Shabbath
Daf 47b
כָּל אֲבוֹת מְלָאכוֹת מִן הַמִּשְׁכָּן לָֽמְדוּ. מַה חֲרִישָׁה הָֽיְתָה בַמִּשְׁכָּן. שֶׁהָיוּ חוֹרְשִׁין לִיטַּע סַמְמָנִין. כַּמָּה יַחֲרוּשׁ וִיהֵא חַייָב. רִבִּי מַתַּנְיָה אָמַר. כְּדֵי לִיטַּע כְּרֵישָׂה. רִבִּי אָחָה בַּר רַב. כְּדֵי לִיטַּע זִכְרוּתָהּ שֶׁל חִיטָּה. תַּמָּן תַּנִּינָן. זֶרַע קִשּׁוּאִין שְׁנַיִם חַייָב. זֶרַע דְּילוּעִים שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל מִצְרִי שְׁנַיִם. תַּנֵּי. 47b חִטִּים מָדִיּוֹת שְׁתַּיִם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. חִיטִּין עַל יְדֵי שֶׁהֵן חֲבִיבוֹת עָשׁוּ אוֹתָן כִּשְׁאַר זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַייָב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. הַחוֹפֵר. הָחוֹרֵץ. הָנּוֹעֵץ. הָמְדַייֵר. הַמְעַדֵּר. הַמְזַבֵּל. הַמְכַבֵּד. הַמְרַבֵּץ. הַמְפַעְפֵּעַ גּוּשִׁים. הַמַּבְרֶה בַּחֳרַשִׁים. הַמַּצִית אֶת הָאוּר בְּחִישַׁת קָנִים וּבְאֲגַם תְּמָרִים. וּכְרִבִּי זְעִירָא אַמָּת הַמַּיִים שֶׁהִיא מַכְשֶׁרֶת צְדָדֵיהָ לִזְרִיעָה. הַמְסַקֵּל. הַבּוֹנֶה מַדְרֵיגוּת. הַמְמַלֵּא אֶת הַנְּקָעִים שֶׁתַּחַת הַזְּתִים. וְהָעוֹשֶׂה עוּגִּיּוֹת לַגְפָנִים. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַייָב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ.
Traduction
i les travaux capitaux sont estimés tels d’après l’élaboration du Temple, à quel usage a-t-on pu pour cela se mettre à cultiver? Il l’a fallu pour planter des épices nécessaires à l’encens (330)Ci-après, 12, 2.. Combien faut-il avoir cultivé pour être coupable? Ce qu’il en faut, selon R. Matnia, pour planter du cresson; selon R. Aha b. Rav, de quoi planter des pointes de froment (bien peu). On a dit plus loin (9, 7): en fait de semailles, on est coupable pour 2 graines de courge, ou 2 graines de concombre, ou 2 graines de fève égyptienne; et, de même on a enseigné que c’est la mesure pour les froments médiques. R. Samuel dit au nom de R. Zeira: comme le froment est très précieux, on l’a estimé à l’égal des plantes de jardinage non comestibles (331)On a indiqué comme mesure 2 grains, ce qui est bien inférieur à la mesure ordinaire, l'équivalent d'une figue sèche.. Pour tout travail pouvant profiter à la terre, on est condamnable; ainsi il est défendu de cultiver, de creuser, de former des rigoles, d’enfoncer des pieux, de parquer des animaux, de bêcher, de fumer, de balayer, de laver le sol (pour abattre la poussière), de briser les mottes de terre, d’émonder les arbres, de brûler les joncs parasites, ou les palmiers nains des marais; ou, selon R. Zeira (332)''(Sheviit 3, 2); (Moed Qatan 1, 2) ( 80b).'' de tracer un conduit d’eau (drainer), dont les côtés deviendront aptes à la culture; d’épierrer, de former des degrés pour aller puiser l’eau d’arrosage, de remplir d’eau les cavités autour des oliviers, de creuser de petites rigoles au pied des vignes, enfin d’accomplir nul travail profitable à la terre, sous peine de culpabilité à titre d’agriculture.
