הַמְמַחְקוֹ. מַה מְחִיקָה הָֽיְתָה בַמִּשְׁכָּן. זְעִיר בַּר חִינְנָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. שֶׁהָיוּ שָׁפִין אֶת הָעוֹר עַל גַּבֵּי הָעַמּוּד. חָשַׂף אֶת הָעוֹר עַל גַּבֵּי הָעַמּוּד חַייָב. מַשּׁוּם מָה הוּא חַייָב. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי. מִשׁוּם מְמַחֵק. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּחָדָשׁ. אֲבָל בְּיָשָׁן מַחֲלוֹקֶת רִבִּי לִיעֶזֶר וַחֲכָמִים. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. הַמְכַכֵּד. הַמְרַבֵּץ. הַמְגַבֵּן. הַמְחַבֵּץ. הַחוֹלֵב וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ. חַייָב חַטָּאת. דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. 52b וְלֹא פְלִיגִין. הַמְכַכֵּד הַמְרַבֵּץ חַייָב מִשּׁוּם דָּשׁ. הַמְגַבֵּן וְהַמְחַבֵּץ חַייָב מִשּׁוּם לָשׁ. הַחוֹלֵב וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר. הַסּוֹחֵט זֵיתִים מֵאִבֵּיהֶן חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְמִי נִצְרְכָה. לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר.
Traduction
Effacer'' c’est interdit. Opérait-on ainsi au tabernacle? Oui, d’une façon analogue, dit Zeira b. Hinena au nom de R. Hanina, en étendant la peau sur une table de marbre, pour la racler. Celui qui le samedi fait ce même travail est condamnable; et précisément, dit R. Yossa au nom de R. Juda b. Levi, ou R. Aha au nom de R. Juda, pour le fait d’effacer. Ce n’est vrai, toutefois, que pour une peau neuve, mais pour une vieille, il y a discussion entre R. Eliézer et les autres sages: si l’on balaye le sol, si on l’arrose pour abattre la poussière, si l’on fabrique du fromage, si l’on coagule du lait, si l’on trait du lait, ou si l’on retire d’une ruche des rayons de miel, on est passible d’un sacrifice de péché, selon R. Eliézer; mais les autres sages, tout en défendant ces actes, ne condamnent pas le fait accompli. Selon R. Yossé b. R. Aboun, il n’y a pas de discussion, et tous admettent que si l’on balaye, ou arrose, on est condamnable, comme si l’on avait battu du blé; si l’on fabrique du fromage, ou coagule du lait, on est aussi coupable que d’avoir pétri; si l’on trait une vache, ou retire des rayons de miel, on est coupable d’avoir récolté (c’est le détacher de sa source); de même que si l’on comprime des olives adhérentes à l’arbre. D’après qui a-t-il fallu énoncer cet interdit? D’après R. Eliézer.
Pnei Moshe non traduit
למי נצרכה לרבי אליעזר. כלומר אליבא דר' אליעזר הוא דמחייב ברודה חלות דבש ומשום דלדידיה כמחובר חשיב ליה וא''כ מחייב נמי בסוחט מזיתים מחוברין:
שהיו שפין את האור ע''ג העמוד. להחליקו:
הדא דאת אמר בחדש. בעור חדש אבל בישן תליא בפלוגתא דר''א וחכמים דאיתפלגון וכו' ותוספתא היא בפ''י:
המכבד. את הבית וס''ל דיש בו משום ממחק שמוחק את העפר ממקומו והרי זה ישן ולר''א חייב ולחכמים משום שבות:
המחבץ. שמאסף חלב הקפוי ונוטלו ומשאיר הנסיובי:
ולא פליגין. כלומר היכא דשייך למיחייביה משום הני דנקיט ואזיל לא פליגי וכי פליגי במקום דלא שייך משום הני:
מאביהן. בזמן שהן מחוברין:
רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַגּוֹרֵד רָאשֵׁי כְּלוֹנְסָאוֹת חַייָב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַמְמָרֵחַ אֶת הָאִיסְפְּלָנִית חַייָב מִשּׁוּם מְמָחֵק.
