעדשה אלא ש''מ דטומאתה מדרבנן והלכך לקולא ולחומרא לקולא מקשינן:
אי מה המת משיכניס ראשי אצבעו וכו'. הכי גריס בע''ז שם ויותר נוח הוא לפי הלשון. כלומר שהרי המת מטמא משיכניס האדם ראש אצבעו להבית אשר המת בתוכו והיינו טומאת אהל וא''צ שיכניס ראשו ורובו לשם אף ע''ז משיכניס ראש אצבעו ואנן קי''ל דע''ז מטמא בביאה ועד שיכניס ראשו ורובו כדתני בתוס' דע''ז פ''י בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע''ז טמא. וקאמר אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע דכתיב בע''ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתן את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף ע''ז כן:
אי מה השרץ מטמא בכעדשה וכו'. וקאמר ר' יוחנן דלהכי איתקש למת ללמד דאינה מטמאה אלא בכזית:
מה השרץ מטמא בהיסט. כלו' במגע ודרך הש''ס הזה להשתמש בשינוי לשון וקרי למגע היסט על שם הושטת יד לנגיעה. וישלח ידו ויקחה תרגומו ואושיט ידיה ונסבה:
מודה ר''ע לחכמים וכו'. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע''ז מטמא באבן מסמא:
באבן מסמא. הוא אבן גדולה וכבידה כדכתיב והיתיאית אבן חדא ושומת על פום גובא וכדאמרינן בפ' בתרא דנדה שאם האבן גדולה על הכלים והנדה ע''ג האבן אע''פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן אפ''ה טמאין:
מה הנדה מטמא. במשא לאדם הנושא אותה אף על פי שאינו נוגע בה דאיתקשה לזב דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו:
גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וקסבר ר''ע לתועבה שבנדה היקשה והיינו לתועבה דפרשת עריות דנדה התם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו קא סמוך ומפ' מעיקרא לפלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו. וגרסינן להאי סוגיא עד סוף הלכה בפ''ג דע''ז בהלכה ו':
מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. תַּעֵב תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ. כְּנִידָּה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ. כִשְׁרָצִים. מַה מְקַייְמִין רַבָּנִן טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. תַּעֵב תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ. צָאֵיהוּ נַבְּלֵיהוּ. מַה מְקַייֵם רִבִּי עֲקִיבָה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ. שַׁקְּצֵיהוּ נַבְּלֵיהוּ. מְנַיִן לְרַבָּנִן נַבְּלֵיהוּ. רִבִּי שְׁמוּאֵל רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. צֵ֖א תֹּ֥אמַר לֽוֹ. צוֹאְה תֹאמַר לוֹ. צָאֵיהוּ נַבְּלֵיהוּ. אֶת שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ פְּנֵי מֶלֶךְ קוֹרִין אוֹתוֹ פְּנֵי כֶלֶב. עֵין כּוֹס עֵין קוֹץ. גָּדִיָּה גָלִייָה. רִבִּי תַנְחוּמָה בְשֵׁם רַב חוּנָא. הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם בֵּ֥ית אָ֨וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית אֵ֔ל. מִקֶּדֶם הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ בֵּיתְאֵל וְעַכְשָׁיו קוֹרִין אוֹתוֹ בֵּית אָוֶן. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לֹא רָצָה לְהִיקָּרוֹת עֹמְדָה. קוֹרִין אוֹתָהּ עֲמִידָה. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא. תַּמָּן צַווְחִין לְפָעֲלָה טָבָא עֹמְדָה. וּצְווָחִין לִרְחוֹץ שֶׁלְּמֵימֵי רַגְלַיִם עֲמִידָה. מַה מְקַייֵם רִבִּי עֲקִיבָה צֵא֭ תֹּ֥אמַר לֽוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רַב חוּנָא בְשֵׁם רַב יוֹסֵף. מִיכָּן שֶׁאֵין אוֹמְרִים לָאָדָם צֵא עַד שֶׁיִּכָּנֵס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מכאן וכו'. כלומר דקרא מרמז גם לדבר אחר שאין לדחות לאדם מידו אלא עד שיכניס ראשו ורובו באיזה ענין בכח ושלא ברשות אז צא תאמר לו ובא הרמז כאן אגב אורחיה שמדבר בע''ז שצריך להוציאה מביתו:
מה מקיים רבי עקיבא צא תאמר לו. מאי דריש ביה:
לא רצה להיקרות עמדה. כלומר לא תרצה לקרותה כך שהיא לשון כבוד אלא קורין אותה עמידה שכך קורין לעביט של מי רגלים כדאמר רבי אבא וכו':
מקדם לבית אל. והלא עי עצמה היא מקדם כדכתיב בית אל מים והעי מקדם ובהאי קרא משמע דעל בית האון קאי ועוד דהאי סימנא אשר עם בית און מיותר היא אלא דרוש ביה הכי מקודם היו קוראין אותו בית אל לשם ע''ז ועכשיו קורין אותו בית און לגנאי:
גלייא. מלשון גילוי ערוה:
ר' שמואל וכו'. מהכא דכתיב צא תאמר לו צאיהו נבליהו באמרות פיך את שקורין אותו וכו':
מנין לרבנן נבליהו. דבשלמא לרבי עקיבא שפיר מישתמע מלשון שקץ תשקצנו שתשקץ אותו בפיך ולקוראו בלשון גנאי אבל לרבנן דדרשי מתעב תתעבנו ואין תועבה אלא בלב:
מה מקיים ר''ע טעמון דרבנן שקץ תשקצנו. וקאמר דיליף מכאן שקציהו נבליהו:
צאיהו נבליהו. תתעב אותו כצואה ונבליהו שתתעבנו גם בנבילות לשון כדלקמן:
מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא. ואמאי כ' רחמנא בלשון תועבות הרבה:
שקץ תשקצנו. גלי רחמנא לעשות אותה כשקץ דשרץ:
מ''ט דר''ע. דאמר לתועבה דנדה הוקשה דכתיב תעב תתעבנו וגלי רחמנא דתעשה אותה כתועבה החמורה שבתועבות והיא נדה דחמורה מתועבה דשרץ:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source