Pnei Moshe non traduit
כמה יחרוש ויהא חייב. לפי דתנינן שם החורש כל שהוא ומפרש כמה הוא כל שהוא:
כדי ליטע כרישה. אחת ור' אחא בר רב קאמר כל שהוא ממש ואפי' כדי ליטע זכרותה של חטה גרעין אחת ממנה:
תמן תנינן. לקמן בפ''ט לענין הוצאה דבשאר אוכלין שיעורן כגרוגרת כדתנן לקמן בפרקין והמוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן בפחות מכגרוגרת מזרע קישואין שיעורן בשנים וכו':
תני חטים מדיות. הבאות מארץ מדי והן חשובות שיעורן להוצאה בשתים:
חטים על ידי שהן חביבות לאדם עשו אותן כשאר זרעיני גינה שאינן נאכלין לחומרא שחייב על הוצאתן בפחות מכגרוגרת:
לכל דבר זה הכלל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש כעין החופר וכו' והוא צריך לזה לתועלת הקרקע:
המדייר. שעושה דיר של בהמות שיהו מזבלין את הקרקע:
המעדר. בגפנים:
המפעפע גושים. גישים הנעשים מן קרקע קשה והוא משבר ומפעפע אותם:
המברה בחרשים. מלשון וברא אותם בחרבותיהם שהוא נוקב וקוצץ בעצי היער לתקנם ושיתגדלו:
המצית את האור כחישת הקנים שהן רציפות הרבה ומצית את האור למעטן ושיתגדלו ויתעבו וכן באגודות תמרים שממעט הרצופות שבהן:
וכר' זעירא. וכלומר ור' זעירא דאמר לעיל בפ''ג דשביעית בהל' ב' וכן לקמן פ''ק דמ''ק על הא דתנינן ר''א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומפרש שם ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה ולדידיה מוסיף אף המתקן אמת המים שתהא מכשרת את הצדדין שלה שיהו ראויין לזריעה וכן המסקל את האבנים מן השדה וכו' דהני כולהו תקנת הקרקע או האילנות הן וחייב עליהן משום חורש דדמיין לחרישה שהיא תקנה להזריעה או להנטיעה:
Shabbath
Daf 48a
רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמְבַשֵּׁל נְבֵילָה בְיוֹם טוֹב אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁהוּתָּר מִכְּלָל בִּישּׁוּל בְּיוֹם טוֹב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ אָמַר. לוֹקֶה. שֶׁלֹּא הוּתָּר מִכְּלָל בִּישּׁוּל אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. הָתִיב רִבִּי בָּא בַּר מָמָל עַל דְּרִבִּי יוֹחָנָן. מֵעַתָּה הַחוֹרֵשׁ בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁהוּתָּר מִכְּלָל חֲרִישָׁה בְּיוֹם טוֹב. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. לֹא הוּתְרָה חֲרִישָׁה כְדַרְכָּהּ. רִבִּי שַׁמַּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יֹסֵה רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ צוֹרֶךְ בְּגוּפוֹ שֶׁלְּדָבָר. קָם רִבִּי יוֹסֵה עִם רִבִּי אָחָא. אָמַר לֵיהּ. אַתְּ אָֽמְרָת דָּא מִילְּתָא. וְלֹא כֵן אַמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבַרִים מְקוּלֵּי בֵּית שַׁמַּי וּמְחוּמְרֵי בֵּית הִלָּל. וְזֶה חַד מֵהֶם. נֵימַר כ''ג. 48a אֶלָּא רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָּבָר אֶחָד. וְלָכֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָּבָר אֶחָד. נֵימַר. רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָּבָר אֶחָד. אֶלָּא מִילִּין דִּצְרִיכִין לְרַבָּנִן פְּשִׁיטִין לְכוֹן. פְּשִׁיטִין לְרַבָּנִן. קָצַר לְצוֹרֶךְ עֲשָׂבִים חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר וְאֵינוֹ חַייָב מִשּׁוֹם מְיַיפֶּה אֶת הַקַּרְקַע. לָא צוֹרְכָה דְּלֹא קָצַר לְיַיפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע. מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב מִשּׁוּם קוֹצֵר וּמִשּׁוֹם מְיַיפֶּה אֶת הַקַּרְקַע. וַאֲפִילוּ תֵימַר דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הוּא. בְּרַם כְּרַבָּנִן מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי חָרַשׁ. מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי קָצַר. אָמַר רִבִּי מָנָא. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן מְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹסֵי. דָּמַר רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דָּג שֶׁסְּחָטוֹ. אִם לְגוּפוֹ הֲרֵי זֶה פָטוּר. אִם לְהוֹצִיא צִיר חַייָב. וַאֲפִילוּ תֵימַר דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דָמַר. בְּרַם כְּרַבָּנִן מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי סָחַט. מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הוֹצִיא צִיר.