Traduction
R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: celui qui gratte les bouts des poutres calino'' est coupable du péché d’avoir coupé. Celui qui étale un emplâtre splhnion est coupable du péché d’avoir effacé.
Pnei Moshe non traduit
את האספלנית. שעל המכה ה''ז ממחק:
הגורר ראשי כלונסות. שיהיו שוין וחדין:
מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתוֹב שְׁתֵי אוֹתוֹת חַייָב. כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתוֹב שְׁתֵי אוֹתִיּוֹת פָּטוּר. רִבִּי מְנַחֵם בֵּירִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. זֶה חוֹמֶר בְּמוֹחֵק מִכּוֹתֵב. שֶׁהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לְתַקֵּן הַייָב. וְהַכּוֹתֵב עַל מְנָת לְקַלְקֵל פָּטוּר. יֵשׁ שֶׁהוּא כוֹתֵב נְקוּדָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק. יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹחֵק נְקוּדָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק. הֵיךְ עֲבִידָא. הָיָה דַלֶּ''ת וַעֲשָׂאוֹ רֵישׁ. רֵישׁ וַעֲשָׂאוֹ דַלֶּת. חַייָב מִשּׁוּם כּוֹתֵב וּמִשּׁוּם מוֹחֵק.
Traduction
Lorsqu’on a effacé une grande lettre, laissant de la place pour écrire 2 autres, on est condamnable; mais lorsqu’on a écrit une grande lettre, eut-elle la place de 2 autres, on n’est pas condamnable. R. Menahem b. R. Yossé dit: on a été plus sévère à l’égard de celui qui efface que pour celui qui écrit; parce qu’en effaçant pour réparer plus tard, on est condamnable, tandis qu’on ne l’est pas en écrivant pour l’annuler. Il suffit parfois d’écrire un point, entraînant à la fois la double condamnation, pour avoir écrit et effacé; d’autres fois, en effaçant seulement un point, on sera passible des mêmes condamnations. Cela arrive lorsqu’on modifie la lettre d en r, ou à l’inverse.
Pnei Moshe non traduit
ויש במקומה כו' חייב. דהוי כמיחק ע''מ לכתוב שתי אותיות אבל בכותב וכו' פטור דמ''מ אין כאן אלא אות אחת:
זה חומר מוחק מבכותב. וכן עוד חומר שהמוחק ע''מ לתקן חייב וכדאמרן ובכותב ע''מ לקלקל וכגון שכותב ע''ג שתי אותיות והרי זה מקלקל שאין זה מוחק ע''מ לכתוב פטור:
יש שהוא כותב נקודה אחת וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כגון שהיו שתי אותיות וצריך לרי''ש והיה כתוב דלית ומחק לנקודה ועשאו רי''ש וה''ז משלים לב' אותיות וחייב משום כותב הרי''ש ומשום מוחק לנקודה וה''ז מוחק נקודה וחייב שתים:
רי''ש ועשאו דלי''ת. שהשוה אותו בנקודה אחת ועשאו דלי''ת ומחק הרי''ש ה''ז כותב נקודה וחייב שתים:
ד. מַה בִּנְייָן הָיָה בַמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין קְרָשִׁים עַל גַּבֵּי אֲדָנִים. וְלֹא לַשָּׁעָה הָֽייְתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹנִים וְנוֹסְעִים עַל פִּי הַדִּיבֵּר כְּמִי שֶׁהִיא לְעוֹלָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מִכֵּיוָן שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַכְנִיסָן לָאָרֶץ כְּמִי שֶׁהוּא לְעוֹלָם. הָדָא אָֽמְרָה. בִּנְייָן לְשָׁעָה בִּנְייָן. הָדָא אָֽמְרָה. אֲפִילוּ מִן הַצָּד. הָדָא אָֽמְרָה. אֲפִילוּ נָתוּן עַל גַּבֵּי דָּבָר אַחֵר. הָדָא אָֽמְרָה. בִּנְייָן עַל גַּבֵּי כֵלִים בִּנְייָן. אֲדְנִים כְּקַרְקַע הֵן.
Traduction
Bâtir'' est interdit. En quoi consistait la construction pour le tabernacle? A fixer les poutres sur les crochets. Mais, puisque c’était là un travail provisoire, peut-on en déduire une défense stable pour le Shabat? -Oui, dit R. Yossa, comme les arrêts et la levée du camp avaient lieu à l’improviste, par ordre divin, la construction était considérée comme permanente. Toutefois, dit R. Yossé b. R. Aboun, Dieu ayant donné la promesse qu’Israël entrerait en Palestine, n’était-ce pas une confirmation de l’état provisoire? C’est qu’en effet une construction même provisoire est comme définitive; et cela prouve qu’une construction faite de côté (ou juxtaposition de poutres) suffit, ou si la bâtisse est placée sur autre chose que le sol, p. ex. des ustensiles. De l’érection sur crochets, on ne peut toutefois rien conclure, car on les considère comme le sol.
Pnei Moshe non traduit
בנין ע''ג כלים בנין. שהרי אדנים ככלים משאר כלי המשכן היו. ודחי לה שאני אומר אדנים הואיל ומונחים ע''ג הקרקע בשעת חנייה כקרקע הן:
אפי' נתון וכו'. כלומר אפי' נתן דבר א' ע''ג דבר אחר ומתוך כך הגביה אותו הוי כבנין:
הדא אמרה אפי' מן הצד. שהרי נתינת קרשים לתוך האדנים אינו אלא כבנין מן הצד דלאו בונה ממש הוא שכבר היה מתוקן הכל:
הדא אמרה בנין לשעה בנין. וזהו לפי הגירסא דלעיל מכיון שהבטיחן הקב''ה להכניסן לארץ כמו שהיא לשעה וכדפרישית שם:
שהיו נותנין קרשים ע''ג האדנים. ונעשה הבנין. ופריך ולא לשעה היתה ואיך למידין מלפי שעה:
אמר ר' יוסה וכו'. כדלעיל:
תַּנֵּי. אֶחָד מֵבִיא אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד מֵבִיא אֶת הַטִּיט. הַמֵּבִיא אֶת הַטִּיט חַייָב. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. שְׁנֵיהֶן חַייָבִין. סָבַר רִבִּי יוֹסֵה. אֶבֶן בְּלֹא טִיט בִּנְייָן. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִים נָתַן אֶת הַטִּיט תְּחִילָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן אֶת הָאֶבֶן שֶׁהוּא חַייָב. הַבַּנַּאי שֵׁיִּישֵׁב אֶת הָאֶבֶן בְּרֹאשׁ הַדִּימוֹס חַייָב. לְמִי נִצְרְכָה. לְרַבָּנִן. וְהָהֵן דַּעֲבַד דַּפִּין וְהָהֵן דַּעֲבַד סַפְייָן. חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה.
Traduction
On a dit: si l’un porte les pierres et l’autre le ciment, ce dernier est seul coupable; R. Yossé les condamne tous deux, car, selon lui, même la simple superposition de pierres, sans ciment, est une construction. Tous reconnaissent que si l’on a mis le ciment d’abord, puis les pierres, on est aussi coupable. Le maçon qui ajuste la pierre au sommet d’une rangée, formant un mur (Domus), est également coupable. Il n’a fallu énoncer ce dernier cas que selon les autres rabbins (R. Yossé interdisant toute pose de pierre). On interdit au même titre de faire le plancher, ou de confectionner les linteaux.