Traduction
R. Hiya dit au nom de R. Yohanan (333)Jér., (Betsa 1, 3) ( 60b).: pour la cuisson d’une charogne au jour de fête (quoique faite sans utilité), on n’est pas passible de la pénalité des coups de lanière (334)Pénalité applicable au transgresseur d'une défense., puisqu’en général la cuisson est permise ce jour là; selon R. Simon b. Lakish, cette pénalité sera maintenue, puisque la cuisson n’est permise que pour le manger. Mais, objecta R. Aba b. Mamal contre R. Yohanan, si cette cuisson d’interdit n’entraîne pas la pénalité des coups, échapperait-on à cette pénalité si l’on cultive en un jour de fête, sous prétexte que, par exception (335)SI en égorgeant un oiseau ce jour on manque de terre pour couvrir le sang, on peut creuser., un travail de ce genre sera parfois permis en ce jour? Ce n’est pas à comparer, dit R. Yossé b. R. Ila, puisque nulle culture régulière n’est permis en ce jour. R. Sameï dit en présence de R. Yassa, ou R. Aha au nom de R. Ila: lorsqu’au jour de fête, pour couvrir le sang d’un oiseau égorgé, on permet de creuser un peu la terre, c’est conforme à l’avis de R. Simon, disant qu’un tel travail est seulement interdit s’il est accompli pour lui-même (p. ex. de creuser pour la culture). Quoi, s’écria R. Yossa, se levant en même temps que R. Aha, comment peux-tu t’exprimer ainsi? R. Yohanan n’a-t-il pas dit, selon R. Meir, qu’en 24 cas Shammaï est moins sévère qu’Hillel, que c’est là un des cas en question? Or, si ce cas était seulement admissible selon R. Simon, R. Meir déclarant la culpabilité même pour le travail de creusement dans le but de couvrir le sang, il n’y aurait qu’à admettre 23 cas, sans discussion à ce dernier sujet entre Shammaï et Hillel? Il faut donc admettre que R. Meir et R. Simon partagent le même avis, de permettre en ce jour un déplacement de terre sans but de culture. Mais alors, au lieu de dire plus haut (2, 5), dans une circonstance analogue de profit indirect à tirer d’un travail interdit (336)Au sujet de l'extinction de la lumière le vendredi soir., que R. Yossé et R. Simon ont exprimé tous deux le même avis, il faudrait dire que R. Meir, R. Yossé et R. Simon ont exprimé tous 3 le même avis? Lorsque, selon les autres rabbins (337)Pour le cas de R. Yohanan, de la coupe de l'herbe, ci-après., il a fallu énoncer la règle en raison du doute qu’elle comporte, cela vous a paru clair et inutile; lorsqu’au contraire c’était clair pour les autres rabbins, comme au cas du creusement en un jour de fête pour couvrir le sang, c’était douteux pour nous, et il a fallu l’énoncer. Ainsi, lorsqu’on a fauché les herbages du jardin pour recueillir ces herbes, on est coupable de cette coupe; mais on ne le serait pas s’il s’agissait seulement de niveler, ou embellir le sol. Il va sans dire que l’on est coupable en cas de coupe pour l’herbe (c’est un travail interdit avec certitude); mais lorsqu’on a coupé dans le seul but d’embellissement, est-on coupable parce que le travail de coupe est inévitable, quoiqu’indirect, ou non (338)Y a-t-il double faute pour coupe et culture?, parce qu’il s’agit seulement d’embellir? Cette question de double pénalité n’a été posée que selon R. Simon; mais il n’y a pas de doute que, selon d’autres rabbins, en tous cas (directement, ou non), il y a eu culture, ou il y a eu moisson, et l’on est condamnable. R. Mena dit: il y a des paroles de rabbins (339)C.