Pnei Moshe non traduit
למי נצרכה לרבנן. דאע''ג דס''ל אבן בלא טיט לאו כלום הוא הכא מודו דמכיון דנשלם הבנין בהאבן הזה בנין היא ואפי' עדיין לא חברו בטיט:
וההין דעבד דפין וההין דעבד ספיין. כלומר אחד עושה הדפין לעשות הספינה ואחד עושה הספינה חייבין משום בונה:
בראש הדימוס. של הבנין להשלימו חייב:
הכל מודים וכו' שהוא חייב. הנותן את האבן דטיט בלא אבן לאו כלום היא למיחשביה בנין:
סבר ר' יוסי אבן בלא טיט בנין. ולדידיה סידור האבנים הוי כבנין:
המביא את הטיט חייב. שהוא עושה הבנין דאבנים בלא טיט אכתי לאו חיבור הוא:
משנה: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָֽמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַייָב עָלָיו חַטָּאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
Traduction
On a encore énoncé une autre règle: si l’on porte au dehors ce qui est apte à être conservé et que l’on a l’habitude de conserver en telle quantité, on est passible d’un sacrifice de péché. Au cas contraire, celui-là seul qui a l’habitude de les conserver et l’a transporté est condamnable.
Pnei Moshe non traduit
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
משנה: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָֽמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַייָב עָלָיו חַטָּאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
Traduction
– Ainsi, p. ex., si l’on porte de la paille de la quantité d’une gueule de vache, des écorces de légumes secs de la contenance d’une gueule de chameau, des épis de la contenance d’une gueule de mouton, des herbes de la contenance d’une gueule de chevreau, des feuilles d’ail ou d’oignon, soit vertes de la grandeur d’une figue, soit sèches de la contenance d’une gueule de chevreau; toutes ces quantités ne sauraient être jointes, les mesures étant inégales. Transporter des comestibles de la grandeur d’une figue est interdit, et on les joint pour constituer l’interdit, en raison de l’uniformité de la mesure, sauf pour les écorces, les pépins, les tiges, le son fin ou gros; selon R. Juda, il faut exclure la pelure de lentilles, qui mûrit avec elles.
Pnei Moshe non traduit
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
משנה: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלוֹא פִי פָרָה. עָצָה כִּמְלוֹא פִי גָמָל. עָמִיר כִּמְלוֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלוֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִין כַּגְּרוֹגֶרֶת. ייְבֵשִׁים כִּמְלוֹא פִי גְדִי וְאֵינָן מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין כַּגְּרוֹגֶרֶת מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן וְגַלְעִינֵיהֶן וְעוּקְצֵיהֶן וְסוּבָּן וּמוּרְסָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
Traduction
On a encore énoncé une autre règle: si l’on porte au dehors ce qui est apte à être conservé et que l’on a l’habitude de conserver en telle quantité, on est passible d’un sacrifice de péché. Au cas contraire, celui-là seul qui a l’habitude de les conserver et l’a transporté est condamnable.
Pnei Moshe non traduit
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
משנה: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלוֹא פִי פָרָה. עָצָה כִּמְלוֹא פִי גָמָל. עָמִיר כִּמְלוֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלוֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִין כַּגְּרוֹגֶרֶת. ייְבֵשִׁים כִּמְלוֹא פִי גְדִי וְאֵינָן מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין כַּגְּרוֹגֶרֶת מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן וְגַלְעִינֵיהֶן וְעוּקְצֵיהֶן וְסוּבָּן וּמוּרְסָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
Traduction
– Ainsi, p. ex., si l’on porte de la paille de la quantité d’une gueule de vache, des écorces de légumes secs de la contenance d’une gueule de chameau, des épis de la contenance d’une gueule de mouton, des herbes de la contenance d’une gueule de chevreau, des feuilles d’ail ou d’oignon, soit vertes de la grandeur d’une figue, soit sèches de la contenance d’une gueule de chevreau; toutes ces quantités ne sauraient être jointes, les mesures étant inégales. Transporter des comestibles de la grandeur d’une figue est interdit, et on les joint pour constituer l’interdit, en raison de l’uniformité de la mesure, sauf pour les écorces, les pépins, les tiges, le son fin ou gros; selon R. Juda, il faut exclure la pelure de lentilles, qui mûrit avec elles.
Pnei Moshe non traduit
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
הלכה: ה'. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לָעֲבוֹדְה זָרָה אִיתְאֲמָרַת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְאִיסּוּרֵי הֲנָייָה אִיתְאֲמָרַת. רַב חִסְדָּא אָמַר. לַשִּׁיעוּרִין אִיתְאֲמָרַת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב חַטָּאת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל שֶׁהוּא. מָאן דְּאָמַר. חַייָב חַטָּאת. מְסַייֵעַ לְרַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. כָּל שֶׁהוּא. מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר וּלְרִבִּי יוֹחָנָן. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. כְּגוֹן הַמּוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ.
Traduction
En parlant de ce qui est bon à conserver, la Mishna, selon R. Houna au nom de R. Eliézer, a pour but d’exclure ce qui touche l’idolâtrie; selon R. Yohanan, on exclut tout ce qui est interdit à la puissance; selon R. Hisda, on a en vue ce qui n’a pas de mesure. Selon une version, on est passible d’un sacrifice de péché si le samedi on en emporte une certaine mesure; selon d’autres, quelque minime que soit la partie emportée, on est coupable. La 1re version est conforme à l’avis de R. Hisda qui se préoccupe de la mesure; l’autre confirme l’opinion de R. Eliézer et de R. Yohanan. Selon les rabbins de Césarée au nom de R. Yossé b. Hanina, on exclut p. ex. le coton de propreté servant à la femme menstruée, inapte à être conservé. – R. Yona, ou R. Yossa le galiléen dit au nom de R. Yossé b. Hanina: ce qui est grave et n’exige qu’une petite mesure peut servir à parfaire ce qui est moins grave et dont la mesure d’interdit sera plus grande, mais non à l’inverse. Ainsi, les herbes, dont la quantité se mesure à la gueule de l’agneau, peuvent servir à compléter la mesure de la paille, dont la mesure plus grande est déterminée par la gueule d’une vache, non à l’inverse. On a dit ailleurs (366)Méila, 4, 6.: On réunit, pour constituer la mesure légale, un morceau de vêtement (dont la mesure est de 3 doigts carrés) avec un fragment de sac (367)Fait en poiles de chèvres., exigeant une quantité supérieure (4 doigts carrés), ou un fragment de ce dernier avec de la peau (dont la mesure légale est de 5 doigts carrés), ou de celle-ci avec un store (dont la mesure légale est de 6 doigts carrés); selon R. Simon, la jonction de ces 2 sortes diverses peut avoir lieu pour servir de bât sur l’âne, auquel cas il peut avoir une impureté capitale, si l’on était assis sur ce bât. Mais, demanda R. Jérémie, on comprend qu’au sujet de l’impureté l’on joigne 2 sujets de mesures inégales, parce qu’en constituant la largeur d’un palme carré, cela suffit à former la mesure d’impureté de siège; mais ici pourquoi a-t-elle lieu selon R. Yossé b. Hanina? C’est que, dit R. Zeira en présence de R. Mena, elles ont déjà un point commun, qu’en cas d’apport de ces produits pour la valeur, on se sert de la même quantité. Mais, fut-il objecté, nous parlons de transport, et tu parles de valeur? C’est que, répondit R. Eliézer en présence de R. Yossé, on les joint lorsqu’on amoncelle un peu de chaque produit pour les montrer en échantillon (368)Chaque parcelle séparée serait trop minime et pourrait être dispersée au vent.. S’il en est ainsi, fut-il répliqué, on devrait parler du port d’une petite coupe pour ces échantillons? C’est que, dit R. Hanania, on permettra bien que la viande (mets supérieur) complète le pain, non que le pain complète la viande; or, si l’herbe vient compléter la paille pour une vache, celle-ci ne sera que mieux nourrie par l’addition d’herbe, tandis qu’à l’inverse pour l’agneau, l’addition de paille grossière ne lui sera pas agréable, car il est habitué à l’herbe fine. R. Oshia enseigne: si l’on porte au dehors des ramilles pour une vache en quantité de la contenance de sa gueule, ou de la paille pour un agneau de la contenance de sa gueule, on est coupable. S’il en est ainsi, objecta R. Ila au nom de R. Yohanan, est-ce qu’au cas où l’on emporterait inutilement du manger pour un malade, en quantité de la contenance de sa bouche (fort peu), l’on serait coupable? En effet, R. Oshia reconnaît que si l’on a apporté de l’herbe pour une vache selon la mesure suffisant à un agneau, on n’est pas coupable; car, il ne faut pas supposer qu’en raison de l’adjonction entraînant la défense grave, on raisonnerait de même pour la petite quantité, et qu’elle est interdite: on a donc énoncé qu’il n’y a pas de culpabilité. R. Aboun b. Hiya observa ceci: l’on ne saurait se figurer, dans un mets, la jonction d’une qualité (il en sera de même pour l’adjonction de la paille à l’herbe).