-à-d. de R. Hiya au nom de R. Yohanan., venant confirmer l’avis précité de R. Simon, puisque R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: lorsqu’on a comprimé un poisson mariné pour lui-même (pour pouvoir le manger après l’avoir égoutté), on n’est pas blâmable; mais si c’est pour exprimer le jus, on est coupable; c’est certainement selon R. Simon, à l’opposé des autres rabbins, que l’on ne défend pas une opération de ce genre, car, selon eux, il y a le fait formel de la compression, ou de l’extraction du liquide, qui constitue l’interdit, quoiqu’il s’agisse de manger le poisson
Pnei Moshe non traduit
המבשל נבילה בי''ט אינו לוקה. שעל כל המלאכות בי''ט שהן שלא לצורך אוכל נפש חייב עליהן בלאו ואעפ''כ במבשל נבילה בי''ט אינו לוקה לפי שהותר מכלל בישול בי''ט בדבר שהיא לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרה מכללה אינו לוקה אף על בישול נבילה:
ר' שמעון בן לקיש אמר לוקה לפי שלא הותר מכללה אלא לאכילה בלבד ולא אמרינן בה מתוך:
מעתה החורש בי''ט אינו לוקה. אליבא דב''ש דפ''ק דביצה פריך. וגרסי' להאי סוגיא שם עד הרי הוציא צור. דהא ב''ש אמרי התם השוחט חיה ועוף בי''ט יחפור בדקר ויכסה א''כ ממא נמי החורש בי''ט אינו לוקה לפי שהותרה מכללה בי''ט גבי כיסוי ואנן לא שמעי' להא אף לב''ש ומתרץ ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני בחרישה דמיהת לא הותרה כדרכה דחפירה בדקר שלא כדרכה היא:
רבי שמי אמר לפני ר' יוסי דר' אחא בשם ר' אילא קאמר דטעמא דהתירו שם שיחפור בדקר ומכסה דכר''ש הוא דס''ל בפ' המצניע דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וה''נ אינו צריך לחפירת הגומא אלא לעפרה והלכך הואיל בשבת פטור עליה התירו אף לכתחלה לצורך כיסוי משום שמחת י''ט:
קם ר' יוסי עם ר' אחא. כך היא בביצה שם:
וא''ל ר' יוסי לר' אחא את אמרת דא מילתא. בתמיה וכי לא כן אמר ר' יוחנן דברי ר''מ דקאמר דהאי פלוגתא דהשוחט חיה או עוף בי''ט אחד מן כ''ד הדברי' שהן מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה ולב''ה אסור והשתא לדידך דמוקמת לטעמא דהתירא כר''ש ולא פליגי בה ב''ה דהא ר''ש קבל מר''ע והן מתלמידי ב''ה וא''כ לית כאן כ''ד דברים מקולי ב''ש וב''ה ונימר שהן אינן אלא כ''ג:
אלא ר''מ ור''ש אמרו דבר אחד ולא כן וכו'. זו קושיא אחריתי היא שהקשה ר' יוסי לר' אחא כלומר ותו קשיא דאפי' תימא דטעמי הו דב''ש מפרשת להו דאינהו סברי כר''ש וא''כ ר''מ ור''ש הן שאמרו דבר אחד בענין דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה והא וכי לא כן סברין מימר לעיל בפרק במה מדליקין בהלכה ה' דר' יוסי דהתם דפוטר בכולן חיץ מן הפתילה שעושה פחם כר''ש הוא דסבירא ליה כדאמרי' לעיל שם ומעתה קשיא נימר ר' מאיר ור' יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד ובדין הוא דהלכתא כוותייהו והיאך פשיטא לך האי מילתא כדמסיק להקושיא:
אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטא לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. כך הוא בביצה שם. כלומר מה דלשאר רבנן ספוקי מספקא להו אי הלכה כרבי שמעין פשיטא הוא לכון ואם כן מה דפשיטא להו כדלקמן יהא מספקא להון בתמיה:
קצר לצורך עשבים וכו'. השתא מפרש לה מה היא דפשיטא להו לרבנן ויהא מספקא למאי דקאמר רב אחא וזה אם קצר לצורך עשבים ואנן קיי''ל גבי קוצר דצריך שיעור כגרוגרת ואם לייפות הקרקע שיעורו בכל שהו והשתא אם דעתו לצורך עשבים אע''פ שמתוך כך מייפה ג''כ את הקרקע מסתברא דלא ליחייב משום מייפה לדידך דאמרת כר''ש שהרי א''צ לכך אלא לצורך העשבים הוא שקוצר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה:
חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. בתמיה וכלומר דהש''ס פריך עלה וכי בכה''ג איכא לספוקי בענין מלאכה שא''צ לגופה אי חייב אי לא תיפוק ליה דודאי אינו חייב אלא משום קוצר דהרי אין מתכוין כלל לייפות את הקרקע ובודאי בהא קיי''ל כר''ש דס''ל דבר שאין מתכוין מותר. לא צורכה די לא קצר לייפות את הקרקע. כלומר אלא כך הוא מיבעי ליה ל''צ אלא אם מתכוין הוא לקצור גם כדי לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הואיל דמתכוין גם לכך או דילמא כיון שעיקר הקצירה לצורך העשבים הוא וממילא באה ייפוי הקרקע אינו מתחייב עליה:
ואפי' תימר דר''ש היא. זה הכל מדברי ר' יוסי שהקשה לר' אחא וכלומר דאנא אמרי אפי' תימר כן דלר''ש היא וזה דהא דמן הסברא איכא למימר דחייב משום קוצר ואינו מחייב משום מייפה ההיא אליבא דר''ש היא דלדידיה הוי הייפוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דממילא אתיא ברם כרבנן דר''ש במלאכה שא''צ לגופה דסבירא להו דחייב הכא נמי מחייב הוא נמי משום מייפה כמו דמחייב הוא התם גבי חופר גומא וא''צ אלא לעפרה דמיחייב הוא משום חורש דמכל מקום חרש הוא וה''נ מ''מ הרי קצר וייפה ג''כ את הקרקע והיינו דקאמר דמילתא דפשיטא להו לרבנן דבית המדרש דאמרי כרבנן דר''ש וחייב צריכא ומספקא היא לכון דשיטתא דידכו אזלא כר''ש ולאו מילתא היא:
א''ר מנא מיליהון דרבנן. דלקמן מסייעא ליה לר' יוסי רבי שלי. דר' מנא תלמידו של ר' יוסי הוא כדאמר בהרבה מקומות. ודלא כר' אחא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג מליח שסחטו אם לצורך גופו פטור הוא על סחיטת הציר ואם להוציא הציר חייב ומוקמי אינהו נמי הכי דאפי' תימר דר''ש היא דלצורך גופו פטור ומיתפרשא נמי כדלעיל כלו' דאפי' תימא כן לא אתיא אלא אליבא דר''ש דלדידיה סחיטת הציר שאינו לצורך הוא והוי מלאכה שא''צ לגופה ברם כרבנן מ''מ הרי סוחט הוא ומ''מ הרי הוציא הציר והיינו כר' יוסי דקאמר בכה''ג לרבנן דר''ש חייב הוא ודלא כר' אחא דלא אזלא שיטתיה אלא כר''ש:
כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה מַבְחִיל אֶת הַפֵּירִי חַייָב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. הַנּוֹטֵעַ. הַמַּבְרִיךְ. הַמַּרְכִּיב. הַמְקַרְסֵם. הַמְזָרֵד. הַמְפַסֵּל. הַמְזָהֵם. הַמְפָרֵק. הַמְאַבֵּק. הַמְעַשֵּׁן. הַמְתַלֵּעַ. הַקּוֹטֵם. הַסָּךְ. וְהַמַּשְׁקֶה. וְהַמְנַקֵּב. וְהָעוֹשֶׂה בָתִּים. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְהַבְחִיל אֶת הַפֵּירִי חַייָב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.
Traduction
. Pour tout travail aidant à faire mûrir les fruits, on est condamnable, comme si l’on avait semé. Ainsi, il est interdit de planter, de greffer, de provigner, d’enlever les branches desséchées, ou les vertes, de débarrasser les déchets, d’enduire les arbustes de ciment insecticide (340)Tous ces termes se trouvent au (Sheviit 2, 2)-5., d’enlever les feuilles mortes, de couvrir les racines de terre, de les enfumer pour tuer les vers, d’écheniller, d’épointer, de frotter les fruits tardifs avec de l’huile, de les arroser, de les trouer pour la maturité, d’établir des cases protectrices de l’écorce, enfin de se livrer à aucun travail faisait mûrir les fruits, sous peine de culpabilité à titre de semailles.
Pnei Moshe non traduit
כל דבר שהוא מבחיל את הפרי. שהוא להשביחו ולגדלו מלשון נפשם בחלה בי וכן בלשון המשנה פגה בוחל צמל בפ' יוצא דופן:
הנוטע וכו' המזהם את האילן בזבל וכן המפרק הענפים וכו'. המתלע שעשה תקנה להמית את התולעים. הקוטם אותו והמקרסם והמזרד בענפים הוא זה ביבשים וזה בלחים. והקוטם הוא באילן עצמו. הסך וכו' וכל אלו לתקן אותו ולהגדילו והעושה לו בתים כדי לשמרו מפני הקור ומיירי בענין שאין זה משום בונה אלא עושה איזה תיקון לזה וכל דבר וכו' חייב משום זורע:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source