Pnei Moshe non traduit
רבנן דקיסרין. מפרשי דכל שאינו כשר להצניע וכו' אינו חייב אלא המצניע כגון המוך שהתקינה אשה לנדתה והצניעתו דלדידה היא דאחשבה וחייבת כשהוציאה בידה אבל לשאר בני אדם אין מדרכן להצניע לדבר זה:
ומ''ד כל שהו מסייע לר' אלעזר ולר' יוחנן. דלדידהו לא איירי במתני' בשיעורן כלל אלא דבר שאינו כשר להצניע היינו עכו''ם או שאר איסורי הנאה וא''כ רישא דמתני' הכי מיתפרשא כל הכשר להצניע שהוא דבר הראוי להצניעו ודרכן של בני אדם שמצניעין כמוהו שחשוב הוא בעיניהם חייב על הוצאתו אפי' בכל שהו הואיל ודבר חשוב הוא ודרכן להצניעו אפי' בדבר מועט ממנו:
מ''ד חייב חטאת מסייע לרב חסדא. דקאמר דלשיעורין נשנית המתני' והלכך תני חייב חטאת סתמא דמשמע שיש בו שיעור חיוב חטאת ולאפוקי כל שהו וכל שאינו כשר להצניע. שאין בו כשיעור והיינו כרב חסדא:
אית תניי תני כל שהוא. ויש ששונה ברישא דמתני' כל הכשר להצניעו וכו' חייב עליו בכל שהוא:
אית תניי תני. ברישא חייב עליו חטאת כדתנינן במתני':
רב חסדא אמר לשיעורין איתאמרת. עיקר דינא דמתני' על השיעורין הוא דקאי דאם יש בהן כשיעור הרי ראוי להצניעו ומצניעין כמוהו וכל שאינו כשר להצניע שאין בו כשיעור ואין דרך בני אדם להצניע כמות שיעור הזה ול''ק לישנא יתירא דמתני' שכן דרך התנא לשנות כן:
ר' יוחנן אמר. לשאר אסורי הנאה איתאמרת שאינן ראויין להצניען כלל אבל עצי אשירה איכא למימר דהואיל ולשריפה קאי מצניעין כדי לשרפן:
גמ' לעכו''ם אתאמרת. הא דקתני שאינו כשר להצניעו על עכו''ם אתאמרת וכגון עצי אשירה וכיוצא בהן שאינו ראוי להצניעו וכלומר דלא תימא שמצניעין אותו לשריפה קמ''ל:
וְהַסּוֹתֵר. וּבִלְבַד לְצוֹרֶךְ. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. יֵשׁ דְּבָרִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים. וְיֵשׁ דְּבָרִים רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה. וְהַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָעוֹשֶׂה כֶלִי בִּדְפוּס. כּוּלְּהוֹן מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַבּוֹרֵר וְהַמְשַׁמֵּר וְהַמְרַקֵּד כּוּלְּהֹן מִשּׂוּם מַעֲבִיר פְּסוֹלֶת. כָּל אֶחָד וָאֶחָד חִיּוּבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן הוֹשָׁטָה עִמְּהוֹן. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי. 53a יֶתֶר עֲלֵיהֶן הוֹשָׁטָה. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָתָהּ עִמְּהוֹן. כָּל הַמְּלָאכוֹת בְּאַחַת. וְזוֹ בִשְׁתַּיִם. כָּל הַמְּלָאכוֹת יֵשׁ לָהֵן תּוֹלְדוֹת. וְזוֹ אֵין לָהּ תּוֹלֶדֶת
Traduction
– ''Démolir'' est interdit, à condition que ce soit utile pour rebâtir. R. Hana b. Ouqba dit au nom de R. Simon b. Lakish: celui qui allonge des ustensiles tirés des troncs de palmier est condamnable pour avoir bâti. R. Ila au nom du même, défend, pour cette cause de souffler le verre au creuset (ce qui l’allonge). Les rabbins de Césarée disent en son nom: certains sujets semblent des travaux congénères, mais diffèrent en réalité, tandis que pour d’autres c’est l’inverse; ainsi, agrandir un vase de palmier, souffler le verre, ou estamper un objet à la presse, dérivent tous trois de ''bâtir''. Trier, vanner ou tamiser, sont interdits comme venant du rejet de déchets, et chaque interdit est condamnable à part. Pourquoi ne pas énumérer au même titre la transmission d’un objet d’une maison à l’autre, à travers la rue? C’est que, dit R. Simon au nom de R. Josué b. Levi, c’est un cas discuté plus loin (11, 1) entre R. aqiba et d’autres rabbins. R. Hiskia, ou R. Juda b. Levi, dit au nom de Rabbi, qu’en effet on avait ajouté ce cas, de la transmission, aux travaux capitaux; seulement, on ne l’a pas énoncé avec les autres, parce que tous peuvent être effectués par une seule personne, et pour ce travail spécial, il faut 2 personnes; de plus, tous les travaux énoncés ont des dérivations, mais celui-ci n’en a pas.
Pnei Moshe non traduit
ולמה לא תנינן הושטה עמהון. דקחשיב המוציא מרשות לרשות ולמה לא קחשיב נמי הושטה שהרי היתה במשכן שהיו מושיטין הקרשים מזה לזה:
א''נ לפרש רחוקים קרובים קאמר בבבא זו וכדאמרן. ויש שהן קרובים ואעפ''כ הן רחוקים בענין החיוב שהרי הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת וקרובים לעין מלאכה אחת הן ורחוקים מצד החיוב הן שכל אחד ואחד חייבו בפני עצמו הוא שהרי הבורר נמנה לאב מלאכ' בפ''ע וכן המרקד ואם עשאן שתיהם חייב על כל א' וא' בפ''ע והמשמר למר היינו מרקד ולמר היינו בורר כדפליגי בהא לעיל:
יש דברים קרובים. לעין מלאכה זו ואע''פ שנראין רחוקים כדמפרש ואזיל שהגודל כלי צורה וכו' דאמרי' דכולהו משום בונה והן קרובים למלאכת בונה ונראין רחוקים מבונה ועוד שהן בעצמן רחוקים זה מזה שזה צר צורה וזה נופח ונעשה כלי או עושה כלי בדפוס ואפ''ה וקרובים בענין זה דחיובא דכולהו משום בונה הוא ואינו חייב עליהן אלא אחת:
הגודל כלי צורה. שצר צורה שעל גבו ומגדלו:
והסותר. דקחשיב במתני' ובלבד לצורך שסותר ע''מ לבנות דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:
מפני מחלוקת ר''ע וחכמים. לקמן בריש הזורק דפליגי במתני' בזורק מרה''י לרה''י ור''ה באמצע וס''ל להאי תנא דכי היכי דפליגי בזורק פליגי נמי במושיט ומכיון דאיכא חדא גוונא בהושטה דפליגי בה לא קחשיב לה התנא במתני':
יתר עליהן הושטה. כלומר אדרבה הושטה מצינו בה רבותא טפי דאפי' מרה''י לרה''י ור''ה באמצע מחייב וס''ל דלא פליגי רבנן במושיט וא''כ למה לא תניתה עמהון. וקאמר דהיינו טעמא דכל המלאכות משכחת לה באחד וזו בשתים שאחד מושיט ואחד מקבל והלכך לא קחשיב התנא עמהן ועוד לכל המלאכות משכחת להו תולדות הדומין להן ולהושטה אין לה תולדות שאין לנו כה''ג אלא הושטה היא בלבד:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source